ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2017


״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״-סיפורי יהודי מרוקו-חנניה דהן

החלפת שני זוגות בלום חתונתם

יום השבועה הוא היום שלפני החתונה, בו הורי החתן והכלה קובעים ביניהם כמה תנאים: פירוט הנדוניה שהכלה מביאה לחתן שלה, גובה סכום הכתובה, חלוקת הוצאות החתונה בין שתי המשפחות ועוד דברים אחרים. התנאים נקבעים בנוכחות סופר בית דין ושני עדים, ושתי המשפחות חותמות על מה שנקרא ״שטר החיוב״. הדבר העיקרי שתמיד מעורר ויכוח בין הצדדים הוא גובה סכום הכתובה, אשר בדרך כלל נקבע לפחות פי שלוש על סכום הנדוניה שמביאה הכלה. ויש עוד שתי סיבות מצד משפחת הכלה על סכום הכתובה. א. כתובה בעלת סכום גבוה מראה על רצינות החתן ויחסו כלפי הכלה. ב. חיוב החתן בכתובה בעלת סכום גבוה מקשה על החתן למקרה של גירושין.

והנה קרה שבשבוע אחד ובאותו יום עמדו להתקיים שתי חתונות. ביום קביעת התנאים, שתי המשפחות לא באו ביניהן לידי הבנה והסכם, עד כדי ביטול החתונות על אף פשרות והצעות מצד כמה גורמים, כל משפחה עמדה בסירובה. יש לציין כאן שביטול חתונה נחשב כדבר חמור ואסון למשפחה. טובי העיר לא קיבלו גזרה רעה זו והביאו הענין בפני רב העיר. הרב שמע טענות שתי המשפחות וקבע באופן מוחלט שאין לבטל שתי החתונות. מה גם ששתי הכלות עברו כבר טבילת טהרה לצורך החתונה. גם הפצרותיו של הרב לא הועילו – ומחוסר אפשרות אחרת, הרב הציע ששני בני הזוג יוחלפו אלה באלה. כלומר חתן זה יתחתן עם הכלה שעמדה להיכנס לחופה, וחתן זה יתחתן עם הכלה השניה, ובלבד שלא לבטל בשום פנים את שתי החתונות. וכך היה. שני הזוגות התחלפו זה בזה.

יש לציין כאן, שבאותה תקופה, עניין השידוך היה אך ורק בידי ההורים. ואילו החתן והכלה היו רק כחומר בידי היוצר, שהוריהם הם שקבעו את גורל שידוכם. זהו מקרה מוזר מאד, אבל בסופו של דבר שני הזוגות שנאלצו להתחלף ביניהם, חיו באושר ובשלווה.

ענין זה הזכיר את הפתגם ״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״ (הכלה מתחת החופה, ואינה יודעת למי היא מיועדת).

האבל אינו מבטל את שמחת החג

שנה מסוימת (1930) נפטרה זוהרה מב״ת, אשתו של הרה״ג רפאל אנקווה – הרב הראשי של יהודי מרוקו. במרוקו מקובל שבשנת האבל כל האבלים מחליפים את מקומם הרגיל בבית הכנסת, ויושבים בכותל המערבי למשך כל השנה. פטירת הרבנית חלה בימים הקרובים לחג מסוים. כמנהג הקהילה, גם הרב וגם אלה ממשפחתו שחל עליהם האבל, העתיקו מושבם וישבו בכותל המערבי של בית הכנסת. בתפילת כל חג, יהודי מרוקו נוהגים לשיר פיוטים בענייני החג, אפילו באמצע התפילה.

ר׳ אברם יצחק מויאל ז"ל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב, ביקש שהתפילה תהיה רגילה, ללא פיוטים ושירים, כאות השתתפות באבלו של הרב.

הרב, בכעס ובחימה זועמת, קם על רגליו ואמר: ״האם היום תשעה באב, למה לא שרים הפזמונים והשירים של החג.

ר׳ אברהם ניסה להרגיעו ״לנוכח האבל של כבוד הרב החלטנו לא לשיר השירים המקובלים בתפילת החג, כאות השתתפותנו באבלו של הרב״.

הרב ענה לו: ״האבל שלי שייך לביתי ולא לבית הכנסת. אני דורש ותובע שתפילת החג תתקיים לפי מנהגנו בשירה ובפיוט, מבלי כל התחשבות בענייני האבל שלי״.

לקול תרעומת הרב, התפילה התקיימה כסידרה בפזמונים ושירים המקובלים בכל תפילת חג.

כדאי לציין כאן שרבני ארץ-ישראל מתנגדים לשירים ופיוטים באמצע התפילה. בטענה שזה כעין הפסקה באמצע התפילה. כמו כן גם הפזמונים של ראש-השנה ויום כיפור, קוראים אותם רק לאחר החזרה של תפילת עמידה.

יהודי מרוקו לא נשמעו בעניין זה לדעת רבני ארץ-ישראל, וממשיכים עד היום כמנהגם.

טעות אחת שתוקנה בארוחה

דוד חסין, מרבני מכנאם, נודע כאחד מגדולי המשוררים במרוקו. שיריו כונסו בספר ״תהילה לדוד״ הנפוץ מאד גם בקהילות שמחוץ למרוקו. יש עוד שירים ופיוטים ממנו בשם ״שתילי דוד״, עדיין בכתב-יד, ותוכנו לא ידוע ברבים. פרנסתו של ר׳ דוד היתה דחוקה מאד, עד כדי מחסור ועוני. ערב אחד הוא, אשתו ושבע בנותיו הלכו לישון, מבלי לאכול משהו, אפילו פת לחם חרבה. באותו ערב התקיימה מסיבת חברים, אוכל לשובע בליווי שירים ופיוטים כדרכם של יהודי מרוקו, המשמחים את לבם בשירה וזמרה בכל סעודה חגיגית. אחד מהמסובים שר בין היתר, אחד משיריו של ר׳ דוד חסין, אלא שהוא קרא מלה אחת בצורה לא נכונה. בין המסובין התעורר ויכוח לגבי אותה מלה, זה אומר ככה וזה אומר ככה. אחד מהם אמר: ״הרי התשובה קרובה לידנו. נלך לר׳ דוד, נזמין אותו לסעודה, והוא יאמר לנו את הנוסח הנבון״.

הלכו לביתו של ר׳ דוד והזמינו אותו לסעודה מבלי לומר לו במה מדובר. ענה להם: ״איך אוכל ללכת לסעודה, כאשר אני, אשתי ותשע בנותי הלכו לישון מבלי להכניס לפינו אפילו פרוסת לחם״. אמרו לו: ״אין כל בעיה, תבוא אתה יחד עם כל בני המשפחה לסעודה״. וכך היה, כל בני משפחתו התלוו אליו. תוך כדי הסעודה ביקשו ממנו לשיר להם את השיר שהנוסח שלו עמד לויכוח. ר׳ דוד שר את השיר, בנוסח הנכון של אותה מלה שעוררה ויכוח, ורק אז הסבירו לו את מטרת ההזמנה. ענה להם: ״זה מה שאמר שלמה המלך: ׳רש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי׳(משלי, פרק ז׳, יוד), כי הנה לתיקון שגיאה אחת זכיתי אני ובני ביתי להינצל מחרפת רעב״. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״(משלי יוד, גי).

סגולת התפילה לביטול גזרות רעות

אירוע זה קרה בעיר מכנאס, זה כשלוש מאות שנה. בעיר זו היה תלמיד חכם ושמו ר׳ שלמה צאייג ז"ל, השאיר את אשתו בחבלי לידה והלך לביה״כ לתפילת שחרית. הוא היה עני מאד. בשובו מבית הכנסת, מצא שאשתו ילדה בן זכר. הנשים הסובבות אותה לא מצאו בביתה אפילו כוס חלב, או להכין לה צלחת מרק כדי לחזק את היולדת, לאחר חולשת הלידה. ר׳ שלמה הנ״ל יצא לרחוב כדי למצוא מניין יבוא עזרו. בעוברו ברחוב פגש אדם אחד וביקש ממנו עזרה בחושבו שאותו איש יש ביכולתו לעזור. האיש עונה לו ״אני יותר עני ממך. בוא נלך לאלוהים ונשטח את תפילתנו בפניו״. שואל אותו האיש ״הרי אלהים, מלוא כל הארץ כבודו, ואינו בשר ודם. היכן ניפגש איתו?״ ענה לו: ״הוא מצוי בבית הכנסת״. הלכו שניהם לבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגדול והקדוש, ר׳ שמואל בן וואעיש זיע״א, שהיה בבעלותו של ר׳ משה בן עטר. בית כנסת זה נבנה בשנת ת״י(1835).

שני העניים נכנסו לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש ושיטחו את תפילתם בבכי תמרורים. באותו זמן משל ערבי תקיף ואכזרי. הזמין אליו את נגיד היהודים, ר׳ משה בן עטר ודרש ממנו שתוך כך וכך ימים יאסוף מהקהילה היהודית סכום גדול, הדרוש לו אישית. הגזרה היתה קשה, נוכח גובה הסכום שדרש השר.

הנגיד, ר׳ משה בן עטר, הלך גם הוא לאותו בית הכנסת, להתפלל בעד ביטול הגזירה, שהיתה בה סכנת נפשות לקהילה היהודית, אם לא יקיימו אותה.

בבית הכנסת מצא אותם, שני עניים מתפללים ובוכים. ״עזבו את העניינים שלכם״ אומר להם הנגיד בן עטר ״והתפללו רק לביטול הגזרה הקשה שהוטלה עלינו מצד השר״.

באמצע תפילתם בא אליהם שליח בריצה ואומר להם ״תפסיקו התפילות, כי אלהים בא בעזרנו. השר הצורר מת, בנופלו ממדרגות עליית הגג שלו״. במקומו נתמנה אחיו, שנטה חסד ליהודים וביטל את רוע הגזרה.

היהודים ערכו תפילה חגיגית בהלל גמור, ובהודיה. בזה נבין שתפילה בבכי ובתחנונים עוזרת לבטל גזרה רעה.

הרב בן-עטר, לפני עוזבו את בית הכנסת, אמר לשני היהודים ״מה היום מיומיים שבאמצע היום שניכם באתם להתפלל, מחוץ לשעת התפילה״. ענו לו על צרותיהם, בו במקום הרב בן-עטר נתן לכל אחד סכום מסויים.

אבי התינוק קנה עוף ליולדת, עשו לה מרק והשיבה את נפשה. זוהי סגולת התפילה.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה – אליעזר בשן – החכם ובית הדין

החכם ובית הדין

הדיין היה גם רב הקהילה, ולא היתה קיימת ההבחנה הנהוגה בישראל בימינו. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. במידה שהבן היה הראוי לכך, הוא ירש את מקום אביו מכוח ׳שררה,. החכם היה נבחר על ידי ׳טובי העיר והנגיד, ואלה היו מצרפים אליו שני חכמים נוספים כדי שיהוו בית דין. אותו גוף קבע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו(בין השאר לדרוש בשבתות ובמועדים), וסמכויותיו בכל ענייני הקהילה ובית הכנסת, להעניש מי שימרה את פיו, ומי שרוצה להעביר דינו לעיר אחרת צריך לקבל הסכמת הדיין. כך נאמר במקורות מצפרו בשנים תק״ט (1749), תקי״ב (1752), תקל״ד (1774), תקע״ד (1814), תר״ב (1842) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 85,28, 106, 115, 167).

שוחט של הקהילה מונה על ידי הדיין לאחר שעמד במבחן שעשה לו(תצ״ח 1738, תקס״ג 1803, שם מסי 490,13).

היו דיינים שהחלו את כהונתם בגיל צעיר יחסית, וכיהנו במשך כל חייהם. ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־1809) כיהן בתפקיד זה מגיל 18 במשך 50 שנה. דיינים אחרים התחילו בתור סופרים בבית הדין – כדוגמת יעב״ץ בשנת תנ״ג (1693), בגיל 20 – ולאחר מספר שנים ישבו בדין. היו מקומות שבהם דיין יחיד היה פוסק בביתו או בבית הכנסת.

אם הצדדים היריבים היו מכובדים או עשירים, היה הדיין בוחר שניים או ארבעה חכמים, כדי שיהיו עמו בהרכב של שלושה או חמישה דיינים. כל אחד מהם היה כותב את פסק הדין לבדו, ואם דעתם היתה זהה, הוציאו פסק דין. אם לאו, היו דנים ביניהם ומגיעים לסיכום על פי רוב דעות, או היו פונים לחכם ידוע בעיר אחרת, ומבקשים את חוות דעתו. במקומות קטנים פעל רק דיין אחד ולעתים גם זה לא.

על פי הדין אין בית הדין מתכנס בערבי שבתות וימים טובים ולא בשבת ויום טוב(שו"ע חרם, סי׳ ה).

בית הדין היה דן בכל תחומי החיים, ענייני אישות וכלכלה, ומתקין תקנות. תפקידיו היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אב בית הדין היה לא רק שופט, אלא לעתים גם ישב בראש האסיפה של נכבדי הקהילה, שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בענייני החינוך, בגביית המסים וחלוקתם, באחזקת בית הקברות, במינוי אפוטורופוס ליתומים ובשירותים נוספים.

בשנת שס"ג(1603) תוקן בפאס, שגם אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים חייב למסור חשבון לבית הדין, ואם נראה לו שהחשבון אינו מדויק, יכולים לסלקו; ואפוטרופוסים הכותבים בשטרות בשם היתומים היו צריכים לכתוב מי היתומים (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמתי, דף פג ע״ב). ר׳ וידאל הצרפתי דיין בפאס כתב בתרע״ט (1919) שתוקנה תקנה כהוראת שעה בעירו בקשר למשכורות הגבוהות שנוטלים האפוטרופוסים הממונים על היתומים(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 277).

לפי תקנה בפאם משנת שע״א (1611), צוואה או מתנת שכיב מרע היתה בטלה, אם לא נעשתה בפני חכם או דיין העיר(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ נח, פד). תקנה זו היתה קיימת גם במכנאם, ונזכרה במחצית השנייה של המאה ה־19 על ידי רי חיים משאש (ילקט הקמח׳, דף קצו). באותו זמן תוקן גם שסופר בית הדין צריך להודיע לבית הדין על הקדשת רכוש, בין אם המקדיש בחיים ובין לאחר מותו. אם האם נפטרה, האב היה האפוטרופוס, אלא אם לא הלך ׳בדרכי הכשרים׳, שאז מונה אפילו אפוטרופוס נוכרי.

בעקבות ההנחה שלא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים בכתיבת שטרות, הותקנה בפאס תקנה בשנת תצ״ז (1737) האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא התייעצות עם בית הדין והסכמתו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ קעא,

קעב)

בפנקס בית הדין נרשמו לא רק פסקי הדין אלא גם שטרות, חוזים, הסכמים, התחייבויות. בית הדין שימש גם כנוטריון. תעודות מפנקס בית הדין בפאס מהשנים תנ״ט־תע״ה (1699־1715) על אומנים ובעלי מלאכה, מלמדות על אופי הרישומים בפנקס ועל הסופרים של בית הדין, מהם חכמים שכיהנו לאחר מכן בתור דיינים, כגון יעב״ץ שכיהן בפאס ובמכנאס.

בשנת תס״ח (1708) תיקנו חכמי פאס, שמושב בית הדין יתקיים בימי שני וחמישי, והסופרים יכתבו את טענות בעלי הדין(על פי רמב״ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה טו).

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלן עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).

רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

מקצוע הפייטן.

    מיוזמתו שלו או לבקשת המעוניינים כתב דוד בן חסין שירי שבח המושרים בבתי כנסת בעת עלייה לתורה או בהזדמנויות אחרות, ובתמורה לכך העניקו לו אנשים אלה מתת, כל אחד לפי נדיבותו ויכולתו. מדי פעם בפעם פנו אליו וביקשו ממנו לכתוב פיוט לרגל אירועים ציבוריים או פרטיים וכדי להספיד נפטרים.

כמו הפייטנים בני תקופתו, גם דוד בן חסין ביקש את ידידותם וחסותם של אנשים רבי השפעה, שלהם הוא קשר כתרים וכתב שירי שבח. עמהן נמנים אברהם, דניאל טולידאנו שמת ב תקמ"ב והמשורר שיבחו " במין אנוש נבחר, פזר נתן לאביונים ", מרדכי שריקי ומסעוד בן זכרי, אנשי החצר הידועים של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, אשר הוצאו להורג על ידי מולאי יזיד בתק"ן, שלום דילאמר, ובנו מרדכי, שהיו סוחרים במזאגן ומקורבים לחצר הסולטאן, ובעיקר שלמה סבאג ממכנאס, העשיר אשר תמך בלומדי תורה והבטיח לפייטן לתמוך בהוצאת ההדפסה של " תהילה לדוד ", כמצויין בדברי המבוא.

למרות הסכנות והקושי שבנסיעות, דוד בן חסין, מונע על ידי מזג הרפתקני, לא היסס לצאת למסעות לצורך פרנסתו ולסיפוק יצר סקרנותו העז. הוא חצא לפאס, תיטואן, מראכש, תפיללאת, ואפילו לג'יברלטאר, כנראה בהזמנת הקהילה היהודית המרוקאית.

הוא התרגש לגלות את דרכי המוסיקה והתרשם במיוחד משיטת התווים. המסעות הללו איפשרו לו להפיץ את פיוטיו ברחבי מרוקו ודו בן חסין נהיה לפייטן נערץ כבר בימי חייו, כפי שמעידות ההקדמות וההסכמות שנכתבו ל " תהילה לדוד " והשירים אשר חוברו לכבודו.

אך למרות הפופולריות שלו, מצבו הכלכלי של המשורר נותר רעוע במשך כל חייו. בשיריו השונים עולות תפילות נוגעות ללב ותחינות לפרנסה ולקיום יומיומי. ואכן בקינה על מות רבי דוד ביכה רבי שלמה חלואה את הפייטן ותיארו כמי שחי בעוני ובקשים רבים.

מלבד העתקת כמה כתבי יד על פי הזמנה ונדבת ידם של אלה אשר להם הוא הקדיש שירים מיוחדים, ותמיכה הניתנת לחובשי בית המדרש, הוא ניסה להתפרנס גם כחזן בבית הכנסת, אולי באותו בית הכנסת הנושא את שמו עד עצם היום הזה, ובזכות זאת הוא קיבל תרומות מן המתפללים.

בנוסף לכל זה נמצא חוזה חתום מיום ד' , ט' בניסן תקכ"ג ( 23.3.1763 ), המלמד שהדיין של פאס, רפאל עובד אבן צור ( 1706 – 1769 ) מסר לדוד בן חסין סכום של 250 אונקיות תמורת ההוצאות שהיו לו במהלך עבודות הבנייה שבוצעו בבניין בית הכנסת הידוע בשם בית הכנס על שם רבי משה די-אבילה במכנאס.

במסמך משפטי אחר מחודש סיון תקכ"ג  ( יוני 1763 ) פירט דוד בן חסין את הוצאותיו והביא שני עדים המעידים על נכונותן. וכך מתברר שדוד בן חסין היה מעין יזם ומתווך לעת מצוא, דבר החושף פן מעשי ובלתי צפוי באישיותו של הפייטן, בעל מלאכות רבות שלא היה בהן כדי לספק את פרנסתו. מן הפיוט האישי שכתב על קברו של הצדיק מאגינה אנו למדים על מה שהטריד את פייטננו.הוא שופך את לבו ומבקש מן הצדיק שיתפלל לפני האל כדי שיקל על סבלו ועל עוניו.

נראה שלמרות הקשיים הצליח המשורר לפרנס את משפחתו רבת הנפשות בצניעות, אך בצורה ראוייה, הוא אף העניק נדוניות לבנותיו הרבות לפני נישואיהן וחי בבית, שבסופו של דבר נקרא על שמו עד לראשית המאה ה-20. הבניין עמד ברחוב אל-גזזארין, או רחוב הקצבים, והרחוב כולו נקרא רחוב רבי דוד בן חסין

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר