אוצר המנהגים והמוסורת לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

מבוא כללי לתולדות ההלכה והמנהג בישראל א. השתלשלות התורה שבעל פה

  1. התורה ניתנה למשה מהר סיני, וממנו נמסרה ליהושע, הוא העבירה לזקנים ואלה העבירוה לנביאים עד לאנשי כנסת הגדולה(אבות א, א) [תקופת בבל, מדי ופרם].
  2. בימי בית המקדש השני(בתקופה היוונית) פעלו חמישה זוגות של חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בארץ ישראל, הראשון – נשיא והשני – אב בית הדין: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, הלל ושמאי, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, שמעיה ואבטליון(אבות א, ד-יב).
  3. התורה שבעל פה בצורתה הראשונית – המשנה – נשנתה על ידי התנאים, הם חכמי המשנה שפעלו במשך חמישה דורות, וביניהם: רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא,

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי ועוד [התקופה הרומאית]. היא נערכה סופית על ידי ר׳ יהודה הנשיא, בערך בשנת 200 למניינם.

המשנה כוללת שישה סדרים [=ש״ס] וסימנם: זמ״ן־נק״ט [= זרעים(ברכות ומצוות התלויות בארץ), מועד (שבת וחגים), נשים (משפחה ואישות), נזיקין(ממונות), קדשים(קרבנות ומקדש), טהרות(טומאה וטהרה)].

  1. האמוראים פירשו את המשנה בתלמוד הכפול: התלמוד הירושלמי שנערך בטבריה על ידי ר׳ יוחנן בשנת 400 למניינם, והתלמוד הבבלי שנערך בבבל על ידי רבינא ורב אשי בשנת 500.
  2. תקופת הגאונים נמשכה כ־500 שנה (1038-589), ופעלו בה ראשי ישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל. הם השיבו לשאלות בהלכה לכל תפוצות ישראל, וביניהם: רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון, חותמה של התקופה.
  3. כאן מתחילה תקופת הספרות ההלכתית, אנשי ההלכה, ראשונים ואחרונים.

א. עמודי ההוראה הראשונים הם: 1. הרי״ף (רבי יצחק אלפסי, מרוקו, 1013- 1103), שסיכם את הלכות התלמוד על פי סדר המסכתות בחיבורו ׳תלמוד קטן׳. 2. הרמב׳׳ם, המכונה ׳הנשר הגדול/ הוא רבי משה בן מימון (ספרד,

מרוקו, מצרים, 1204-1135), שחיבר את ספרו הגדול ׳משנה תורה׳(׳הי״ד החזקה׳) הכולל 14 חלקים על פי נושאים. 3. הרא׳׳ש (ר׳ אשר בר יחיאל),

שנולד באשכנז והיה תלמידו של מהר״ט מרוטנבורג, עבר לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, ב־1302, בהמלצת הרשב״א, ושם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה. 4. ר׳ יעקב בן הרא׳׳ש (גרמניה, ספרד, 1343-1269), ׳בעל

הטורים, הקרוי על שם חיבורו ׳ארבעה טורים,: א. אורח חיים – חיי יום יום,

שבת וחגים; ב. יורה דעה – דיני כשרות; ג. אבן העזר – דיני משפחה ואישות;

ד. חושן משפט – דיני ממונות.

ב. האחרונים שהעמידו את ההלכה בצורתה הסופית הם: 1. רבי יוסף קארו (ספרד, תורכיה, ארץ ישראל, 1575-1488). המפורסם בחיבוריו: ׳בית יוסף, – ביאור על ארבעת הטורים; ׳כסף משנה, – פירוש על ׳משנה תורה, לרמב״ם,

רשלחן ערוך, – קיצור ה׳בית יוסף, המחולק לסימנים ולסעיפים. 2. ד משה איסרליש (הרמ״א) (פולין, 1572-1520), שחיבר את ה׳מפה׳ – הגהות על ה׳שלחן ערוך, שנדפסו בתוכו, אך רק במקום שמנהג בני אשכנז שונה ממנהג בני ספרד.

ב. המנהג – גדרו ומקור סמכותו

על המנהג, גדרו וסמכותו הקדיש החוקר דניאל שפרבר בחיבורו בן שמונת הכרכים דיון רב ומגוון, ובכרך ח נכללת ביבליוגרפיה מקיפה ביותר על הנושא.2 להלן חלק מדבריו ומדברי אחרים.

תוקפו של דין תורה נשען על הקבלה מסיני. כיוצא בזה, דיני חכמים נשענים על הצו ׳לא תסור,. אולם מה גדרו של מנהג, ומה מקור סמכותו?

על פי מקורות שונים גדרו של מנהג וכניסתו לתוקף מחייב מצריך כמה תנאים: עליו להיות מנהג ותיק, שכיח ותדיר, שהתפשט בכל העיר כמנהג של רבים ולא של יחידים, אינו שנוי במחלוקת ואין עליו ערעור. למעמדו של מנהג ולהתקבלותו ידועים כמה ביטויים מן התלמוד, כמו ׳פוק חזי מאי עמא דבר,, ׳הכל כמנהג המדינה, וכן ׳מנהג אבותיהם בידיהם,.

מה מקור סמכותו של מנהג? על כך יש כמה תשובות. רב שרירא גאון שואל: ׳מנלן דמנהגא מילתא היא?, ומשיב: דכתיב ׳אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, (תורה תמימה, דב, יט, יד).

הרשב״א, בהתירו את המנהג שנהגו להזכיר לציבור את אמירת ׳יעלה ויביא, בין קדיש לתפילת מעריב, מסכם וכותב: ׳ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר, (שו״ת הרשב״א, סימן רצג). הרא״ש כותב דברים דומים: ׳הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כך (שו״ת הרא״ש, כלל בה). גם מהר״י קולון כתב: ׳דאין יתכן מנהג קבוע שיפול בו הטעות לעשות מגד כל חכמי הדור׳(שורש נד). בסגנון דומה כותב גם הבית יוסף בנושא היתר שימוש בקדרות חדשות ביום טוב: ׳וכן המנהג פשוט היום ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר׳(טור או״ח, סימן תקב). כיוצא בזה כותב מהרש״ם בהתירו מקווה המחומם בגוף חימום פנימי לרחוץ במים חמים בשבת: ׳סוף דבר, כן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל׳(שו״ת מהרש׳׳ם, חלק ג, סימן קט). גם המגן אברהם הביא בשם מהרא׳׳ש ש׳אמרינן מנהג עוקר הלכה, דודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש׳(או״ח סימן תרץ, סעיף כא). הרי אפוא שתוקפו של מנהג נובע מהתפשטותו בעם בלי שיצא עליו ערעור של חכמים בדורו.

הערת המחבר: על מקור תוקף המנהג ראה ד׳ שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, ירושלים תש״ן, פרק א, עמ׳ כ-כג (להלן: מנהגי ישראל); על כוחו וסמכותו של המנהג ראה שם, פרק ב, עמ׳ כד-ל. ביבליוגרפיה נבחרת על מנהגים ראה שם, כרך א, מבוא והערות שם, וכן בכרך ב, פרק א, עט׳ א-טז, ׳מהות המנהג ותקפו', ונספח שם, עמ׳ יז-כב. על פשרה במנהג ראה שם, פרק ב, עט׳ כג-סז ונספח שם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר