מורשת יהדות מרוקו

קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב

מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.

חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.

גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.

לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.

ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.

פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז

התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.

מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.

 חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."

ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.

הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.

אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.

ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.

מכירת הילד.

אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.

לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.

הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.

הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה"  ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.

השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.

חולצה מתכריכין.

במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.

נזם זהב.

ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.

התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.

גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.

משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.

במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.

יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.