ארכיון יומי: 6 באוקטובר 2017


הקצידה ב'שיר ידידות'-המקורות, הטקסט והמוסיקה-אברהם אמזלג

הקצידה ב'שיר ידידות'-המקורות, הטקסט והמוסיקה-אברהם אמזלג

המאמר פורסם בכתב עט " פעמים מספר 19 " בשנת 1984 בהוצאת " מכון בן צבי

פרק מספר 5 מתוך המאמר

ב. פאראפראזה על פרשת השבוע

הקצידה ב'שיר ידידות׳ עיקרה הוא פאראפראזה על תוכנה של פרשת־השבוע. מתוכה בוחר לו המחבר דמות או נושא ומתארם מנקודת ראותו. פאראפראזה זו כרוכה בפרשנות ובהסתמכות על דברי חז״ל, לרבות פוסקים ומקובלים. ר׳ דוד קיים, מעורכי ׳שיר ידידות׳, מילא תפקיד מרכזי בעניין זה, שכן הוא כתב לפחות קצידה אחת לכל פרשה, וזו גם הקצידה הראשונה המוצעת לכל פרשה.

הערת המחבר : הקצירה הראשונה לפרשת יתרו אינה ׳לי אמרה נעימה׳ מאת שלום אזולאי אלא ׳אשרי העם שראו נפלאות נישא ורם׳ לר׳ דוד קיים (שיר ידידות, עמי 430), אף שעל האחרונה לא מופיעה הכותרת ׳קצידה' ולא מצוין מקור ערבי שלה. ׳אשרי העם׳ עוסקת בפרשת השבוע. ר׳ חיים שושנה ב׳אעירה שחר  משנה את סדר הקצידות ומקדים את אלה של ר׳ רפאל משה אלבז לאלה של ר׳ דוד קיים. בשיחותי עם ר׳׳ח שושנה, הוא נימק שינוי זה בכך, שלדעתו הקצידות של רר׳׳מ אלבז טובות יותר, ׳התנ״ך מונח בכיסו׳, והן ניחנו בסגולות תוכניות ולשוניות עדיפות.

משתי עובדות אלה אפשר להסיק, כי הקצידות של ר׳ דוד קיים נכתבו במיוחד לישיר ידידות׳, וכי כאחד מעורכי הקובץ, הוא לא היה מציב את הקצידות שלו לפני אלו של פייטנים אחרים, בני דורו ובני דורות קודמים ששמם נתקדש, אילולא ראה בהבאת התוכן של פרשת־השבוע משימה עיקרית. אם נשחזר את דרך המחשבה של עורכי הקובץ נגיע לשלבים הבאים:

(א) שילוב של לחן מקצידה ערבית כאמצעי למשוך את המון היהודים לקום לשירת הבקשות.

(ב) שימוש בקצידה כאמצעי חינוכי־דידאקטי, כדי ללמד הן את ציוויי המוסר היהודי והן את העניינים שבפרשת השבוע. ולשם כך נערכה פאראפראזה על כל אחת מפרשיות־השבוע בצורת קצידה.

(ג) בצד קצידות מיוחדות אלו, שובצו בישיר ידידות׳ קצידות שהיו קיימות קודם לכן מאת פייטנים אחרים.

ממסקנות אלו בדבר הכוונות החינוכיות־מוסריות של עורכי הקובץ נגזרת ראייתנו את יחסם לדרך עריכתם: הם ראו את תפקידם לא רק כמשוררים־פייטנים, שהרכיבו לחנים ערביים לפיוטים עבריים, אלא ביזמים של יצירה עברית מקורית, שתבטיח כי הקובץ ימלא את יעודו. כדי להקל על מילוי המשימות המוסריות־חינוכיות של הקצידה העברית הבטיח את תפוצתה, היה צורך לכלול קצידות עבריות המורכבות ׳על קצידות  ערביות מאזורים שונים של מארוקו. משימה זו ממלאות הקצידות של הפייטנים הנוספים. אך אין די בכך שהפייטן מכיר את הקצירה הערבית, גם על הציבור להכירה עתה נקל להבין, מדוע לא כל פייטני הבקשות כיום מכירים את כל הקצידות ב'שיר ידידות'. בדרך־כלל הם מכירים את הקצידות של פייטנים בני סביבתם, שהורכבו על לחני קצידות ערביות המוכרות להם. במחקרי נתגלו שתי תופעות הנוגעות לעניין זה.

האחת — פייטנים מבוגרים שהקלטתי, אשר הגיעו לישראל הישר מעירם במארוקו, הכירו בדרך־כלל רק את לחני הקצידות שכתבו משוררים בני עירם או סביבתם. לעומת זאת, הם הכירו רק את הטקסט של הקצידות שכתבו פייטנים מערים רחוקות ולא הכירו את הלחן. הוא הדין בפיוטי 'שיר ידידות'. הפייטנים הכירו את הלחנים הלקוחים קודם כל מהרפרטואר המקומי.

תופעה שנייה — פייטנים ששהו בין יציאתם את עיר־הולדתם לעלייתם ארצה כמה שנים בקאזאבלאנקה וקמו לבקשות או למדו אצל פייטנים שם, היה להם ידע כל־ארצי בקצידה. הם הכירו לחנים של קצידות מעירם וקצידות עבריות אחרות מ'שיר ידידות', גם בלי להכיר את המקור הערבי שלהם, במקרים שהמקור הוא בעיר אחרת, ישן או נשכח.

הסינתזה האמיתית של 'שיר ידידות׳ והתמצאות מקיפה של הפייטנים במארוקו בקצידות שבה הושלמה עם הנהירה הרבתי של יהודים מן הכפרים אל הערים הגדולות, בעיקר אל קאזאבלאנקה. כאן החלה פעולת ר׳ דוד בוזגלו ז״ל (1975-1902): ראשית — הוא ערך מסעות רבים בערים שונות ופגש את רוב הפייטנים, כמעט ב׳כל עיר מערי המערב׳ (כדברי העורכים בהקדמה למהדורה הראשונה, הקדמה שממנה אפשר ללמוד על מקורות הפיוטים והלחנים ב'שיר ידידות׳). שנית — הוא שימש כאבן שואבת לפייטנים שהגיעו לקאזאבלאנקה והיה מורה ורב לרובם. רוב הפייטנים החשובים במארוקו החיים בארץ הזדמן להם לשמוע את ר׳ דוד ולהשמיע לאוזניו. אחד הדברים המרתקים בחקר המוסיקה של ׳שיר ידידות׳, לרבות זו של הקצידה, הוא המפגש עם פייטן מאחת הערים הקטנות שלא שהה בקאזאבלאנקה לפני עלותו ארצה ולא פגש את ר׳ דוד. פייטן זה יודע בדרך־כלל את הקצידות והפיוטים של קהילתו ממקור ראשון: ידיעותיו בישיר ידידות׳ מוגבלות לאותם פיוטים וקצידות שמקורם בקובץ הפיוטים של עירו. אם כן, לר׳ דוד בוזגלו היה תפקיד מוסיקאלי ראשון בחשיבות: הוא לימד את הפיוטים ׳החיצוניים׳ ואת הקצידות ותרם רבות להיות ׳שיר ידידות׳ קובץ הפיוטים המרכזי בחיי היהודי המארוקאי.

חקר הקצידות של הפייטנים השונים על־פי אזורי מוצאם והתחקות אחר איפיונים מלודיים ואחרים על־פי האזורים השונים של מחבריהם היו מרחיבים את היקפה של עבודה זו מעבר למסגרתה. אצטמצם אפוא בציון שמות אחדים של פייטנים על־פי אזוריהם העיקריים:

 (א) מוגאדור: ר׳ שלמה אביטבול, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד קיים ור׳ יעקב הכהן.

(ב) פאס: ר׳ שמואל אלבאז, ר׳ משה הכהן, ר׳ יוסף מלכא, ר׳ סעדיה רבות ור׳ משה עטייה.

(ג) צפרו: ר׳ רפאל משה אלבאז ור׳ שלום אזולאי.

(ד) מראכש: ר׳ יעקב בן־שבת.

עשרים ואחד פייטנים מוזכרים בראשי הקצידות שב׳שיר ידידות׳ בשמם המלא, ועל רובם יש בידינו ידיעות יסוד כמו אזור פעולה, שנת פטירה וכד׳. פייטנים אחרים נזכרים בשמם הפרטי בלבד. פייטן אחד נזכר בשמו הפרטי ובשם הפרטי של אביו. בגלל נטיית עורכי ׳שיר ידידות׳ לרכז בפרשה אחת קצידות מאותו משורר, אפשר להניח שהקצידות של פרשת משפטים (עמי 460, 462), החתומות בשם שלמה בלבד, הן מאת המשורר שלמה כאביסה (או קאביסה) כמו הקצידות שבעמי 458 ו־462 מאותה פרשה, שעליהן חתום המשורר בשמו המלא.

תולדות היהודים בארצות האסלאם-אירגון הקהילה היהודית ומוסדותיה-שלום בר-אשר

ה. אירגון הקהילה היהודית ומוסדותיה

  1. מקורותיו ויסודותיו של האירגון הקהילתי

הקהילה היהודית, על מוסדותיה, דפוסי הנהגתה ודרכי פעולתה, היתה תופעת יסוד בחיי עמנו, בשלהי הזמן העתיק וביתר שאת בימי־הביניים. אושיותיה החלו להתערער באירופה במאה ה־18; בכמה מארצות האיסלאם — ואפריקה הצפונית בכלל זה — התחילו לפרוץ בה בקיעים רק באמצע המאה ה־19; ובאחרות — כגון מארוקו ותוניסיה (בעיקר באזוריהן הדרומיים), וכן לוב במגרב, ותימן, כורדיסתאן ופרס במזרח — נשמרו הדפוסים המסורתיים עד הדורות האחרונים ממש.

המחקר במיבנה הקהילות ופעילותן בארצות האיסלאם נמצא עדיין בשלבים התחלתיים. אולם, גם על סמך הידוע כיום ניתן לקבוע שהקהילה היהודית במגרב ינקה את דפוסיה משלושה מקורות עיקריים. בתקופת הגאונים היתה לקהילות ישראל במגרב, ובמיוחד במצריים, בתוניסיה ובמארוקו, זיקה עמוקה לבבל ולתורתה. יתכן שזו הטביעה את חותמה על אופיה של ההנהגה — מה גם שחלוקת הסמכויות בין רבנים לראשי הציבור היתה אופיינית לכלל ישראל, בכל תפוצותיהם: מחד — ראשי הקהילה, שהם גם נציגי השליטים והממונים על ביצוע פקודותיהם, על גביית המסים וייצוג העדה בפניהם, ומאידך — הרבנים והחכמים — מנהיגיה הרוחניים והמוסריים של העדה. אך לית מאן דפליג, שההשפעה הגדולה ביותר על מוסדות הקהילה היהודית באפריקה הצפונית באה מן הקשרים ההדוקים שקיימה עם יהדות ספרד בתקופת זוהרה של זו. השפעה זו המשיכה להתקיים אחר־כך באמצעות מגורשים וסוחרים שהתיישבו באפריקה הצפונית במאות ה־14 —18. הללו הותירו רישומם העמוק על חיי הקהילה ומוסדותיה, כפי שנראה להלן.

חכמי ישראל באפריקה הצפונית — שהיו ממעצבי דמותה של הקהילה — שאבו גם מחוכמתן ומנסיונן של קהילות ישראל באימפריה העות׳מאנית (ובכלל זה בארץ־ישראל) באיטליה ובמזרח אירופה. דבר זה מתגלה במיוחד במאות ה־16—18 מחיבוריהם של דיינים ופוסקים כר׳ אברהם הלוי במצריים במאה ה־17, ר׳ יהודה עיאש באלג׳יר, ר׳ יעקב בן צור בפאס, ור׳ עוזיאל אלחאייך בתוניס במאה ה־18, וכן ר׳ אליהו חזן בטריפולי במאה ה־19. אך בנוסף על המסורת העתיקה של חכמי בבל והשפעת סדרי הקהילה בספרד ובארצות אחרות, אפשר להבחין גם בהשפעת תנאי הזמן והמקום שבו הם היו שרויים.

הקיום של קהילת ישראל הושתת, כאמור, על חוקי היסוד של האיסלאם, שהכירו בזכות היהודים לחיות על־פי דיניהם, בתנאי שיעלו את המס ולא יתבעו זכויות מדיניות. יתרה מזאת — השלטונות אף תמכו בקהילה וחיזקו את ידי ראשיה בהפניית המרות על הקהילה כלפי פנים, וזאת בין היתר כדי שתובטח גביה יעילה של המסים, שהיה על היהודים לשלם לשלטון המרכזי(ראה לעיל פרק ד׳).

 

  1. דפוסי אירגון הקהילה

בקהילות אפריקה הצפונית בולט היעדרו של קו האופייני לקהילות האימפריה העות׳מאנית ואיטליה. כידוע, הקימו המגורשים מספרד ומפורטוגל שהגיעו לשם ״קהלים״ משלהם, המאורגנים לפי ערי המוצא או האיזור שממנו באו. לכל ״קהל״ היתה הנהגה נפרדת. אך באפריקה הצפונית (להוציא את מצריים ואת קהילת הליבורנים בתוניס, שהתקיימה כגוף נבדל עד ראשית המאה ה־20, ופרט לקיומו של ״נגיד״ — מנהיג נפרד למגורשים בפאס עד המאה ה־17) למעשה ניטשטשו בהדרגה, במרבית המרכזים החשובים, התחומים בין ה״תושבים״ לבין ה״חדשים״. אומנם, הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במינהגים ובאורחות חיים: אך אלה הצטמצמו לשני תחומים — דיני אישות, מינהגי תפילה שונים, ופעמים (כגון בפאס) קיום בתי־כנסת נפרדים.

לעומת זאת, בולט במאות ה־17 — 19 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על שטחים נרחבים. הדבר אמור במיוחד בקהילות הדרומיות במארוקו, בדרום תוניסיה, באי ג׳רבה ובגבול ערבת הצחרה באלג׳יריה. בקהילות הגדולות היתה קיימת הסתעפות גדולה של מוסדות: הנהגת הקהילה, בית־כנסת, בית־דין ומוסדות חברה שונים שפעלו תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חולש על כל התפקידים איש אחד — גבאי בית־הכנסת, המשמש כשייך אליהוד(בקיצור: השייך, ראש היהודים), ולידו משמש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח־ציבור (חזן) מוהל וכיוצא באלה.

בין שני סוגי הקהילות שררה מתיחות חברתית על רקע התנשאותן של הקהילות הגדולות, מתוך שחשו עצמן נעלות יותר מבחינת דפוסי ההנהגה ושמירה על חוקי התורה. במאה ה־16 פונה ר׳ שלמה בן צמח דוראן מאלג׳יר למנהיגי הקהילה בבסכרא שבדרום־מזרח אלג׳יריה, בביקורת על שלא הגיבו בחומרה על פניה לבתי־דין של מוסלמים (ערכאות של גויים), תופעה שהיתה קיימת בכמה קהילות. באמצע המאה ה־ 19 מטיף ר׳ יצחק בן ואליד, רבה של תיטואן, לאחת מקהילות הרי הריף שבצפון־מערב מארוקו, על מאן דהוא שקידש יתומה בזה שנתן לאחיה חמישים אוקיות — אולי בהשפעת מינהג המוהר המוסלמי — בלי נוכחותם של עדים כנדרש על־פי ההלכה. עושרן, דפוסי התרבות שהתפתחו אצלן וקירבתן למלכות — גם הללו סייעו להתפתחות של הרגשת עליונות בקרב בני הקהילות הגדולות. הקהילות האלה ראו עצמן אפוטרופסות על הקהילות הקטנות והללו לא תמיד השלימו עם כך.

אך מעבר להבדלים אלה, שנבעו גם מפאת המרחק הגיאוגראפי הגדול בין קהילות, הכירו בדרך־כלל בני הכפרים והעיירות בסמכותן של קהילות המרכז. הדבר ניכר במיוחד בפניות בענייני הלכה, בבקשת סיוע למצוא מנהיג לקהילה, או ביישוב סכסוכים שפרצו ביניהם. כך, למרות קיומה של אוכלוסיה ניכרת במחלה אלכוברא שבלב הדלתה, הכירו יהודי המקום בסמכות הקהילה בקהיר בכל ענייני ההלכה. קהילת טריפולי נהגה אומנם זלזול בתושבי יהודי הכפרים בג׳בל (נפוסה), אך לעומת זאת באו מרבית ״כלי הקודש״ (ביטוי עממי ליהודי העוסק במלאכות שונות הקשורות בחיים הדתיים של הקהילה: רב, גבאי, חזן וכד׳) של יהודים אלה מעיר הבירה. במאה ה־18 פונה קהילת קצר אלסוק שבדרום־מזרח מארוקו לרבני מכנאס ופאס שבצפון־מערבה לפסוק בעניין ה״שררה״ — הזכות להחזיק בתפקידים המרכזיים בקהילה — בעקבות מחלוקת שפרצה בין כמה משפחות על זכות זו.

מאידך, ראו מנהיגי הקהילות הגדולות זכות לעצמם להתערב בענייני הקהילות הקטנות, כאשר נראתה להם התערבות זו חיונית. כך פונים רבני תוניס לרבני ג׳רבה שלא לסטות מן המינהג הנהוג אצלם לפטור תלמידי חכמים ממסים, זולת התרומות לארץ־ישראל. אף־על־פי־כן, סמכות זו היתה יעילה יותר, ככל שהמרחק הגיאוגראפי בין הקהילות היה קטן. משום כך אנו מוצאים, למשל, שאלות רבות מחכמי צפרו, סלא, דבדו, תאזה ועוד, שהופנו לחכמי מכנאס ופאס במאות ה־17 —19.

במישור יחסים זה ניתן להבין את התערבותו של הקאיד — מנהיג הקהילה היהודית בתוניס במאה ה־18 — במה שנעשה בקהילת סוסא: הוא אסר את רב הקהילה, משום שאשתו של זה חיללה את השבת (וראה להלן על סמכותו הגיאוגראפית הרחבה של הקאיד היהודי בתוניס).

בתקופה זו אנו עדים, איפוא, לשני דפוסים עיקריים של אירגון הקהילה היהודית: במרכזים העירוניים קיים פיצול ומיגוון רב של מוסדות, ואילו בקהילות הקטנות נשאו איש אחד או שניים במרבית התפקידים הציבוריים, ובכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר