ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2017


יכי"ן – רבי יוסף כנאפו זיע"א

יכי״ן מדגיש כי בדרך זו תצמח תועלת חברתית של בני־העם כולם. לפנים, העדר השכלה ניכרה אצל רוב הצעירים וההמונים, ובפרט בחידושי הלכה ופירושי אגדה ועיונים פשוטים במוסר ובאמונה. היום, הסוג של משכילים חדשים, שנסתפגו מתרבותם של העמים שבקרבם הם יושבים, ואף התקרבו במידה רבה לחברתם הערבית והמוסלמית – ובכל זאת נשארו ׳שלומי אמוני ישראל׳ מאות שנים וחיו היטב בתוך עמם במלוא הרגשתם היהודית – מצוי בייחוד בקהילות האוקינוס האטלנטי שנפתחו להשפעות אנגליות צרפתיות וספרדיות ממוגדור בדרום ועד טנג׳יר בצפון. בתפיסת עולמם של משכילים, כמו יכי״ן או ר׳ דוד אלקאים במוגדור, ר׳ יששכר אסראף בסאלי ור׳ יצחק בן ואליד בתיטואן" ואחרים, נולדו מושגים שניזונו מנסיון חייהם ומנסיון דורם. הרגשתם היהודית תתחזק גם מן התמורות בספרים החדשים המגיעים מאירופה ומהמזרח. באנשים הללו, שנמצאו גם בקהילות הוותיקות, כמו ר׳ חביב טולדאנו במכנאס, שהיה לו שיג ושיח עם ר׳ אליהו בן אמוזג (בדפוס של האחרון הודפסו כמעט כל ספריו של יכי״ן) ושאב ממנו רעיונות חדשים על היתרונות בחכמות העמים, או בתרגום האנונימי של ספר התפילות הנזכר והמיועד לנשים בפאס, יש ניצנים ראשונים על אופי ההשכלה החדשה במרוקו.

בתכנים משתנים – כמו הרעיונות החדשים על מקומו של האדם הפשוט בחסידות, תנועה המסמנת את הזמנים החדשים, ובסוציולוגיה של היידע המשתנה, בצד פרשנותו השמרנית של יכי״ן – הוא מגן על השתילים החדשים ועל השפעתם. ההנמקה מעוגנת במקורות עתיקים וקאנוניים אבל תהליך הדמוקרטיזציה, המתבטא הן בנטילת הסמכות לחדש את עצם התרגום לערבית־יהודית או בדחיית ההעדפה המסורתית של הלימוד המסורתי בתורה על פני הספרות החדשה, מעמיד את יכי׳׳ן בין הראשונים במגמה החדשה. הוא מביט בתוך הקהילה ורואה שיכולת הקליטה של השכבות החדשות – נוער, הדיוטות ונשים בלשון הקודש, מלאה חרדה והוא בוחן את עצמו כנבדל, כשונה דווקא במשהו שאינו שונה בעיניו: הרי כולם ידעו ערבית-יהודית וכבר היו דברים מעולם בימי-הביניים שבהם גדולי ישראל כתבו את ספריהם בשפות זרות, אם כן מדוע זה ייבצר ממנו ומקהילתו כאשר השפה הזו אינה זרה לו, אדרבה ואדרבה ה׳מוסיקה׳ שבערבית מוכרת לו בכל ענייני החולין, והרי מטרתה של השפה החדשה היא ללמד את בני העם דרכי התנהגות מוסר ואמונה המושפעים מצורכי התקופה. כל הסביבה הערבית מדברת ׳מרוקאית׳ והוא הדין עם הסביבה היהודית שבין החומות במלאת המדברת ניב דומה. השפעה זו באה אף מלמעלה מחוגי העשירים החיים בקסבה שפתוחה להשפעות חדשות ממערב אירופה ובעיקר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל, אלא שאצלם הם קראו ספרות בספרדית יהודית או באנגלית. בזמן החדש יש איזו אי־תקינות פוליטית לדבר על השפעה מן החוץ, זו פעילה לעומת סבילות המקבל, אך כך התפתחו תולדות עם ישראל בכל הדורות. יכי״ן ודומיו הושפעו לא רק מן החדירה האירופית הקרובה אליהם אלא גם מן התמורות שהופיעו בקהילות יהודיות רחוקות כגון בתרגום שבחי הבעש׳׳ט אצל יכי״ן, בעברית המתחדשת של ר׳ דוד אלקאים, בצורך בשידוד המבנה החברתי אצל ר׳ דוד דאנינו בקזבלנקה או בהתחברות ליישוב היהודי המתעורר בארץ-ישראל כמו אצל ר׳ דוד בן שמעון מרבאט.

הדת האמונה והמוסר ניזונו אמנם מן ההתגלות החד-פעמית ופירושיה בזמנים קדומים בפי אלה שהיו קרובים למעמד הר סיני, וחכמי ישראל תמיד חששו שמא תיפגע המקוריות ברמה המודעת והלא מודעת. יכי״ן היה מודע היטב לחשיבותה של הלשון העברית שבה ניתנה התורה ונכתבו כתבי הקודש, כמו בחשיבותו של ספר התורה, תורת משה על ייחודו ועל נשגבותו, אך בין הקווים האופייניים למשכילים מסוגו של יכי״ן היה הקשר האורגני שבין הישן לבין החדש והצורך להביא את הראשון במעטפת חדשה: גם בתוכן וגם בצורה. ומכאן התמורות בקהל הנמען ובלשון הרגיל בה.

[1] דוגמות נוספות ראה מאמרי: הספרות הרבנית בצפון-אפריקה 700ו-1948, פעמים 87-86 (תשס״א), המבוא, 232, והחלק על מרוקו, 257-245.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה….
http://www.ybz.org.il/?CategoryID=287&ArticleID=2239#.WfWES1sjSM8

קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה-תעודה מספר 12-13

תעודות אלה המובאות על ידי דבי דוד עובדיה זצ"ל רבה האחרון של העיר צפרו והיסטוריון ידוע, מאפשרות לנו מבט עמוק אל תוך נבכי חייהם של היהודים ברחבי מרוקו….טמון בהן ידע רב ערך, כגון פסיקות בהלכות שונות, פסיקה בין אדם לחברו בכל עניין ועניין. בתעודה מספר 12, אנו למדים מכבוד החכמים האלה, שאין לדון אדם לפי שמחועה או דיבור, אלא רק על פי ראיות מוצקות, יען כי מדובר בדיני נפשות…

תעודה מספר 12.

התי"ב – 1652

בעה"ו

חכמינו ודיינינו ומנהגינו ועטרת ראשנו כל החכמים השלמים רבותינו שאנו מתאבקים בעפר רגליהם חכמי מדינת פאס יע"א ויגן בעדם ויהיה בעזרם אמן כן יהי רצון הלא המה כבוד הרב שאול סירירו יצ"ו אוי"ר וכבוד הרב סעדיה בן לאדוננו וגבירנו עפרות מרגלותיו מר ואהלות על ראשינו הה"ר שמואל אבן דנאן תנצב"ה. וגם כן חכמי ספרו יע"א ובראשם הה"ר דוד ראג'יל ישצור"ו בעדו ויהיה בעזרתו וכל החכמים והרבנים והדיינים והמנהיגים ותמידיהם ותלמידי תלמידיהם ישמרם השומר אמת לעולם.

יוודע למעלת כתר תורתו על המאורע שאירע כאן במחוז ארצינו שהנרג העלוב רבי משה בן שטרית דיידיע בשם לפיסי השם ינקום נקמתו ונקמת עם ישראל אמן כן יהי רצון ולפי ששלחו בני רבי משה בן סיסו נ"ע לחלות פנינו כדי להודיע למעלת כבוד תורתו איך היה המאורע מתחילתו עד סופו.לפי שנחשד אחיהם אחד ודוד שמו שחס ושלום הוא נגע ידו בהריגת ההרוג הנזכר והפסידו את בני הרב משה הנזכר בקצת ממון ועלה עליהם , ויצא קול במחנכם הקדוש שהוא היה בעדת ההורגים בידו או בממונו והסכים עמהם על הריגתו ולראיה אמרו בני רבי משה ההרוג הנזכר, ה' ינקום נקמתו שכך העידו להם קהל תאזא.

 לכן בבקשה מעלת כבוד תורתכם שתשמעו ותטו אוזניכם לדברינו מה ששמענו ומה שיש אצלנו מכמה עדות ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אותו האיש רבי משה ההרוג הנזכר ה' ינקום נקמתו בא ונתארח אצלנו ימים שמשלוש חודשים ולאחר כן הלך לכפר אחד הנקרא ג'לדמאן ויום שהלך למחר באה שמועתו שנהרג והרגו גוי אחד ימח שמו וזכרו. ובבית אותו הגוי אמרו לנו פלוני ופלוני הם דרים אצל הגוי הנזכר הלא הם דוד בן הרב הנזכר וברהים בן משה בן אדרעי ורננו בני אדם בשוק שמא הם חס ושלום היו בעצת הריגתו וחרה לנו עד מות על מיתת העלוב ועל רינון בני בית. ולאחר שנקבר ההרוג ועשו הקהל מה שחננם האל מן החסד עמו ושלחו לעברים הנזכרים הקהל בכלל ואמרו להם אם ככה עשיתם ויש לכם…בהריגת פלוני אל תבואו אצלנו ואל נראה פניכם ואם באולי תבואו אצלנו נדרשו מכם דמו כמו שיחייב הדין ופחדו על עצמם האנשים הנזכרים ובאו אצלנו….

רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף מפחד הקהל שהגדילו עליהם אימה וכמעט רצו לתופשם ולעשות בהם נקמה בלי דרישה וחקירה לולי שעמדנו נגדם ואמרנן להם עד שנדרוש ונחקור הטיה והנה אמת נכון הדבר שיהה להם מגד יד בכל הנזכר ואז יעשה להם משפט כתוב ואחר כל זה אמרו האנשים האלה אשר נקבו בשמות דוד וברהים הנזכרים תרצו שנשבע לכם שבוע חמורה בספר תורה בכל חומרי השבועה שאין להו שום מגע יד בדבר חס ושלום. וזאת ועוד אחרת אם באולי יבוא עד ואפילו עד אחד או גוי או קרוב או פסול או אישה ויעיד עלינו  שום עדות או רמז עדות על כל מה שתרצו לעשות בנו עשו ולארח כן נשבעו שבועה חמורה לדעת וכו' בספר תורה שלא היו דברים מעולם ואין להם מגע יד ולא רמז מגע יד ודרשנו וחקרנו היטב ולא מצאנו שום עדות חס ושלום.

לא עדות ישראל ואף לא עדות גויים ימח שמם וזכרם ולראיה שלא היה כל דבר אלא מה שיש בשורותים אלו ולמה יתלו בני רבי משה הנזכר הדבר בקהל יהודי תאזא חס ושלום אין לקהל יהוד תאזא עדות ולא רמז עדות אחרת זולת הנ"ל לכן לראיה חתמנו שמותיהם פה יום שני י"ג לחודש סיון שנת תי"ב לפ"ק וקיים

אברהם בר הרב יוסף שענון נ"ע – צ"ל נפתלי בן מסעוד כהן – אליהו ארואץ יצ"ו – אלעזר אלחזאן – ישראן בן לאדוני אבי אברהם בן שענון – יעקב בן אברהם הכהן – יוסף בן מימון אדהבי ס"ט.

כל החתימות יצירות נעשו לרצון השואלים להגדיל…..

תעודה מספר 13

ב"ה

התצ"ח

בעבור תהיה לעדה כי בא לפני ה״ר מימון בר יצחק ן׳ בוטבול יש״ץ וידיע ן׳ אמלאל ולמד מפי סופרים וספרים הלכות שחיטה ובדיקת הריאה וגם הוא בקי ביד בין בבדיקת הסכין בין בשחיטת הסמנים כמו שנתנסה לפני מומחים ובקיאים… בכן הרשות בידו לשחוט באשר ימצא בהמה גסה ודקה וחיה ועוף ובלעדו לא ירים איש את ידו בענין הנז' זולת אם תהיה בידו קבלת בית דין ידוע אמנם אם לא יהיה בידו שטר קבלה כנד וימצאנו אצל שחיטה הרשות ביד הר׳ מימון הנז' להענישו במכות וייסורין והפסד ממון ולראיה ביד הר׳ מימון חתמתי בסדר וזבחת מבקרך ומצאנך  ז״ך לאב רחמן שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים ושמנה ליצירה נאם דיין העירה פאס יע״א

שמואל אלבאז ס״ט

סיפורי מס' 2 בשלמותו וברצף – עליזה שנהר -חיה בר יצחק-אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

ימנה דיין מספרת

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם וּעמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כּאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

 

חנא האכּדא, ואחד (אל)נּהאר קאלת־לכּ הייא גאלשה מן־(א)יימאת (אל)לּה וּואחד (א)ליהודי…, ואחד (אל)זוּז׳ ד־(א)ליהודיאת ז'או

יום אחד מימות האלוהים יושבת האשה בביתה, והנה באות שתי נשים יהודיות.

 

קאלו — ל(ה)א: ״פאין א־(א)כתי(א)לחכם?״

אמרו לה: ״היכן, הוי אחותי, החכם?״

 

קא(ל)ת ל(ה)ום: ״א־בנתי! (א)לחכם, פ־(א)לישיבה ת־יגייל; (א)לפטור תא־(א)נצאפד(ה)ו — לו להנאכּ ופ־(א)לעשייה תא־יזיי. מן עשייה לעשייה עאד תא־יז׳י״. קאלת־ל(ה)א: ״אש חבתוהּ?״

אמרה להן: ״הוי בתי, החכם נמצא כל היום בישיבה. אני שולחת לו לשם ארוחת צהריים, ורק בערב הוא חוזר. מערב לערב הוא חוזר. לשם מה אתן רוצות אותו?״

 

 קאלת־ל(ה)א: ״א־בנתי, מא תא־נולדו־ש וסאלו־לנא תא־יולדו(אל)נּאש עלא (א)ידּיהּ ו(ח)תא חנא חבנא מן־(אל)לּהּ ומנו, יכּתב־לנא ואככה ג'יר נולדו(א)ולייד אַו בניתה״.

אמרו לה: ״הוי בתי, איננו יולדות, ואמרו לנו שהנשים נפקדות בעזרתו. וגם אנחנו רוצות ממנו ומאלוהים שיכתוב לנו קמיע ונלד, לו בן או בת.״

 

קאלת־להא: ״לוכּאן כוכו ידאוי, ידאוי ראשו. ו(ח)תּא אנא מא תא־נולד־ש ועלאהּ מא כּתב־לי אנא?״

אמרה להן: ״לו יכול הרופא לרפא — את עצמו היה מרפא. גם אני איני יולדת, ולמה לא כתב לי

קמיע?״

 

קא(ל)ת להא: איוא בניתי די קאלו־לנא (אל)נאש הווא האדא״. משאו קאלת־ל(ה)ום: ״חבתו (א)לעשייה אזיוהּ, וּדאבא מא תא־יכונ־ש פ(אלנּהאר הנא״.

אמרו לה: ״הוי בתי, זהו שאמרו לנו האנשים.״ אמרה להן: ״בואו אליו בערב. הוא אינו נמצא כאן במשך היום.״

 

משאו פ־חאל־(ה)ום (הא)דוכּ (א)ליהודיאת משאת הייא פררשת ונעשת ורק(ד)ת פ־חאלהא ז׳א (אל)רראז׳ל פ־(א)לעשייה ז׳א (א)לחכם פ־(א)לעשייה. דארי תא־יציבהא עאמלה (א)לעשא וראדה (א)לכּאפטירה תא־תג'לי תא־תעמל אתאי ושי־באש מא כאין.

הלכו להן היהודיות האלה. הלכה האשה, הציעה את המטה וישנה לה.

חוזר הבעל בערב, חוזר החכם, ומוצא את אשתו, שכרגיל היתה מכינה ארוחת־ערב ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין תה, והנה היא ישנה.

 

״אש (א)כדכּ עלאש ראקדא?״

 קא(ל)ת־לו: ״מרידה״

— ״מה לך, מדוע ישנת?״

אמרה לו: ״חולה.״

 

קאל ל(ה)א: ״באש? ראני משית והניתכּ צחיחה.״ קא(ל)ת־לו: ״עלאש ת־תז׳י תכתב לליהודייאת יולדו וחנא מא ענדנא־ש (ח)תּא (א)לקטּה ת־תזווי פ(אל)דאר ומא תכּתב־לנא־ש חנא.״

אמר לה: ״במה? הרי כשהלכתי היית בריאה.״

אמרה לו: ״למה אתה כותב קמיעות ליהודיות כדי שילדו, ולנו, שאין לנו אפילו חתול מיילל בבית, לא תכתוב?״

 

קל־ל(ה)א: ״א־בנתי! אנא ת־(א)נעאין (אל)שם יתברך חתּא יזיבהּא־לי עלא ידּו. וילא חבּתי (א)נכּתב־לכּ, (א)נעמל שאלת־חלום ואש מא ואז׳בוני (א)נואז׳בכ.״

אמר לה: ״הוי בתי, אני מחכה לשם יתברך שיביאו לי. אך אם את רוצה שאכתוב לך קמיע אעשה שאלת־חלום, ומה שיענו לי אומר לך.״

 

צבאח לאג'דּא, קאם הווא משא עזייזי, קסּ טפארו ועמל טבילה פ־(א)למקווה ו(ח)תּא הייא האכּדאכּ לבשת כל־שי ז׳דיד, וכל־שי מסבּן, משאת ללמקווה וז׳את, נעשו.

למחרת בבוקר קם יקירי( תואר חיבה המעניקה המספרת לרב ) גזז את צפרניו וטבל במקווה, וגם היא עשתה בן: לבשה הכל חדש, הכל נקי, הלכה למקווה וחזרה.

ישנו.

 

פ־(אל)ליל זיא וקף עליה (א)למגיד. קאל־לו: ״חּבתי בנת? תשמּאד לילת(אל)רראחה! חבתי ולד? מא יכונ־ש ענדו(א)״למזל!״

 בלילה ניצב עליו המגיד ואמר לו: ״תרצה בת? תשתמד בליל הכלולות. תרצה בן — לא יהיה לו מזל.״

 

פאקו. קאלו(ו) ( צ"ל : קאל )  ל(ה)א: ״אש כּאין?״ קא(ל)ת לו: ״הא נומת והא נומת״ קאל־ל(ה)א: ״נומת (ח)תא יאנא. (הא)דאכ (אל)שי נומת. האדאכּ (אל)שי קאל־לי״.יקא(ל)ת לו: ״וכּיפאש דאבא?״

התעורר, אמר לאשתו: ״מה?״ אמרה לו: ״כך וכך חלמתי.״ אמר לה: ״גם אני חלמתי בך, זה מה שאמרו לי.״ אמרה לו: ״ומה נעשה?״

 

קאל־ל(ה)א: ״מא נחשמ־ש, חכם קדאש אנא, ות־(א)נקררי (אל)נאש וישמעו עלייא באין אילא בנתי תשמ(ד)ת לילת (אל)רראחה? עלא רבי נקולו־לו, ולד. נעביו(א)למצוה, (א)למצוה ד־(א)למילה ודי־פכּכּאן(א)לכּהן, ומא חדּנא עאישין, הא־חנא ת־נוכּלוהּ ונשררבוהּ מעאנא ונכּברוהּ, וילא משינא רזקו על(א)(אל)לּהּ״.

אמר לה: ״האם לא אבוש? חכם כה גדול אני, מלמד אנשים, וישמעו שבתי השתמדה בליל כלולותיה?! נבקש ממנו בן, לפחות נקיים מצוות — מצווה מילה ומצוות פדיון הבן. כל עוד אנחנו חיים, הרי אנחנו מאכילים ומשקים אותו ומגדלים אותו, ואם נמות — אלוהים יפרנסו.״

 

תסאורת הייא וייאהּ. מן־די זיאהום (א)למגיד, קאל־ל(ה)ום: ״אש כּאין?״ קאל־לו: ״(א)עטינא ולד.״

התייעצו. כשבא אליהם המגיד אמר: ״מה החלטתם?״ אמר לו: ״תן לנו בן.״

 

משאת פ־חאלהא, קאמת פ־(אל)ליל הייא. איוא מא תקול אילא בקאת חבלה; תלאתה וחם, תלאהה שחם, תלאתא מ(ד)ת אידיהא ללחבל  קאלת: ״יא פכאכ(א)לוחאיל״. כלאס־להא(א)לולד. מא צאבו(ח)תּא ,פאין יעמלוהּ מואלין(א)לבלאד; (אל)רב ד־(א)לבלאד כלאק־לו ולד וּז׳איין (א)למתנות וּ(אל)תכּאבר וּמ(ן)־בלאד לבלאד.

היא קמה בלילה.( כוונח המספרת לכך שהזוג קיים יחסי אישות, והדבר אינו נאמר במפורש משום צניעות)

טוב. אל תאמרי אלא,״ הרתה האשה, שלושה חודשים ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה אל החבל, אמרה: ״הוי המציל מצרות…״

נולד לה בן. מרוב שמחה לא ידעו אנשי העיר היכן להניחו. ״לרב העיר נולד בן! לרב העיר נולד בן!״ באים, מביאים מתנות, מביאים דורונות, טוב.

איוא פרחו(הא)דיכּ (אל)שבע אייאם ודווז׳ו (א)למילה ופכּכּאן (א)לכּהן. ומאשיין. (אל)נאש ת־תכּבר באין (אל)שנּין וּ(א)למנין ו(הא)דאכּ (א)לוּלד תא־יכּבר באין(אל)צפחה וּ(א)למנדיל. כּאן יז'יד  ב(אל)ליל וב(אל)נּהאר.

שמחו שבעת ימים, ועשו מילה ועשו פדיון הבן.

האנשים הולכים וגדלים לפי מניין השנים, והוא גדל בין השולחן למפה׳: היה מוסיף וגדל ביום ובלילה. (מקום שבו היו מניחים בצק שיתפח. המספרת משתמשת כאן בהשאלה להבלטת מהירות גדילתו)

 

כּבר (א)לולד, עבבאה מעאה ללישיבה ותא־יקרריה יאללהּ יאללהּ תא־יקרא, אש יאכּל אש ישרב, ועאזּינו וחאבינו. איוא הומּא גאלשין רזקום עלא (אל)לּהּ. תא־יקרא, תא־יקרא, תא־יקרא. כּבר, עמל (אל)תפלים, כּבר (א)לולייד בדא תא־יפרכּש שווייש.

גדל הילד, לקח אותו אביו לישיבה והיה מלמד אותו. וההורים מאכילים ומשקים אותו ככל שירצה, כך היו אוהבים אותו.

טוב, הם חיים ואלוהים דואג לפרנסתם, והוא לומד, לומד ולומד.

 

ז'או ואחד (אל)נהאר, קאלו־להום (אל)רב ד(א)לבלאד נפטר. (אל)רב ד-(א)לבלאד הווא די נפטר קא(ל)ת לו: ״או, וכיף (א)נעמל?״ שמע ישראל. ( העורך: נהוג לומר " שמע ישראל " כשטועים או שאומרים דבר לא נכון, שקר )

ביום מן הימים, הודיעו" רב העיר נפטר, רב העיר הוא שנפטר, אמרה ; מה נעשה כעת " שמע ישראל "

מ(ן)־דּי קבל לא תוולד, כּאן לושהא, כא ראז׳להא מא ענדו־ש משכּין (א)לחאלה חאלת (אל)לּהּ; האדאכּ כאן חכם ותאז׳ר, וּכאהּ עאטיהא על(א)(אל)לּהּ מא כּאין-ש. מא ענדו ואלו, כּאין(אל)לּהּ.

לפני שילדה האשה היה מצבו של גיסה קשה. בעלה היה חכם ועשיר, ואחיו — מצבו דורש עזרת אלוהים, אין לו דבר.

 

ז'את לילת פסח, מראתו קא(ל)ת־לו: ״א־כּבדי!, דאבא, תא־נצאפדו־להום שי חאז'ה ומא ת־יכפיהום־ש וענדו (אל)דראלי וּדאבא ז'יבוהום יעיידו מעאנא (א)לעיד יאכּלו (ח)תּא ידוז׳(א)לעיד וימשיו פ־חאלהום לדארהום, רזקהום על(א(אל)לּהּ״. קאל־ל(ה)א: ״מן די קולתיהא (א)נתי(ח)תּא יאנא חבּת, כאהּ״.

בערב פסח באה אשת הרב ואמרה לבעלה: ״אנחנו שולחים להם דבר מה, אך בזה לא די. יש לאחיך ילדים, הבא אותם שיחגגו אתנו את החג כולו. כשיעבור החג יחזרו לביתם ואלוהים יעזור לפרנסתם.

אמר לה: ״אם זה רצונך, זהו גם רצוני.״

 

צאפד עלא בנת כאהא ז׳את. קאל־ל(ה)א: ״עאוונהא פ־פסח ועאוונהא פ־(א)לכּשר ופ־(א)לחמץ, ו(א)גלש מעאהא״. קא(ל)ת־לו: ״ואככה א־עמּי״.

שלחה להזמין את בת אחיו.

באה.

אמר לה החכם: ״עזרי לאשתי בהכנות הפסח, בבשר ובחמץ, ושבי איתה.״ אמרה לו: ״טוב, הוי דודי.״

 

איוא רפ(ד)ת מעאהא (הא)דאכּ (אל)שי כּאמל; די כּאנת תעמל האדי, כּאנת תעמלו מעאהא, (ח)תּא ז'א לילת פסח. צאפ(ד)ת קא(ל)ת־לו: ״שיר ז׳יב אומכּ וז׳יב כוואנכּ וזיב כל־שי יעיידו מעאנא״.

טוב, עזרה לה בכל עבודות הבית. כל שעשתה הדודה, הייתה עושה אתה. עד שהגיע ערב פסח. שלחה אותה ואמרה לה: ״לכי הביאי את אמך ואת אחיך. הביאי את כולם שיחגגו אתנו

 

איוא עיידו מעאהום וּ(א)כּלו ושרבו, (אל)לּהּ יעמרהּא דאר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״איוא שיר א־מראת עמי, (הא)דיכּ (א)לּי פררחתנא וז׳אבתנא פ־האד(א)לעיד. מא כלּאתנא־ש מנכּדין יפררחהא כּאב־יכול(כינוי לקדוש ברוך הוא- המספרת) (ח)תּא הייא״. איוא האכּדא שמעהא כּאב־יכול טלבתהא ישמעכּום ישמעני ויעקב בן־זוהרה. ז'את ול(ד)ת (א)לולייד מגאבּלאהּ מגאבלאה ופא תלת־שהור רבעה, שמעת (אל)רב באין נפטר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״א־בניתי! (א)נהנּי־לכּ (א)לולייד ו(א)חד׳יה ו(א)נמשי אנא לדאר (אל)רב (א)נביין וז׳הי ו(א)נז׳י״.

.״ טוב, חגגו, אכלו ושתו, והנערה מברכת את הבית שימלא כל טוב.

אמרה לה: ״הוי, אשת דודי, ששימחה אותנו והביאה אותנו בחג זה ולא השאירה אותנו עצובים — ישמח אותה הקב״ה.״

;כפי ששמע הקב״ה את בקשתה, ישמעכם וישמע אותי ויברך את יעקב בן זהרה.״*״*) ילדה האשה את הילד, והנערה הייתה מטפלת בו. מלאו לו שלושה חודשים, ארבעה חודשים. שמעה האם כי נפטר איזה רב.

אמרה לנערה: ״הוי, בתי, אשאיר לך את הילד. השגיחי עליו, ואני אלך לבית הרב להראות פני

ואחזור.״

 

איוא רד׳עתו, ואוכּכּלתו ושררבתו, ורקּ(ד)תּו חדאהא פ־(א)לעגלה יאו פ־כונא, יאו פאש־מא־כּאן. ומשאת פ־חאלהא הייא, ובקאת (א)למתעלמה מעאה, בנת עמו.

בקאת מעאה, ז'את הייא רפ(ד)ת מכידּה. רק(ד)ת חדאהּ. ורק(ד)ת. ז׳א (א)למגּיד וקף עליהא פ־(א)לחלום. קאל־ל(ה) א:״(א)חד׳י (הא)דאכּ (א)לולד, ראה האדאכּ הווא מזאלהא, האדאכּ, הווא שעדהא״.

טוב. היניקה אותו, האכילה אותו והשקתה אותו והשכיבה אותו לישון ליד הנערה, בעגלה או בעריסה, והלכה לה. והבת של גיסה נשארה איתו. לקחה כרית ונרדמה לידו. בא המגיד, עמד עליה בחלום ואמר לה: ״שמרי על הילד הזה, זהו מזלך״

קאלת הייא: ״א־וילי, אנא כון דית(א)נולד, כון ול(ד)ת מנו תלאתה יאו ;א)רבעה, שאעה (א)נעאינו (ח)תּא יכּבר ו(ח')תא יעמל (אל)תפילים ועאד (א)נזווז׳ו!?!״

אמרה: ״אבוי לי, לו ילדתי, יכולתי כבר ללדת שלושה או ארבעה תינוקות כמותו. ועתה אחכה לו שיגדל וייעשה בר־מצווה  ואהר־כך אנשא לו!״

 

רק(ד)ת, ז׳א קאל־ל(ה)א: ״קולת־לכּ מא תבקא־ש ת־(ת)שאור׳ האדאכּ הווא מזאלהא אילא טלעתי ל(ל)שמא האדאכּ הווא די כאין טילא נזלתי האדאכּ הווא די כאין״.

ישנה. בא המגיד, אמר לה: ״אמרתי לך, אל תוסיפי להסס, זהו מזלך. גם אם תעלי לרקיע — זה חלקך, ואם תרדי — זה חלקך.״

 

קאמת ת־תכמם עמלת־לו(א)לחריר, לבבשת־לו חריזאתו ולבּבּשת־לו חוויזיאתו ועמלתו פ־ואחד(אל)סנדוקה כּבירה וּכּאן (אלבחר לוז'הּ (אל)דּאר, לוז׳הּ (אל)דּאר והייא תא־תלקו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר, ר'עת רק(ד)ת פ־חאלהא פ־(אל)נעאש.

קמה והתחילה חושבת.

הלבישה לילד את קמיעותיו ואת בגדיו והניחה אותו בקופסה גדולה. הים היה מול הבית, והיא השליכה אותו לים וחזרה לישון.

 

ז'את (א)למבארכּה די… ז׳את אומו ת־תכזר פ-אלעגלה — מא כּאין־ש (א)לולד. אלבנת, מא חדאהא — ש (א)לולד. ופ־אין הווא? ת־תחררכּ פיהא. ״פאין(א)לולד?״ קא(ל)ת־ל(ה)א: ״מא (א)נערף, הנּיתו חדאיא ורק(ד)ת יאכּ מא… הא (א)נתי תא־תרא, מא כּאין ואלו״.

חזרה אמו, מסתכלת בעגלה — הילד לא נמצא. ליד הנערה — הילד איננו. היכן הוא? העירה את הנערה: ״היכן הילד?״

אמרה לה: ״איני יודעת. השארתי אותו לידי ונרדמתי. התעוררתי, ועיניך הרואות — איננו.״

 

גז׳דרת(א)למגבונה וחנתרת וגיי(ט)ת וּמא כלּאת מא עמלת. ז׳א (א)לחכם מן(א)לישיבה, לבשו(אל)תּלאלש וחזמו ראשהום ב(אל)חבאל. — ״ואש מא עמּר(ה)ום מא ראו(א)לולד (ח)תּא ראוהּ — ז׳רא — לו(הא)דאכּ (אל)שּמאתה״.

התאבלה המסכנה וצעקה, ולא השאירה דבר שלא עשתה.

חזר החכם מן הישיבה, לבשו שקים וקשרו אותם. מעולם לא היה להם ילד וברגע שזכו לו — אסון כזה?!

 

משאת. איוא גלשת פ־חאלהא, קאמו תא־יבכּיו חזנו וחכּמו(הא)דיכּ (א)למדיובה, נית ענדהום קאלו־ל(ה)א: ׳׳(א)גלש תקד׳י־לנא ותעמל־לנא מא נאכּלו״. גלשת מעאהום פ־(אל)דאר ומשאו פ־חאלהום, מג'בונין.

קמו לבכות ולהתאבל. את האומללה החזיקו אצלם, אמרו לה: ״שבי ותעזרי לנו, ותכיני לנו לאכול.״ ישבה אתם בבית.

 

שיר (אל)רב די ואחד(א)לבלאד אכור, אילא מא יכּון־לו־ש (א)לחות לילת (אל)שּבת מא כּאין־ש.

נעבור הוי לרב של עיר אחרת. רב זה לא ייתכן שלא יהיה לו דג ביום שישי.

 

ז׳או(א)לחוואתה קאלו־לו: ״מא צבנא־ש א־(א)לחכם מא צבנא־ש (א)לחות פ־(א)לבחר. תא־נרמיו (אל)שבכה תא־תטלע־לנא כאויה, מא צבנא״. קאל־להום: ״ואככה תז׳יבו לי גיר קד (אל)כּאש (א)נבארכּ עליה״

באו הדייגים ואמרו לו: ״לא מצאנו, הוי החכם, לא מצאנו דגים בים. אנחנו משליכים את הרשת ועולה ריקה.״

אמר להם: ״הביאו לי, ולו בגודל כוס.״

 

עגבו. עגבו ב(אל)חזרה. תא־ידליו הא־הייא ואחד(א)לחותה כבירה די שרבת(הא)דיכּ (אל)סנדוקה כבירה. תא־יז׳י יהזהא ב(אל)שבכּה תא־תז׳יה תקילה ת־יטלקהא ללבחר, ויקומ פ־חאלו. קאל־לו (א)לחכם: ״ואככה תז׳יב־לנא גיר, גיר קד שבר״.

חזרו לים, השליכו את הרשת, והיה דג גדול מאוד, שבלע את הקופסה עם הילד, והוא ניצוד ברשת. ניסה הדייג למשות אותו עם הרשת, אך הוא היה כבד. שחרר אותו הדייג וחזר לים.

אמר לו החכם: ״הבא לי ממנו חתיכה, ולו בגודל כף יד.״

 

משאו(א)למג'בונין בקאו יתקאתלו יתקאתלו, יתקאתלו, (ח)תא ז׳בדוהא ב(אל)סיף. זיאבוהא ז׳ררוהא־לו פ־חאל(א)לבקרה וּשּלּוהא — לו חדאהּ.

הלכו המסכנים, התאמצו, התאמצו, התאמצו עד שמשו אותו בכל כוחותיהם. הביאו לו את הדג, והם סוחבים אותו כסחוב פרה, והניחו אותו לידו.

 

קאל־ל(ה)א למראתו: ״קום צווב (א)לחות״. קא(ל)ת לו: ״דאבא תקום תצוובו בנתהא״. ״קום צווב (א)לחות ואככה תגררד — לנא גייר טרף ותצוובו. ארא נטבכו, קבל לא ידכל (אל)שּבת״.

אמר לאשתו: ״קומי לנקות את הדג.״

אמרה לו, שעוד מעט תקום בתה ותעשה זאת.

— ״קומי, הכיני לנו את הדג. לפחות חתכי ממנו חתיכה והכיני אותה, והביאי לי שאבשל אותה לפני כניסת השבת.״

 

משאת הייא, ז׳ררת (א)למוש האכּדא פ־(א)לכּרש ד־(א)לחותה וּ(א)לולד זווא, תא־יבכּי הייא תהרב(אל)בנת כאפת. ד׳רבת ב(א)למוש וּכאפת. קא(ל)ת־לו: ״באבא״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״ קא(ל)ת־לו: ״בנאדם פ־(הא)דיכּ (א)לחותה״. קאל־ל(ה)א: ״שכון קאלהא־לכּ״. קא(ל)ת לו: ״אנא ז׳ררת (אל)שּכּין וּבנאדם, (א)לבכּא ד־(אל)תרבייה תשמאע־לי.״ קאל־להא למראתו: ״קום שיר(א)נתי די תעארף וכליהא מ(ן)־עליכּ בנת סגירה מא תעארף״

הלכה הנערה, החלה לפתוח את בטן הדג באולר, והנה בכה התינוק. ברחה, נבהלה. השליכה את האולר ונבהלה.

            אמרה לו: ״אבא.״

אמר לה: ״כן.״

אמרה לו: ״יש בן־אדם בדג.״

אמר לה: ״מי אמר לך?״

אמרה לו: ״אני משכתי בסכין, ובכי של תינוק נשמע.״

 

משאת מראתו ב(א)לכּיאשה (ח)תּא פתקת (א)לחותה, וּז׳ב(ד)ת־ל(הא) דיכּ (אל)סנדוקה וחלתהא, וצאבת ואחד (א)לכימיה די־ואחד (א)לעזיז יראוה (א)לג'נם מא ירעאו־ש. קא(ל)ת ל(ה)א: ״האכּ הא־הווא הא־בנאדם די פיהּ, הא־הווא״.

הלכה אשתו ועבדה בזהירות, עד שפתחה את הדג והוציאה את הקופסה ופתחה אותה. מצאה בה ילד מושלם בבל המעלות, אמ יראו אותו הצאן — לא ירעו.״,

אמרה לו: ״הנה בן־האדם שבדג, הנה הוא.״

 

איוא ג'שלת־לו ולבשת־לו ועמלתו מעא (א)ולאדהא. כּאנת תוכּכּלו ותשררבו פ־חאל דאבא האד (אל)שי די ת־יקווט (אל)דרארי; הא־(א)לבאנאן, הא (אל)תפאח, הא־האדי, הא־האדי (ח)תּא כבר (א)לולייד, כבר ותצאוב ועאד ימשי מעא (א)ולאדהא ללצלה, לבית־ספר״. כּבר מעא (א)כואנו. הווא תא־יערף גיר (א)כוּאנו וּאוּמו וּבוּה האדוכּ הומא. מא ערף (א)חד.

טוב, רחצה אותו והלבישה אותו ושמה אותו עם ילדיה. היתה מאכילה אותו ומשקה אותו במאכלים המיועדים לתינוק: בננות, תפוח ועוד, עד שהילד גדל. היה הולך לבית־הספר עם ילדיה, וחשב שאלה אחיו, אביו ואמו, ולא הכיר איש מלבדם.

 

יאללה, יאללה, יאללה, פ־חאלו פ־חאל(א)ולאדהום. ימשיו משיה וחדה ויז׳יו מז׳יה וחדה, ויאכלו וישרבו.

חלף זמן. הילד אוכל, שותה, כמוהו בילדיהם — הולכים כאחד וחוזרים כאחד ואוכלים ושותים.

 

איוא כבר ולא עזירי. דאת (א)למזגובה די־בנת (א)למראה. משאת תא־תעכּשו ותא־תד׳רבו, פ־(אל)צלא תא־יתד׳ארבו בינאתהום. קאלו: ״תשבּהּ־לכּ(א)נתי כאנא?(א)נתי מא כאנא־ש ראהּ גיר צבנאכּ פ־חותה פ־חותה״.

טוב. גדל והיה לנער.

הילדים הסתכסכו ורבו ביניהם בבית־הכנסת, ואז אמרו לו: ״האם אתה חושב שאתה אחינו? אתה אינך אחינו, רק מצאנו אותך בדג.״

 

ז׳א האדאכ (א)לולד בכּא ומא חבּ יאכל מא חבּ ישרב־להום. ז׳א (א)לחכם קאל־לו: ״א־בנייני, אש (א)כדכּ? מא דארי־ש ת־תז׳י האכּדא. תא־תז׳י ת־תד׳חכּ מעא (א)כואנכּ וּתא־תהדר וּת־ת… ותאכּל ותשרב. ועלאש דאבא מא חבתי־ש תהדר?״ קאל־לו: ״אנא מא כאי־ש, קולו־לי שכון הווא באבא וימא! קולוהום־לי!״. קאל־לו: ״א־בנייני! מנאין ז׳אונא?״ קאל־לו: ״לא, קאלו־לי (א)ולאדכ באין ראה צבתוני גיר פ־חותה״. קאל־לו: ״א־בנייני! שמע ישראל אדוני….הא כּיף והא כּיף״.

חזר הילד, בכה, לא רצה לאכול ולא רצה לשתות.

קם החכם, אמר לו: ״הוי בני, מה קרה לך? אתה אינך נוהג להתעצב בך. אתה רגיל לצחוק עם אחיך, לאכול ולשתות, ולמה אינך רוצה לדבר עתה?״

אמר לו: ״אני לא אחיהם. אמרו לי מי אבי ואמי, אמרו!:׳

אמר לו: ״הוי בני, אם לא הולדנו אותך, מאין באת אלינו?״

אמר לו: ״אמרו לי ילדיך שמצאתם אותי בדג.״

אמר לו: ״הוי בני, שמע ישראל, אדוני.״**

סיפר לו כל שהיה.

 

עאוד־לו כּיפאש. — ״ודאבא, עז׳בכּ, ז׳א עלא כאטרכּ (א)גלש מעאנא פ־חאל (א)ולאדי, (א)נזווו׳־לכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ משאת פחאלהא. קאל־לו: ״ואככה, ב(אל)חקּ דאבא (א)נחּב פאבור מנכּ; (א)נלבש־לכּ (אל)תפילים ו(א)נשרי־לכּ (אל)ציצית וּ(אל)תפילין ותכּון תצלי ביהא״. כּל־נהאר, ושיר תפתש עלא ואלדיכּ פאין הומא. אילא שייבכּ (אל)לּהּ עליהום. הא־(א)לקמיע הא־הווא מכּתוב פ־חז׳רו הא־הווא מכּתוב פיה אישמכּ ואישם(א)בוכּ״. קאל־לו: ״ואבכה״.

— ״ובעת, אם תאבה לשבת אתנו, כמוך כילדי. אחתן אותך ואעשה הבל למענך.״ סירב.

אמר לו: ״אבקש ממך טובה. חבה עד שאקנה לך טלית ותפילין ותתפלל יום־יום,*" ואז לך חפש את ־וריך. אולי יוליבך אלוהים אליהם — הנה הקמיע שהיה תלוי על החזה. הנה כתוב בו שם אביך ושם

אמך.״

אמר לו: ״טוב.״

 

איוא גלש מעאה, עמל צבר איוב (ח)תא גלש ועמל־לו(אל)תפלים מעא(א)ולאדו אוכּכּלו ושררבו ושרא־לו (אל)תפלים, שרא־לו (אל)ציצית ושרא־לו (א)לי חדאז׳ כּאמל (א)למסאחף וצאפדו. קאל־לו: ״שיר א־בנייני (אל)לּהּ ילקיכּ (א)לכיר ילקיכּ בואלדיכּ״.

טוב. ישב אתו, התאזר בסבלנותו של איוב. ערך לו הרב בר־מצווה עם ילדיו, האכילו, השקהו וקנה לו תפילין וטלית וספרים, בל מה שצריך, ושלח אותו.

אמר לו: לך, הוי בני. אלוהים יזמן לך אך טוב, ויפגיש אותך עם הוריך.״

 

משא (א)לי מא־יד׳חחכּנא מן האד(א)לבלאד להאדי מ(ן)־האד (אלבלאד להאדי. מא ילוחו כּאב־יכול (א)לעזיז גיר פמּ דארו פמּ רא- (א)בוהּ. צאבהא מעמרה ב(אל)זבל (אל)שּכּואה ללכלא, וּב(א)לקראעי (א)למהררםין וּב(א)לכּישאן, די תכּשּרת־לו חאז׳ה, רמאהא הנאכּ, מא ענדהא מוואלין, מא יכּנשוהא, מא יכּמלוהא, מא ואלו.

־לך מעיר לעיר ולא הנחה אותו הקב״ה היקר אלא לפתח ביתו, לפתח בית אביו.

״הבית מלא אשפה, ובקבוקים שבורים וכוסות. כל מי שהתקלקל לו דבר מה השליך אותו לשם. אין לבית בעלים שיפנו וינקו אותו.

 

קאל: ״בודאי נוגּא האד (אל)דאר או־יכון פיהא (א)לפדו״. הווא ואלד והייא ת(ד)כל, נז'בא(ד)ת (הא)דיכּ־(א)לבנת פ־ידהא (אל)זבל אושי. תז׳בא(ד)ת תלוח והייא תציבו. — ״אללה א־בוייני! ואש ז׳ית תעמל פ־האד (אל)דארי״ קאל־ל(ה)א: ״עלאש? שכון הווא מוואליהא? קא(ל)ת־לו: ״לא! מוואליהא — מן — גייר וז׳הכ־מא כאינינ־ש״.

אמר: ״אראה את הבית הזה, אולי תהיה בו פדות.״

׳נודו עומד והנה יצאה הנערה ההיא, ובידה אשפה להשליך.

אמרה לו: ״הוי אחי, מה באת לעשות בבית הזה?״

אמר לה: ״למה, מי הם בעליו?״

אמרה לו: ״בעליו אינם נמצאים.״(לא עליכם*) אמר לה: ״למה?״

 

קאל־ל(דז)א: ״עלאה?״ קא(ל)ת־לו: ״איוא, ואחד(א)לחכם הא־ז׳רא־לו והא ז׳רא־לו״.

אמרה לו: ״הכם אחד, כך וכן קרה לו.״ סיפרה לו על הילד…

 

עאו(ד) ת־לו על(א) (א)לולד ועל(א)… מאל־ל(ה)א: ״ואככה תכּנש־לי, תשטּב־לי ג'יר מוד'ע שי־חצירה (א)נגלש פיהא ומכדּה (א)נגלש עליהא. האדי הייא(א)למוד׳ע דיאלי. מא פיהא(א)חד, מא פיהא (א)חד, (א)נגלש פ־חאלי(א)נקבד מצחאפי מא)נגלש ו(א)נקרא.

אמר לה: ״אולי תטאטאי לי מקום למחצלת שאשב עליה, או לכרית שאשב עליה. בין כה וכה אין כאן איש. אקח את ספרי ואשב לקרוא.״

 

דכלת קא(ל)ת־לו לעמהא: ״עמי״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״. קא(ל)ת לו: ״אַ־ואדּי! ואחד(א)לולד הא — הווא מא־זאל נקולו לבש (אל)תפלים והא כיף והא… קאל־לי! ׳ואככה ג'יר ז׳יבת־לי מכידּה(א)נגלש עליהא׳״. קאל־ל(ה)א: ״שיר אָ־בנייתי אילא קבל בינא, ברוך מוואלין… ודאבא כּאין(אל)לּהּ, ז׳יב(ה)ו, באש מא תקוותנא (א)חנא — יתקוות הווא״. קא(ל)ת לו: ״ואככה״ משאת. קאל־ל(ה)א: ״(א)דכל ל(הא)דיכּ (א)לבית די מקפולה שחאל האדי מן עאם, חלהא אוגּא אילא צבתי פיהא שי־חאז׳ה; זרבייה יאו, אַו־די־כּאן, פררשהא־לי״.

נכנסה, אמרה לדודה: ״דודי.״

אמר לה: ״כן.״

אמרה לו: ״נער אחד, שרק הניח תפילין, רוצה כך וכך. אמר לי — תני לי רק ברית לשבת עליה.״

אמר לה: ״לכי, הוי בתי, אם נאה לו להיות אתנו — ברוך הבא. אנחנו אנשים חכמים, ויש אלוהים. הביאי אותו ובמה שנתקיים אנחנו יתקיים גם הוא.״

אמרה לו: ״טוב.״

הלכה.

אמר לה: ״היכנסי לחדר ההוא, הנעול שנים רבות, ופתחי אותו. אולי תמצאי שטיח או דבר אחר לפרוש לו.״

 

 

דכלת ללבית חלת (א)לבית ז׳ב(ד)ת זרבייה יאו מד׳ררבה כּנשת־לו מווידע ופררשתו־לו, וגלש. וגלש פיהא ועמלת־לו כּאש ד־אתאי וכּאש ד־(א)לקהווה יתחלו עיניה וגלש ת־יקרא פ־(א)למצחאף.

נכנסה לחדר, פתחה אותו, הוציאה שטיח או מזרון, טאטאה לו מקום והציעה לו מיטה, וישב בה. הכינה לו כוס תה או כוס קפה שייפקחו עיניו וישב לקרוא בספר.

 

קאל־לו: ״כּיף אַ־חכם, (א)נתי חכם וּ(א)נתי האכּדא ועלאש תחזן ועלאש תעמל האד(אל)שי כּאמל? אילא משא האדאכּ יז׳י אכור״. קאל לו: ״מא כּאינ־ש! כּונּא עאגרין (ח)תּא חנּ־פינא (אל)לּהּ פ־(הא)דאכּ (א)לואחד, הא עמלת־לו האד(א)לעמאל, האד(א)לבנת הארי, ומא עאמחתהא(א)לּי חתּא די כּאן כּאן״.

אמר לחכם: ״איך, הוי חכם, תתאבל ככה? אם הלך ילד זה, יבוא אחר.״

אמר לו: ״היינו עקרים עד שריחם עלינו אלוהים בילד זה.״

 

גלש שבת מעהום(אל) שּבת. קאל לו: ״וכּיף ז׳רא ללולד וכּיף ז׳רא־לו וכּיף ז׳ראי״ קאל־לו: ״א־שידי, הנּינאהּ פ־יד האד (א)לבנת ומשינא (א)חנא לדאר (אל)רב. ז׳ינא, מא צבנאה־ש. יא־בנתי פאין(א)לולד? קא(ל)ת־ל(ה)ום: ימא ריתו־ש! רק(ד)ת דאז׳ בייא(אל)נּעאש ומא ריתו פאין משא, מן עבאהּ׳״. קא(ל)ת־לו: ״איוא דאבא א־עמי די עטא (אל)לּהּ עטאה, די כּאן כּאן, הא ז׳רא־לי, הא ז׳רא־לי והא ז׳רא־לי; קאלו־לי ואש האדאכּ הווא שעדי האדאכּ הווא מזאלי, וּאנא כּבירה וּבאירה וּנעאין האדא (ח)תּא יכּבר? טלע עלייא (אל)שּם קולת, האכּדא (א)נעמל־לו. עמלתו פ־(הא)דיכּ פ־(אל)סנדוקה ורמיתו ללבחר״. ״אללה יא־בנתי וגיר קולהא לי ונזווז׳כּ ליה מן(הא)דאכּ (אל)נהאר ואככה (ח)תא סגיר, ב(א)לפרחה (א)נכּבּרכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ קא(ל)ת־לו: ״די עטא(אל)לּהּ, די קאל עקלי הווא האדאכּ״.(יו) כררז׳ (א)לעזרי חרוזו וצאבו אישם (א)בוה ו(א)ומו ו(א)ישמו מכּתובין קאל־ל(ה)א: ״חי״(אל)שם ברוך־הוא (אל)לּילה (אל)לּילה, (אל)לּילה, (אל)לּילה (א)נקדּשכּ ליה, (א)נקדּשכּ מעאה״.

 

נשאר איתם לשבת.

אמר לחכם: ״איך קרה וכיצד קרה הדבר לילד?״

אמר לו: ״הוי אדוני, השארנו אותו בידי הנערה הזו ואנחנו הלכנו לביתו של רב. כשחזרנו לא מצאנו אותו. ׳הוי בתי, היכן הילד?׳, אמרה: ׳לא ראיתי אותו. נרדמתי וישנתי ולא ראיתי לאן הלך ומי

לקחו.״׳

אמרה הנערה: ״כעת, דודי, אספר מה קרה. כך וכך קרה לי: אמרו לי שהוא מזלי, ואני גדולה ורווקה. האחכה לזה עד שיגדל? התרגזתי ואמרתי: ׳ככה אעשה לו.׳ שמתי אותו בקופסה וזרקתי אותו לים.״

״הוי בתי, לו רק אמרת לי, הייתי משיא אותך לו באותו יום, אפילו בהיותו קטן, בשמחה הייתי מגדל אותו…״

אמרה לו: ״זה אשר נתן אלוהים ואשר אמר לי שכלי.״

הוציא הבחור את קמיעותיו, ומצאו את שם אביו ואמו ושמו, שהיו כתובים בהם.

אמר החכם: ״חי השם ברוך הוא, הלילה, הלילה, הלילה, הלילה אקדש לך אותו, אקדש לך אותו.״

 

איוא קאס משא עזייזי, חייר (הא)דאכּ (א)לחזן מ(ן)־עליהּ וּג'של ולבש (אל)תּסבין ולבש חוואיז׳ו, בדּלהום הווא ומראתו ומא קדּתהום (ח)תּא פרחה. וּז׳אבו, לאג'דה ז׳אבו (א)לחמּאלה כּנשו, שטּבו(אל)דאר וז׳אבו (אל)ז׳ייארה זיירוהא. ומא כּמּל (אל)שּבת (ח)תּא רווחהא — לו. זווז׳ מעהא. ואש מן חאז׳ה (א)לי מכּתובה פ־(אל)שמא, מא תא־תמחא! מא תא־תמחא־ש.

 

טוב, קם המסכן, פשט את בגדי האבלות, התרחץ ולבש בגדיו הנקיים — הוא ואשתו. ולא היה קץ לשמחתם. למחרת הביאו את הסבלים לפנות את האשפה. טאטאו את הבית והביאו סיידים לסייד את הבית. בטרם בוא השבת קידש לו אותה. נשא אותה לאשה.

האם הכתוב בשמים יימחה?! לא נמחה.

דו־קיום בין יהודים למוסלמים- מרוקו-עורך חיים סעדון

דו־קיום בין יהודים למוסלמים

בצד האיבה והדחייה שתוארו לעיל היו גם יחסי שכנות תקינים בין שתי הקהילות. ניתוח דפוסי הקיום הכלכלי מלמד על שיתוף פעולה ועל יחסי רעות לצד גילויי איבה ושנאה¡ וכך גם פולחן הקדושים, שהיה ביטוי ליחסי אחווה וליחסי גומלין בין־תרבותיים אך לא אחת גם מוקד לחיכוך. קביעתו של הרמב״ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הקלה על המגעים ועל שיתוף הפעולה עמם, שכן החכמים גילו יחס שונה לנוצרים ולמוסלמים. הרב משה מרציאנו(1996-1917), שנשאל אם מותר לא להחזיר כסף שמוסלמי שכח אצל יהודי לבעליו ולתתו לצדקה, בהסתמך על המשנה(סנהדרין עו, ע״ב) לפיה אין להחזיר אבדה לגוי, חייב בתשובתו את החזרת האבדה. הוא הבדיל בין עובדי עבודה זרה ובין ״הישמעלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחדוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם״(מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים, סימן פז).

הדו־קיום התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כגון המימונה, נהגו מוסלמים לבקר אצל היהודים, והיו שהביאו פירות. יש שמוסלמים ביקרו בבתי כנסת כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים נהגו יהודים לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו נכנסים לבתי הכנסת. רבי דוד אלקאים (השני) כתב כי כאשר חגג ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגאדור, בר־מצווה לבנו, הוא תרם גם לעניים מוסלמים ולא רק ליהודים. בעיר סאלה נהגו מוסלמים, שרצו להכיר נערות לנישואים, לפנות ליהודייה, ולבקשה לבקר בביתה של המיועדת כדי לקבל מידע עליה.

השפעות הדדיות ניכרות בתרבות החומרית, באומנויות, במנהגים ובאמונות העממיות של המוסלמים והיהודים. היו יהודים שהאמינו אפילו בכוחם המאגי של צדיקים מוסלמים ופנו לעזרתם בעתות מצוקה; ומוסלמים האמינו בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נסים, והיו פונים אליהם לפתוח שערי שמיס בשנות בצורת ולמנוע מגפות ומכות מידי שמים. בין קברי הקדושים החשובים נציין את בני משפחת בן זמירו הקבורים בסאפי, ואת רבי עמרם בן דיואן. גם את קברו של רבי רפאל אנקאווא בסאלה פקדו יהודים, מוסלמים ונוצרים.

בתחום האינטלקטואלי חייתה כל עדה בתחומה, והקשרים בין החכמים של שתי הדתות היו נדירים. אחד החריגים היה רבי יששכר אצראף מסאלה, בן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. גם רבי אבנר ישראל הצרפתי מפאס, שכתב ב־1879 על עברה של העיר, הזכיר כי שאל חכמים מוסלמים על זמן היווסדה של העיר, והם השיבו לו כי נוסדה בידי אדריס הראשון בן עבדאללה (שלט 791-788).

היהודים בחברה הברברית

מעמדם של היהודים בקרב הברברים היה שונה, והתבסס על ברית העאר (בושה) – אמונה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו היה הדְבִיחָה – טקס פולחני שבו הקריבו היהודים שור או כבש. בתמורה התחייבו הברברים להגן עליהם, ואף נקמו במי שפגע ביהודים כמו היו בני משפחה. אם יהודי נשדד, נאלץ השבט שהתוקף יצא ממנו לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. על היהודי נאסר לעזוב את מקום מגוריו, אך אם יצא מן הבית כדי לעבד שדות או למכור את מרכולתו, שימשו אשתו וילדיו ערבים לשובו בנוכחותם במקום. ראש השבט היה רשאי לנהוג ביהודי כרצונו: לגרשו, למכור את ביתו, להורישו או להרסו.

עזרה מקהילות ישראל

העניין שגילו המעצמות במרוקו, הקמתם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים בצרפת ובאנגליה ומצוקתם של יהודי מרוקו, הביאו להתפתחותם של שלושה אפיקי סיוע ליהודי מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. סולידריות בין־יהודית – התערבות חד־פעמית של גופים יהודיים בעניין מסוים; פילנתרופיה – עזרה כלכלית מיידית או ארוכת טווח¡ רפורמיזם – ניסיון לעצב מחדש את ערכי החברה היהודית בדמותה של החברה היהודית האירופית. להלן נבחן את דפוסי הסיוע בשלושת האפיקים.

ב־1860 נוסדה בפריס אגודת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וב־1871 נוסדה בלונדון ״אגודת אחים״. הן שיתפו פעולה בסיוע כלכלי ומדיני ליהודי מרוקו. כאשר הגיעו ידיעות על פגיעות ביהודים, פנו האגודות למשרדי החוץ של מדינותיהן, ואלה הפעילו לחצים על הסולטאן להענשת העבריינים ולשיפור היחס כלפי היהודים. בארכיונים של אגודות אלה מצויות פניות של מנהיגי קהילות שהיו במצוקה עקב מעשי ידי אדם, כגון גזירות והשפלות; ומכות בידי שמים, כגון שנות בצורת. האגודות נענו לפניות, שלחו תרומות ואף התערבו בעת הצורך באמצעות ממשלותיהן.

בשנים 1860-1859, בימי מלכותו של מחמד הרביעי, פרצה מלחמה בין מרוקו לספרד. תיטואן נכבשה ב־5 בפברואר 1860, והוחזרה לסולטאן תמורת תשלום גבוה. כישלונו של הסולטאן הגביר את גילויי הקנאות נגד הנוצרים, וחצי שנאה הופנו גם נגד היהודים. בעקבות מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו. ועד שליחי הקהילות בלונדון שלח את משה חיים פיצ׳יוטו למרוקו. בדו״ח שחיבר תיאר את מצבם עגום של היהודים בערי מרוקו, את יחסם המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית כלפיהם, את הבורות והעוני ואת התעלמותם של העשירים ממצוקת אחיהם העניים, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך. לשליחותו של פיצ׳יוטו היו שתי תוצאות ישירות. בשנת 1862 הוקם בתיטואן בית הספר הראשון של כי״ח, ובלונדון הוקם ועד פעולה, שייסד קרן לגיוס תרומות לעזרת היהודים הסובלים בשם Fund    Morocco Relief  פעילות הקרן היא ביטוי לאפיק הסיוע שכינינו פילנתרופיה.

באוקטובר 1863 נתקבל בלונדון מכתב מקהילת גיברלטר ובו אזהרה מפני הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. שניים מהנאשמים הוצאו להורג, וסכנת חיים נשקפה לשני האחרים. משה מונטיפיורי יצא למרוקו ונפגש עם הסולטאן מחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864; הודות להתערבותו ניצלו חייהם. הוא מסר לסולטאן בקשה, שנוסחה פורסם על ידי רופאו, ד״ר תומס הודג׳קין, אשר נלווה אליו במסעו:

[…] ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר שהיהודים והנוצרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו – וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של מדינת הוד מלכותו.

הירשברג, תולדות, כרך ב, עמי 309.

ב־5 בפברואר 1864 נמסרה למונטיפיורי הצהרת הסולטאן:

אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה […] על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודינו כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע באחד מהם אף אבק עוול או מקרה [רע] […] ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות בעזרת אללה. פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם.

מחנה פליטים יהודים שברחו לגיברלטר בזמן מלחמת 50רד-מרוקו, 1860-1859

אליעזר בשן

שם, עמי 310-309.

בתשובתו של הסולטאן אין חידוש ואין מענה לבקשתו של מונטיפיורי. הצהרתו שהיהודים יזכו לשוויון ביחסו של בית המשפט מנוגדת לתנאי עומר, שלפיהם עדות של ד׳מי המפלילה מוסלמי בפני קאדי אינה קבילה. גם הסעיף על עבודה ללא כפייה ותמורת שכר סותר את המציאות לפני הביקור ולאחריו. מונטיפיורי חזר לאנגליה בתחושת ביטחון ששליחותו הצליחה, ומעתה לא יתנכלו ליהודים במרוקו, אך בפועל לא השתנה דבר וההתנפלויות נמשכו.

דוגמה אחרת לסולידריות היא ההתערבות הקונסולרית לטובת היהודים, בעיקר בנושא החסות. ב־1836 פרסם עבד אלרחמאן השני הוראה האוסרת על העסקת יהודים כסוכנים קונסולריים, כלומר כספקי שירותים לקונסולים הזרים שבתמורה נהנים מחסותם. שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין בריטניה למרוקו ב־1824. הסולטאן התעלם מהמחאה וחזר שוב על האיסור ב־1855. אלא שהמציאות הייתה שונה, ויהודים רבים קיבלו חסות קונסולרית. על רקע זה התכנסה במדריד במאי 1880 ועידה בין־לאומית לדון בנושא החסות והחליטה להחמיר את התנאים לקבלת החסות.

הביטוי המרכזי לפעילות כי״ח במרוקו היה הקמת בתי ספר שהנהיגו תכנית לימודים צרפתית, והיו אפיק המודרניזציה העיקרי של יהודי מרוקו. המורים והמנהלים של כי״ח ראו עצמם שליחי התרבות האירופית, וככאלה הייתה השפעתם החינוכית רחבה והתבטאה בשינוי יסודי ומתמשך במצבם החברתי והתרבותי של יהודי מרוקו בכל תחומי החיים. מעבר לפעולתם החינוכית הייתה למורי כי׳׳ח גם השפעה מסוימת על הקלת מצבם של היהודים.

השלטונות ורבני הקהילות לא התנגדו לפעולת הארגון. שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר בתיטואן הוקם בית ספר גם בטנג׳יר. ב־1904 למדו בבתי הספר של הארגון שהוקמו במרוקו כ־2,500 תלמידים ותלמידות, ומספרם עלה עוד בשנים הבאות. ב־1912 היו בתי ספר ב־15 ערים במרוקו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר