ארכיון יומי: 26 באוקטובר 2016


הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:%d7%98%d7%93%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a1%d7%91%d7%94

לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…

פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:

…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.

מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.

המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:

…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…

הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.

רבי יהודה שטרית מאת נהוראי מ. שטרית

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a

גיליון מספר 5 – 10-1990

דמותו של רב, מן העבר במרוקו ומן ההווה בישראל

ואם בגבורות שמונים שגה ורוהבם עמל, תורה ומצוות, יוקרה והדר, חוכמה ויצירה…

רבי יהודה שטרית

מאת נהוראי מ. שטרית

אחת התופעות המעניינות ביותר של אישים גדולים בתורה וחכמים במעשה, היא שככל שהזמן עובר עליהם ולא לפניהם, הם הופכים ונהיים פוריים יותר רוחנית ופעילים יותר מעשית.

כך אכן היא אישיותו של הרב יהודה שטרית, אשר הוסמך כרב בגיל צעיר, בעיר תאפילאלת שבמרוקו, בישיבת הרב הקדוש, רבי יעקב אבוחצירה זצ״ל.

הוא שימש כרב צעיר בעיירה גוראמה ועסק בעיקר בלימודי ״חדר״ לילדי עניים ובאיסוף צדקה למענם. אחר־כך נתקבל כרב העיר אגדיר, בה שירת את הקהילה היהודית שם עד לחורבנה בזעזוע אדמה קשה. רבי יהודה יצא על משפחתו בשלמותה ללא פגע, כאשר סביבו, נקברו משפחות שלמות מתחת להריסות. שמו הלך לפניו והוביל אותו לעיר הגדולה קאזבלנקה, בה כיהן תקופה קצרה כדיין בבית הדין הרבני, שהיה ידוע במיסודו הרחב והתקין במרוקו. רבי יהודה הירהר בנס הגדול שקרה לו בעיר אגדיר ופסק על עצמו חד־משמעית: הנס הזה מורה לי שאין לי ולמשפחתי מה להשתהות יותר בגלות מרוקו ועלי לעלות לארץ אבותי – ישראל.

בישראל, נתקבל רבי יהודה ברוב עם והדר ומייד הופנה לעיר העמק, עפולה, בה כיהן כרב העיר הספרדי למעלה מעשרים שנה.

בקיאותו בתנ״ך ובקבלה הרקיעה שחקים והוא החל לכתוב… ספריו הראשונים ״קול יהודה״ ו״מנחת יהודה״ יצאו לאור ״ונחטפו כלחמניות״. הם סיפקו תשובות בפשט ובעמקות ההלכה, בכשרות, בתפילות ומידרש.

אחת השאלות המסובכות, שהטרידה אנשי הלכה רבים במשך זמן רב, הייתה על נכה, העולה לתורה או רוצה לעלות לקרוא בתורה, כאשר שקית ניילון מלאה בשתן, תלוייה על גופו. התשובה הייתה של רבי יהודה: מותר או אסור״(את התשובה, ימצא כל אחד בוודאי בספרו ״מנחת יהודה אי״)

רבי יהודה שטרית, יצא לגמלאות ואת פעמיו עשה מייד לירושלים, רכש בה דירה והשתקע עם אשתו המסורה, הרבנית יקוט, המכונה לאלא יקוט, (גבירה) שם מצא שלוות הקדושה והרוחניות, ליד אחיו וקרוביו בניו וידידיו, מלומדים בתורה ותלמידי חכמים. כפעיל מאוד במצוות למען הזולת, רוחניותו לא נתנה לו מנוח והוא שקד על ספר שלישי, ״מנחת יהודה ב׳״ המשך לשני… והיד עוד נטוייה.

פעילותו הענפה, הן במרוקו והן בישראל, הייתה ועודנה מגוונת מאוד וחובקת כל מלאכת הקודש של רב: דרשן, סופר, מוהל, שוחט, מורה, פייטן בחסד עליון, חזן בבית הכנסת ומנהיג רוחני…

כאשר מרוקו הייתה למדינה עצמאית מעול הכיבוש של צרפת, ביקר בעיר אגדיר, המלך מוחמד בן־יוסף החמישי, יחד עם יורש העצר, בנו חסן (כיום מלך מרוקו). הרב יהודה שטרית נתקבל אצל המלך כמו כל האנשים החשובים בעיר לכמה דקות. הרב בירך את המלך בברכה המחוייבת ע״פ ההלכה, כאשר פוגשים במלך בדמות אדם: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם״. בתמונה, הרב יהודה מברך את המלך בן־ יוסף ולידו, חסן בנו, כיום מלך מרוקו.

כאן ההזדמנות לזכור, שהמלך מוחמד בן־ יוסף היה זה, שהביא על עמו את החרות מהכיבוש הצרפתי ואחר־כך, את העצמאות למדינת מרוקו משתי מדינות כובשות, צרפת וספרד.

בשנת 1953, תבע מוחמד החמישי את סילוק הצרפתים ממדינתו וכתגובה, סילקה אותו צרפת מכסא מלכותו. הוא הוגלה למדאגאסקאר ותחתיו, הומלך אדם זקן, עושה דברם של הצרפתים ושמו, בן־ עראפא.מיום צאת המלך הנערץ והאהוב על העם לגלות כפייתית, נכנסה מרוקו לתוהו ובוהו של מלחמה כללית נגד צרפת ורק כעבור 3 שנים, נכנעו הצרפתים הודות לאומץ ליבו של ראש ממשלת צרפת מנדס פראנס (היהודי), שהכריז שיש לצאת ממרוקו ולהעניק לה את עצמאותה.

המלך המנוח, שבני עמו ראו בו ורואים כיום ביורשו, בנו חסן השני, כשליחי אלהים עלי אדמות, העניק הגנה וזכויות מלאות למיעוט היהודי בזמן מלחמת העצמאות ואחריה. בממשלתו הראשונה, אותה הקים במאמצים אדירים מכל הזרמים, פרט לזרם שחתר תחתיו, שבראשו עמד בן ברקא, מינה המלך מוחמד בן־יוסף את ד"ר בן־זקן היהודי, כשר הדואר. זו הייתה ההוכחה הגדולה ביותר לנאמנותו כלפי היהודים. אבל זו הייתה גם המכה הקשה ביותר לזרמים, ששנאו את היהודים ובראש אחד מהם, עמד אז, עלאל אל־פאסי הנודע, שהשפעתו הייתה גדולה מאוד על חלק גדול מהעם המרוקאי.

עלאל־אל־פאסי מהעיר פאס, סימל בשביל רבים במרוקו ובעיקר בשביל הזרם ״אידריסי״ את מי שעתיד להחליף את המלך מהזרם ״העלאווי״. בין האידריסי לבין העלאווי, קיימת איבה בת מאות בשנים כאשר הראשונים עדיין נוטרים על סילוקם מהמלכות.

פגישתו של הרב יהודה שטרית עם המלך בן־יוסף, המונצחת בתמונה, הפכה להסטורית ומה שמענין עוד יותר הוא, שימים אחדים, אחרי ביקורו של המלך, פקד רעש אדמה חזק מאוד את העיר אגדיר והרס אותה כליל עד היסוד. המלך נאלץ לחזור אליה כשהוא מהלך על חורבותיה ומזיל דמעה מצער.

רבי יהודה שטרית ידוע כדרשן מחמיר ביותר, אולם בעתות דין, נוהג הוא על־פי בית הילל.

רבי יהודה הוא נצר ובן לרב הגדול, רבי מכלוף שטרית ז״ל מהעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת של מרוקו.

ראוי לציין שאת החוברת הזו ועוד רבות , קיבלתי מידיד ורעי, שאול טנג'י הי"ו ויאמר די לצרותיו, בבריאות איתנה ובכתיבה פורייה

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.

אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.

בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."

הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.

״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר