תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' י.ג.הררי-המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הפרעות הנוראות ביהודי מרוקו, שנערכו באותה תקופה במצוותו של אדריס נעטפו באיצטלה של קדושה. ראשית הוציא אדרים צו המחייב כל יהודי להמיר את דתו. הוא דאג גם לביצועו, וכך הרס שלש קהילות יהודים בערים: ראדום (Teshendal) שינדל ,(Radom), וכינאר (Chenar). עד מהרה התברר כי היהודים אינם נוטים לקבל את הדת החדשה וצבאם שוב עומד הכן על רגליו ומוכן להשיב מלחמה שערה. בהתמודדות הראשונה בין הכוחות נצחו היהודים והיכו באויביהם כ־8000 איש. אדרים הבין כי הוא נתון בסכנה וכל כשלון נוסף יערער את מעמדו. לפיכך לא נתן שהות בידי יתר הכוחות המתנגדים לו בארץ. לקרבות הבאים הביא צבא רב ואף את הנשק הכבד של אותם ימים — פילים. ההתנגדות היהודית היתה חריפה מאד ונצחון האדרסים התעכב, ומשבא בסוף, הותיר אחריו אבידות כבדות מאד. המלחמה לא תמה בשדה הקרב. חמת אדרים בערה בו וצבאו דרש פורקן ותגמול. שלושה אזורים השביעו רעב זה לעת עתה. אזור אל־קאֵדאן (Elkiddan), טאהיר (Tahir), ואזור נהר סאטיר (Sater). את מחול הדמים אשר ערכו גבורי החיל האלה לאנשי המקום השלימו בחילול נשותיהם ובנותיהם. כל מעשי האכזריות הללו העמידו שוב את שארית הלוחמים הרצוצים אל מול הצבא השולט.

גם קרב זה היה קשה לשני הצדדים. עם סיומו התחייבו היהודים לשלם כל שנה מם עונשים גדול ונוסף לזה, העברת 24 נשים בתולות אל ארמון אדריס. האדרסים מצידם ויתרו על שאיפתם לאסלם את היהודים. שביתת נשק זו היתה לרועץ לבני ישראל. תנאי הנצחון המשפילים של אדרים ויחם השלטונות אליהם, השפיעו על מחשבות רשע של שאר תושבי מרוקו, שראו הזדמנות ועת נוחה לחבל בעם הנדכא. שוד וגזל הפכו למעשים שבשיגרה. אפילו סחר באנשים יהודים החל פורח, בהיותו בהסכמה שבשתיקה. המצב כה הוחמר עד שכל היהודים חויבו מטעם הקהילה בתשלום מם שנועד לפדיון שבויים. אולם בזאת טרם כלתה הרעה. סכסוך פנימי בקרב יהודי קהילות שאווה (Chaouya), הביא להלשנה בפני השלטונות על מרד העתיד כביכול לפרוץ. אדרים לא היסס ושלח את שר צבאו יחיא. היהודים שגונב לאוזנם מעשה השטנה, הדפו בראשונה את הצבא המסתער. עתה עלה אדריס עצמו בראש חיל עצום ורב של מתפרעים. כוח המגינים תשש וגווע. מעשי זוועות אל־ קדן, טהיר וסאטיר חזרו ביתר עצמה וזוועה.

נראה שהפעם קצה נפשו של אדריס בעם המתמרד וקשה העורף. כל מעשה מועט חשיבות וכל שמץ רמז נגד השלטון זכו לפעולת תגמול נמרצת. ההסכם המוסלמי—יהודי נשכח כליל. הנצחון היה שלם. מרתפיו וחדרי ארמונו של אדרים מלאו יגיעת כפיים ורכוש יהודי. הדיכוי היה רב ומייאש ללא כל פתח הצלה. הסבל הרב גרם להמרת הדת של רבבות רבות מיהודי מרוקו. רבים מן התושבים המוסלמים כיום נחשבים לצאצאי אותם יהודים שהמירו את דתם בזמן ההוא (כגון משפחות שוקרון מקלי (כהן סגלו), בן נאני, כהן, סבתי (בן שבת), חור ועוד).

מאמר המדרש: ״צדקה עשה הקדוש ב״ה לישראל, שפיזרם בין האומות, כדי שלא יוכלו לכלותם יחד״ — התאמת גם פה במובנה הצר של הכוונה. לא כל יהודי מרוקו דוכאו תחת יד המורד. במזרח הארץ באזור אוראן (Auran), השתרעה עיר מבצר יהודית בשם אל־אזוד (Elazoud), אשר תנאיה הטופוגרפיים ומבצרה מנעו מצבא אדריס לכבשה. גורל דומה היה ליהודי מערב מדבר סהרה שאל מדינתם אשר הקימו, לא הגיע אדריס. מדינה זו שלטה על אזור וואד—דרעא ותחת חסותה היו גם עמים אחרים. מקובל שראשית קיומה היתה עוד בימי רומי. על אחריתה במאה ה־12 עוד ידובר להלן.

שש שנות שלטונו של אדרים גרמו במדה רבה לשינוי דמות הישוב היהודי במרוקו. המצב הדמוגראפי נשתנה לבלי הכר. חסרים לנו כיום נתונים מדויקים, אך ידוע כי האוכלוסיה נדלדלה מאד. קהילות רבות הושמדו כליל, יהודים רבים נתאסלמו, אחרים נתפזרו על פני הארץ ומספר המהגרים לא היה מבוטל. כל הישוב היהודי שנתרכז לאורכו של האוקיאנוס האטלנטי והיווה את חוט השדרה של יהדות מרוקו, התפורר. מצב הקהילות הנותרות והצבורים המעטים החדשים שניסו להתארגן, היה בכי רע, מבחינה כלכלית איבדו את משענתם. מספרם נתמעט ובשל כך שובש מסחרם וקשריהם נותקו. הדרך לשיפור לא נראתה. התמוטטות זו גררה אחריה את שבירת הרוח הגאה והגו הזקוף. האמונה נתמעטה ויהודי מרוקו העומדים בגאוה על נפשם נראו כעבור שנים מעטות כיציר אגדה. אפיים דוכא ונשבר. הקרקע הרצוצה שעליה נשענו לא הצמיחה אלא באושים: עם מתרפס, פחדן ומלא יאוש.

בנו של אדריס הראשון ירש מאביו את שמו תחילה, ואת כסא שלטונו כעבור שנים מספר. הברברים תושבי הארץ תמכו באיש צעיר זה וראו בו את שליטם (819), לאחר מות אביו(בהיותו בן שש עשרה שנה). בין השנים 819—793 נטלטלה הארץ בידי התושבים הפאטימיים (פלג שיעי אסמאעילי) שהשלימו פעולותיו של הרון אל־ראשיד, הרעילו את אדריס וכבשו חבלים נרחבים ממרוקו. עם עליתו לשלטון של אדרים השני נתברר כי התפוח נפל רחוק מן העץ. לפחות ביחסו לנתיניו שלא מבני עדתו, נהג השליט ברוח אחרת. ההריסות הרבות שהשאיר האב הכובש, ואחריו הצבא הפאטימי דרשו שיקום מהיר לשם החזרת הארץ לחייה התקינים ולהבטחת שלטון יציב. אחד ממפעלי אדריס השני, החשוב מכולם היה הקמת העיר פאס, בשנת 824. (קברו של אדרים השני נמצא עד היום בפאס ונחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר למוסלמים במרוקו. כניסת זרים אליו אסורה.) היורש האדרסי היטיב לבחור במקום זה כמרכז למלכותו.

פאס נמצאת בצפון מרוקו על רמה, באזור נושב ליד הנהר סיבון (Sibon). עוד לפני הקמתה חיו שם תושבים מספר: מוסלמים, נוצרים וגם יהודים. אדרים ידע כי העיר תשען רק על תושביה ונהג בהתאם. הוא פירסם ברבים, כי כל אשר יתיישב בבירה החדשה, יזכה בחופש התנועה מבחינה חוקית. בזאת רמז בעיקר לבני הדתות הלא מוסלמיות שבמרוקו, בראש ובראשונה ליהודים, שראו בכך נס משמים. עד מהרה הגיע שמע העיר הנפלאה ההולכת ומוקמת גם אל מחוץ לגבולות מרוקו ואף עד יבשת אסיה. הישוב הלך וגדל בקצב מפתיע. כעבור מספר שנים הגיעה פאם ליעודה, והיתה למטרופולין של מרוקו. רבים מתושביה שהיו יהודים, חלקם הארי בא ממרוקו, וכן הגיעו לשם מטוניס (קיירואן), ממצרים, בבל ופרס. גם אותם המהגרים שברחו קודם לכן לספרד בזמן אדרים הראשון, חזרו עתה. כך שאופיה של העיר נקבע במידה מסוימת על ידי מהגרים. רבים מאלה שבאו להשתקע בפאס הביאו עמם מלאכות וסחורות שעסקו בהם במקומותיהם ובכך גרמו להתפתחות כלכלית מהירה של העיר. אדריס השני הכיר בגודל הטובה הצומחת לו מהיהודים. הוא איפשר להם לעסוק במסחרם באורח חופשי ומאוחר יותר לא רק בפאס. המסחר פרץ גבולות המקום והביא לתוצאות המקוות. כך גדלה עיר זו והיתה מרכז ליהודי צפון אפריקה. בתחילה היתה בעיקר מרכז כלכלי כשרוב המסחר הארצי והיהודי נתרכז בה, מאוחר יותר התפתחו בה גם חיי הרוח של יהודי מרוקו. עירוי הדם שבא מקהילות רחוקות השפיע רבות לטובה. פאס הפכה מרכז רוחני ליהדות המגרב עד לדורות האחרונים.

בין השבויים וסתם יהודים נרדפים שהגיעו מאיטליה וספרד היה גם הסופר והרופא המפורסם שבתי דוֹנוֹלוֹ, המוסר בסיפור על כיבוש עיר מולדתו אֹוירי בידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה (925), כי ״נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים, ויתרם הלכו בשבי״. הוא עצמו נפדה בטאראנטו בממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפאלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה. וב״מגילת אחימעץ״ מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה״נ. עיר זו נכבשה על־ידי צבאו של אל־מועז, הכליף הפאטמי (953—975) שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969). ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל נשא חן בעיניו של אל־מועז, שהיטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות, סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר׳ פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו הולך בכל המדינות״.