ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2017


Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya

Haroun avait une grande autorité sous le règne de son père le sultan Ahmed Al Mansour ; les commerçants et les propriétaires des navires cinglais le craignaient. Il devint le sujet de toutes les conversations en Angleterre au point qu'il inspira à Shakespeare l'un de ses ouvrages. Sous les Alaouites, le sultan Moulay Ismail avait un conseiller juif du nom de Mimrane, et un trésorier pour ses biens et ses dépenses, Ibn Attar. Ce dernier fut l'intermédiaire dans le traité avec l'Angleterre en 1721. Quand ce sultan décéda, les juifs du Maroc portèrent le deuil et considérèrent ce malheur comme une vengeance de Dieu les punissant pour les péchés et les crimes qu'ils commettaient. Durant le règne de Sidi Mohammed Ben Abdellah, le rôle politique et économique des juifs se développa ; parmi les personnalités juives les plus en vue, il y avait Samuel Samble, né à Safi, dont la plupart des traités signés sous son règne portent le nom. Jusqu'à nos jours, les juifs marocains, au Maroc et à l'étranger, continuent à jouir de la sympathie et de la confiance des rois du Maroc. On choisit parmi eux des ministres et des conseillers.

L'un des rabbins de Fès, nommé Chamuel Ben Danane, dit, parlant des années de sécheresse : « Des appels au secours se sont élevés dans tous les quartiers de la ville… nous avons pris l'exemple des musid- mans et nous avons jeûné comme eux… nous nous sommes réunis… et nous avoris prié sept fois la prière de "Y ghafour" (Ô toi qui pardonnes !)… le lendemain, nous avons jeûné ensetnble, petits et grands, et même les femmes enceintes et celles qui allaitaient… Grâce et Louange à Dieu… depins le lundi et le début de nos invocations, les nuages ont couvert le ciel et des gouttes salutaires se mirent à tomber, le vent d'est (chergui) cessa de souffler… et des pluies bénéfiques tombèrent toute la nuit… nous avons sorti notre livre et nous avons psalmodié les louanges… et notre espoir m Dieu et sa miséricorde persiste. » [D'après Mohamed Kenbib, Mémoires du patrimoine marocain, op. cit., pp. 125-126.]

Bien que les juifs marocains fussent, selon la conception de notre époque, des « citoyens de seconde classe», beaucoup atteignirent des situations élevées (avantages, respect et influence). On compta parmi eux des ministres, des conseillers, des chambellans, des ambassadeurs et des négociants du sultan. Au dire du grand sultan Moulay Al Hassan Ier, la plupart des juifs avaient acquis richesse et opulence et vivaient dans l'aisance, le confort et le bien-être. Dans une lettre adressée à certains de leurs commerçants importants, sa majesté disait :

« Vos pauvres sont beaucoup moins nombreux que vos riches, contrairement aux musulmans dont le nombre des pauvres surpasse celui des riches sans aucune possibilité de comparaison. L'ensemble des riches musulmans est comme une tache blanche sur le dos d'un taureau noir. »

Le gouvernement, dans les périodes de sécheresse ou d'épidémie, soulageait ses sujets juifs en réduisant les impositions, et même en exonérait les plus pauvres, comme cela se produisit sous le règne du sultan Sidi Mohammed Ben Abdellah qui exempta des droits de capitation les juifs de Safi et d'Agadir, considérés comme les plus pauvres du pays.

Si les juifs marocains avaient été victimes de malveillances, de pillages et de vols pendant les années de crise, leurs concitoyens musulmans ne furent guère épargnés. Mais en temps normal, de tels faits « étaient beaucoup plus rares qu'on ne le disait », et à l'origine de ces événements, « c'était la populace » qui ne mesurait pas la portée de ses imprudences et de son inconstance. Jamais un gouvernement marocain n'a incité à maltraiter les juifs comme cela s'était passé dans beaucoup de pays européens. Au contraire, des étrangers avaient constaté que les juifs jouissaient d'une « protection efficace » et cette situation perdura même au moment où le Maroc se trouvait sous l’emprise du protectorat français. Il nous suffirait de citer l'attitu­de courageuse et exemplaire du roi Mohammed V quand il refusa d'appliquer les directives nazies de Vichy, qui appelaient à opprimer les juifs du Maroc. La réaction de Sa Majesté fut ferme et définitive quand il répondit au gouvernement de Vichy : « Je n'admets absolument pas les nouvelles lois anti-juives… et je n'accepterais pas d'être complice de ce que je réprou­ve. Il vous appartient de savoir que les juifs sont encore sous ma responsabilité comme ils l'ont toujours été et je refuse toute ségrégation entre mes sujets. »

À l'occasion de la Fête du Trône de l'année 1944, au moment où le Maroc entier criait sa volonté d'indépendance, le roi Mohammed V reçut une délégation des juifs de la capitale, Rabat, et s'adressa à eux, d'après un rapport confidentiel adressé à Paris par la Résidence Générale, en ces termes : « Vous êtes mes sujets au même titre que les musulmans et pour cela je vous salue et je vous aime. Soyez sûrs que vous trouverez toujours auprès de moi toute l'aide dont vous aurez besoin… Je vous répète que je suis décidé à vous garder comme à vos frères musulmans, la même considération et la même solli­citude. Cette fête est notre fête commune. » [D'après Germain Ayache, « Mohammed V et les Juifs du Maroc », Conférence internationale au sujet de « Mohammed V le Leader »/16 au 20 novembre 1987, pp. 120-121.]

בני אמוזיג – אהרן אמוזיג – הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).

על הענף האיטלקי

אברהם(בן שם טוב) בן אמוזג. מתוך ״אברהם בכל":

"…ואברהם נתחתן עם בת הרה״ג [הרב הגאון] מהר״י [מורנו הרב יהודה (טעות, וצריך להיות מהר״א -מורנו הרב אברהם, כפי שאכן כתוב מספר שורות בהמשך)] אקריאט מחב״ס [מחבר ספר] ב״א [ברית אבות (טעות, וצריך להיות ״זכות אבות״, ראה הערה17)] וממנו נולד בן והוא הרב אליהו בן אמוזג הידוע בעי׳׳ת [בעיר תהילה] ליוורנו [שבאיטליה] והוא נלב״ע [־־נתבקש לבית עולמו, והכוונה לאברהם אביו של אליהו] בעי׳׳ת [בעיר תהילה] סְוִוירָא בערי מרוקו״״׳׳

17הערת המחבר :  ככל הנראה נפלה כאן סעות דפוס. הרב אברהם קוריאט הראשון(המדובר בו בקטע זה) חיבר את"זכות אבות". את הספר "ברית אבות" חיבר נכדו הרב אברהם קוריאט השני, ראה הספר אורות ממערב ע' 115,110,105.

[אברהם בכל, עמוד א׳]

הרב אקריאט המוזכר לעיל, הוא הרג אברהם קורייאט הראשון, במקורו מן העיר טטואן במרוקו שעבר למוגדור.

אברהם בן אמוזג שהיה חשוך ילדים עד גיל 70, ביקש וקבל את רשותה של אשתו הראשונה לשאת עליה אישה שנייה, היא בתו של הרב אברהם קורייאט. שמה היה קלרה, וממנה נולד לו, בהיותו בן 71 שנים, הרב אליהו בן אמוזג.

הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).

רב, פילוסוף, כתב פירוש לתורה, ספרים בנושאי מוסר, תיאולוגיה, ביקורת על הנצרות והאיסלם, ועוד. הוא מקובל בין אורתודוקסים, אומץ ע״י הקונסרבטיבים, ומוערך מאוד אצל הגויים באירופה, על אף שיצא בהתקפה חריפה על הנצרות (וגם האיסלם). באיטליה הוא זכה לכינוי ״אפלטון היהודי״.

לגבי ילדותו והגעתו ממוגדור לאיטליה כותב אברהם-חי בן אמוזג (המשך הפסקה הקודמת):

״     והיתה גזירה מפני שר העיר הנז׳ וברח הרב מהר״א [מורנו הרב אברהם] אקוריאט לערים אחרים ובנו מהר״י [מורנו הרב יהודה] אקוריאט ברח לעי״ת ליוורנו באיטליה והוביל אתו את אחותו אלמנת אברהם הנז׳ וישבו שמה. ואז היה אב״א [אליהו בן אמוזג] הנז״ל [הנזכר לעיל] כבן שלש שנים ונתפרסם שמו בישראל ע״י חיבוריו הנחמדים:״

[אברהם בכל, עמוד א׳]

מורו, רבו ומחנכו – דודו הרב יהודה קורייאט: הרב יהודה קוריאט הנ״ל, דודו(אחיה של אמו קלרה) הוא שגידל ולימד את הילד אליהו. מספרים כי כבר בגיל 16 הספיק כבר אליהו הצעיר לעבור עם דודו-מורו פעמיים על כל ספר הזהר. הוא היה בקיא בכל המקורות היהודיים, הכיר את כל כתבי הנוצרים (ולכן יכול היה להתווכח איתם בספריו), את הפילוסופים היוונים ואלה בני דורו, ועקב אחר הגילויים המדעיים של תקופתו. הרב אליהו כתב ספרים רבים בעברית, איטלקית וצרפתית. הוא גם הקים בית דפוס בליוורנו וספרים רבים של רבני מוגדור ופאס הודפסו אצלו וגם כתב להם הקדמות.

ספרים שכתב בעברית: על פי האיציקלופדיה העברית

״אם למקרא״: באור לחמשת חומשי תורה, ״מבא לתורה שבעל פה״: סדרת מאמרים שכונסו לספר ע״י הרב פרופ׳ אליהו זייני, ״אימת מפגיע על ארי״: ביקורת על ביקורתו של ר׳ יהודה ממודנה נגד הזוהר, גר צדק: הערות וביאורים לתרגום אונקלוס (ליוורנו, תרי״ח), ״ניר לדוד׳: פרוש לספר תהילים (ליוורנו, תרי״ח), טעם לש״ד – השגות ותשובות לספר הוויכוח של שד׳ל [הרב שמואל דוד לוצאטו] על חכמת-הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר (ליוורנו, תרס״ג), ״יענה באש״: על איסור שריפת המתים לפי המקרא והתלמוד (ליוורנו, תרמ״ו, מהדורה שנייה תרס״ו)

Français

Morale Juive et Morale Chrétienne

Israël et l'Humanité. Étude sur le problème de la religion universelle, et sa solution

 Bibliothèque de l'hébraïsme (incluent) : Critique, Exégèse et Philologie Biblique; sources Rabbinique des six premiers siècles de L'È. V.

De L'origine des Dogmes Chrétiens, Théologie et Philosophie – de l'Âme dans la Bible

Théosophie; Histoire et Littérature; Spinoza et la Kabbale

 Italiano

(חוכמת־ האלוהות, תורת שורשי האמונה)  Dio: Teología dogmatica e apologética

 [חמישה מאמרים על החומש] Cinque conferenze sulla Penecoste  

 [תולדות כת האיסיים, אוסף הרצאות, 1865] Storia degli Esseni  

חלק מספרים אלה יצא לאור במהדורות שונות ובשפות שונות עוד בחייו וחלק רק לאחר מותו. בשנות ה- 60 של המאה העשרים יצאו לאור בהוצאת מכון הרב קוק, בתרגום לעברית, שני ספריו הידועים ועבי הכרס:

מוסר יהודי ומוסר נוצרי – Morale Juive et Morale Chrétienne

 ישראל והאנושות – Israel et l'Humanité

הרב פרופ׳ זייני, רב הטכניון, עוסק זה כשלושה עשורים במשנתו של בן אמוזג, לומד ומלמד (גם בטכניון, במסגרת לימודים כלליים), לקח על עצמו להוציא את כל ספריו של הרב אליהו בן אמוזג על פי כתב היד המקורי, ללא השמטות. בינתיים (חשוון תשס׳׳ה) יצאו לאור:

– בעברית: מבא לתורה שבע׳׳פ ־

בצרפתית: Morale Juive et Morale Chrétienne

אמנון אלקבץ הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץ

הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

המשך המאמר מהפוסט הקודם

כאמור, בתגובתו של יעב״ץ לדבריו הבוטים של ר׳ שמואל אזאווי באיגרת המיוחדת בסגנונה ובחריפותה, מצא מקום לשחרר את חרצובות לשונו בהסתמכו על מה שנאמר בנחמיה (יג/כה): "… ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים, ואמרטם… ״, והרמב״ם מחזק את הדברים באומרו בהלכות סנהדרין(כד/ח): "… וכן יש לציין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו… ״.

לבד ממכות ומריטת שיער שהוא לא עשה, מאמץ יעב״ץ את שאר הכללים שבאו לביטוי באיגרתו המעניינת, שמפאת אורכה, אצטט מתוכה חלקים, ואף זאת, בדילוג. וכך הוא פותח את דבריו:

"… על כן לשון הזהב שהיה בהיכל המליצה, להגדיל תושיה ולהפליא עצה, למרס בדם אהובנו הגדול כה״ר שמואל זאווי, הן תווי שדי יענהו ולעבודתו יקרבהו, ובתשובה שלימה לפניו ישיבהו, אכי״ר.

"אחר דרישת שלום וכוי, הנה באתי באותיות שתיים שהן ארבע, יען התרגזך אלי באיגרת אוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש עקלתון/, ופיה פתוח כפי האתון/, ובה צוית להקריבה לבית דיננו הצדק להודיעם להשמיעם מעשי. ובתחילת ההשקפה ראיתי זוכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבורך בשם "סופר", וכתב "הסופר", ועשה "הסופר", ושלח "הסופר", "ולא אותי קראת יעקב", (ראה ההסבר על פסוק זה המצוטט מישעיה מג/כב, במסכת יומא, דף יט/ב. כאשר נפגש יעקב עם בנו יוסף, לא דבר עמו כי היה עסוק בקריאת שמע), כאילו שמי נעלם והוא פלאי. ותלמוד לומר, שמי נודע בשערים, יעקב, מלא מאור נוצץ, כצאת השמש בגבורה/, לעטרת צבי וצפירת תפארה/. חיי ראשי, אילו היית מצוי אצלי במדינה, אמצאך בחוץ אשקך/, אנהגך/, אביאך אל בית-ספרותי ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני/, אשקך מיין רקח הגיוני/, ומעסיס רמוני/. ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה/, שמורה בכל וערוכה/. כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות/, ובה לבשו שמיך קדרות/… מתוך ספרי זה אשר כתבתי, תוכל ללמוד מעט קט ניב מפואר ונאה/, אפס קצהו תראה/. והיה ראוי להשיבך על פי מידותיך, לא שתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך ורבותיך, שאם קטון אני בעיניך/, ונקלותי עוד מזאת, קטנם עבה ממתניך/. עמם אכבדה, שהם הרהיבוני ורוממוני/, וענוותם תרבני/, ובבית דינם הצדק הושיבוני וקבעתי/, ונוטרה את כרם ה' צבאות שמוני/… ובזיונך זה אינו מעלה ואינו מוריד".

יעב״ץ רואה בכינוי "סופר" בו מכנה אותו ר׳ אזאווי , כינוי מכובד מדי בשבילו, וממשיך בדבריו בהצטנעות כלשהי: "ואם אמרתי לדונך לכף זכות שתפסת אומנות חז״ל, ותבחר לשון ערומים, וכוונתך בשם "סופר"… גם בזה לא בחר ה', שהרי דרשו בפרק "איה סופר" (ישעיה לג/יח), כל אותיות שבתורה איה שוקל קלים וחמורים… ואם כן, הפלגת בשבחי יותר מדי, ולאו יאות למעבדי הכי. והנה שני תלמידים חכמים במכנאס, שבחדש שעבר יחסו אלי מפי כתבם, מה שנראה בעיני שהוא הפלגת שבח, ושלחתי להזהירם ולהוכיחם על ככה".

 יעב״ץ אינו מסתפק בכך ומגולל את התפתחות הפרשה שעמדה במוקד הפולמוס, תוך שהוא מטיח ברי שמואל אזאווי דברים קשים. אט אט מתפתחת האיגרת ללשון שנונה ודוקרנית, ששיאה יבוא ביימכתם" המפורסם המעיד על חריפות שכלו וחרצובות לשונו בהם ידע לגרוס את משנאיו. בפתיח של הקטע הבא, משוה יעב״ץ את ר' אזאווי לאיוב, כמו שנאמר בבא בתרא: "נתחלף לך בין איוב לאויב", כלומר, דיבר דברי תוכחה וגרם רעה לידידו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

"איש היה בארץ סאלי, איו״ב שמו (יעב״ץ כותב כאן את השם איוב בראשי תיבות לומר, אתה, ר' שמואל אזאווי, בסה״כ "אשרי יושבי ביתך", איו״ב, יושב על כנך ואינך מחדש דבר בתורה), טבח(שוחט) מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום, באו קצת מתלמידי חכמים היושבים במדינה הנז׳ לבדוק סכינו, ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול, דהיינו הפרדת חלק מחלק… ובשורש הסדק ההוא, יש סדק קטן הנקרא בערבי תווריק', באופן שמוכח שכך נמצאת וכך הייתה מתחילתה למן יום היוסדה, ועד עתה. ובכן, עמדו חכמי סאלי וקבלו עדויות האומנים שהיו משחיזים לו הסכין ברחיים לעת הצורך, והעידו שכך הייתה מששת ימי בראשית. גם אגב בררא, קיבלו עדויות אחרות על האיש הנז', איך הוא מעורכי הדיינים, וכי יהיה משפט בין איש ובין רעהו, מקבל שוחד מזה ומזה, ללמדם טענות שקר לזכות בדין. גם עדויות אחרות שהוא חולק עם גנב, ועובר על שבועות וכמה דברים אחרים מכוערים שתמיד הייתה לועזת עליו המדינה הנז', ועכשיו ספקות נעשו ודאות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר