ארכיון יומי: 19 באוקטובר 2017


La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos- Il etait une fois le Maroc-D. B

En introduction, il a été souligné que l'histoire basée exclusivement sur le narratif des voyageurs ne pouvait être que superficielle et souvent même biaisée. Derrière la servilité apparente des Juifs se tissait un ensemble de relations plus complexes avec les voisins musulmans qui partageaient avec eux une certaine empathie et un certain nombre de croyances tel le culte des saints. Mais les témoignages des voyageurs en ce sens sont rares et l'histoire, pour autant qu'elle se limitât aux descriptions des voyageurs, est certainement des plus incomplètes. La nature réelle des rapports judéo-musulmans du Maroc n'a pas encore été étudiée comme il se doit par la communauté des chercheurs. Il s'agit d'un travail qui reste à faire et qui déborde le cadre du présent ouvrage.

Les chercheurs en sont venus à se poser la question suivante : est-ce que le traitement des Juifs du Maroc différait de celui du petit peuple musulman? Tous deux étaient soumis à l'arbitraire, tous deux enduraient des conditions économiques difficiles, particulièrement durant les crises de sécheresse et de disette et durant les guerres de succession. Qu'en fut-il réellement? Il semblerait que, compte tenu de leur statut de non-Musulmans, les Juifs étaient une proie toute désignée et facile et, durant les périodes de troubles, ils furent les premiers à pâtir avant même que les violences ne se propageassent à leurs voisins musulmans. Par ailleurs, des personnes révoltées contre l'autorité ou avides de pouvoir arbitraire instrumentalisaient les citations dites « terribles » du Coran pour se faire un capital politique sur le dos des Juifs. Ce sujet devrait également faire l'objet de recherches plus approfondies.

N'eut-été la protection des Juifs par la plupart des souverains – pour autant qu'ils pouvaient effectivement exercer leur autorité – le sort des Juifs aurait été encore plus insoutenable. Notons que cette protection des autorités contrastait souvent avec le vécu du petit peuple comme le décrivit si bien le journaliste Jacob Ohayon (décédé en 1945) dans un document titré Les origines des Juifs de Mogador : « Les rapports officiels entre les communautés et le Maghzen étaient toujours empreints de cordialité de la part des premières, et de bienveillance de la part du second. Il n'en a point toujours été de même entre les populations musulmanes et juives. Au demeurant, c'était moins par malveillance systématique que par mépris du Juif, les Musulmans se livraient à des actes isolés, vexants évidemment pour les passants juifs, mais qui n'avaient pas de portée politique bien grande. Il était évidemment dur pour les Juifs ayant voyagé et vécu en Europe libérale de voir la foule molester de paisibles habitants du Mellah, mais ces sévices provenaient surtout d'un sentiment d'étrangeté provoqué par ces gens dont les dehors n'étaient pas toujours dépourvus de sordidité, et dont l'attitude humble prêtait souvent le flanc aux quolibets et aux coups des foules ignorantes.»

En résumé, on pourrait faire l'analogie suivante, fut-elle maladroite : les Juifs eurent le rôle d'épouses utiles dont on ne pouvait se passer, mais ces épouses étaient des femmes régulièrement battues.

Et c'est ainsi que Juifs, Berbères et Arabes ont traversé des siècles de coexistence entrecoupée de moments tragiques.

LE VOYAGE DE SIR MOSES MONTEFIORE AU MAROC

Qui était Moses Montefiore?

Né en Italie dans une famille juive sépharade, Moses Montefiore fut un financier qui décida de quitter les affaires en 1824 pour se consacrer à l'amélioration de la condition des Juifs de son temps. Pour cela, il voyagea dans l'Empire ottoman (1840), en Italie (1858), en Russie (1846 et 1872), en Terre sainte (1827 et cinq autres fois) au Maroc (1863-1864) et en Roumanie (1867). Il devint particulièrement observant sur le plan religieux après sa première visite en Terre sainte. Il rencontra les grands de son temps et mit une énergie considérable à améliorer la condition des Juifs. Sa philanthropie fut légendaire en Angleterre et à l'étranger et ne se limita pas aux besoins de ses seuls coreligionnaires. Avec Rothshild, il fit un prêt considérable au gouvernement britannique afin de pouvoir compenser les propriétaires de plantations et abolir ainsi l'esclavage. Il devint shérif de Londres et fut nommé baronnet de l'île de Thanet dans le Kent. Son centième anniversaire fut un événement national en Grande-Bretagne.

Pourquoi vint-il au Maroc?

La situation pénible des Juifs du Maroc était déjà connue en Angleterre car le Conseil des Députés juifs britanniques était en contact permanent avec les Juifs de Tanger et de Mogador. L'état de dénuement total des milliers de Juifs de Tétouan réfugiés à Tanger, à Gibraltar, à Oran et en Espagne avait alerté l'opinion publique mondiale et Sir Moses Montefiore qui présidait le London Board of Deputies of Brittish Jews organisa une collecte de 40 000 livres pour ces réfugiés. Un comité de soutien, le Morocco Relief Committee et caisse de secours, The Morocco Relief Fund furent établis peu après une pour venir en aide aux Juifs de Tétouan qui souffrirent particulièrement de la guerre maroco-espagnole de 1860 et des nombreux réfugiés de cette ville. En 1861, le Conseil des Députés juifs britanniques dépêcha Moses H. Picciotto au Maroc pour y faire voyage d'études à Tanger, Tétouan, Rabat, Mogador et Gibraltar.

שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".

אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:

"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.

הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.

בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.

הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?

ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

"רבי יעקב חזוט?"

מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!

"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״

"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"

"גם אביך!"

"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"

"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."

"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני א­מה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."

קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.

**

רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:

ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.

על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.

־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״

־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"

"אכן!"

"יש לה נקודת חן?"

"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״

"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"

אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?

רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.

"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.

"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"

"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״

"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״

סוף המאמר

משה עובדיה-תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי

תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו

הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.

ניתוח התעודה

התעודה היא אגרת, שנשלחה לחיים לכראייף מהעיר מכנאס, אשר במרוקו. על ידי ועד עדת המערבים בירושלים Comité de la Communauté Marocaine Algériens et (Tunisiens à Jérusalem), באמצעות השד״ר ציון אוחנא, בשנת תרפ״ט (1929).

הערת המחבר : חיים לכראייף מראשי הקהילה במכנס, היה ראש הקהילה מ-1923, ראו אודותיו: Joseph Toledano 415 .Une histoire de familles. Jerusalem 1998. p ; ראו גם: בית-הכנסת על שם חיים אלכריף בספרו של: טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאח, ירושלים 1984, עמי 206.

התעודה שופכת אור על מצב הקהילה המערבית בתקופת המנדט הבריטי. אנשי הקהילה המערבית היו עניים מרודים, בשנה זו היה משבר כלכלי עולמי, שהשפיע על יוקר המחייה. מלבד זאת ב־11 ביולי 1927 הייתה רעידת אדמה בעוצמה של מאגניטודה R6.2  (מידת האנרגיה שמחוללת את הרעש) הרעש היה חמור ביותר. הוא החל בים-המלח – יש לציין שים המלח הינו חלק מהבקע הארץ ישראלי שהושפע בתנודותיו מהשבר הסורי אפריקאי – הרעש פגע בכל חלקי ארץ-ישראל ואף בחלק מעבר הירדן. באזורים הללו נהרגו בין 300 ל- 500 נפש. בתים ניזוקו באופן חמור ביותר. בירושלים ניזוקו 175 בתים. בין השנים 1928- 1927 היו רעידות אדמה במהלך 16 חודשים ברציפות. ועד העדה התלונן על הנזק הרב, שנגרם לכולל העדה כתוצאה מרעידות האדמה. בשל זאת הוועד החליט לשלוח שליח מיוחד למכנאס אשר במרוקו. שמו של השליח ציון אוחנא הנזכר לעיל. הרב אוחנא היה השליח של העדה המערבית ב-1929. העדה המערבית כינתה אותו: "הרב הכולל בישראל להלל", מתוך רגשי כבוד והערכה כלפיו, כנראה שהרב אוחנא היה אחד השדרי״ם הטובים, עליו סמכו לא רק בני עדתו, אלא גם גופים אחרים. מטרתו הייתה לאסוף כספים למען תיקון מבנה הכולל בעיר העתיקה ולמען עזרה חומרית לתלמידי חכמים, עניים, אלמנות ויתומים. העדה הייתה במצוקה נוראית עד כדי הצגת הבקשה בפני חיים לכראייף כפיקוח נפש. הם קיוו שהשד״ר יצא ממנו שש ושמח זאת אומרת עם תרומה נכבדת למען העדה.

החתומים על התעודה היו: ראש ועד העדה המערבית שלמה עמיאל ( ראה הערת המחבר 9 ) וחברי ועד העדה: אברהם בן יצחק הלוי, אהרון עמיאל (?-1949), הרב עמרם אבורביע (1894-1967), הרב יוסף יוסף יצחק שלוש (1960-1890) ושמואל אלעלופ (1932-1868). שלמה, אברהם ושמואל היו חתומים על תעודת מינוי לשרות בכוללות העדה המערבית מאלול תרפ״ה (1925). בתעודה, שלמה נבחר לראש הועד ואהרון לסוכן הכוללות.

הערת המחבר : ציון אוחנא היה מרבני צפת נצר לסלימאן אוחנא מגורי האר״י, שד״ר צפת של מוסדות למערב הפנימי ומדינות אחרות. לא ידועים פרטים ביוגרפים עליו מלבד אצל גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח, עמי 26.

לסיכום:

התעודה שופכת אור על מצב העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, על הצורך בתרומות רבות למען הצלת העדה, על אישיותו של השד״ר נסים אוחנא בעיני ועד העדה ומטרת שליחותו ועל ההרכב של חברי ועד העדה המערבית באותה עת. למעשה מצבה החומרי של העדה המערבית היה קשה גם במאה ה – 19. מצב, שהמשיך לשרור גם במאה ה – 20, כתוצאה ממלחמות ומאמונות טבע.

הערת המחבר 9 – עדות בעל פה של הרב אברהם שלוש רב העיר כפר סבא- ובנו של הרב יוסף יצחק שלוש, שהיה מרבני העדה המערבית בירושלים. מעודתו ומעדותה של אסתר (חרוש) אזולאי מבנות העדה המערבית ויקיריה של העדה המערבית ניתן להבחין, ששלמה עמיאל, היה מעשירי ונכבדי ירושלים, מקום קבורתו בהר- הזיתים! ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי תעד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר