ארכיון יומי: 31 באוקטובר 2017


ליקוטים לפרשת וירא מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת וירא מאת יצחק פריאנטה

מאמר שכתב הרב סעדיה בן אור זצ"ל מרעננה בספרו ערוגות הבושם על פרשת וירא הוא אומר והנה אף על פי שאברהם אבינו היה אדם גדול מאוד, חוקר פילוסוף איש משכיל ונבון לבב, לא רק בתכונות המדעיות השמימיות אלא גם בחוכמות תורתיות אלוהיות, כי הוא קיבל ספר יצירה משם בן נח ועסק בו, וחקר ואיזן והשכיל בתבונות הרבה וחוכמתו העצומה ובדעתו הנפלאה ועם כל זה היה איש עניו בתכלית הענווה, כמאמר הכתוב ואנוכי עפר ואפר, וגדולה מאוד מעלת מידת הענווה אשר אברהם אבינו התעטר בה במידה מפוארת זו, והוא היה הראשון בקודש בהשגת מעלה יקרה זו, הן לאבות הראשונים הקדמונים והן לנביאים הראשונים נביאי האמת והצדק, ראשון בקודש משה רבינו אב לחכמים וראש לנביאים כמו שאברהם אבינו הוא אב הקדמון והראשון לאומה הישראלית כן שרה אמנו היא האם הישראלית הראשונית והקדמונית לכל האומות הקדמוניות והצדקניות הלא המה רבקה לאה ורחל, יוכבד ומרים, חנה ודבורה, יעל ואביגיל ואסתר המלכה, וכן שאר הנשים הצדקניות, אשר זוהר יקרן והדרת זוהרן מופיע באור יקרות בכל הדורות ועד דורנו זה, השם עליהם ייראה והנה חכמי האמת אמרו כי שרה אמנו תיקנה חטא חווה אשר חטאה בעץ הדעת, היא הרבתה פעלים מפוארים ומעשים מופלאים, בשיטוף פעולה מפוארת עם אברהם אבינו לכל נבראי העולם אשר היה במחשך מעשיהם , בסוד מאמר הכתוב [תהילים פב] לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואחר כל אלה העולם בדרך הטובה והישרה, זכותם תעמוד לנו אמן.

וירא אליו השם באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום [יח/א]  אומר ילקוט שמעון הקב"ה נגלה אל אברהם דווקא באלוני ממרא, כי הוא נתן לו את העצה לעשות ברית מילה, והיו שלושה בעלי ברית אברם. ענר אשכול וממרא, ענר אמר לו שלא יעשה את המילה וזה מתבטא בשמו של ענר. ראשי תיבות עינוי נפש רב לעשות את המילה אשכול אמר לו אדם שוטה כורת לאבריו שלא לעשות את המילה. ממרא אמר לו לעשות את המילה. ושמו מוכיח ראשי תיבות מהר מלא רצון אביך , ואכן נתגלה אליו השם דווקא באלוני ממרא.

 ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל-נא   תעבור מעל עבדך [יח\ג] אומר ילקוט שמעון אומר אברהם לשם, חכה עד שאקבל את האורחים ואחר כך אדבר אתך, חז"ל אמרו: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. מוסר השכל יש לנו ללמוד בעניין הכנסת אורחים כאשר בא אורח צריכים לקבלו בסבר פנים יפות כדי שהיה לו בטחון שאתה אכן מקבלו יפה בביתך, ולא יהיה האורח למעמסה ולטרחה אלא יש צורך גדול לתת הרגשה והערכה לאורח , ולא לשאול אותו האם אתה רוצה לאכול? אלא תושיב אותו ותאכל עמו שירגיש בנוח ואת הלחם אל תניח לפניו בשלמותו, אלא פרוס לרעב לחמך, זאת אנו לומדים ברמז מפסוק בתורה בפרשת שמיני [זאת החיה אשר תאכלו כל שיא מפרסת פרסה ושוסעת שסע אותה תאכלו] כלומר אדם הגון מפריס פרסה , לפרוס פרוסת לחם לאורח , ושוסעת שסע, לפזר הלחם בשולחן ביד רחבה וגם לאכל עם האורח, וזהו שכתוב בסוף פסוק- אותה תאכלו, כלומר זהו האדם הטוב שעושה כן ואחר כך תעשה לאורח ליווי לפחות ארבע אמות כדי להשלים את [א ש ל ] ראשי תיבות אכילה שתיה לויה ,

וגם ללוט ההולך את אברהם היה אומר ילקוט שמעון לוט ראה בסדום עושר רב והלך להוסיף על עושרו מרוב חמדת ממון , בא המלאך ואומר לו קום צא מן המקום הזה כי משחיתים אנחנו וכו… אתה ואשתך  ושתי בנותיך " ויחזיקו המלאכים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו " , וכאן רמוז כוונת המלאך [בידו וביד אשתו] אותיות [דויד] , אמר לו המלאך אני צריך להוציא ממך את דוד המלך, ממך ומשתי בנותיך, לכן תצא מיד מן המקום הזה פן תספה בעוון העיר. ויתמהמה, התרגום מפרש: ויתעכב בגלל הממון, וכן רמוז במילה ויתמהמה [מה]  כפל לשון מה ר"ת ממון הרבה, אומר לוט למלאך ממון הרבה השארתי כאן, ובגלל אותו ממון הסתכלה אשתו אחורנית, שמה את מבטה על הממון שמפסידים , אמר לו המלאך אל תביט אחריך, אשתו שהסתכלה אחורנית ונהפכה לנציב מלח עד היום הזה , ולמה נהפכה לנציב מלח? נענשה על שלא הגישה למלאכים מלח והלכה וביקשה מהשכנים בשביל האורחים, וכך ידעו אנשי סדום שקיבלו אורחים בביתם, ודבר זה היה אסור בסדום לקבל אורחים, ולמה? הם אומרים שעל ידי הכנסת אורחים כביכול מתמעט ממונם.

וירא אליו ה" באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום [יח/א] אומר שמנה לחמו וירא אליו ה" באלוני ממרא והוא יושב ראשי תיבות  [יבוא יום] רוצה לומר יבוא יום הדין שכתוב בו הנה היום בא בוער כתנור[מלאכי ג/יט] שהוא הגיהינום, ואז ישב אברהם על פתח גיהינום ויציל את זרעו מדינה של גיהינום . פתח האוהל כחום היום סופי תיבות [לחמם] שישב אז לחמם לחום השמש שהשמש מרפא וצדקה בכנפיה, והוא רמז ליום הדין שעתיד השם להוציא חמה מנרתיקה לחמם את הרשעים, לכן כחום היום אותיות [חמה כיום] שהייתה אז חמה כיום שכתוב ולהט אותם היום הבא, שהקב"ה יוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה והצדיקים מתרפאים בה, כמו כן היה אצל אברהם שהקב"ה הוציא אז החמה מנרתיקה, ואנשי סדום היו נדונים בה אז, והצדיק הזה עם בני ביתו נתרפאו בה, כמו שכתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה .

 וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים  נצבים עליו וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה [יח/ב] אומר שמנה לחמו אחד לבשר את שרה, אחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, כן פירוש רש"י ולמה לא חשב כסדר שליחותן ופעולתן, והלא לרפאות את אברהם היה בראשונה, וחשב באחרונה והפיכת סדום היה באחרונה וחשבו באמצע היה לומר אחד לרפא את אברהם, ואחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום. ועוד למה לא יעשה מלאך אחד שתי שליחות ואחר כך אמר שרפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, והלא עשה שתי שליחות. אך נראה שלכל מדה ממידותיו יתברך שמנהיג את העולם יש מלאכים מיוחדים שמלאכי חסד הם ממונים לשליחות חסד, ומלאכי דין הם ממונים לשליחות דין ומלאכי רחמים ממונים על שליחות רחמים, ובשלושה מדות אלו הקב"ה מנהיג בם את העולם , והם חסד/ דין/ ורחמים  , ובתוכם כלולים גם כל יתר המידות, על כן חשבו חז"ל  ורש"י את פעולות המלאכים על פי מידותיו יתברך, אחד לבשר את שרה שהוא מלאך ממידת החסד ואחד להפוך את סדום , הוא מלאך הדין, ואחד לרפא את אברהם, הוא מלאך ממידת הרחמים, וכן גם הצלת לוט הייתה על פי מידת הרחמים , וחשב כסדר מדרגתן חסד דין רחמים, מיכאל /גבריאל/רפאל  ושלושה מלאכים עתידים לעמוד לעתיד לבוא להמליץ טוב על ישראל , ולהילחם בעדם עם שרי האומות פרס ויון ואדום, כמו שכתוב גבריאל לדניאל [דניאל י/כ] ועתה אשוב להילחם עם שר פרס ואני יוצא והנה שר יון בא וגם רמז אומר שמנה לחמו והנה שלושה אנשים רמז לו שישלח לבניו שלושה גואלים נביאים הנקראים מלאכים לגאול את בניו ממצרים ולעתיד לבוא,  והם משה ואהרון ומרים , כמו שכתוב [במדבר כ/טז] וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, שלושה אנשים בגימ" [והמה כנגד משה ואהרון ומרים]ולעתית לבוא ישלח גם כן שלושה גואלים והם אליהו ומשיח בן יוסף ומשיח בן דוד והנה שלושה אנשים בגימ" [דהמה אליהו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד].

ויעל לוט מצוער וישב במערה הוא ושתי בנותיו עמו כי ירא לשבת במערה הוא ושתי בנותיו [יט/ל] אומר רבינו בחיי  מעשה בנות לוט ענין מחודש היה והן היו צנועות ומתביישות לתבוע את אביהם שהרי בן נח מותר בבתו וחז"ל אמרו שהתכוונו לשם שמים כדי ליישב העולם, כי היו רואות החורבן הגדול בדור ההוא והיו מפחדות לאבד מין האדם, ולפי שכבר נאבדה אימם בלקות נציב מלח ואביהם היה יחד בלא בת זוג, על כן הוצרכו לעשות המעשה הזה בו כדי לחיות הזרע ממנו ושלא יכלה המין, ומזה אמרו בטענתם ואיש אין בארץ . ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה לפי שכונתם הייתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצא ממנה רות המואבייה שקבלה עליה מצות שישראל יתרים על בן נח. וזכתה הצעירה שיצא ממנה נעמה העמונית ,  שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד. זהו שאמרו חז"ל בעניין עמון ומואב אל תצורם ואל תתגר  בם, בשביל שתי פרדות טובות עתיד להוציא  מהם זו רות המואבייה ונעמה העמונית, והפרשה הזאת מפרשיות התורה שנקראים ומתרגמים, והוא מאמרם בשלהי מסכת מגילה [כה]  מעשה לוט ושתי בנותיו נקראים ומתרגמים, פשיטא, מהו דתימא נחוש משום יקרה דאברהם קא משמע לן.

ותשקינה את אביהן יין בלילה הוא ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה [יט\לג] אומר רבינו בחיי   היה ראוי שיאמר בלילה ההוא   , אבל מלת הוא שמו של הקדוש ברוך הוא , וזהו שדרשו חז"ל השם סייע באותו מעשה ונזדמן להם יין במערה [ אני מביא כאן מדרש שכבר הבאתי בפרשת נח כדי שהקורא יבין את הקשר בין שתי המדרשים שהביאו חז"ל] כרם שנטע נח אומר ילקוט שמעון שלושה עשר [ויי] נאמרו על העניין הזה של נטיעת כרם, נח ראה כי העולם חרב ונשאר רק הוא ומשפחתו, אומר המדרש: היה בוכה ומצער על המבול, אמר לו הקב"ה עכשיו כבר מאוחר הייתה בוכה לפני כן, והיה כנראה צריך משקה שישכיח ממנו את הצער הזה ונטע כרם ענבים, ויין ידוע כי משמח אנשים ואדם, כי נח רצה להפיג את צערו על שכל הדור נכחד במבול. המדרש אומר: בא השטן אליו ואמר לו מה דעתך נהיה שנינו שוטפים בזה הנטיעה? אמר לו כן מה עלי לעשות אמר לו אתה תיטע ואני אשקה לך את הנטיעה, הלך השטן והביא ארבעה סוגים של משקה, דם שה, דם אריה, דם קוף, דם חזיר  ובדמים אלו השקה את הנטיעה של הכרם, והנה כעבור שעה צמח כרם ענבים, אמר לו לנח קח לך כמה שאתה רוצה ואני אקח לי, עשה יין מהענבים והלך השטן לעיר צוער ושם הייתה מערה ושמר בתוכה יין וזה נשמר בעצם ללוט שגם הוא ישתה מהיין הזה, שמזה היין יושפע לבוא על בנותיו ומשם יצא המשיח ממואב רות, ומרות דוד המלך, זה פירוש האלשיך הקדוש, וכן הוא אומר שהשטן לא יקטרג, לכן המשיח בא מתוך איסור, דווקא מזה יצא משיח.

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום [כ\לז]  רבינו בחיי ואומר  דרשו חז"ל אל תקרי מואב אלא [מאב] , לא הייתה צנועה ופרשה הדבר שנולד מאביה, אבל הצעירה קראתו לשון נקיה בן עמי ,ודרשו חז"ל בהוריות [י/עב] אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקראתו מואב אמר ליה רחמנא למשה[דברים ב] אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, הא ציעורי צערינהו, ואילו צעירה דקראתו בן עמי אמר ליה רחמנא למושה אל תצורם ואל תתגר בם, כלל, ואפילו צער.

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק [כא\ג] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו כל אות משמו של יצחק היא סימן [יוד] עשרת הדיברות, כי מן הבן הזה יצאה האומה הישראלית שקבלה התורה הקדושה [צדי] תשעים שנה, כשילדה אותו שרה, [קוף] גילו של אברהם בלידת יצחק מאה שנה. וזהו "צחק עשה לי אלוהים" שלושת הסימנים במילת צחק נתקיימו, אבל [ היוד] שזה עשרת הדיברות שזהו לעתיד, " כל השומע- כל מי שישמע את עשרת הדיברות ויגיד נשמע יצחק לי יבין למה קראתיו יצחק.

ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק [כא/ח]   אומר הזוהר הנגלה ויעש אברהם משתה גדול  ביום הגמל את יצחק, עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק קרא לכל גדולי הדור לסעודה ההיא. ולמדנו שבכל סעודה של שמחה אותו המקטרג הולך ורואה – אם האיש ההוא הקדים טובה לעניים ונמצאים שם עניים בבית, נפרד המקטרג ההוא מן הבית ואינו נכנס שמה: ואם לא, נכנס לשם ורואה ערבוב השמחה בלי עניים ובלתי טובה שהקדים לעניים, עולה למעלה ומקטרג עליו. אברהם כיון שהזמין לגדולי הדור, ירד המקטרג ועמד על הפתח כדמות עני, ולא היה מי שישגיח בו. אברהם היה משמש לאותם המלכים והשרים. שרה היניקה בנים לכולם כי לא היו מאמינים שהיא ילדה, אלא אמרו אסופי הוא ומן השוק הביאו הילד הזה, לפיכך הביאו ילדיהם עמהם, ושרה לקחה אותם והיניקה אותם לפניהם, זהו שאמר הכתוב מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה בנים ודאי וכאשר המקטרג ההוא עמד על הפתח, אמרה שרה צחוק עשה לי אלוהים, מיד עלה המקטרג ההוא לפני הקב"ה ואמר לו: ריבון העולם אתה אמרתה אברהם אוהבי- עשה סעודה ולא נתן לך כלום ולא לעניים. ולא הקריב אפילו יונה אחת, ועוד אמרה שרה שצחקתה בה, אמר לו הקב"ה מי בעולם כאברהם בכול זאת ולא זז משם עד שבלבל את כל אותה השמחה, ופקד הקב"ה להקריב יצחק לקורבן, ונגזר על שרה שתמות בשביל צער בנה. כל אותו הצער גרם, על שלא נתן כלום לעניים.

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק [כא/ט] אומר הזוהר הנגלא רבי שמעון אמר פסוק זה שבח של שרה הוא. לפי שראתה אותו מצחק לעבודה זרה אמרה: ודאי אין זה הבן בנו של אברהם, שיעשה מעשיו של אברהם אלא בן הגר המצרית הוא, וחוזר לחלק של אמו, לפיכך ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וכי תעלה על דעתך ששרה קנאה לה או לבנה ? אם כן לא היה מסכים השם עמה שכתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. אלא לפי שראתה אותו מצחק בעבודה זרה, ואמו למדה אותו לפיכך אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת .אני יודעת שלא יירש לעולם חלק באמונה, ולא יהיה לו חלק עם בני, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולפיכך הסכים עמה הקב"ה.

וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע [כא/יד] אומר רבינו בחיי היה לו לתת לה כסף וזהב וגמלים נושאים  אותם לפי שפע הממון שהיה בבית אברהם, כי בנו היה שהתפלל עליו לו ישמעאל יחיה לפניך . אבל מפני שאמרה לו שרה שיגרש אותו ואת אמו והשם אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה , על כן שמע לקול שרה וגרש אותו ואת אמו בלחם וחמת מים כך פרש הרמב"ן ויתכן לומר כי מה שגרש אותו בלחם ומים שיכלול ענין אחר, והוא שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים  בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, ועל כן התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב[משלי כה] אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקיהו מים.

 ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם  [כב\ה] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא. החמור כתיב [בהא ] הידיעה ומה טעם הדבר ואפשר להבין הדבר על פי מה שכתוב בילקוט [דברים] משם ילקוט ראובני בפרשת [שמות], על הפסוק " עני ורוכב על החמור" הוא  1] החמור בן האתון שנברא מששת ימי בראשית בן השמשות, והוא החמור 2] שחבש אברהם אבינו בלכתו לעקוד את בנו כמו שכתוב " שבו לכם פה עם החמור ", והוא החמור  3] שרכב עליו משה בבואו למצרים כמו שכתוב " וירכיבם על החמור" , והוא החמור שעתיד  4] משיח בן-דוד לרכוב עליו, אם כן החמור שחבש אברהם הוא חמור הידוע והמזומן לתפקידו מששת ימי בראשית ועל כן נכתב בהא הידיעה. ועוד אומר אני שאולי הוא החמור  5] שרכב עליו בלעם כמו שכתוב " ויחבוש את אתונו" ואף פתח את פיו ודבר כמו שכתוב " ויפתח ה" פי האתון ". ולפי זה אפשר לומר שזה הטעם שנכתב החמור בתוספת [הא=5] הידיעה לרמוז על חמישה עניינים שהוזכר בהם חמור.

וישוב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע [כב/יט] אומר שמנה לחמו ויצחק היכן היה ולא נאמר וישובו אברהם ויצחק, וכן לא נזכר יצחק במיתת שרה ולא בקבורתה, ונראה לי על פי מה דאיתא במדרשים בשעה שאמר הקב"ה לאברהם קח נא את בנך את יצחק לא רצה אברהם להגיד זאת לשרה, ואמר לשרה שירצה ליקח את יצחק ולהוליכו לבית  מדרשו של שם ועבר ללמוד שם תורה ודרכי השם ועל זה הסכימה גם שרה, ואפשר שאחר העקידה הוליכו לבית מדרשו של חם ועבר ללמוד תורה שלוש שנים, לכן נאמר רק וישוב אברהם אל נעריו ובזוהר שאברהם שחטו ליצחק על המזבח, והעלה המלאך את יצחק לגן עדן לרפואתו שם, על כו כאשר בא יעקב לקבל את הברכות מיצחק, נכנס עמו ריח גן עדן.

ואנכי עפר ואפר אומר רבינו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם: נראה לי בס"ד רמז נאה בפסוק זה והוא כי תיבת [אפר] היא אותיות [פאר], לרמוז כי על ידי ענותנותו של אברהם אבינו שאמר על עצמו ואנכי עפר ואפר, זכה להיות פאר הראשון לכל תפארת העולם הקדושים המפוארים בתכלית הפאר הרוחני הקדוש, כזכותם רבת הפעלים ועצומת המעשים הטובים יהי רצון מלפני האל הטוב שיזכנו ללכת בדרכיהם הטובות ומדותיהם המפוארות, אכי"ר.עוד נראה לי בס"ד רמז נאה בזה, והוא כי תיבת [עפר] במילוי כזה עין,פה,ריש עם מניין אותיותיה השורשיות ועם כללותה של מדת הענוה, עולין בגימטריא [תש"ל] . לומר לך שהאדם הדבק במידת הענוה המפוארה, נחשב לו כאילו הקריב [תש"ל] קרבנות, ואשרי חלקו אם רוחו תהיה נמוכה עליו ויהיה מאלה אשר רוח ה" דבר בם ומילתו על לשוננם, כי אזי יתקיים בו מאמר הכתוב [משלי י] כסף נבחר לשון צדיק.

 

 

                              י  צ  ח  ק      פ  ר  י  א  נ  ט  ה

פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא-הפיוט בשלמותו-יוסף שטרית

5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא

השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.

מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.

השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.

המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.

הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד

ב. החלק הערבי־היהודי של השיר

חלק זה בשיר נכתב כנראה זמן מה אחרי חלקו העברי. הוא נושא אופי דוקומנטרי יותר, ומתמקד בתיאור הניצחונות המזהירים של צה״ל וניסיונות העלייה של יהודים ממרוקו. אלה השתמשו בגבול המזרחי של ארץ זו עם אלג׳יריה כדי לברוח ממרוקו ולהגיע לאוראן (והראן), שממנה יצאו הפלגות למרסיי בצרפת. בגלל חששותיו של השלטון הזצרפתי ממהומות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הוא הגביל עד למינימום את מתן אשרות היציאה ליהודים ממרוקו ובעיקר לצעירים, שחשד בהם כי רצו להתנדב לצה״ל בדי להצטרף לקרבות עד צבאות ערב.

 על פי מסמכים רשמיים של הפרוטקטורט במרוקו שעיינתי בהם נעצרו חיילים שונים מליגיון הזרים של הצבא הצרפתי שהיו מוצבים באזור הגבול עם אלג׳יריה לאחר שמכרו את כלי נשקם לצעירים יהודים. עברה זו גם הגבירה את הערנות של המשטרה הצרפתית על גבול מרוקו אלגייריה.

מכאן הרושם העז שעשו הסיפורים הרבים שהילכו במרוקו על הניסיונות של צעירים רבים להבריח את הגבול עם אלג׳יריה ולהגיע מהר ככל האפשר לארץ. כעיר מעבר לאלג׳יריה שימשה העיר אוג׳דה(טור 20), הסמוכה לגבול, שחייתה בה קהילה יהודית גדולה. על אף אהדתו לתנועה הציונית ולישראל של ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת באותה העת, לא הורשתה עלייה חופשית ממרוקו בגלל התנגדות המח׳זן והחששות מפני מהומות, כאמור (ט׳ 67-66).

המשורר מתאר בתחילה את ההתרגשות והתסיסה שאחזו ביהודי מרוקו לאחר קום המדינה והניצחון על צבאות ערב (ט׳ 23-22; 29-28; 45-44) ואת רצונם האקטואלי של רבים לעלות לארץ עד כדי מכירת חפציהם (ט׳ 27-24, 35-34). הוא מדגיש את המלחמה הקשה שניהלו מדינות ערב עד ישראל(ט׳ 33-30) ואת הניצחונות המזהירים של החיילים ־יהודים על אויביהם (ט׳ 39-36, 51-46, 61-58, 65-64), ובכללם הלוחמות, שאף הטיסו כביכול מטוסים נגד יעדים בארצות ערב(ט׳ 41-40), אף שהערבים זכו בתמיכת הבריטים ;ט׳ 53-52). חלק זה של השיר מפרט גם את הפעולות המקובלות והבלתי שגרתיות שעשו יהודים כדי לצאת ממרוקו תוך הברחת הגבול בטכסיסים שונים אם דרך קבלת דרכון וזיזה(ט׳ 57-54) בזכות הוראות שנתן כביכול ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת(ט׳ 67-66), ואם במחתרת דרך הברחת הגבול עם אלג׳יריה(ט׳ 83-70). המחבר מציין דרכים מיוחדות שהערימו בהן אלה שגנבו את הגבול לאלג׳יריה — בריחה ממשטרת הגבולות(ט׳ 75-74), התחפשות לצבעים(ט׳ 77-76), שחרור עופות על הגבול ורדיפה אחריהם(ט׳ 81-78). הוא מוסיף שלא היה עד לכל התעלולים האלה, אלא מוסר אותם מפי השמועה (ט׳ 83-82).

 

20 שמעו לייא דלקסידא, / ליהוד זאיו מן טריק בעידא.

לאומה חצרתהום פי אוזדא, / גראדהום ימשיו לטבריה.

 [=שמעו שירי זה: היהודים הגיעו מדרך ארוכה. הערבים עצרו אותם באוגדה, ורצונם לעלות לטבריה.]

לאומה: היסוד העברי ״אומה״, שהוראתו בערבית של יהודי מרוקו ״עמי ערב״ ובמיוחד בצירוף ״אומה רעה״; אוזדא: אוג׳דה, עיר סמוכה לגבול אלג׳יריה שהיהודים הבריחו דרכה את הגבול או עברו לאלג׳יריה.

 

שמעו לייא האד לכלאם, / ליהוד ראה גלבו ליסלאם.

דרבוהום טללעו לעלאם; / ליהודי עזיז פי דונייא.

[שמעו דבריי אלה: היהודים ניצחו את המוסלמים. הכו אותם והניפו את הדגל; ליהודים יוקרה בעולם.]

 

מן ענדו חאזא מליחא / ברז יביעהא בלפרחא,

25 באש ימשי לבלאד ראחא, / ירושלים הייא.

[=בעל חפץ יקר יצא למכרו בשמחה, כדי שיוכל לעלות לארץ הרווחה, היא ירושלים.]

ראחא: מנוחה, כאן במובן של רווחה מדינית וחברתית.

 

יא רבי כממל רזאנא, / באש נטלעו לבלאדנא,

ונפרחו מעא צלסאנא, / רזאל ונסא כולייא.

 [=אלוהים, מלא משאלתנו, שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו, אנשים ונשים כולם.]

צלטאנא: כאן כנראה במובן של מלך המשיח, ולאו דווקא ככינוי למנהיגים המוזכרים בחלק העברי של השיר תחת הכינוי ״מלכנו״ וגם כאן בהמשך.

 

חנא נעארפו פי באלנא, / ראה חנא רבחנא בלאדנא.

נטלבו ללאה פי ייאמנא / נטלעו לבלאד ואלדייא.

[=אנו מודעים לכך, שארצנו עלתה בגורלנו. נתפלל לאל שנזכה בחיינו לעלות לארץ אבותינו.]

 

30 עמלו לחצארא, / ראה קתלתהום לגירא.

יא רבי עטיהום טייארא, / נמשיו מן למוטאנייא.

 [=הטילו מצור משום שהקנאה קיננה בהם. הו, אלי, הבא עליהם כליה; שנעלה מארץ האומות.]

טייארא: הוראתה בערבית היהודית המדוברת גם ״אווירון״, אך כאן המובן הוא קללה נמרצת, חטיפה בידי עופות פרא וכליה.

יא רבי, תהדי עלינא, / שייאטן מא ידררונא;

תחייד מן טריק עדאיינא, / נטלעו בלפרחא לכולייא.

 [=הו, אלי, הסר מעלינו שטנים שלא יזיקו לנו;

הסר מדרכנו אויבינו, שנעלה בשמחה שלמה.]

 

יא רבי חן עלינא / באש נטלעו לבלאדנא,

35 ונפרחו מעא צלטאנא / פירושלים נקייא.

[=הו, אלי, רחם עלינו כדי שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו בירושלים הנקייה,]

 

דוךּ לעזאז דוךּ צלאטן, / תבעו לערב חתא ללקייאטן.

קטלו לכול דוךּ שייאטן / די דאיירין בטבריה.

[=המנהיגים היקרים האלה רדפו אחרי הערבים עד לפתחי האוהלים. הרגו את כל אלה השטנים שמסביב לטבריה.]

צלאטן: כאן במובן של מנהיגים, כמו שהמשורר כינה אותם בחלק העברי של השיר, וכן בהמשך.

 

דוךּ לעזאז דוךּ לעזארא / פם ואחד יקולו שירה.

ביהא יגלבו פלגיררא, / ושביו לכתרא פשבייה.

[=הבחורים היקרים האלה ישירו שירה בפה אחד. שינצחו במלחמה וייקחו את מרבית האויבים בשבי.] שירה: יסוד עברי הרווח בערבית היהודית הרבנית בלבד.

 

40 דוךּ לעזאז בנאת ציון / טלעו לשמא פלאוירון;

עלא ייד צלטאן בן גוריון / כלאיו לבלדאן כולייא.

[=בנות ציון היקרות עלו לשמים באווירון; בפקודת המלך בן גוריון הרסו ערים שלמות.]

לאוירון: יסוד עברי מהעברית החדשה.

 

אמא זינת האדוךּ לולאד, / די משאיו לדיךּ למדינה;

תל אביב כייאר שתנא, / צור לחדיר דוור לקרייא.

 [=מה יפים הם אותם הנערים שעלו לארץ: תל אביב מבחר ערי היישוב, חומת ברזל סובבת מסביב לעיר.]

שתנא: צ״ל שכּנא; העיצור תא״ו מייצג כאן את ההגייה הרווחת בקהילתו של המחבר להגה הערבי /K/.

 

אמא זינת דיךּ שעה / די שמענא שמועה,

45 עמל לאה תשועה / לליהוד לכולייא.

[=מה יפה שעה זאת ששמענו את השמועה הטובה: הושיע האל את היהודים כולם.]

שמועה: בשורה טובה; יסוד עברי רווח בכל רובדי הערבית היהודית במרוקו; תשועה: יסוד עברי רווח בערבית היהודית הרבנית. ברבדים הנמוכים של לשון זו רווחת התיבה ׳ישועה׳ עם תווית היידוע המגדיר ״לישועה״

 

בזהד לאה ותורה / עמלו ליהוד לגברא,

יטלקוהא פלגיררא; / לאומה כללהא תסיר עאמייא.

[=בזכות אלוהים והתורה ייצרו היהודים אבקה, כדי לפזרה במלחמה; הערבים יוכו כולם בסנוורים.]

 

כא ייבש בסיף ידיהום: / משאיו ליהוד סדוהום,

ובשנאשל גיידוהום, / שאיין עמלו לואלדייא.

[־־החרב יבשה בידיהם; הלכו היהודים ותפשו אותם, ובשרשראות כבלו אותם, כמו שהם עשו לאבותינו.]

 

 

50 דוורת לאומה בלכתרא / עלא ירושלים לכבירא;

זאוהום האדוךּ לעזארא, / סדוהום לכולייא.

[=צרו הערבים בהמוניהם על ירושלים רבתי; הסתערו עליהם הבחורים האלה, תפשו אותם כולם.]

 

ינגליז עאוון לאומה, / נזזל לאה עליהום דלמא.

ישראל חתא הומא / תקלו בלאה לוחדייא.

[=האנגלים עזרו לערבים, אן האל הפיל עליהם צלמוות. גם בני ישראל מצדם בטחו באל האחד.]

תקלו: צ׳׳ל תכלו. הכתיב כאן מהווה תיקון יתר. בתינגיר העיצור /q/ מבוצע כעיצור חכי [k].

 

ליהוד(מא) כא ידורו לפאספור / באש ירכבו פלפאפור,

55 מא כאפושי מן לבחור, / גיר יטלעו לטבריה.

 [=היהודים דואגים לדרכון כדי להפליג באנייה; לא חששו מן הים, רצו לעלות לטבריה.]

ליהוד(מא) כא ידורו: תיבת השלילה ׳מא׳ כנראה מיותרת כאן, ונוספה מחוסר תשומת לב בהעתקה;

לפאספור: דרכון, המילה הצרפתית passeport.

 

חכמו ליהוד בלמעזזא / לפאספור מעא לביזא.

עמלו פמולאנא רחא, / ימשיו ללבלאד נקייא.

 [=היהודים קיבלו בשמחה דרכון וגם ויזה. שמו את מבטחם באלוהים, שילכו לארץ הנקייה.]

לביזא: ויזה, המילה הצרפתית visa.

 

לגנוש גאט ביהום לחאל / עלא פדאייח לאומה פי שחאל,

חתא די אוזהום כחאל; / תעזזבו פזהד ליהודייא.

[=אומות העולם התפלאו על הבושות הרבות שעשו הערבים, עד כי השחירו פניהם; התפעלו מגבורת היהודים.]

 

60 שאיין עמלו למאצר כואעא, / כלפולהום די ואלדינא;

כדאמין חנא ואולאדנא / פדיךּ לבלאד לכאלייא.

 [=מה שאחינו עוללו למצרים נקמו בזה את מה שאלה עוללו לאבותינו; עבדים היינו אנו ובנינו באותה ארץ, שמן הראוי שתהיה שממה.]

כדאמין חנא ואולאדנא: רמז לנאמר בהגדה של פסח ׳׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳׳.

 

מן ענד לאה האד שי, / לבלאדי נקום נמשי.

טול לעמר ואנא נשאשי / עליךּ יא דוו עינייא.

[־־מאלוהים הייתה זאת, לארצנו אקום ואעלה. כל חיי אני כמה לך, הו אור עיני.]

 

לאה הווא עאוונהום / פי לאומה חתא כלאוהום,

65 גיר הומא עמלו ידיחום / כממל לאה בלכירייא.

[־אלוהים עזר להם עד הערבים עד כי החריבו אותם. אך הושיטו את ידיהם, האל השלים את פעולתם לטובה.]

 

דאךּ בלום חאכם פי פראנצא, / חב נמשיו רזאל מעא נשא.

צלטאן אומה יתגאשא, / עלאש נמשיו לכולייא.

 [־־בלום זה שולט בצרפת, רוצה שנעלה אנשים ונשים. מלך המוסלמים נפלה רוחו בגלל עליית כולנו.]

בלום: הכוונה לליאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת בסוף שנות הארבעים והיה אוהד התנועה הציונית.

 

ואחד מן כבאר כואננא, / משה שרת קאלונא,

יא רבי, עטיה למעאונא, / יכממל גראדו בנייא.

[=אחד ממנהיגי אחינו, משה שרת אמרו לנו, הו, אלי, סייע בידיו, כדי שיתמלא חפצו בתום.]

 

70 משאיו ליהוד בלכונא, / באש יעאונו כואננא.

 יא רבבי, כממל רזאנא / באש נטלעו לכולייא.

[=עלו יהודים במחתרת כדי לעזור לאחינו. הו אלי, מלא משאלתנו כדי שנעלה כולנו.]

 

ליהוד בלאה מתתקלין, / לבשו ציצית ותפלין,

וללגיררא כרזו כאמלין/ שדי פראש וליצרייא.

[=היהודים בוטחים באל, התעטפו בטלית והניחו תפילין, ולמלחמה יצאו כולם; שם שדי על ראשם ועל יד ימינם.]

ציצית, תטלין, שדי: יסודות עבריים רווחים בערבית היהודית של הקהילות השונות במרוקו.

מתתקלין: צ״ל מתכּכּלין. הכתיב בקו"ף מהווה כאן תיקון יתר, שכן הוא מייצג את העיצור -K

 

ואחד ררבעא מן כואננא / תסדו פדיואנא. 75 ואחד פסללא(?) ותהנא, / מא צאבוה חתא למגנייא. [=ארבעה מאחינו נעצרו במשטרת הגבולות. אחד מהם ברח לדרכו, לא תפשו אותו עד שהגיע למגנייה.]

פסללא: התיבה אינה ברורה. התרגום כאן במובן של בריחה הוא על פי ההקשר; מגנייא: עיירה באלג׳יריה, הסמוכה לגבול עם מרוקו.

 

ואחד ררבאעא מן כואננא / קבטו סטול די ללואנא,

חתא דאזו דיואנא; / דגיא מסאיו למרסילייא.

 [=קבוצה אחרת מאחינו אחזו בידיהם דליי צבע, עד שעברו את המכס; נסעו מהר למרסיי.]

דיואנא: המילה הצרפתית douane, מכס; כאן במובן של משטרת הגבולות.

 

אמא עזז דיךּ ררבאעא, / טלקו לדזאז פי שאעא,

חתא דאזו מודע לכלעא, / תהנאיו מן זאדרמייא.

[=מה יקרים בני אותה הקבוצה ששחררו לפתע עופות, עד שעברו את מקום הפחד וברחו מן השוטרים.]

זאדרמייא: המשטרה הצרפתית הניידת, מן התיבה הצרפתית gendarmes.

 

80 סדו! סדו! קאלולהום, / תזאז הרבו יליהום,

בלכלעא מקטוע קלבהום, / חתא דאזו לכולייא.

 [=תפשו אותם! תפשו אותם! צעקו לעברם, העופות ברחו להם. לבם נקרע מפחד, עד שעברו כולם בשלום.]

 

האד לכלאם אנא קולתו, / מאשי פי תורה קריתו.

 נאש גאלולי קצייתו / וכתבתו בלעראבייא.

 נמשיו לבלאד טבריה, / לעיר ציון בנויה.

 [=דברים אלה אני אמרתי אותם, לא למדתי אותם בתורה. אנשים סיפרו לי את סיפוריהם וכתבתי אותם בערבית. נלך לעיר טבריה, לעיר ציון בנויה.]

Haim Zafrani Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines

Haim Zafrani

Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines.

Haïm Zafrani passe en revue deux millénaires d'histoire juive au Maroc – de l'époque de Tyr et de Sidon à celles gréco-romaine et de la conquête arabe en passant par l'accueil des Expulsés d'Espagne de 1492 jusqu'à l'indépendance du Maroc. Une histoire riche tant au plan intellectuel (l'influence considérable des rabbins marocains sur le judaïsme espagnol) qu'au plan des échanges entre les hommes. A noter entre les deux ־sociétés, la juive et la musulmane, une véritable symbiose, ses espaces de convergence et une coexistence paisible.

Une histoire privilégiée donc qui reste enracinée dans la mémoire des juifs marocains établis aujourd'hui en Israël, en France ou au Canada.

Les grands courants historiques

Le judaïsme d'Occident musulman plonge ses racines dans un passé lointain. Historiquement, les Juifs sont le premier peuple non berbère qui vint au Maghreb et qui ait continué à y vivre juqu'à nos jours.Sur l'établissement de colonies proprement juives sur les côtes africaines, à l'époque de Tyr et de Sidon, nous n'avons pas de documents epigraphiques, et guère d'autres témoignages. Ce monde appartient au domaine de la légende, et les récits concernant cette période n'ont été recueillis qu'à une époque récente. En divers lieux du Maghreb, dans l'île de Djerba (Tunisie), à Tanger, à Fès, dans la vallée du Drâ, aux confins sahariens du Maroc, ces récits apparaissent, parlent de pierres-frontières posées par Joab ben Seruya, chef des armées du roi David, venu jusque-là à la poursuite des Philistins qui, pour certaines populations juives des montagnes, ne sont autres que les Berbères (on notera qu'on traduit ici l'hébreu Phlistim de la Bible par Braber ).

Sur l'époque gréco-romaine, il existe une information précieuse dans la littérature talmudique et homilétique (Midrash et Aggadah ), dans les documents épigraphiques et archéolo­giques actuellement disponibles, dans les récits d'historiens, anciens et modernes, juifs et non juifs qui ont eu à traiter de cette période historique, évoquant le judaïsme de Cyrénaïque, la révolte juive sous Trajan, les récits de Procope, etc… Une communauté juive habitait la ville romaine de Volubilis . Dans les ruines de cette cité ont été trouvés un chandelier en bronze à sept branches et un débris de pierre tombale portant l'inscription hébraïque …matrona bat rabbi Yehuda nah … "dame, fille de rabbi Yehudah, que repose (son âme). Il semble que la colonie juive ait continué à y vivre jusqu'à l'arrivée des Arabes. Les historiens arabes eux-mêmes mentionnent l'existence, non loin de là, dans le Zerhoun , de tribus berbères judaïsées, au moment de la fondation de Fès, en 808.

La théorie selon laquelle la majorité des juifs maghrébins serait d'origine berbère est soutenue par un certain nombre d'historiens chez qui la "judaïsation des Berbères" a acquis la réputation d'une donnée fondamentale. D'autres la révoquent en doute, comme H.Z. Hirschberg qui s'exprime en ces termes: "Il semble, dit-il, qu'il n'existe aucune base solide à la théorie des Berbères judaïsés, ceux qui se seraient faits juifs en toute chose et qui constitueraient ainsi l'élément ethnique fondamental du judaïsme maghrébin… La preuve déterminante de l'absence de toute assimilation de groupements berbères importants est l'inexistence absolue de la pénétration des langues berbères dans la littérature juive. A l'opposé, il existe des textes en judéo- arabe maghrébin" (Histoire des Juifs d'Afrique du Nord, Jérusalem, 1965, en hébreu, volume H, p. 86 et 36). Il convient de compléter, sur ce point précis, l'information que donne Hirschberg sur les parlers juifs du Maghreb et la charge culturelle qu'ils véhiculent. Nos enquêtes en milieu juif berbérophone du Maroc (mellahs du Sud marocain et des vallées de l'Atlas) montrent bien que l'enseignement traditionnel utilisait, dans ces communautés, le berbère comme langue d'explication et de traduction des textes sacrés au même titre que, dans le reste du pays, les autres communautés employaient, aux mêmes fins, le judéo-arabe ou le judéo- espagnol (voir Journal Asiatique , 1964, fascicule 1; Revue des Etudes Juives , 1964, fascicules 1 et 2, et Pédagogie Juive en Terre d'Islam , Paris, 1969).

Nous nous trouvons devant un vide profond et un silence quasi total des sources quant à la période qui sépare l'époque romaine la plus tardive des débuts de la conquête arabe. Avec cette conquête, on assiste à une islamisation progressive des populations autochtones ou immigrées, y compris une bonne partie des tribus berbères judaïsées. Il faut, à cet égard, abandonner au domaine de la légende, la geste merveilleuse et les récits fabuleux qui travestissent l'histoire de la Kahéna et qui mettent en scène cette reine et "prêtresse" judéo-berbère qui opposa à l'invasion arabe du Maghreb une farouche résistance.

 On peut supposer que dans le Maroc antéislamique se mêlaient christianisme, judaïsme et paganisme Les chroniqueurs du XlVe siècle disent qu'Idris 1er trouva devant lui, lors de ( ses conquêtes, des tribus chrétienne juives et idolâtres. Les Juifs furent admis par Idris II dans les murailles de la Fès primitive. Ils habitèrent, jusqu'au moment où les Mérinides fondèrent l'actuel mellah de Fès Jdid, la zone comprise entre la Quarawiyin et Bab Gisa qui conserve encore le nom de Funduq-l-Ihudi. Parmi eux se trouvaient certains des savants et des écrivains juifs les plus illustres du Xe siècle et du commencement du XIe Rabbi Isaac Alfasi né en 1013 à Qual'at Ibn-Hammad dirigeait, à Fès, une yeshibah et, dans la Vieille-Ville, se trouve encore une maison, à moitie délabrée, que distinguent treize cloches( en cuivre suspendues à une balustrade et qu'on dit avoir été la demeure de Maïmonide pendant son séjour da cette cité.

Il est notoire qu'à l'époque de "l'age d'or" espagnol, au moment où l'Andalousie et le Maroc entretenaient des rapports étroits, les communautes marocaines de Fès, Salé, Sijilmas Der'a, etc… avaient de grandes yeshivot dirigées par des maîtres qui jouissaient« d'une immense réputation dans le monde juif.

Proverbes Judéo-arabes, choisis de 'Trésor des proverbes judéo-arabes marocains" Hanania Dahan

Dàr bla ulàd hima bla utad

Une maison sans nourrissons ressemble à une tente sans piquets

Lli sedd fdmmu ma yuslùh hmùm

Qui ferme sa bouche, s'épargne des soucis

Nhi rask l-elmuja hta tduj

Courbe l'échiné jusqu'à que la vague passe

Sbah el-hir ya jâri nta fadarak w-ana fddâri

Bouiour mon voisin.

toi dans ta demeure et moi dans la mienne

lla sufti el- afya fddàr jarek wujjed-el-ma fdardk

Si le feu prend chez ton voisin prépare des seaux d'eau chez toi

Qùm y al mezyan faynn igles el mesrar

Retire toi bel homme,

que le charmant prenne place

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר