ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2016


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  • 32 – הגות לבי בו ארבעה קונטרסים, אשר קראם בשם: הגות לבי; תרנן לשוני; לשוני עט ותולדות יוסף. בו 313 עמודים כתוב־ם. הדף 13.55. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 10—13 מילים.

הגות ליבי בו דברים על מעלת הכתיבה; החובה המוטלת על כל אחד לכתוב את חידושי תורה שיחדש ופניה לבני תורה לקיים חובה זו:

והנני קורא בקול גדול … לפני רבנן ותלמידיהון, החזיקו בידיכם קסת ועט הסופר, לכתוב עלי נייר יום יום, מה שתעלה מצודת שכלכם מחידושי תורה ודיניה ומשפטיה, אם מעט ואם הרבה…

כמו כן כותב על תולדות הנייר והדפום, על הספרים העבריים שראו אור לראשונה בדפוס, וכן דן על הנייר בהלכה. בקונטריס יש 32 עמודים.

33 – תרנן לשוני דברים בשבח מעלת לשון הקודש ובחיזוק החייאתה.

מאמר זה נכתב, בעקבות ההתעוררות שחלה בתקופה זו בערים שונות במארוקו, להפצת השפה העברית והקמת חוגים ללימוד השפה. ראשי החוג הזמינו את ר׳ יוסף להרצות בפניהם. נושא ההרצאה נקבע על ידי המארגנים. בהרצאתו נתבקש לדון על השם ״לשון הקודש״ שניתן לשפה העברית במקורות — בפי חכמי הדורות, ולא נקראה על שם האומה הישראלית, כמו שאר השפות. בפתיחתו מתאר המחבר את הפעילות הערה שהיתה קיימת בעיר פאס בנושא זה:

נדרשתי לשואלני מבחורי חמד, חכמים ונבונים, להודיעם מדוע קנה שם לשון האומה הישראלית בשם לשון הקודש. וסיבת שאלתם, כי בימים הללו נתעוררו בחורים ונערים, וילדים רבים פרחי חמד, ועלמות תופפות, להתלמד לשון הקודש להתרגל על לשונם לדבר בו, ועל ידי מורים עשו והצליחו. ופעם בפעם נאספים יחד למועדון, וכל אחד מטיח ומביע אמרים ונאומים בלשון הקודש, כפי צחות לשונו וכפי השגתו. וזה לנו לאות כבוד לעם בני ישראל, ובקשוני להטיף ולנאום לפניהם מלים אחדים, לחזק את זרועם ולעודדם, ולחשוף ברבים גודל מעלת הלשון ומפעלם בזה ונעתרתי לבקשתם…

בדבריו אנו שומעים על הפעילות הרבה בהוראת העברית החיה בעיר פאם בתקופה זו, שבה נטלו חלק גם נערות. פעילות שגם זכתה להצלחה גדולה. לבד מהלימוד האינטנסיבי, החברים היו מתכנסים לפעילויות בעברית, כגון לשוחח בניהם ולשמוע הרצאות בעברית. ומדי פעם היו מזמינים אישיות מסוימת להרצות בפניהם, מתור מטרה לחזק את החוג ולעודד אחרים להצטרף. ואכן ר׳ יוסף מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לציבור הרחב, להצטרף ללומדי השפה העברית, לחזק את ידי העוסקים במלאכה, כדבריו־:

ועלינו החובה להרים קול ולקרוא בלי חושך – ללא הפסק –  עדי תעירו ותעוררו לבות אנשים נרדמים משינתם. התעוררו התעוררו בגי גולה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב. כי חסן ישועות כל עם, הוא דעת לשון עמו. ואשא מדברותינו בצו לצו, בל תהיה שפתינו מוזרה לנו ודרכיה לא נבין … והתומר ביד המנהלים והמייסדים המפעל הזה … ויפקדהו האל במבורכיו ויצלחהו בכל דרכיו… בקונטרס יש 37 עמודים.

הערת המחבר : כל החכמים במארוקו חייבו את לימוד השפה העברית, וראו בזה אף מצוה. והעיסוק בלימוד העברית נחשב כלימוד תורה. בדומה לגישתם של כל חכמי המזרח והספרדים מאז ומתמיד בארץ ומחוצה לה. בניגוד לגישתם של חכמי אשכנז בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הנוכחית, אשר חלקם אף הכריזו מלחמה על לימוד השפה, ראה י׳ קניאל, המשך ותמורה, ירושלים תשמ״ב, עמי 205—210. ושם בהערות ביבליוגרפיה לנושא.

  • 34 – לשוני עט בו כינס חלק מן ההתכתבויות שלו עם חכמי הדור, ובהם גם מכתבים שכתב בתשובה, כאשר קבל בתשורה ספריהם, ובהם הערות והארות שהיו לו על דבריהם. בהם התכתבויות שניהל עם בית הנשיא בן צבי ז״ל בדבר עליתו לארץ עם סיפרייתו הנכבדה, דבר שלא יצא לפועל בסופו של דבר. חלק מההתכתבות שלו נמצא בחיבורו ״מלה בלשוני״. וכן צירף כאן שירים שחיבר ולא נכנסו לתור חיבורו ״נפלאותיך אשיחה״. בקונטרס 190 עמודים. עמי 70—197; 252—312. בתוכו כלל ״שבח משפחה״ לתולדות משפחת אבן דנאן, עמי 275—305.
  1. תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות

חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.

  1. זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.

חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.

לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).

בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.

  1. מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.

חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.

  1. מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.

בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:

לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…

בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.

המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני

%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99

לוי חידש את פעילותו ב־25 בנובמבר 1844 והפעם מהעיר טנג׳יר ששימשה לו בסיס זמני. לדבריו, יהודים התעניינו בבשורתו, אבל מספרם היה קטן מזה שבמוגדור. מה שחיבל, לדעתו, במפגשים אתו והכשיל את חיפוש ״האמת״ מצד היהודים ולבסוף את התנצרותם היה חששם שיידחו על ידי הקהילה, ולא יוכלו להמשיך ולחיות בין אחיהם. על יהודי עני שיתנצר איימו במאסר, ועל עשיר — בהחרמת רכושו ובאילוצו להגר למדינה נוצרית. היות שהיהודים האמידים שלטו במידה רבה במסחר ובענפי כלכלה אחרים, הרי פרנסתן של השכבות הבינוניות והעניות הייתה תלויה בהם. האיום החברתי והכלכלי על המתנצרים יופיע גם בשנים הבאות כהסבר למספר המצומצם של יהודים שהתנצרו, למרות כל הפיתויים של המיסיונרים.

בסוף 1845 ביקר לוי בתיטואן, בלאראש ובמקומות אחרים. במכתבו מלאראש ב־12 במאי הוא ציין כי שהה שם רק ארבעה ימים, נפגש עם מספר יהודים ומסר להם עותקים של ״הברית החדשה״. הם לא זיהו את תוכן הספר, ונישקו את ידו בקבלם אותו.

יהודי נכבד ביקש ממנו עותקים נוספים, כדי להעבירם לרבני פאס לשם קבלת חוות דעת. לוי נתן להם גם ספר תפילות וספרים אחרים. פאס הייתה בכל הדורות המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, ורבניה היו בני סמכא להכריע אם הספר ראוי לעיון.

לוי הביע צערו על כך שיהודים נרדפים על ידי אחיהם רק משום שהם מתעניינים בנצרות ומשתכנעים בצדקתה. כמו המיסיונרים שאחריו, ציין לוי כי היהודים בורים ומאמינים באמונות תפלות. אי הכרתם באמונה ה״אמיתית״ — הנצרות, אף היא אחד מביטויי בורותם.

מלאראש הוא הפליג לגיברלטר כדי לקבל טיפול רפואי, ולאחר מכן המשיך לאוראן. שליחותו של לוי הייתה אפיזודה בודדת ללא המשך רצוף, וחלפו שבע שנים עד שנשלח שליח אחר למרוקו. בדו״ח השנתי של האגודה מ־1848 נאמר, כי בגלל מחסור באישים מתאימים לשליחות, נאלצה היא, לצערה, לדחות את תכניתה לפעול בין מאות אלפי היהודים במרוקו.

בנטוב חיים – קווים אחדים בדרכיי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו

בנטוב חיים

קווים אחדים בדרכיי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו%d7%a7%d7%95-%d7%9c%d7%a7%d7%95

מאמר זה הוא עיבודה של הרצאה שניתנה ביד בן צבי, בחורף תש׳׳מ.

דרכי הפסיקה ההלכתית אצל חכמי הספרדים נושא מורכב ורחב ידים. לא ראי הפסיקה של חכמים אלו במאות 16—17 כראי פסיקתם במאות שלאחר מכן. ולא ראי הפסיקה בשאלוניקי קושטא וצפת כראי הפסיקה בבבל. ולא ראי פסיקתם של אלו כראי הפסיקה במצרים, סוריה וארצות צפון אפריקה. זאת ועוד: יצירתו הפסיקתית של כל חכם נגזרת היא מאופיו, כושרו ואישיותו, ודרכו שלו מיוחדת היא לו. עם זאת דומה שיש צד שוה לכולם וניתן לעמוד על כמה קווים מיוחדים להם. ותחלה נתעכב על המקום המרכזי שתפסה ההלכה הפסוקה בעולם הלימוד של חכמי הספרדים מאז ימי הבינים.

כידוע, שני מרכזי תורת העמידה היהדות במאה ה־11. המרכז בצרפת ונציגיו הידועים — רש״י ובעלי התוספות, והמרכז בספרד ונציגיו הבולטים הרי״ף והרמב״ם. ולכל אחד היה ייחוד משלו. במרכז הצרפתי ראו בלימוד התלמוד מטרה כשלעצמה. הם היפכו וגלגלו בו בפלפול ובעמקות ועשאוהו ראש לכל לימוד. רש״י בפירושו הבהיר, פתח את שעריו, ונכדיו בעלי התוספות השלימו את שחיסר, הוסיפו להעמיק עיונם בו, ויצרו למעשה סוגיות חדשו1. אף אלה מהם שכתבו פסקי הלכות הביאו בספריהם סוגיות שלימות, נשאו ונתנו בהם ופירשום.

לעומתם, במרכז הספרדי, התכלית הבלעדית ללימוד, היתה ידיעת פסק ההלכה בלבד, ועיסוקם בתלמוד היה אמצעי דרכו ניתן להגיע לפסק ההלכה. הם נמנעו מלפלפל בו. פירשוהו בדרך פשוטה וקצרה, לרוב על פי מסורת הגאונים שהיתה בידיהם, והסתפקו במסירת תוכן הסוגיה ותמציתה. מתוך מגמה זו, השמיט הרי״ף את המשא ומתן שבסוגיה והשאיר רק את הנחוץ לפסק ההלכה. הרמב״ם מתלמידי תלמידיו אף הרחיק לכת יותר, בנסחו מחדש לפי דרכו, בשפה צחה וברורה, את כל ההלכות.

ראייה זו של פסק ההלכה כעיקר העיקרים מוצאת את ביטוייה בתשובתו הידועה של ר׳ יוסף אבן מיגש תלמיד הרי״ף, שנשאל על ״איש שלא קרא מעולם הלכה (=תלמוד) עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז״ל וספריי הדינים. …ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו… אם יוכל להורות בענין אחד… ויפסוק הדין בו. ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד אם הוא מותר להורות״, והשיב:

״דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי׳ אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז״ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז״ל. אבל מי שמורה מתשו׳ הגאונים וסומך עליהם ואע״פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו… עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים וכהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמודי׳ .

השקפה זו המשבחת את ״העמידה על דעת הגאונים״ והתלות ב״הוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות״ המשיכה להיות קו מנחה בספרד אף בדורות שלאחר מכן. אף הרמ"ה, רמב״ן ותלמידיו רשב״א, ריטב״א והד״ן, עם שהושפעו מחכמי הצרפתים ואימצו לעצמם את דרך לימודם, ועשו את לימוד התלמוד קבע, והעיון המתמיד בו לחובה, עינם נשארה צופיה לתכלית העליונה אליה חתרו, לידיעת הפסק. לא בכדי בחר הרמב״ן לחבר הספרים ״מלחמות ה׳ ״ ו״הזכות״ כדי להגן על הלכות הרי״ף, המעוגנות במסורת הגאונים, ואף חיבר כהשלמה להן הלכות נדרים ובכורות וספר ״תורת־האדם״. הרשב״א בצד החידושים שלו, חיבר את ספרי הפסק, ״תורת הבית״ ועוד. ותשובותיו המרובות הן הן עדיו עד כמת נמשך הוא אל הפסק. הד״ן הצמיד את פירושו לספר הלכות הרי״ף, אף רבי יצחק קנפנטון, גאון קשטילייא האחרון, שריבץ תורה בתלמידיו אימנם והדריכם להעמיק העיון בגמרא ומפרשיה, ונתן בידיהם כללים ודרכי לימוד, מדגיש הוא שכל זה נחוץ להפריית הלימוד והעשרתו ביבול רב של הלכות פסוקות ואמיתיות.

תורתו זו של קנפנטון נשמרה בקפדנות על ידי תלמידיו חכמי המגורשים, ובאשר הלכו, ידם האחת אחזה במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, וידם השנייה עשתה חיל בשדה ההלכה הפסוקה. מהר״י טאיטאצאק ומהד׳׳י בירב, מהריב״ל ומהרשד״ם, הרדב״ז ומהר״מ אלאשקר הפרו את שדה הפסק וריוו בתשובותיהם המאליפות את הדורות הבאים, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות החמורות וברבורי התוספות. כל שבאו אחריהם הלכו בעקבותיהם וקבעו בישיבותיהם את שעות הבקר לעיון בתלמוד, ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה בטור ובשו״ע ובהרמב״ם. ונעשה הדבר לחוק בישיבות הספרדים ובישיבות המערב עד היום.

היחס לראשונים ולפםקיה

רא״א אורבך כותב על דרכם של בעלי התוספות: ״הם הורו מהתלמוד מכח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי גאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו״ וכשמעמיד דרכם זו מול האמור בתשובתו הנ״ל של רי׳י אבן מיגאש: ״ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד

הם שראוי למונעם מזה… אבל מי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהם הגון ומשובח׳/ הוא מגיע להבחנה כי ״דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה׳ כזאת אילו נשאל שאלה דומה״ מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותם, יסכימו במושלם לדבריו של הר״י אבן מיגאש הנ״ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם.

הראב״ד כותב: ״שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש הענין בדרך אחר״; הרמב״ן, שכתב את ״ספר המלחמות״ ו״ספר הזכות״ כדי להגן על הראשונים והקדמונים כותב: ״באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בודאי פי׳ נכון… אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים… וכ״כ רבעו הגאון ז״ל ורבינו חננאל״. הא למדת אף שהצדיק פירושם של התוספות דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב״א כותב בתשובה: ״לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדבר קבלה״. אף הריב״ש כותב על דברי הרי״ף והרמב״ם: ״לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם… וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיון שיצא הדבר מפי הרי״ף והרמב״ם… ראוי לחוש לדבריהם וכי הרב אלפס והרמב״ם קטלי קני באגמא נינתו הלא הם גאוני עולם ועמודי התורה״. זוהי כנראה אחת הסיבות שהביאה קהלות רבות להסכים לפסוק מספרי הרמב״ם, בהיותו ראשון וקודם להם והכרעתו קודמת להכרעתן ״*. בניגוד לזה, רוח העצמאות והעמידה בפגי קדמונים שהיתה אצל בעלי התוספות הראשונים, נשמדה בצרפת ואשכנז גם בדורות מאוחרים אליהם, כגון בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת: ״מיום שגלינו מארצנו… ונשתבשו

ארצות ונתמעטו הלבבות אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול״ . וכך גם בבימ״ד של הרא״ש. נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה ״שאין לחלוק עתה על דברי גאון, הוא אומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ם… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ .

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.

כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.

ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.

והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.

ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.

בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.

וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.

והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים  מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).

ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס 9 שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כוטלם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.

ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך שיראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.

כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.

וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.

מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.

ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.

ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.

ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.

ע"ה שלמה י"ץ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר