חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראכש-המללאח אז והיום

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר