ארכיון יומי: 2 באוקטובר 2017


האנוסים-ירמיהו יובל – ספרד, ירושלים שבסוף מערב

ספרד, ירושלים שבסוף מערב

כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1492 והם שבורים וכנועים, כבר חיו בה הם ואבותיהם יותר מאלף שנה – הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן. גירוש ספרד היה אסונם הלאומי הגדול ביותר של היהודים ב־14 מאות שנים, אסון שאפשר להשוותו בדמיון העממי רק לחורבן בית המקדש בירושלים. הדבר היה בקיץ 1492, בשנה שבה נחת קולומבוס במה שהיום נקרא אמריקה; ספינותיו התכוננו להפלגה מערבה, לעבר הודו, בזמן שהספינות האחרונות הנושאות גולים יהודים יצאו לים מאותו נמל עצמו, והפליגו אל יעדים לא ידועים באותה מידה. העת החדשה בתולדות אירופה נפתחה בחורבן מסיבי, מאורגן בידי מדינה, של החיים היהודיים בהיקף שכמוהו לא נודע בימי הביניים ה״אפלים״.

תאריכים מפורסמים כמו 1492 הם ציוני דרך לאירועים מורכבים יותר. הספרות היבשות עמוסות במטען אנושי נרגש, וכמעט תמיד מסתירות סיפור גדול יותר. כשהפליגו הגולים בים היו זיכרונותיהם כבדים לא פעם ממטענם: משפחות שנקרעו, בתים שננטשו, רכוש שנמכר בחיפזון ובמחיר כמעט אפסי, תוכניות, תקוות וחלומות שנגוזו, חיים שלמים שנופצו באחת. ומעבר לזיכרונות האישיים האלה ריחף מסך זיכרונות מרוחק יותר, אולי מיתולוגי במקצת, והוסיף עוד נדבך ליגונם. מה שהגולים האלה השאירו מאחוריהם לא היה ארץ זרה אלא ארץ אבות ממש, ארץ שבה נולדו אבות אבותיהם ובה חיו – כך הרגישו וזכרו – מימי קדם. יהודים רבים החלו לראות בספרד את ציון האחרת, ירושלים ארעית חדשה, שבה העניק להם האל מנוחה יחסית בעודם ממתינים לבוא המשיח. אבל במקום המשיח קם עליהם האינקוויזיטור הגדול טוֹרקֶמַדה(Torquemada)  לרסק את זהותם, ומלכי ספרד חגגו את סיום הו־קונקיסטהreconquista) , כיבוש ספרד המוסלמית בידי הנוצרים) בכפיית בררה נוראה על היהודים – לוותר על דתם או על ארצם.

ראשית התיישבות היהודים באיבריה

כמו רוב ההתחלות גם שחרה של הקהילה היהודית בספרד אפוף בערפילי אגדה. בימי הביניים, כשהייתה ספרד למרכז הראשי של הפזורה היהודית, העניקה לעצמה ייחוס אבות מיתולוגי בדמותו של אדונירם, גובה המסים של שלמה המלך ושליחו במערב, והיהודים היו מראים את קברו בספרד. מאוחר יותר נעזרו יהודים שהמירו את דתם לנצרות בספרד בטיעון דומה כדי להסיר מעליהם את האחריות למותו של ישו, והיו אומרים שאבותיהם כבר ישבו בספרד בזמן שישו נצלב.

אבל אגדה לחוד ומציאות לחוד; יהודים ישבו בספרד כנראה מראשית התקופה הנוצרית, ואולי אפילו לפני כן. אפשר שבספינות פיניקיות שהפליגו לספרד מקרתגו או מחופי לבנון באלף הראשון לפני הספירה היו גם יהודים; ותרשיש הרחוקה, שהציתה את דמיונם של סוחרים בימי המקרא, מזוהה לפעמים עם העיר טרטסוס שבדרום ספרד, בשולי העולם הידוע אז. אחר כך, בתקופה הרומית, השתרעה פזורה יהודית גדולה סביב חופי הים התיכון, מארם נהריים דרך אסיה הקטנה, יוון, סיציליה, איטליה, מצרים וצפון אפריקה, ומעט יהודים התיישבו בדרום צרפת ואולי גם בספרד. ובעקבות שני החורבנות הגדולים שהמיטו הרומאים על יהודה (בשנים 70 ו־135 לספירה) פנו גלים חדשים של גולים מערבה. מקצתם הרחיקו לנדוד ככל יכולתם.

ואולם רשומות של ממש על מגוריהם של יהודים בספרד קיימות (לפי שעה) משנת 300 בקירוב בלבד. זמן מה לפני המועד הזה מתה התינוקת אניה סלומונולה(Salomonula)  והיא בת שנה, ארבעה חודשים ויום אחד. במותה הייתה צעירה מכדי לדעת שהיא יהודייה, ובוודאי לא יכלה לשער שבזכות מצבת קברה תהיה היהודייה הרשומה הראשונה בספרד. ומתוך סמליות הצופה את העתיד, המסמך הראשון שמזכיר יהודים בספרד הוא צו נגד יהודים שחיברה מועצת בישופים בשנת 308. בין שאר דברים, הצו אוסר על כל הנוצרים לסעוד עם יהודים ולהינשא להם, ובייחוד אסור להזמין רב יהודי לחגיגת ראשית הקציר (חג יהודי במקורו) מפני שנוכחותו עלולה לשלול מן הכומר הקתולי את כוחו לברך. ברור שבאותם ימים עדיין נאבקה הכנסייה הקתולית הצעירה בספרד כנגד צללי מוצאה היהודי, וכדי להדגיש את זהותה הנפרדת נקטה עמדת התגוננות תוקפנית כלפי היהדות.

המיסיונרים הקתולים ידעו כמובן – גם אם במעורפל, ובחוסר נחת מודחק – שהבשורה שהם מביאים לעובדי האלילים מקורה ביהדות. אבל העובדה הזאת הביכה אותם ולא פעם עוררה את חמתם. עכשיו שבחירתם של היהודים ושליחותם האלוהית נמסרו לידי כנסיית ישו, איך יכולים היהודים להוסיף ולהחזיק בטענתם שרק הם עמו הנבחר של אלוהים ? בשל כך נחשבו היהודים גרועים מעובדי אלילים. עובדי האלילים הם לא פעם גסים ולא מהוקצעים, אבל כלפי הצלב הם סבילים, אפילו כנועים, במידה ראויה לציון. היהודים, לעומתם, כנועים מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רוחנית הם עומדים במריים.

כל דבר חסר הסבר שכרוך ברגשות עזים עלול להיתפס כשטני בעיני מתנגדיו, ובייחוד כשבסתר, בבלי דעת, הוא חותר לגדולה. רוב הנוצרים לא יכלו להבין את עמדתם קשת העורף של היהודים, שהייתה בעיניהם חסרת כל פשר והיגיון; ומאחר שלא הודו שיש בעקשנות הזאת יסוד רוחני או חסד אלוהי נטו לייחס אותה לשטן.

היהודים, לעומתם, ראו בקשי עורפם שלהם מידה טובה. הנאמנות בלי גבול לבשורה המקורית של אלוהיהם העידה, לדעתם, שהאל רצה את קורבנם ובריתו איתם שרירה וקיימת למרות חטאיהם וסבלם.

כדי להוכיח ליהודים את טעותם עמדו לפני הכנסייה שתי אפשרויות. היא יכלה להפריך את עדותם של היהודים בחרב ולאלץ אותם להמיר את דתם, או לנסות להפוך את המשמעות של עדותם ולהרשות להם לשמור על זהותם מתוך השפלה. ביזוי היהודים יציג את קשי עורפם בתור קללה ויוכיח שאלוהים נטש אותם מפני שהתנכרו לבנו.

אחד התומכים המפורסמים בהמרה בכפייה היה הבישוף סֶוֶורוּס  (Severus) ממינוֹרקה. בשנת 418 לספירה יזם הבישוף ויכוח פומבי בין יהודים לנוצרים, שבעקבותיו העלה ההמון באש את בית הכנסת ו־540 יהודים אולצו באיומים לקבל עליהם את הנצרות. סוורוס פרסם את מעשיו בחדוות ניצחון במכתב אל כלל העולם הנוצרי, וקרא לנוצרים בכל מקום לנצר את היהודים בכוח. חיבורו של סוורוס זכה להיכלל בכתבי אבות הכנסייה, אבל לא התקבל בתור דוקטרינה של הכנסייה הקתולית. בסופו של דבר החליטה הכנסייה שעל היהודים להמיר את דתם מתוך שכנוע ולא מאונם, ועד שיראו את האור יש לבזותם ולהשפילם, אבל לסבול את קיומם.

הגישה הזאת הייתה לדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, אבל לשם כך נדרשו כמה מאות שנים של חילוקי דעות וחוסר החלטה. בשנים הראשונות של הקתוליות באירופה עדיין לא הייתה המדיניות כלפי היהודים חד־משמעית ומוחלטת. שוב ושוב נאנסו היהודים לקבל עליהם את הנצרות לפי הוראת חוק או בכוח הזרוע, ולא בספרד בלבד אלא גם בבורגונדיה, בפריס, בלאנגדוֹק ובחבלים אחרים בצרפת של ימינו. אבל צרפת הייתה עתידה לשנות את גישתה, ואילו בספרד חזרו ונשנו מעשי ניצור בכפייה על פני פרקי זמן ארוכים, וכמעט נעשו לתו ההיכר של תולדות ספרד.

המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה

המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה

ב־16 באוקטובר 1863 דיווח העיתון JC על ישיבה של ועד שלוחי הקהילות בראשותו של מונטיפיורי בקשר לפרשה הנידונה. עוד פרסם העיתון מהו הרעל שמת ממנו המוכס ושבנאסרים בפרשה יש גם שתי נשים. המידע הגיע אליו מיהודים, וייתכן שהוא מוגזם. לכן קיבל מידע בנושא גם מנוצרי שחי במוגדור, כמו ששמע מאנשים שאינם נוגעים בדבר, ויש להניח שהם אובייקטיביים. המעשה נוגע ללב. לאחר המלחמה בתיטואן ספרד גובה מחצית מהכנסות המכס של מרוקו. וכך פעל המוכס בן ה־50, שלפנים היה קולונל בצבא ספרד. הוא היה בודד, היו לו משרתים יהודים – נער בגיל 14 ואישה. אלה נתנו לו ארסן [arsenic], והוא אכל ממנו מעט. אחר כך פיזרו כלוריד כספיתני [corrosive sublimate] בפודינג חלבי שאכל. ומכך נפטר כעבור 4-3 ימים. לדברי הכתב, הרעל מופץ במרוקו.

המשרתים נאסרו והולקו עד שהודו באשמה. שבעה במאסר, מהם שתי נשים. הם הולקו עד שהודו. לדבריו, מי שמולקה, מודה גם אם הוא חף מפשע. בטנג׳יר מחכים להחלטת הסלטאן, ויש להניח שדינם יהיה מוות. אין ביטחון שהמוכס הספרדי נפטר מן הרעל, אלא סביר יותר שממחלה. הוא לא נותח לאחר המוות, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים לנתחו, כיוון שלא הרשה סניור מרי לעשות זאת, בטענה שהאסירים כבר הודו. הצעיר בגיל 14, ששמו יעקב בן יהודה, הודה שש פעמים לאחר שחולקה. לא לקחו בחשבון את גילו, ונידון למוות, ובד בבד קטעו את איבריו. החשוד השני, ושמו אליאם בנלוז, הולקה, נתלה כשראשו למטה, הוכנס לארגז ובו מסמרים דוקרים, ולבסוף צעק ׳אני הרגתי עשרה בני אדם׳. דבריו נחשבו הודאה, ולכן נדון למוות. היהודים לקחו מיד את גופתו לקבורה, ובשל כך שאל הסניור הספרדי את המושל מדוע הרשה ליהודים לקחת את הגופה, במקום שזו תישאר מוטלת כדי שיסתכלו בה העוברים והשבים.

מהשבועון היהודי בלונדון הועתקו ידיעות לכתבי עת ולחיבורים במקומות שונים. למשל, ב־18 באוקטובר 1863 התפרסמה בעיתון ׳מורנינג אדורטיזר׳ Morning Advertiser-   ידיעה בכותרת Cruelties by Spanish Officials. העיתון מאשים את קונסול ספרד בעיר סאפי במאסרם ובעינוייהם של היהודים. ב־30 באוקטובר 1863 פרסם ה׳JC כתבה על הפרשה לפי הכתב של העיתון הזה במדריד, ואלה עיקרי הדברים: קונסול ספרד בטנג׳יר מייצג את העם הספרדי כפי שהוא. הקונסול הוא איש הממסד, שחינכוהו כמרים. המוכס הספרדי נקבר בלא בדיקה שלאחר המוות. המשרת היהודי ששמו בארונידה  (Baronida) הואשם שהרעיל את אדונו. הנער יוסר ייסורים איומים, הודה, והקונסול תבע להוציאו להורג. אך הוא לא הסתפק בנאשם אחד, אלא חשד בעוד יהודי ששמו בנלוז(Benilous). היהודי אמר שהוא חף מפשע. למרות זאת נתלה, והולקה בהשגחתו של קונסול ספרד. בנלוז הוכנס לתוך צינוק שבו מסמרים, והושאר שם למות בייסורים. למחרת בבוקר נגררה גופתו המושחתת לשוק; ושם בנוכחות קונסול ספרד ביתרו את גופתו.

מעורבותם של הקאדי ושל הסלטאן

ב־6 בנובמבר 1863 פורסמה עוד כתבה בשבועון הנ״ל: קאדי שהיה מעורב בנושא אמר שהיות והנאשמים לא הובאו לפניו ולא אמרו דבר להגנתם, אין הוא יכול לדון אותם למוות. בשל כך כעס קונסול ספרד, וכינה את הקאדי בכינויי גנאי, ואמר שיכתוב לסלטאן כדי שיגזור דין מוות. כשסיים לכתוב לסלטאן, כבר היה לילה, ותבע ששערי העיר ייפתחו כדי להעביר לסלטאן את מכתבו. הסלטאן חלש האופי נכנע לו, וכך נחתם גזר דינם.

נציג ספרד מתנכל ליהודי טנג׳יר

להלן דוגמות לעוינות שהפגין נציג ספרד בטנג׳יר כלפי יהודי העיר: לפי מכתב מטנג׳יר, שפורסם שם, עד לזמן האחרון יכלו היהודים לקבל את חסותן של קונסולים ואת הגנתם. מעתה ואילך רק מועסקים של דיפלומטים ימשיכו לקבל חסות והגנה.

סגן הקונסול של ספרד בטנג׳יר ניצל את המצב הזה, וביקש שיהודים הגרים באותו הרחוב ששוכנת בו הקונסוליה יועברו לחלק אחר של העיר. ואמנם נשלחו אזהרות לכל היהודים ברחוב, ואפילו לאלו שביתם שייך להם, שעליהם לעזוב מיד את ביתם למקום אחר.

להלן תמצית של מכתבים שונים שפורסמו באותו תאריך: שני נאסרים עדיין כלואים בכלא, והם כבולים לאחר שעונו. יהודייה הרה בשלב מתקדם הואשמה שמכרה חלב למוכס הספרדי כל בוקר. קרוביה חוששים שיש סכנה לחייה, כי עד כה פעלו רק למען שני הגברים שבכלא. הם מקווים שבאמצעות נתיחת הגופה תוכח האמת לממשלת ספרד. ב־16 באוקטובר הפגין משרת מאורי בשירותו של קונסול ספרד את כוחו מול יהודים מסכנים והציק להם. יהודים נאסרו. לאחר שלושה ימים פנה יהודי לקונסוליה של ספרד למען האסירים, והתשובה הייתה שלא ישוחררו כי פגעו בספרדים. המאורים, שעדים ליחסם השלילי של הספרדים כלפי היהודים, מגבירים את התנכלויותיהם להם. לפי מכתב מסאפי, אשתו של אחד האסירים פנתה בערב החג ליהודי אירופאי בבקשה שיפעל למען בעלה החולה הסובל מהכבלים בכלא. זה פנה למושל בלוויית אירופאי, ותשובתו הייתה שאין סיבה לשחררו. ביקשו לבקרו בכלא. המושל איפשר זאת רק בלוויית שני חיילים. כשנכנסו אליו, ראו שהוא חלש ונכה: דיווחו על כך למושל, אבל הוא לא הגיב.

כתב אחר מסר שקונסול ספרד ציווה ב־24 באוקטובר ששני יהודים יולקו בפומבי. המושל אישר, ואמנם הולקו. אזרח בריטי שלח תלונה לשר בריטי שאשתו סובלת מאז הולקו יהודים מול חלונה. הפרטים הללו [שהועתקו מן ה־:J.C) פורסמו ב׳המגיד׳ ט״ו במרחשוון (28 באוקטובר 1863), בכ״ב במרחשוון (4 בנובמבר), ז׳ בכסלו (18 בנובמבר): נער יהודי בן 14, משרתו של מוכס ספרדי, ועוד שישה יהודים, בסך הכול ארבעה גברים ושלוש נשים, נאסרו. ממשלת מרוקו נתנה יד חופשית לספרד, ושגרירה במרוקו דן שניים מהם למוות. אחד מהם היה הנער הזה. הוא הוצא להורג לאחר שהודה לאחר ייסורים שהרעיל את אדונו הספרדי, ואף צעק שהרג מאה נוצרים. הוא נגרר לבמת ההרג, ואת גופו ביתרו לחתיכות. לשאר הנידונים צפוי גורל דומה. טרם הוצאתו להורג פנו יהודי טנג׳יר לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובתיווכם לשגריר ספרד, בבקשה לדחות את הוצאתו להורג של הנאשם. נציגי הקהילה אמרו שהם מוכנים לתת כופר כפי שממשלת ספרד תשית עליהם. בעיתון עוד דווח על מכתבו של הרב הראשי אדלר מ־2 בנובמבר 1863 לוועד שלוחי הקהילות בקשר לפרשה בסאפי. המכתב נשלח לאחר שכבר הוצא להורג אחד הנאשמים. בעקבות המכתב הזה נאלצו חברי הוועד לפעול. הם פסקו שהוועד יבקש ממונטיפיורי לצאת למרוקו, וחבריו בחרו לו שני מלווים: פיצ׳יוטו ושמואל סמפסון.

בתחומן של מדינות העולם היווני-רומי- האמונה בקמיעות ו'שמות'

פולמוסם של סופרי ד,כנסיה שלאחר טרטוליאן

בדור שלאחר טרטוליאן נבחר קיפריאנוס ** לבישוף של האיפארכיה הקרתיגנית. אף הוא חיבר כתבים נגד היהדות, אבל נראה שבימיו נתיישבו היחסים בין שתי העדות במידה מסוימת, ולפי עדותו של אבגוסטין לא נטרו לו היהודים איבה. בכתביו של אבגוסטין, יליד אפריקה, שהתנצר בגיל מבוגר והיה לבישוף של היפו רגיום, לא מרובים המקומות שאפשר להסיק מהם משהו על חיי היהודים באפריקה. אבל ראויה לתשומת־לב מימרה סתמית שלו, שכאילו נפלטה בעל־כורחו מתחת עטו: ׳היהודים, אף שנוצחו בידי הרומיים, בכל־זאת לא אבדו. כל העמים המשועבדים לרומים קיבלו את חוקי הרומיים! אומה זו נוצחה, ובכל זאת החזיקה בחוק שלה, ושמרה על דת אבות והמנהגים בכל מה שנוגע לעבודת ה׳ ׳. מימ­רה זו יצאה ללמד גם על יהדות אפריקה, כי לא נשבר כוחה המוסרי ודביקותה במורשת אבות. דבריו ביחיבור נגד היהודים, שבו מנסה הוא להוכיח, כי אין לשמור את התורה בדרך שהם עושים, לא נשאן פרי.

באיגרתו אל הירונימוס מסתייג אבגוסטין מן התרגום היווני, שהכין הלה לתנ״ך, על שום ידיעתו בעברית שאינה מספיקה ועל שום שלא נתן דעתו כל צורכו על תרגום השבעים, והחופש שנהג בו. אגב כך מספר הוא מעשה שאירע בעיר אויאה (היא טריפולי). הבישוף המקומי קרא עם בני עדתו את ספר יונה בתרגומו של הירונימוס, שנתקבל אז. משהגיעו לפסוק וימן ה׳ אלהיט קיקיון(ד, ו) עורר תרגום המלה קיקיון מהומה בין השומעים, שידעו את תרגום השבעים וראו בתרגום החדש סילוף המקרא. הבישוף הנבוך נאלץ להזמין את היהודים כמומחים שיכריעו בדבר, מאחר שבידיהם המקור העברי, ואלה פסלו את תרגומו של הירונימוס. עמד הבישוף ותיקן את התרגום. יש להסיק מכאן, כי נמצאו בעיר חכמים יהודים, שהבישוף מוכן היה לקבל דעתם באיגרת סיניסיוס, בן דורם של אבגוסטין והירוגימוס, קראנו כבר על אותו קברניט אביון, שהתורה היתה אומנותו ובליל שבת הוציא ספר מכתבי־הקודש וקרא בו.

בקטע אחד שבספרו De Civitate Dei  מספר אבגוסטין על נס — אחד מרבים — שאירע ליד מקומו של הקדוש סטיפאנוס שבאוזאלי השכנה לאוטיקה. האשה פטרוניה, המכונה clarissima, כלומר ממעמד הסינאטורים, אצילה מלידה ונשואה לאציל, שהיתה לה אחוזה בקרבת קרתיגני, סבלה מחולשה ממושכת, אשר הרופ­אים לא ידעו לרפאה ממנה. יהודי אחד השיאה לרכוש טבעת קטנה ולקשור אותה בחגורת שיער לגופה מתחת לכסותה. בטבעת היה קמיע, אבן שנמצאה בכלייתו של שור. אבל כשהלכה אל אוזאלי, נשר הקמיע מגופה מבלי שתותר החגורה. מצאנו אפוא מוכר קמיעות יהודי, ודאי אחד מרבים. נראה שישב בקרתיגני, ומכל־מקום לא באוזאלי, כפי שסבורים.

מועטים בספרו של אבגוסטין דברי אגדה. הוא שמע, למשל, כי בספר תולדות אדם (בראשית ה, א) כלולות כל החכמות, אבל אינו יודע היכן נרמז זה בתורה ״׳״,

 וכן מכיר הוא את מסורות היהודים על דבר נשיו של אדם הראשון ״. עניין מיו­חד לו באגדות קין והבל׳ בשל חשיבותן בוויכוח עם היהודים, הידוע לנו כבר מכתביו של טרטוליאן 108. גם לאברהם נודע מקום נכבד בתעמולה הנוצרית, נראה שאבגוסטין, הפונה בדבריו לקהל גויים, הרחוק ביותר מהבחנת שיטות הד­רשה והאגדה, נמנע בכוונה מלהשתמש בחומר זה.

מתייהדים

חרף מלחמתם של הנוצרים באפריקה ביהדות וחרף התנאים המדיניים הקשים, שבהם היתה זו נתונה, עדיין מצאו תורותיה אזניים קשובות בקרב האוכלוסיה הפאגאנית. אין כאן תנועת התגיירות בממדים רחבים, אלא הסתננות רעיונות ואמו­נות שמצאו להם קרקע נוחה באוכלוסיה זו, שהיתה מפולגת בכול: במוצאה, בלשו­נותיה׳ בדעותיה ובקשריה המדיניים. מדבריו של אבגוסטין אף ניתן להסיק, כי בפרובינקיה הביזאנטינית (תוניסיה המרכזית) נמצאו בזמנו מתייהדים רבים דוו­קא בקרב הנוצרים .

עדות אֶפיגראפית למתייהדים באיזור זה מצא מונסו במצבת־קבורה מהנשיר ג׳וּאנא, שבה מביעים הורים שכולים את אמונתם ביום־הדין ובעולם הבא. היא כתובה בלשון רומית ובמשקל קינה. אין מוֹנסוֹ סבור כי מציבי הכתובת הם יהו­דים, אבל הוא מוצא בה השפעות יהודיות ברורות ביותר.

בקצור אל־גנאיא שבהרי אוראס נתגלתה כתובת (4321 והוספה עמי 956) של [fidel]is metu[endum]], ׳נאמן היראים׳. תואר זה נותן מקום לשער, כי לפנינו מת­ייהד או גר־צדק, והלשון הרומית מסמנת את תקופתו של האיש.

בימיו של אבגוסטין פשטו באפריקה ה־Coelicolae, ׳עובדי־שמים׳, והוא הזמין את מנהיגם לוויכוח מסתבר, שהיתה זו כת נוצרית־מינית, שהושפעה במידת־מה גם מהיהדות. גם בחוקים שנחקקו אז נגד ה׳כופרים׳ הוקצה מקום נרחב לכת זו. החומר העובדתי שבידינו על ׳עובדי השמים׳ אינו מספיק להחליט, אם שמם רומז לאיזו קירבה רעיונית (לא היסטורית !) ביניהם ובין תופעת עובדי ׳בעל שמים וארץ׳, ׳הרחמן שבשמים׳, ׳אדון השמים והארץ׳, בכתובות הדרום־ערביות של אותו פרק־זמן בקירוב. אין ספק, שמציבי הכתובות הדרום־ערביים הללו היו מתייהדים, ורבים מהם התגיירו בסופו של דבר, בעוד שאחרים התאסלמו עם הו­פעת מוחמד. אבל לפי הנתונים כיום יש להסתייג מכל ניסיון ללמוד גזירה שווה — ואפילו חלקית — מן המצב בדרום־ערב על העניינים באפריקה. עלינו להסתפק בעובדה, שקיימת היתה כאן כת ׳עובדי שמים׳, שנרדפה על־ידי הכנסיה הרשמית כשם שנרדפו היהודים והדונאטיסטים.

מקור חשוב שמתוכו ניתן לעקוב אחרי תנועת המתייהדים משמשים לנו שיריו של קומודיאן, המשורר־הבישוף ממוצא אפריקאני, שפרטי חייו סתומים. יש קוב­עים זמנו במאה השלישית והרביעית, ולדעת אחרים חי במאה החמישית לסה״נ. יש סבורים, כי מלכתחילה היה מתייהד, והתנצר אחר־כך ונבחר לבישוף ואז הת­חיל מתקיף את היהודים ואת המתייהדים. באחרית ימיו חי בעזה.

ב׳הודאות׳ שלו לועג קומודיאן למתייהדים מבין אומות העולם׳ שאינם מוצאים את דרכם בחיים: למה רץ אתה לבית־הכנסת אל הפרושים (נוסח שני! בפלגך את עצמך) ? האם כדי לזכות ברחמי זה שאתה כופר בו בסוף ? אתה יוצא משם אל מקום הפסילים, רצונך לחיות בין שניהם; אבל אתה תאבד! ובשיר אחר: הא כיצד ! רצונך להיות יהודי למחצה — וגוי למחצה ? אולם אתה לא תימלט אחר מותך מדינו של ישו.

כדי לפגוע במתייהדים יוצא קומודיאן חוצץ בשירו Carmen apologeticen נגד היהודים שעיניהם טחו מראות את האמת. הוא לועג למנהגיהם, לתעמולתם, לאמו­נתם כי הם העם הנבחר. הלא הם שניסרו את ישעיהו הנביא, רגמו את ירמיהו, כרתו את ראשו של יוחנן המטביל, חנקו את זכריה וצלבו את ישו! הם גם שהסי­תו את נירון קיסר לרדיפת הנוצרים. בהתקפותיו את היהדות הוא יותר עוקצני וחריף מטרטוליאן ודבריו עשו ללא ספק רושם .

מסתבר, כי גם ב׳מעשה בקדושה מארקיאנה׳  התכוונו להשפיע על המתיי­הדים. ספק אם זהו מעשה שהיה, אבל תיאוריו לקוחים בוודאי מן החיים בקיסריה (שרשל). העלמה מארקיאנה שברה את פסל דיאנה שהוצב במקום פומבי. היא נאסרה והוחזקה בבית־הספר של הגלאדיאטורים שליד האמפיתיאטרון. בקירבת־מקום נמצא ביתו של הארכיסינאגוגוס בודאריוס . נכבד זה והיהודים שבמקום הסיתו את ההמון נגד מארקיאנה ונענשו על כך מן השמים. ברגע שהוציאה העלמה הצדקת את נשמתה ירדה אש מן השמים ואכלה את ביתו של בודאריוס על כל תושביו .

עיתון המגיד – 28-10-1863 – פרשה אומללה בעיר סאפי -Saffi

  • המגיד 28/10/1863

אפריקא- כתבה מהעיתון…

מכתב העתי : – Jew.Chron – מודיע: לפני שועות אחדים מת, בעיר סאפי – Saffi – במדינת מאראקא, אחד מפקידי ממשלת שפאנעין היוב בעיר ההיא במלאכות ממשלתו לרגלי אופני הברית אשר כרתו שרי הממשלות, ספרד ומאראקא , אחרי המלחמה האחרונה שמה. להפקיד ההוא היה נער משרת עברי בן ארבע עשרה שנה ; ויוגד לאמר: כי הנער העברי ההוא נתן סם המות.

בסיר אדוניו. לרגלי העלילה ההיא הושם הנער בבית הסוהר ועוד שלושה יהודים אחרים עמו באמר עליהם כי גם ידם היתה במעל הזה. כאשר נודע הדבר אל קיסק מאראקא, מסר הדבר בידי ממשלת ספרד לעשות עם האומלליפ כטוב בעיניה. ציר ממלכת ספרד היושב בעיר טאנגער נסע לעיר סאפי לעשות חקירה ודרישה בדבר זה. אופן החקירה והדרישה נעשתה כאשר עשו

שופטי הדת הארורים – אינקויזוציאן – במדינת ספרד בימי החושך והצלמות. את הנער האומלל ענו ביסורים קשים ונוראים, את בשרו דשו בחריצי ברזל וישברו אברי גופו אחד אחד ואח"כ שחטוהו ולגזרים נתחוהו. אחד משלשה האומללים הנותרים איש צעיר לימים בן עשרים וארבע שנה, הובל לעיר טאנגער בשוב ציר ספרד שמה, ויענו גם אותו ועשו בו שפטים גדולים ונוראים וסרקו בשרו במסרקות של ברזל עד כי כשל כח סובלו והודה על פשעו אשר לא עשה ויאמר : אמנם כן, ידי רצחה את האיש אותו מועוד רבים אחרים, ובלבבו ידמה כי בעבור זאת יניחו ידם ממנו ולא יוסיפו לענותו, אך תקותו נשארה מעל, כי ציר ממשלת ספרד חרץ עליו משפט מות.

בני עדת ישראל יושבי טאנגער כשמעם את זאת ואחרי נודע למי כי החקירה והדרישה נעשתה שלא כדת, ולא נשמעו דברי העדים אשר העידו על צדקת האומלל ההוא, התנפלו לפני צירי ממלכות צרפת ואיטליא, ועל ידם הצליח חפצם בידם לדבר את ציר ספרד, ויתחננו לפניו לחכות

עוד זמן קצר במשפט המות אשר חרץ על אחיהם הנקי מכל חטא ועון ; אבל הציר השיב להם כי אין לאל ידו לחכות אף רגע, מפני כי כן צוה מאת שרי ממשלתו. אח"כ אמרו לו אלופי העדה כי מוכנים המה לתת כופר נפש האומלל לאשת ובני הפקיד המת,בכל שנה ושנה כפי אשר יושת עליהם מאת ממשלת ספרד, אך הוא האטים אזנו משמוע לקול דבריהם, והאומלל הובל לבית המטבחים מקום אשר ישחטו שמה בהמות שדה. אז באו היהודים אל האומלל ואמרו לו : " אחרי כי הנך למות באין מציל, תן תורה אם ידך היתה במעל הזה ? ויען ויאמר להם : " אל אלהים הוא היודע ועד כי חף אנכי מפשע ונקי אנכי מהאשמה הנוראה ההיא,והוא ינקום את נקמת דמי השפוך על לא חמס בכפי " אח"כ קבל עליו באהבה את גזר דינו הקשה ויאמר : שמע ישראל וכו' ובדברו זבחוהו האכזרים וכרתו ראשו מעליו.—

שני היהודים הנותרים עודם יושבים במאסר ומעונים בכל ענוים קשים וגם הם מעותדים להרג. הה! מי ירחם על האומללים הנקיים ההם, ומי יעורר את ממשלת ספרד חמען צדק לפניה יהלך הדרישת הדבר הזה ! זה הוא פרי הציוויליזאציאן אשר באה בממלכת מאראקא לרגלי ממשלת ספרד אחרי נצחונה שם שמלחמה האחרונה !

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 196 מנויים נוספים
אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר