ארכיון יומי: 10 באוקטובר 2017


חביבה דיין מספרת חביבה דיין-אל־מראה א(ל)סּבּארא-סיפורי עם משלומי-הסיפור בשלמותו

בשעה טובה ומוצלחת, לפניכם הסיפור כולו כולל החלק הרביעי…

סיפור מספר 1

תולדות הסיפור הזה נעוצים המה איש שם במעמקי אתר " קוסקוס " החלוץ לפני המחנה בנושא מורשת מרוקו, שהיווה אבן יסוד בהחדרת תודעת מנהגי וחיי היהודים במרוקו.
בין היתר הובאו באתר זה שבעה סיפורים מאישה משלומי שאת שמה איננו ידועים יען כי רצתה היא, לשמור על פרטיותה..סיפורים אלה ניצלו מאוד האש ושמורים עמי בארכיון מיוחד, אך נשכחו המה ולא הועלו לאוויר…
לאחרונה התודעתי לדף אשר עיסוקו העיקרי הוא השפה היהודית מוגרבית, והמנהל המכובד מר שלמה פרץ הזכיר את סיפורי שלומי…והשאר הוא לפניכם…
תודתי נתונה ראשית לאתר " קוסקוס " וגם לשלמה פרץ שהדליק את הניצוץ הכבוי מימים ימימה

נ.ב…הבאתי קטע קטן שהועתק באותיות ערביות למען הסקרנים ויודעי השפה…אשמח מאוד לקבל מכם תגובה לנושא הזה…אם תהיה דרישה…אזי אעתיק את כל הסיפור באותיות ערביות…..
חג שמח לכל הגולשים…

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

קּאל־לכּ כּאן (אל)לה פ־כּל מכּאן חתא כּאן ואחד (אל)תאז׳ר ואז׳י ל(הא)דאכּ (אל)תאז׳ר, מא כּאנ־ש ת־יולד. בקא יצום ויפררק (א)לפלוש ויכּתב ויזור והאדא… חתא כלאקת לו ואחד (א)לבנת ת־תקול ל(ל)שמש (א)ד׳ווי או(א)נד׳וי. אללהּ די — כלקכּ כלקני: מן (אל)זין, מן(אל)טול מן(א)ליבאד׳ מן(א)ל חמורא, מן כּל־שי מכּמולה.

 

قال (ل) لك كان الله في كل مكان حتى كان واحد التاجر…واجي لهاداك التاجر، ما كانش تيولد.بقى يصوم ويفرق الفلوش ويكتب ويزور وهادا…حتى خلاقت لو واحد البنت تتقول للشمش ادوي او اندوي لله دي خالقك ..خلقني : من اطول …من البياض… من الحموره … من كل شي مكموله

 

אומר לך , היה אלוהים בכל מקום עד שהיה עשיר אחד. בוא לעיר זה וראה שלא היה מוליד. נהג לצום, לחלק כסף, לכתוב קמיעות ולבקר בקברי צדיקים, עד שנולדה לו בת אחת. הייתה אומרת לשמש " האירי, או שאאיר על אלוהים בוראך ובוראי ". ביופי בגובה בלובן, באודם – מושלמת ככל המעלות.

הערת המחבר : פתיחה אופיינית למעשייה של יהודי מארוקו. הפתיחה מזמינה להאזנה, מדגישה את יסוד הקדושה ובאה למקד את תשומת־הלב למאורע, שעליו יסופר. עד הרגע המסופר היה האלוהים בבל מקום, אך מעתה אנו מתרכזים בגיבור הסיפור.

 

כּברת (א)לבנת ואחד מא יכטב פיהא יקול־להום: ״די מא עטאני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא (א)נעטי־לו בנתי.״ יקולו־לו: ״פאש תלאתח ד,(א)לקנאטר ד־(א)למאל?״ יקול־להום: ״ואחד ד־(אל)זין, ואחד ד־(אל)שעאר חתא תּ־תמשי עליהּ וואחד ד־(אל)סבר״.

גדלה הבת, ולבל אחד שביקש את ידה היה האב אומר: ״מי שלא יתן לי שלושה קונטר ממון לא אתן לו את בתי.״

אמרו לו: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר להם: ״אחד של יופי, אחד של שיער, שהיא מהלכת עליו, ואחד של סבלנות.״

קונטר : יחידת משקל שהייתה נהוגה גם בארץ ישראל

 

קאם ואחד (א)לואחד קאל־לו: ״(אל)זּין ת־נראוהא באין מזיאנה מא כּאין-ש פ־חלהא וּ(אל)שעאר ת־נראוהא באין מא ענד חתּא וּחדא פ־חאל האד (אל)שעאר ו(אל)סבר אילא מא כּאנת־ש סבּארה?״

קם אדם אחד ואמר לו: ״היופי, אנו רואים שהיא יפה מאין כמוה¡ השיער, אנו רואים שאין לאף אחת שיער כזה; אך סבלנות — ואם לא תהיה סבלנית?״

 

 יקול־להום: ״אילא מא כּאנת־ש סבּארה זווז׳ו מעהא (א)לעאם (אל)לוולי, אילא מא סברת, (א)נרד — לכוס(א)לקנטאר דיאלכּום ד(אל)סבר״. יאללה, יאללה, יאללה, דאז׳ו עליהא (א)ולאד (א)לבלאד כּאמל חתא ואחד מא ענדו תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא סאבו־שי ענדהום, (א)למג׳בּונין דראוש.

 

אמר להם: ״נסו אותה, ואם לא תהיה סבלנית בשנה הראשונה, אחזיר לכם את קונטר הכסף שנתתם עבור הסבלנות.״

ביקשו את ידה בחורי העיר כולם, אך לאיש לא היו שלושה קונטר ממון; לא השיגה ידם, המסכנים.

 

ואחד (אל)נהאר והומא גאלשין פם ואחד (א)לקהווה ת־ילעבו, (הא)דוכּ (א)ל־עזארא כּאמלין, משאת ללחמאם וּז׳איא. ז׳א ואחד (אל)תּאזר ז׳אי מן ואחד (א)לבלד ז׳איב זוז׳ ד־(א)ל באליזאת פ־ידו ד(א)לורקה מעמרין ב(א)לפלוש, וזאי ת־יתפאיש.

יום אחד, כשישבו כל הבחורים האלה בבית־קפה ושיחקו, עברה הנערה על פניהם בדרכה לבית־המרחץ.

בא עשיר אחד מעיר אחרת, הביא שתי מזוודות מלאות שטרי כסף ורצה לבלות.

 

סאב האדוכּ (א)לולאד גאלשין פם דיכּ (א)לקהוא. קאל־להום: ״אש ת־תעמלו?״ קאלו־לו: ״גאלשין ת־נלעבו (א)לכּארטא או־לא (אל)דאמא או־לא שי חאז׳ה.״ גלש מעהום. קאל־להום: ״כלּסתו (א)לקהווה די ת־תשרבו, או־לא מא כלסתו־ש, (א)נכלּסהּא יאנא.״ קאלו־לו: ״האדי מכלסה ולא חבתי תזיד־לנא כּאש אכוד, זידו־לנא פאבור.״ ״מא אכפאת להום הומא?״(י) – זו תוספת בעברית של המספרת

 

מצא את הבחורים יושבים בפתח בית־הקפה. שאל אותם: ״מה אתם עושים?״

אמרו לו: ״יושבים ומשחקים קלפים, או דמקה, או משחקים אחרים.״

ישב אתם. אמר להם: ״האם שילמתם עבור הקפה שאתם שותים? אם לא שילמתם — אשלם במקומכם.״

אמרו לו: ״הקפה הזה כבר שולם, אבל אם רצונך להוסיף לנו כוס אחרת — הוסף, למה לא?״

 

הומּא זבד — להום (א)לכּישאן וּת־ישרבו. הזּ עיניהּ ת־יראהא דאיז׳א ג'יר (הא)דיכּ (א)לגאדה  ת־(ת)ד׳ווי. הוא ראהא והוא יבש פ־מודעו פ־חאל אילא תקאסּ.

הביאו להם את הכוסות ושתו. הרים האיש את עיניו וראה את הנערה חוזרת, והיא יפהפיה מזהרת. ראה אותה וקפא על מקומו, כאילו נעקץ.

 

קאל־להום: ״(א)נתומא עזארא אולא מזווז׳ין?״

קאלו: ״חנא עזארא״.

קאל־להום: ״ענדכּום האד (א)לכּמיה כּאמלה, מא מזווזה מא מלּכּה, מא ואלו?!״ ״קאל־לו: ״מא מזווזה, מא מלּכּה, מא ואלו.

באקיה ג'יר עזבה״. קאל־להום: (א)נתומא מייתין אַו עאישין? ענדכּום האד (א)לכיר ומא תזווז׳ו — ש?״ קאלו: ״(א)בוהא חכּמנא פ־תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וחנא מא ענדנא־ש.

כּאמל (א)ולאד (א)לבלאד כטבּנא פיהא חתא ואחד מא חב יעטיהא־לו. מא ענדנא־ש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד(א)למאל״. קאל־להום:״אנא (א)נעטיה שתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל יזווז׳הא־לי (אל)לילה הייא (אל)לילה, ראה, חבת (א)נמות״.

אמר להם: ״אתם רווקים או נשואים?״

אמרו לו: ״אנחנו רווקים.״

אמר להם: ״יש לכם הברכה הזאת כולה, לא נשואה, לא מאורסת?״ אמרו לו: ״לא נשואה, לא מאורסת, עדיין בתולה.״ אמר להם: ״ואתם מתים או חיים? יש לכם טוּב זה ולא תתחתנו?!״

אמרו: ״אביה מונע זאת מאתנו בשלושה קונטר ממון, ואנחנו אין בידינו לשלם. כל בני העיר ביקשו את ידה, והוא לא רוצה לתת אותה לאיש, כי אין לאיש שלושה קונטר ממון.״

אמר להם: ״אני אתן לו ששה קונטר ממון כדי שישיא לי אותה הלילה. ולא — אמות.״

 

ת־ירא(הא)דאכ (אל)זּין ו(הא)דיכ (א)לכּמיה מא כּאין חתא ענד ואחד קאלו: ״איוא, נג'ייתו ל(הא)דאב

(א)לּי ת-יכטב״.

( רואה את היופי הזה והברכה הזאת שאינה שייכת לאיש ) – הערת המספרת

אמרו לו: ״טוב, נקרא לזה ש׳מבקש ידיים׳ׁׁ( שדכן )

 

משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.

הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״

אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״

אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה

 

משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:

״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?

״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.

קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״

.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״

שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״

אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״

אמר לו: ״לך.״

 

משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.

הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…

טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.

 

איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.

טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.

נכנסה להריון, ילדה בן.

 

שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.

״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״

ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.

אמרה לו: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.

אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.

הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״

  • ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*

הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.

 

(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל(א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.

לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.

לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״

 

איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר(א)נעטיהו־לכּ״.

טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״

 

ז׳א פחאלו דאז׳ ללחנות דיאלו. גישל וזיהו, גשל אידיה דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״א־מדרא ?״

קאל־להא: ״איוא בנתי, שווינא, בעדא תהאדא לי קלבי שווינא. ודוזת לענד סחאבי חתא ג'שלת, מא חבת (א)נז׳יב ב־דמּי מג'ייס וּהאדי והאדי…״ קאלת לו: ״איוא אש קאל־לכּ (אל)טביב ?״

קאל־להא: ״אש קאל־לי ? קאל־לי (א)נרקר נס שאעא ו(א)נפטר ו(א)נמשי (א)נתשארא פ־(אל)טּאכּסי שואינא יהאדא (א)לחאל״.

חזר לחנות שלו, רחץ את פניו, רחץ את ידיו ונכנס הביתה.

אמרה לו: ״מה העניינים?״

אמר לה: ״טוב, הוי בתי. קצת הוטב לי, ועברתי אצל חברי. לא רציתי לבוא אליך מלוכלך בדם.״

 אמרה לו: ״ומה אמר לך הרופא?״

אמר לה: ״מה אמר לי? אמר לי לישון חצי שעה, לאכול ארוחת צהריים ולנסוע לטייל במונית לעת ערב.״

 

א־משאת־לכּ הייא. (א)כּלו, שרבו, (א)למתעלּמה די כּאנת להא פ־דאר (א)בוהא עטאהא ליהא מתּנה, ת־תכדם עליהא. לבשת, ג'שלת, חמרת, עמלת, כּל־שי רכּבת היא ויאייהּ פ־(אל)טומוביל משאו ת־ילאליו חתּא לתמניה ד־(אל)ליל עאד ז'או.

אכלו, שתו. המשרתת, שהייתה לה בבית אביה והוא נתן לה אותה במתנה, עזרה לה. התלבשה, התרחצה, התאפרה, נסעו היא והוא במכונית, טיילו עד שמונה בלילה.

 

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. ופאת (הא)דאכּ (אל)שי תשע שהור, תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידהא ל(א)לחבל קאלת: ״א־פּכּאכּ (א)לוחאיל פּכּ וחילהא״. ול(ד)ת עאוד ולד ת־ידווי, כיר מן האדאכּ.

איוא גאלשה פארחה ביהּ: הא הייא(א)לבשת לו הא־הייא אוכּלת לו הא הייא שררבת לו הא־הייא משאת ת־תפייש חתא ופא עאמאין. וסל עאמאין.

טוב, נכנסה שוב להריון. מלאו לה תשעה חודשים: שלושה — ייחום, שלושה — השמנה ושלושה — הושיטה ידה אל החבל ואמרה: ״הוי המציל מצרות, הצל אותה מצרותיה.״

שוב ילדה בן מזהיר יותר מן הראשון.

טוב. ישבה, שמחה בו: הנה היא מלבישה אותו, הנה היא מאכילה אותו, הנה היא משקה אותו, הנה הולכת לטייל אתו… עד שמלאו לו שנתיים.

הגיע לגיל שנתיים

הערת המחבר : מענין משחק המלים חבל־חבל, הרומז מצד אחד אל חבלי לידה ומאידך אל החבל שבו נהגה היולדת לאחוז כשתקפוה עירי לידה.

 

ואחד (אל)נהאר עאוד הייא גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאל: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל, חל (הא)דאכּ (אל)שי וסל עליה, פ־(א)להרי חב יעבי־לו (א)לעמר״. — ״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, (הא)דאכּ (אל)שי די פיה יז׳יהא (הא)דאכּ (אל)שי…״. דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״לאש ז׳יתיני? לייא? שיר ל(ל)טביב.״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ?״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא, תמּחן. (א)נמשי יאנא״.

ויום אחד שוב היא יושבת ובעלה בא. דופק בדלת. אמרה: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, הכאב שתקף אותי יקפח את חיי.״ — ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ נכנם הביתה.

אמרה לו: ״למה באת אלי? לך לרופא. האבוא אתך?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי. אל תתעייפי, אלך לבדי.״

 

משא עאוד, גלש פ־(א)לחנות ת־ילעב, ת־ידחכּ מעא סחאבו, ת־ילעב (אל)דאמא חתא ופא נס־שאעה

ז׳א. קאלת לו: ״אש קאל־לכּ?״

קאל־להא: ״אש יקול־לי? קאל־לי: ׳(הא)דאכּ א(ל)שי די עמלתי (אל)נובה (אל)לולא תעמלהא (אל)נובה (אל)תאניה-, אילא ענדכּ שי ולד או שי בנת, (א)דבחו ו(א)שרב (אל)דם דיאלו ותדהן ביה ותברא׳״.

קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ, תבקא ג׳יר(א)נתי עאיש״.

הלך, ישב בחנות, משחק, צוחק עם חבריו, משחק דמקה עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

אמר לה: ״הוי בתי, מה יגיד לי? אמר לי: ׳מה שעשית בפעם הראשונה תעשה בפעם השנייה. אם יש לך איזה בן או איזו בת, שחט אותו ושתה את דמו ומרח אותו ותבריא׳.״

אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך, רק הישאר אתה בחיים.״

 

עבאת (הא)דאכּ (א)לולד עאוד ג'שלת־לו, לבשת־לו (אל)סּאבּון, באשתו, עטאתהו־לו עבּאהּ עאוד כלאתו עלא כאהּ.

קאל־להא: ״א־בנתי! האדא ופא, דאבא האדא ז׳יבתהו־לכּ בן עאמאין ודאבא ופא ארבע שנין, עביה ל(ל)סכּוילא (א)לכּבירה והאדא עאוד יבקא הנא. ו(א)לי חשבתי עלייא. (א)שרי־להום באש יכטיו ובאש יפררשו ו(א)למאכּלה ד־(אל)תז׳אר ו(א)לבאש ד־(אל)תז׳אר וכל מא ת־יעמלו (אל)תז׳אר כאמל, תעמלו — להום (א)חכם־להום (א)לכאטר ומא תקול להאדא באש בא האדא ג'יר הניחום יכּברו בינאתחום ומא יקולו־ש כאי״.

לקחה את הילד השני, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה לו ונתנה לו אותו.

לקח אותו והביא אותו אל אחיו.

אמר לאשה: ״הוי בתי, את הראשון הבאתי לך בן שנתיים וכעת מלאו לו ארבע שנים. קחי אותו לבית הספר הגדול, ואת השני שוב למדי כאן, וכל הוצאותיו עלי. קני להם כמה שיתכסו ובמה שיפרשו,( סדינים )  ואוכל של עשירים, ולבוש של עשירים, ובל מה שעושים העשירים תעשי להם. והיי סבלנית אתם, ואל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי שידעו שהם אחים.״

 

איוא משא. האכדאב עמלת,

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. יאללהּ; תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידּהא ל(א)לחבל, קאלת: ״א פכּאכּ (א)לוחאיל פכּ וחאילנא״.

ול(ד)ת ואחד(א)לבנת ת־תד׳ווי כיר וכיר מנּהא

איוא ת־תחש (הא) דיכּ (א)לבנת ותקול (אל)תשעה ג'דא. הא־הייא לבשת־להא הא־הייא ג'שלת־להא; הא־הייא עבאתהא ת־תפייש ביהא הא־הייא, הא־הייא, הא־הייא, חתא ופאת עאוד עאמאין.

 

טוב, כך עשתה.

טוב. נכנסה האשה שוב להריון. שלושה — ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה לחבל, הוי המציל מצרות הצל אותה מצרותיה.

ילדה בת אחת מזהירה יותר מאמה.

קשורה לבת הזאת ואומרת: ״מחר תשעה באב.״״ הנה הלבישה אותה, הנה רחצה אותה, הנה לקחה אותה לטייל, עד שמלאו לה שנתיים.

 

ופאת עאמאין. ואחד(אל)נהאר הייא עאוד גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאלת: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, האד( אל)נובה לכּלּ אכּפש מן (אל)נובאת כּאמלין! האד(אל)נובה חב יעטי (א)לעמר חתא פ־(אל)טריק״. —

״א ידוורוהא, יחיירוהא, יקררבוהאו״ קאלתלו: ״עלאה מא משיתי־ש ללטביב?״

קאל־להא: כופת נקול־לו שי כּלמה אוכרא יקול־לי שי כּלמה אוכרא״. קאלת־לו: ״גייר שיר, (א)לּי קאל־לכּ, אילא קאל־לכּ חתא יאנא תדבחני ותשרב (אל)דם דיאלי תברא (א)נעטיהו־לכּ״.

מלאו לה שנתיים, יום אחד היא שוב יושבת ובעלה בא ודופק. אמרה: ״מי?״

אמר: ״פתחי, הפעם הזו גרועה מן הפעמים הקודמות. הפעם כמעט ומתי בדרך.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ אמרה לו: ״למה לא הלכת לרופא?״

אמר לה: ״פחדתי לומר לו, שמא יאמר לי שוב מה שאמר לי בפעמים הקודמות.״

אמרה לו: ״רק לך, מה שיאמר לך תעשה. אם יאמר לך, שחט גם אותי ושתה את דמי ותבריא. אתן לך אותו.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבּו ת־ילעב ת־יד׳חכּ ת־יהדר פ־(א)להרי דיאלו חתּא ופא נסּ שאעה ז׳א. קאלת־לו: ״אש קאל־לכּ?״

— ״אש יקול־לי א־בנתי? קאל־לכּ עאוד אילא ענדי שי בנת או שי ולד, (א)נדבחו ו(א)נשרב (אל)דם דיאלו ו(א)נדהנו  ביה ו(א)נברא״.

קאלת־לו: ״הא הייא מדוורה מקררבה עליכּ. ג'יר תבּקא (א)נתי עאיש״.

הלך. שוב ישב עם חבריו, משחק, צוחק מדבר בחנות שלו עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

  • ״מה יאמר לי, הוי בתי? אמר, שאם יש לי איזו בת או איזה בן אשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואבריא.״

אמרה לו: ״הנה היא מסובבת ומוקרבת תמורתך, רק הישאר אתה חי.״

 

ג'שלת־להא, (א)לבשת־להא ובאשתהא (א)למג'בונה באשתהא זוז׳ ד־(אל)בושאת עטאתהא־לו עבאהא. כלטהא עלא כואנהא.

רחצה אותה, הלבישה אותה את לבושה, מסכנה, נשקה אותה שתי נשיקות ונתנה לו אותה.

לקח אותה אל אחיה.

 

קאל־להא ללמורה: ״האדי, תכון (א)עז מן האד (א)לולאד כּאמלין״. מן האד(א)לולאד כּאמלין״. ת־יג'ית־להא התא מא יראוה־ש (א)לולאד. — ״האדאכּ דאבא ופא שת־שנין. האדא ארבע שנין, האדי בנת עאמאין. ודאבא הא הומא. (א)לּי סרפתי עליהום, ואככא תסרף עליהום מיאת מיאת אלף לירה פ־(אל)שהר, (א)נעטיהו־לכּ״.

— איוא, באש (א)לולידאת באש (א)לבניתה.

ומא תקול־ש הייא (א)כתהום, מא תקול־ש לחתא ואחד שי באש, ואחד כא ואחד. הניהום יכּברו בינאתהום האכּדאכּ״.

אמר למורה: ״זו תהיה היקרה ביותר מכל הילדים.״ היה קורא למורה, כשהילדים לא ראו אותם: ״הראשון מלאו לו שש שנים, השני — ארבע שנים והילדה בת שנתיים. מה שתוציאי עליהם, אפילו מאה אלף לירות בחודש, אתן לך.״

טוב. נשק לילדיו ונשק לבתו.

  • ״אל תאמרי להם, שהיא אחותם, אל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי לדעת זאת.״

 

איוא ז׳א פ־חאלו עטאתו עאוד(א)כל, פטרו, רקדו, ג'שלו, משאו תשאראו פ־ (אל)טובוס חתא (אל) תמניה ד־(אל)ליל עאד ז׳א.

טוב, חזר. הגישה לו אוכל, אכלו, ישנו, התקלחו ונסעו לטייל באוטובוס עד שמונה בלילה. חזרו.

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד ופא תלת־אעש (א)לעאם (א)לולד (אל)לולי.

ואחד(אל)נהאר משא, מא ז׳א־ש יפטר. ז׳א פ־(א)לעשייה ז׳אב־להא כנשה ד־(אל)חלאואת. קאלת־לו: ״פאין כּונתי? עלאה מא ז׳יתי־ש תפטר?״

קאל־להא: ״ואחד(א)ליהודי ת־(א)נערפו ומשית (א)לואחד (א)למילה די־ואחד(אל)תּפילים, (אל)תּפילים דיאלו, עמל(אל)תּפילים לבנו ומשית ללמג'בון דרוויש, ועבית־לו שי פלישאת

או…״ קאלת־לו: ״עלאה מא עביתיני מעאכּ?״

קאל־להא: ״אש(א)נעביכּ ג'יר(א)לכלא. שאכּן פ־ואחד אל־מושב מא מז׳יאנ־ש; אנא ראז׳ל כּיף מא כּאן. (א)נתי, מעא מן תגלש? מעא (א)למשלמאת? מעא(א)ליהודיאת?!״

עטא־להא(הא)דיכּ (א)לכנשה ד־(א)לחלאואת הווא עמל(אל)תפילים לבנו (אל)כּביר (אל)לולי יאללה יאללה, יאללה.

  • טוב, חלפו שנים. גדל הילד ומלאו לבכור שלוש־עשרה שנים.

יום אחד לא חזר הבעל לאכול בצהריים, חזר בערב והביא לאשתו שקית עוגיות. אמרה לו: ״היכן היית? למה לא באת לאכול ארוחת צהריים?״

אמר לה: ״יהודי אחד, שאני מכיר, הזמין אותי לבר־מצווה של בנו, והלכתי אליו, המסכן והעני, והבאתי לו קצת כסף…״

אמרה לו: ״למה לא לקחת אותי אתך?״

אמר לה: ״לשם מה אקח אותך? המקום מקום שממה. הוא גר באיזה מושב לא יפה. אני גבר, אך את, עם מי תשבי? עם הערביות? עם היהודיות?״

נתן לה את שקית העוגיות. והוא עשה בר־מצווה לבנו הגדול, הבכור.

 

האכדאב עאוד־תאניכּ ופא תלת עש(ר) (א)לעאם, עמל־לו (אל)תּפילים מא ז׳א־ש עאוד יפטר. קאלת לו: ״פאין כונתי?״

קאל־להא: ״ואחד (א)ליהודי אכור עמל (אל)תּפילים לבנו, ומא ענדו־ש (א)למג'בון ועבית־לו שי פלישאת ודאבא ת־יקול־לי: האכּ האד(א)לחלאוואת עביהום (א)למראתכּ חתא תדוקּהום׳״.

עבר זמן. לבן השני מלאו שלוש־עשרה שנים. ערך לו האב בר־מצווה. שוב לא בא לאכול בצהריים. אמרה לו: ״היכן הייתה?״

אמר לה: ״יהודי אחד עשה בר־מצווה לבנו, ואין לו אמצעים למסכן. נתתי לו קצת בסף, והנה הוא נתן לי את העוגיות האלה ואמר: ׳קח אותן לאשתך שתטעם מהן׳.״

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד, כּברת (א)לבנת ופאת שבעתעש(ר) (א)לעאם. בנאת (א)לחדית ד׳גיה ת־יכברו. ופאת שבעת־עש(ר) (א)לעאם, ת־יראהא, ואחד(א)לבנת, (א)כיר ו(א)כיר מן אומהא.

קאל־להא: ״א־בנתי! (א)נתי עזיזה עלייא. ו(א)נקול־לכּ ואחד (א)לכּלמה, אבל- מילה זו נאמרה בעברית על ידי המספרת –  מא תפקע־ש״.

קאלת־לו: ״מא (א)נתפקע־ש, אש מא קולתי־לי מא (א)נתפקע־ש״.

קאל להא: ׳׳(א)לולידאת די כּאנו, עבאהום (אל)להּ ודאבא חבת (א)לולידאת ואש אנא תאז׳ר  קדּאש — (א)נהוא וגדא ימות וּמא ענדו חתא מן יחכּם האד (א)לפלוש דיאלו, והאד (אל)שי דיאלו״.

קאלת־לו: ״ב(א)לפרחה, אנא (א)נמשי (א)נבטבהא־לב ו(א)נז׳וזהא־לב או־(א)נעמל־לב בל־שי או־(א)נעמל לב אנא. גיר וררי־לי(א)לבנת(א)לי חבתי, אנא(א)נכטבהא־לכּ״.

קאל־להא: ״(א)נעביכּ חתא לפמ (א)לדאר אנא מא(א)נדכל־ש מעאכּ (א)נעביכּ חתא לפמּ (אל)דאר. ואחד(א)לבנת ת־תדכל מעא ואחד (א)למרא מזיאנה, בנתו ת־תדכל מעא ואחד(א)למורה מזיאנה. האדיכ הייא(א)לי חבּת. קול־להא תעטיחא־לכּ לואחד(א)ליהודי ת־תערפו תאז׳ר קדאש (א)נהווא ומא תזיד־לכּ לא פלוש לא חתא חאז׳א, תרפדהא פ־(א)לכּשווה די עליהא, עריאנה״.

טוב, חלפו שנים. הילד גדל, הילדה גדלה, מלאו לה שבע־עשרה שנים (הבנות בסיפורים גדלות מהר*). מלאו לה שבע־עשרה שנים ואביה רואה שהיא יפה יותר מאמה.

אמר לאשתו: ״הוי בתי, את יקרה לי ועלי לומר לך דבר מה, אך אל תכעסי.״

אמרה לו: ״לא אכעס. כל שתאמר לא אכעס.״

אמר לה: ״הילדים שהיו לנו לקחם אלוהים ואני מתאווה לילדים. אני עשיר כל־כך, ואם אמות מחר לא יהיה מי שיירש את כספי ואת רכושי.״

אמרה לו: ״בשמחה. אני אלך לשדך לך אשה, ואשיא לך אותה, ואערוך לך חתונה, אני עצמי. רק הראה לי את הנערה שאתה רוצה בה, ואני אלך לשדך לך אותה.״

אמר לה: ״אקח אותך עד לפתח ביתה ואני לא אכנס אתך. אקח אותך עד לפתח הבית, ושם תראי נערה אחת נכנסת עם מורה (בתו!״). את זו אני רוצה. אמרי לה, שתתן לך אותה בשביל יהודי אחד שאת מכירה, עשיר מאין כמוהו, ולא תוסיף לך לא כסף ולא כל דבר אחר. קחי אותה בשמלה שעליה.״

 

וררא־להא (אל)דאר משאת דכלת. ת־יראוהא משנשלה ב(אל)דהובאת ו(הא)דאכ (אל)זין די עטאהא מולאנא קליל. קאמת (הא)דיכ (א)למורה ת־תבאוש מעאהא עלא (אל)שלאמה עלא (אל)שלאמה, אש חבתי אש ג'ייר־לכ כאטרב, עלא־ש ז׳יתי (א)ליום?״

קאלת־להא: ״א־בנתי, קאלו־לי ענדב ואחד (א)לבנת כבירה ומזיאנה, ודאבא תעטיהא־לי. ואחד (א)ליהודי ת־יז׳ינא ומא תזיד־להא לא. פלוש לא חוואיז׳ לא חתא חאז׳ה. (א)נרפדהא עריאנה״.

קאלת־להא: ״נאכו(ד)־באשכ (א)נעטיהא־לכ תכון לכ מתעלמה, מושי אילא תזווז׳הא־לו״. קאלת־להא: ״דאכל (אל)זמעה, (אל)רראחה. דאבא, (א)נמשי מן דאבא ואנא (א)נקד׳י. דאכל (אל)ז׳מעה תכון (אל)רראחה״. קאלת־להא: ״ואככה״.

 

הראה לה את הבית. הלכה ונכנסה. ראו אותה עדויה בזהב, והיופי שהעניק לה אלוהים — מועט. קמה המורה, מתנשקת אתה: ״בואך לשלום, בואך לשלום, בואך לשלום. מה רצית? מה הרע את מצב רוחך? למה באת היום?״

אמרה לה: ״הוי בתי, אמרו לי שיש לך בת גדולה ויפה, ועתה תני לי אותה בשביל יהודי אחד, מכר שלנו ועשיר, ואל תוסיפי לה לא בגדים ולא שום דבר אחר. ניקח אותה עירומה.״

אמרה לה: ״יחולו עלי צרותיך. אתן לך אותה אפילו למשרתת, ולא כדי שתשיאי לו אותה.״

אמרה לה: ״באמצע השבוע תיערך החופה. כעת אלך ואכין את החופה.״

 

איוא משאת ז׳יירת, חדקת, כייטת, חכּת(אל)לואני, מא הנאת… עמלת (א)לחלאואת, מא הנאת מא עמלת.

טוב. הלכה, סיידה, תפרה, שפשפה את הכלים, לא הותירה דבר. לא הותירה דבר לעשותו. הכינה הכל לליל הכלולות.

 

לילת(אל)רראחה מא בקא־ש, (אל)רראחה טבכת כל־שי איוא (א)לבנת ז׳את. עאם הוא, לבש (א)לחואיז׳, לבש (אל)סאבון ז׳א(א)בוהא ב(אל)בלול וב(א)לכשווה (א)לביד׳א וקפוהא חדאה. ואחד(א)ליהודיה חאכמה (אל)שמאעה (אל)ניר. חאכּמאהא וראהא, ורא מראת (אל)תאז׳ר והייא תשעל־להא ואחד (אל)שניתפה פ־שערהא.

טוב. הנערה הגיעה.

הוא התקלח, התלבש. הביאו אותה עם הינומה ובשמלה לבנה והעמידו אותה לידו. יהודיה אחת החזיקה את הנר מאחורי אשת העשיר, והנה התלקח מעט משערה.

 

קאלת־להא: ״מראת (אל)תאז׳ר, מראת (אל)תאז׳ר, (אל)שמאעה משעולה — לכּ פ־שעארב, (א)לעאפיה רפ(ד)ת־לכּ פ־שעארכּ״. קאלת־להא: ״מושי(א)ל עאפיה רפ(ד)ת־לי פ־שערי (א)לעפיה רפ(ד)ת־לי פ־קלבי״.

אמרה לה: ״אשת העשיר, אשת העשיר, הנר נדלק בשערך, האש אחזה בשערותיך.״ אמרה לה: ״לא אחזה האש בשערי, אלא אחזה האש בלבי.״

 

היא קאלת (הא) דיכּ (א)לכּלמה וראז׳להא רפדהא, נז'ל מן עלא (א)למידה ורפדהאה עמלהא עלא כתאפו ת־ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח. קאל־להום: ״פאין הווא נסיבי די קאל־לי (א)נעטיה (א)לקנטאר ד־(א)למאל עלא (אל)סבר דיאלהא?״.

אך הוציאה מלים אלה, ובעלה ירד מעם השולחן ולקח אותה, הניח אותה על כתפיו והחל מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.

אמר להם: ״היכן הוא חותני, שביקש לתת לו קונטר ממון עבור סבלנותה?

 

גייתו־לו. קאל־לו: ״(א)נעטיכ דאבא, (א)נזיד־לכּ שתה ד־(א)לקנאטר אוכרין ד־(א)למאל; שכּון די(א)נעבי־להא תלאתה ד־(אל)דרארי דיאלהא ויתקול־לי ידוורוהום עלייא ויקררבוהום עלייא?!״ איוא אז'י א־בנתי, הא(אל)זוז׳ ד־(אל)לולאד דיאלכּ. (אל)כנשה (אל)לולא די ז׳יבת־לכּ־ (אל)תפילים (אל)לולא, אלכנשא א(ל)תאניא ד׳ ז׳יבת־לכּ־(אל)תפילים (אל)תאניה והא בנתכּ הא הייא.

קראו לו.״

כשבא אמר לו: ״כעת אוסיף לך ששה קונטר ממון נוספים. מי האשה, שאקח ממנה את שלושת ילדיה ולא תבכה, ולא תזיל דמעה, ותאמר לי שיסובבו אותם עלי ויקריבו אותם תמורתי?! טוב, בואי, הוי כתי, הנה שני ילדיך. השקית הראשונה שהבאתי לך — מן הבר־מצווה של הראשון הייתה, והשקית השניה שהבאתי לך — מן הבר מצווה של השני. והנה בתך, הנה היא.

 

וגייתו ל(ל)חכם די חבּ יעטינא גיייתו־לו. קאל־לו: ״א־חאכם! ת־נחב מן אללה או־מנכּ תזיב־לי ואחד (א)לולד (א)למכייר די ענדכּ פ־(א)לקראיה ומזיאן ואככה מא יכּון ענדו חתא סולדי, ג'יר יכון מזיאן ומכייר ז׳יבהו־לי״.

וקראו לחכם שרצה לעשות לנו קידוש.״ קראו לו.

אמר לו: ״הוי חכם, אני רוצה מאלוהים וממך, שתביא אלי את הנער הטוב ביותר בלימודים והיפה ביותר. אפילו אם לא תהיה לו אגורה ויהיה יפה וטוב — הבא אותו אלי.״

 

ז׳אבוהו־לו זבד־לו כּשווה ז׳דידה. אלבשהא־לו ורווח מעא בנתו. והוא עבא מראתו או־משאו ללדאר ב־(אל)זג'ארית. איוא קאל להום: ״א־אולאד חלאבא!- שם מקום –  דאבא שכּון לי רבח פיכּום? יאכּ האדא הווא (אל)סבר? אמא וחדא תסבר ותעטי־לכּ תלאתה ד־(אל)לולאד ותקול־לי ידוורוהום עלייא יקררבוהום עלייא, וילא חבתני חתא יאנא (א)דבחני! חבתו (א)כּתר מן האד (אל)סבר?! שכּון שי וחדא תעמל האכּדא?״

הביאו לו אותו.

הוציא לו חליפה חדשה, הלבישו לו אותה והשיא לו את בתו. והוא לקח את אשתו והלך לביתו בקריאות שמחה.

טוב. אמר להם: ״הוי בני חללאבה, מיהו זה שזכה בינינו? נכון שזוהי הסבלנות? איזו אשה תתן שלושה ילדים ותאמר: ׳יסובבו אותם עליך ויקריבו אותם תמורתך, ואם אתה רוצה גם אותי — שחט אותי.׳ האם אתם רוצים סבלנות גדולה מזו? איזו אשה תעשה כך?״

 

איוא עבאהא(הא)דאכּ (א)לוקת עאד רז׳ע הווא וייאהא פחאל (א)לעויתקה ו(א)לעז'רי וּ(אל)מחבה, וּ(אל)דניא, וּ(א)למפאיזה ובנתהא ז׳ווז׳ת (הא)דאכּ(אל)רב. שרא־להא דאר, שרא, להא(אל)ררחיל, שרא־להא כל־שי. אולאדו זיידהום ללקראיה (א)לכּבידה ת־יכלּס עליהום ותקאדאת (א)לחדיתה מעא (א)ללולד ובקינא מעא (א)לז׳ואד.

 

טוב, לקח אותה וחיו כזוג שזה עתה נישא, חיי אהבה ובילויים.

ובתה נישאה לרב. קנה לה האב בית, קנה לה רהיטים, קנה לה הכל. את ילדיו שלח ללימודים גבוהים ושילם עבורם.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר