ארכיון יומי: 23 באוקטובר 2017


"שירי ידידות ושירת הבקשות"—אברהם אמזלג – פרק שלישי

פרק שלישי מתוך המאמר

"שירי ידידות ושירת הבקשות"—אברהם אמזלג

המערכת הזאת ממשיכה להיקרא 'שירת הבקשות', אף שכיום מושרת בקשה אחת או שתיים בלבד. בשלביה הראשונים עמדה שירת הבקשות על פיוטים ששמם וצורתם 'בקשה'; עתה לאחר ההרחבה, נותר השם 'שירת הבקשות' והוא משמש את כל המערכת. מן הראוי לזכור את המשמע הדתי של שירת הבקשות, את היותה מעוגנת בקבלה. הרחבת המסגרת המצומצמת שעמדה בראשיתה, כאמור, על מספר פיוטים בצורת בקשה לא שינתה את ייעודה ולכן לא היה כל צורך בשינוי שמה. שילוב הטריק בשירת הבקשות נעשה מתוך רצון להרחיבה ולחזק את כוחה והשפעתה. האסתח'באר, שפתח תמיד את הטריק ומילא שם את התפקיד של ביסוס המודוס, שולב עתה יחד עם הפיוטים שאחריו לשירת הבקשות כחטיבה נוספת, ולמעשה אין הוא מודיע ולא כלום; עכשיו תפקידו העיקרי הוא לתת הזדמנות לפייטן להפגין את קולו ולאזן את המהירויות השונות. מבנה שירת הבקשות מורכב אפוא שכבות שכבות והוא התגבש, ככל הנראה , כתוצאה מהתפתחויות ותוספות בזמנים שונים כדי לענות על צרכים שונים. סיכומן המשוער של התפתחויות אלה הוא:

  • עד להופעת 'רני ושמחי', ואולי 10- 15 שנים לפני-כן, היתה שירת הבקשות בנויה כעין נובה יהודית דתית על טהרת הפיוטים שצורת בקשה להם, וזאת כתוספת למרכיבים ליטורגיים שהיו הגורם העיקרי בה.
  • שירת הבקשות בראשיתה היתה תופעה מוסיקאלית-פיוטית בעלת ממדים מצומצמים, והחלה להתרחב עד לממדיה הנוכחיים רק לאחר הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות.
  • בשנת 1890, שנת הופעת 'רני ושמחי', צורפו פיוטים רבים לבקשות, אך ללא קביעת צורה ומסגרת. מתקופה זו מצויים כתבי-יד שבהם פיוטים ובקשות רשומים יחד. פיוטים או טרקאן אלה היו מעין נובה או סוויטה יהודית הבנויה על המיזאן (רבים מיאזן , אחד מפרקי הנובה). מדובר אם-כן בשתי 'נובאת' יהודיות שצורפו אחת לשנייה, זו של הבקשות וזו של הטריק.
  • בשנת 1921, בצאת 'שיר ידידות' לאור, הוטל סדר בשירת הבקשות:
  • נקבעו הבקשות שיש לשיר מדי שבת (בדרך-כלל , שרים בקשה אחת בלבד , אף ש'שיר ידידות' מציע שתיים).
  • נקבעו הפיוטים שיש להוסיף לבקשות. בביצוע הפיוטים האלה בנפרד, נהגו בעבר ונוהגים כיום לפתוח בדרך-כלל באסתח'באר. קבוצות פיוטים או טרקאן אלה הועברו לשירת הבקשות , על קטעי האסתח'באר שלהם , ושולבו בתוכה.
  • ההרחבה הושלמה על-ידי קצידות עבריות, שנכתבו במיוחד ל'שיר ידידות', בצירוף קצידות מעטות שהיו קיימות. בכך הושלם הקו המעביר את מרכז הכובד מן החלק הליטורגי של ברכות, תפילות, קריאה ב'זוהר' וכדומה לחלק השירי, הפיוטי והמוסיקאלי. כתוצאה מחיזוק היסודות הפיוטיים-מוסיקאליים, ההרכב של הצורות והסגנונות הפיוטיים והמוסיקאליים של שירת הבקשות עתה הוא הטרוגני מאוד. המבצעים בפועל של שירת הבקשות דחקו עוד יותר את החלקים הליטורגיים שבו לקרן זווית וצימצמו למינימום את חלקם של התפילות, התיקון ו'הזוהר'. כאן, כמו בנובה המקורית, השירה, הפיוט, הפייטן והמוסיקה הם עתה הגורמים העיקריים הבולטים בה. בציון הסיבה לכך יש להדגיש את ההבט החברתי של שירת הבקשות, את תפקיד הפייטן הראשי, המכונה 'מקדם' (מעין מנצח). תפקידו חורג מן ההבט הדתי וגולש לסולניות, לקול יפה, לאישיות הפייטן ולאוטוריטה המוסיקאלית שלו. תופעה זו בולטת עוד יותר כאן בארץ, כאשר הרבה תכנים של הפיוטים אינם רלבאנטיים יותר, בשל סיבות שהזמן גרמן (למשל, הצער והכאב של החיים תחת שלטונו של 'בן האמה' נחלשו) ובמקומם התחזקו יסודות חדשים, כגון קיומה של תרבות מוסיקאלית עדתית-דתית. רוב היסודות הזרים ששולבו בשירת הבקשות הם בעלי אופי סולני, וירטואוזי והפגנתי. לצד הסבר זה אין להתעלם מן המעמד הדתי , שנעשה חשוב גם בזכות עצמו, וזה עקב התפתחויות שבעקבותיהן שולבה הקצידה בשירת הבקשות. הקצידה בשירת הבקשות היא גולת הכותרת של שילוב וירטואוזיות סולנית עם נסיבות חברתיות.

הטרוגניות זו, שהיא תוצאה של אופן עריכת הקובץ, חייבה את העורכים להסביר את דרך עריכתם ולהנחות את הפייטנים בשימוש בקובץ. עורכי הקובץ, שהשתמשו במרכיבים מוסיקאליים, צורניים, פיוטיים ואחרים – הבינו את הצורך במתן הדרכה לפייטן. זו ניתנה בצורת הערות ספוראדיות, הפזורות בקובץ ובאות בדרך-כלל לא במקומות קבועים. הן מקיפות תחומים שונים וכתובות עברית, או ערבית-יהודית מגרבית או תערובת של שתי השפות. ההערות עוסקות כמעט כולן בהבטים המוסיקאליים : ענייני צורות, מודוס (המסגרת המלודית) וביצוע הפיוטים,מקום ההערות אינו קבוע: בכותרות הפיוטים, בתוכם, בסופם או קרוב לסופם . להלן יידונו צורות ומרכיבים מוסיקאליים ופיוטיים שונים של שירת הבקשות, ומפעם לפעם נלמד מהערות אלה על גישת העורכים בדבר מרכיביה השונים.

רבי דוד ומשה-קורות חייו ומופתיו…מקורות שונים

מספרת גברת חנינה אי: ״בפעם הראשונה שהייתי בציון של רבי דוד ומשה זיע״א, התחלתי להכין תבשיל בשביל לסעוד במקום, ובמהלך הבישול שמתי לב שהבשר לא מתבשל. חברתי שאלה אותי: ״המלחת את הבשר?״ ואז נזכרתי שאמנם שכחתי למלוח את הבשר, מלחתי אותו ואז הנחתיו להתבשל. הצדיק לא רצה שיבוא מכשול על ידי האנשים אשר טרחו לבוא לציונו.

מעשה באשה אחת, שהייתה חולה מאוד ונדרה כי כשתקום מחולייה תביא סעודה גדולה לציון הקדוש. לאחר שהבריאה, הדבר הראשון שעשתה היה לקיים את הנדר, והלכה לציון הקדוש והביאה עימה סעודה גדולה. בדעתה היה לבשל את הבשר ולחלקו לעניים הרבים שפקדו את רחבת הציון. וראה זה פלא: כשהכול כבר היה מוכן בסירים לבישול, הדליקה האישה את האש, וזו מיד כבתה. שוב הבעירה את האש, ושוב האש דלקה מעט וכבתה. וכך אירע על זו הדרך כמה וכמה פעמים, עד שלא הייתה שום אפשרות להדליק את האש כלל. האישה קראה לאחת הנשים הזקנות הכשרות שהיו במקום וסיפרה לה על המקרה המוזר עם האש. האישה מיד שאלה אותה: "האם הכשרת את הבשר?" כששמעה בעלת הבשר את השאלה סטרה בצעקה על לחייה וזעקה: ״אוי לי ואוי לנפשי, כי מתוך הלחץ שלי והנסיעה, שכחתי למלוח את הבשר, והצדיק שמר עליי שלא אכשל ולא אכשיל אחרים.

כשסיימו לחלק את המנות בסעודה בציון שאלו את הסועדים: ״מי לא קיבל את המנה שלו?" מכיוון שנשארו עוד מנות והמנות היו מתחלקות שווה בשווה בין הסועדים, הרימה אישה אחת שכבר קיבלה מנה את ידה, וידה לא חזרה עד שנדרה שתשחט ואז ידה השתחררה.

לא גונבים את קופת הצדיק

מעשה שהיה עם מרת זקנתי סעדה הי״ו, שהייתה קשורה בקשר אמיץ ובאמונה צרופה, בצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. היא נהגה לערוך סעודת מצווה לכבודו ביום ההילולה במרוקו ובארץ הקודש. בביתה הייתה מונחת קופת הצדיק, שהייתה שמה בתוכה פרוטות לצדקה, כל אימת שהדליקה נר תמיד לכבוד הצדיק. את הקופה הייתה לוקחת איתה לציון הצדיק, ושם הייתה מרוקנת אותה. בהזדמנות זו הייתה שמה אותה על הציון זמן רב, מתוך אמונה שבכך תשרה בה מקדושת הצדיק. בקופה זו, הייתה רגילה לשמור צרור ובו תכשיטי הזהב שלה ושל בני המשפחה, ששוויו היה רב מאוד.

יום אחד, בעודה שוהה בקומה התחתונה שבביתה, עלו גנבים לעליית הבית, וגנבו את התיבה של קופת הצדיק עם כל הזהב והתכשיטים והכסף אשר בה. בעלות המנחה, כשעלתה אימי שתחייה לעליית הבית, הבחינה בנעשה. כל הבית היה הפוך, וגם הקופה נעלמה. מיד הודיעה לסבתה ע״ה, והיא פתחה בסדרת תפילות למציאת כספה וזהבה, שכל רכוש המשפחה ונכסיה היו בקופה זו, והכול בבת אחת אבד לה. הדליקה נר לכבוד הצדיק, נדרה לצדקה וביקשה מן הצדיק, רבי דוד ומשה זיע״א, שלא ינוח ולא ישקוט ויהיה מליץ טוב בעדה, שהקב״ה לא ייתן לגנב להנות מגניבתו. היא נשאה תפילתה שהגנב יבוא בעצמו ויחזיר הקופה עם הממון והזהב והתכשיטים כמות שהם, ויהיה בזה קידוש ה׳ שיידעו כולם גודל אמונת חכמים. והנה, הגנב שהיה בעל עבר פלילי עשיר, בגניבות גדולות והיה מבוקש מאוד למשטרת קזבלנקה, ומרוב מומחיותו  תמיד היה מצליח להתחמק מידיהם, הפעם – זכות רבי דוד ומשה עמדה לה למרת זקנתי ע״ה. הוא נתפס על חוף הים  בדרכו להשליך הקופה עם הזהב שבה אל הים. לשאלת החוקרים ולפליאתם מדוע הלך לזרוק את שללו אשר גנב? השיב: ״קרה לי דבר מוזר ביותר: קופה זו, כאילו נדבקה בידיי, ולא יכולתי להיפטר ממנה. כל חפצי הזהב והתכשיטים אף ששוויים רב, לא הצלחתי למוכרם אפילו בסכום פעוט, וכל מי שהצעתי שלל זה, משום מה סירב לקנותו״. עוד סיפר: ״גם מיום שגנבתי קופה זו תחושתי רעה כאילו ״מעשי כשפים" פגעו בכל ענייני: הכול נתקע ולא הולך. אני חש שזה בגלל הקופה שהשלכתי עם תכולתה אל הים, ובכך האמנתי שיבוא קץ ל״מחול השדים" שסביבי, אלא שגם בזה לא הצלחתי, וכל אימת שרציתי לזורקה, הדבר לא יצא לפועל, כאילו היא דבוקה בידי ולא ניתן להוציאה ממני". לאחר החקירה, הגנב ביקש בעצמו להחזיר את הקופה למקומה. הוא הובא לבית סבתי בליווי שוטרים, מסר את הקופה כמות שהיא, וביקש מחילה מסבתי ע״ה. היא קיבלה וכיבדה אותו עם השוטרים שליווהו, וסיפרה להם שהקופה שייכת לצדיק רבי דוד ומשה. סבתי תיארה להם את האיש וזכותו הגדולה, וכי היא הייתה בטוחה שהקופה תוחזר במוקדם ובמאוחר. היא גם אמרה, שנכון דיבר הגנב, שכל הצרות שבאו עליו אחר הגניבה היו תוצאה של מה שקרה עם הקופה, כי זכותו של הצדיק רדפה אותו על אשר העז לשלוח יד אל הקודש.

כשהתפרסם הדבר, היה קידוש ה׳ גדול בשכונה, ידעו כולם יהודים וערבים, שגדולים מעשה צדיקים בחייהם ועל אחת כמה וכמה בפטירתם.,

היהודי הפסיק לעשן בזכות הצדיק

יהודי אחד שהיה מעשן כבד, לא יכול היה להפסיק עד כדי כך שגם בשבת נהג לעשן. חברו הציע ללכת איתו לציון של רבי דוד ומשה זיע״א, אך אשתו התנתה את הצטרפותה אליהם, אם יבטיח שלא יעשן שם בשבת. בני הזוג – אותו יהודי ואשתו ־ ביקשו ממנו שלא יעשן, והבטיח

,'הם. הגיעו לציון של הצדיק, והמעשן אמר לאשתו: "עדיף לי לא לאכול ולא לשתות מאשר לא לעשן. הניחו לי לישון עד שתצא השבת". רק סיים את דבריו, והגיעה רוח חזקה והפילה אבן גדולה מהגג – כ-2ו ק״ג משקלה – ונפלה כ-20 ס״מ מראשו. כולם חשבו שהאבן נפלה על ראשו ממש וצעקו לצדיק שיציל אותו. ואז, האיש שלא נפגע למרבה המזל – קם ממקומו וצעק לצדיק שירחם עליו, והוא מבטיח שלא יעשן יותר. וכך היה: מאז הוא לא עישן כלל.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר