יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל.

casablanca

בתיאור מלא־חיות זה משתקפים רבדים שונים של חברת המלאח היהודית, רבדים שהיה ביכולתם להשפיע על דיוקנה ועל נטיות ההזדהות בתוכה. תרבותם הבסיסית של הדיירים כולם היא ערבית־יהודית מקומית; רק בודדים, בעיקר מקרב הילדים, עושים צעדים בשפה הצרפתית, ובכך מקבלים מעמד של מתווכים בין בני המשפחה לבין התרבות האירופית שמעבר לחומות המלאח והמיוצגת בתיאור זה בעיתון הצרפתי. ברם, הזיקה הקרובה למוסלמים – זיקה המיוסדת על תרבות מקומית משותפת ועל יחסי גומלין הנובעים משכנות הדוקה – לא מולידה בהכרח הרגשת קירבה למוסלמים. אדרבה, מוסא, יהודי דל ועני שאין לו נגיעה לחברה הצרפתית או לתרבותה, מגלה תמיכה בצרפתים ונאמנות עזה להם, ומביע רגשי בוז ושנאה כלפי שכניו המוסלמים. לא כל המשתתפים בפגישה שותפים לרגשותיו כלפי כל מה שמייצג המוסלמי, אם כי ניווכח בשורות הבאות שהם מרגישים עצמם מנוכרים לשכניהם, בני הדת האחרת. ובלשונה של סימי: ״המדינה הזאת היא של המוסלמים, לא שלנו״.

 

המעניין ביותר הוא הבלבול והערבוב של הרגשות שנוצרו אצל ארמנד. הוא לומד לדעת מביתו, מבית־הכנסת, או מסביבתו היהודית במלאח, שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב, 'מכאן שהוא נמנה עם מחנה שכניו היהודים, הבוחרים להתרחק מקבוצות אתניות אחרות. לעומת זאת, בבית הספר של כי״ח הוא לומד לדעת שאבותיו הם ה״גאלים״ – אבותיהם -קדומים של שליטי הארץ הקולוניאליים. עם זאת, אין הוא יכול להתעלם מהעובדה שחוץ מהכומר (שטיפל אגב בכנסייה העתיקה של קזבלנקה אשר ניצבה בתוך המדינה) ומבעליו של ־קולנוע – הוא מכיר את הצרפתים רק מקריאה בספרים. אם נרצה, הרי לפנינו המחשה ־־י הגבול העובר בין ילידים לאירופיים. סביבתו המיידית של ארמנד היא סביבת יהודים ומוסלמים – ילידים כמוהו.

 

השפעת הלימודים בכי״ח על תפיסת זהותו העצמית של ארמנד לא היתה אפוא ברורה, ובוודאי שלא הולידה הזדהות מיידית עם צרפת. בשלב זה, היא באה לביטוי בהתפתחות ההבדל בין תפיסת הזהות המסורתית של סביבתו הקרובה לבין זו שלו. משמע, אם לשאר הדיירים ברור הפער הבלתי־ניתן לגישור בינם לבין המוסלמים – אצל הנער מסתמנים בקיעים וסימני שאלה. יתרה מזו, תמונה אחרת, אשר עולה בזכרונו, מלמדת כי החינוך הלאומי־הצרפתי מעורר בו רגשות שהיו יכולים לעורר חלחלה בלבם של מורים רבים בכי״ח:

 

■ הפעילות ברחוב ערה. במפעל הקטן הצמוד אלינו והמייצר נעליים, מכונות התפירה מתקתקות בקצב של מכונות ירייה. למוסטפא, שנכנס אלינו בדרך כלל לשאול אם .מתקיים משחק הערב, יש היום מנגינה אחרת.

׳חביבי מאיר אני עומד להגיד לך משהו שלא הייתי אומר אפילו לאחי. הימים לא טובים. אני מבקש ממך לנעול את החנות ולהגיע עם בנך הביתה.״

חלפו כעשרים דקות מרגע ההודעה ואנחנו כבר בבאב מרכאש. ברחובות אין שום סימן המעיד על דבר חריג.

מאז ראשית המאורעות חונה דרך קבע ליד תחנת המשטרה שבמרכז הרחבה, והמאוישת;דרך קבע בשוטר צרפתי אחד ובמספר שוטרים מוסלמים המכונים על־ידי היהודים סבקוני (נבערים מדעת), מחלקה של חיילים מוסלמים המשרתים ביחידות הצבא הצרפתי חיילי יחידת הגומיה. גבוהי קומה, לבושים שמלה ארוכה בצבע חאקי וחמושים במקלעים ובסכינים ארוכות, או יחידת חיילים סנגליים, כושים ענקיים בעלי ציוד צבאי זהה ובשמלה בצבע אדום. אבא דוחק בי להדביק את צעדיו המהירים בחוזרו על המשפט ׳מוסטפא יודע על מה הוא מדבר״.

התחילת רחוב ספי שברי הזכוכית מגיעים לגובה ניכר. בכניסה לבניין אנו נתקלים באמא המבוהלת.

איך הגיעו לרחוב כל שברי הזכוכית? אנו שואלים.

 

״הייתם צריכים לראות ולשמוע. הם [הכוונה למוסלמים הנאבקים בצרפתים – י״צ] הביאו משאיות של ארגזי בקבוקים ריקים והשליכו לרחוב.״

חבל. הייתי בשמחה עוזר להם. אחרי כל צפייה בסרטים של לורל והררי, השמן והרזה, אני מת להיכנס לדברי זכוכית ולהפיל הכל.

דקות ארוכות של חרדה חולפות. כל ההמון הנשמע בבירור מהרחבה שליד הצריף הולך ומתעצם. מרחוב אל פתח נשפכים אל המחצית הקדמית של רחוב ספי גלים של צעירים. מהרווח הקטן שבתריס חלון הצריף אני עוקב אחריהם.

 

המון משולהב. נכון לקרב בידיים ריקות ובפיו סיסמה אחת: ״בן יוסוף לממלכתו ואנו הלאומנים נמות עליו״.

״אוי לנו,״ זועקת אמא. ״איפה הצבא? הם ישחטו את כולנו.״

תשובתו של סידי מוחמד [בעל־הבית המוסלמי של משפחת אטדגי – י״צ] מגיעה אלינו מהחצר של הקומה השנייה:

״הם לא ישחטו אף אחד. אני ערב לשלומכם. אלה חמומי מוח. מי צריך את הצרות? אם במקום לירות הצרפתים היו מסכימים לדבר לא היו עוד הפגנות ואלימות.״

סידי מוחמד אומר כל הזמן דבר והיפוכו. בעיניו ״לדבר״ כמוהו להסכים לדרישות המפגינים ואם לא מדברים טבעי שיש אלימות והוא נגד אלימות.

 

מתי ואיך הגיעו חיילי הגומיה? בראשם קצין צרפתי נוצרי, ביחד שנים־עשר גברתנים, טורבנים על ראשם. הם מתארגנים ליד המשאבה, שקועים בים הזכוכית, קסדות, מגן,כידונים ומקלעים, ומסתדרים לרוחב. עוד מעט יחשיך. אני בעמדת תצפית מצוינת. לחיילי יחידת הגומיה ולסנגלים תדמית מפחידה. לדברי מוסא אלה הם לוחמים נועזים המשספים את גרונו של האויב ומי שפחות מזה ביתר מהירות ואדישות מאשר הרב השוחט תרנגול. ורק הם כמוסלמים יודעים איך לדבר עם מוסלמי מתפרע, ולא החיילים הצרפתים הנוצרים עם חוקי המוסר שלהם. המפגינים שולחים לעבר החיילים יד קפוצה מלווה בתנועה מגונה. כל הכבוד לאומץ לבם. אנשים חסרי מגן העומדים מול הכידונים השלופים של הגומיה חייבים להיות צודקים. אין לי מושג ברור מה מידת צדקתם. אהדתי נתונה להם. כפי שהיא נתונה להמון הצרפתי המסתער בזעם על הבסטיליה מול חיילי המלך במהפיכה הצרפתית.

 

הלילה עוטף את זירת העימות. אורות פנסי הרחוב חוזרים כסימפוניה של ניצוצות צבעוניים מים הזכוכית. צפירה ארוכה מכיוון הנמל הקרוב. קריאה לתפילה מראש צריח המסגד שבאופק. ההמון מחליט להתפזר מרצון. אט אט הוא נבלע בחזרה אל תוך שכונתו; ״בן יוסוף״ שבפיו מאבד בהדרגה את רעם זעמו. אחדים מהחיילים ניגשים למשאבה להרוות את צמאונם. בחיים זה לא כמו בסרטים. חבל. או אולי מוטב כך. לאדם הזכות והחובה להגן על עצמו כשמתנכלים לו.

 

מהו הדבר שמניע את המוסלמים להילחם בצרפתים, שהביאו אתם אור וקדמה? מה ההיגיון בדרישה להסתלקות הצרפתים? ומה ההיגיון שחיילים מוסלמים נלחמים באחיהם, אפילו אם הם משרתים בצבא הצרפתי? הם מתפללים את אותן התפילות. האם דבר כזה ייתכן בין יהודים. לעולם לא. יהודי לא ירים יד על יהודי אחר. יהודי אינו הורג את אחיו. ועוד שאלה המטרידה את כולנו. האם יש יהודים במחתרת? למוסא יש תשובה. ״למה שנילחם? המלחמה הזאת לא שייכת לנו. ובכלל מוטב שהיהודים לא יתערבו.״

 

יש יהודים במחתרת או אין? המלחמה הזאת כן או לא שייכת גם לנו? בבית־הספר היא כלל לא קיימת. בבית הספר לא קיימים מוסלמים. לא קיימת מדינה ששמה מרוקו. לא קיים נביא ששמו מוחמד. ובוודאי שלא קיימים צאצאים שלו. אלמלא השיעורים של

 

אדון צרפתי המספר לנו על מלחמות היהודים בזמנים ההם גם יהודים לא קיימים. כל האירועים החשובים בעולם התרחשו לפני או אחרי בואו של המשיח ישו הנוצרי. בבית־הספר שלנו יש רק מדינה אחת בעולם. צרפת, כל השאר אינו חשוב.

מהרחובות הצדדיים המסתעפים מרחוב ספי, במרחק שתי חנויות מלפני המשאבה מגיחים לפתע עשרות נערים חמושים בסכינים. בו בזמן מגיחה מרחוב אלפתח עוד קבוצה. החיילים הבודדים שלא הקדימו להתפנות למנוחת לוחמים פותחים באש: צרורות ארוכים, צרורות יותר קצרים. אני מתמזג עם רצפת הצריף. רעש של זכוכית הנשברת בשנית, זעקות של פצועים. השקט הפתאומי מעיק. אני לבדי בצריף, נער המבקש את קרבת אמו הזועקת מתוך החדר: ״עמרם! תענה לי! אוי לי. הרגו אותו.״

 

״אני חי! רק עוד רגע ואני בא.״ אני חייב לראות. זה הרבה יותר מרגש מהסרטים. הצצה זהירה מהרווח מהתריס. חיילים סנגלים, שקל לזהותם בגלל ניגוד הצבעים אדום שחור, מגיעים בריצה מכיוון הרזידנס. מגע היד שאני מרגיש על גבי מאיץ בי את קצב פעימות הלב. אמא גוררת אותי אל החדר. רק עוד רגע, אני חייב לראות רק עוד […] התחינות לא עזרו לי. למחרת התקרית אני רץ לקנות עיתון. הראשון שאני קונה מאז שאני יודע לקרוא. בעמוד השלישי אני נתקל בכותרת קטנה: הצבא פיזר הפגנה אלימה של מתפרעים ברחוב ספי. החיילים נאלצו לפתוח באש בגלל השעה המאוחרת. אין בידינו סיכומים על מספר הנפגעים״. ובכתבה נפרדת ״נעצר אחד ממנהיגי המרד בעיר קזבלנקה. מוסטפא בן סלים. […] ״ רגש מוזר של גאווה מצית אותי. מי מחברי יאמין לי שמוסטפא זה הוא החבר של אבא, החבר שכנראה הציל את חיינו. מההתחלה העדפתי להסתיר את החברות של אבא עם סוחר הסמים מוסטפא. שוכני המלאח אינם זקוקים לעיתון כדי לדעת מה התרחש בין חומותיו. מוסא מכנס בדחיפות אסיפת דיירים שלא מן המניין. ״ראיתם? מה שהגומיה לא הספיקו לחסל, הסנגלים טבחו ודחסו לתוך שקי יוטה ריקים שהכילו קמח.״

 

״תגיד מוסא״, שואלת אסתר, ״איך אתה מסביר שנבערים ופחדנים סידרו את הצבא. אני לא ראיתי. נורא פחדתי להסתכל. ארמנד הבן של רחל ראה את הכל.״ וכשהיא פונה אלי: ״ספר לנו עוד פעם איך זה היה״.

מוסטפא לא יכול היה לראות את אשר התרחש מחלון חדרו. כך שאינו יכול לסתור את הגירסה המנופחת שאני מספר לו. לא רק למוסא שמורה הזכות לדחוס טבוחים לתוך שקי יוטה ודווקא של קמח. גם אני נולדתי וגדלתי במלאח.

(שם, פרק 22)

 

מן הדברים הללו מתברר שהחינוך המערבי־המודרני שכי״ח העניק לתלמידיו, ושהוסיף עליו קורטוב חריף של פרו־לאומיות צרפתית, לא הוביל בהכרח להזדהות עם המתיישבים הצרפתיים. ההשפעה על הנער היהודי מהמלאח, אם היתה כזו, היתה יכולה לגרום לו להשתחרר, באופן חלקי, מהסגירות האתנית המסורתית של סביבתו היהודית ולהיפתח לבני קבוצות אתניות אחרות, ביניהן, לוחמי החופש המרוקניים, שנואי־נפשם של המתיישבים ״צרפתים ובני־בריתם. עם זאת, יש לזכור כי רגשי אהדה רגעיים שארמנד גילה כלפי לוחמי החופש המרוקנים, אינם מצביעים על הזדהות עמוקה. אדרבה, מול מלחמת דוד וגוליית ״מתנהלת לנגד עיניו הוא מזהה בקרבו קושי להזדהות עם השבאב המוסלמי. יתרה מזו, נקטעים אחרים הוא אף חושף רגשי זרות וניכור כלפי המוסלמים, רגשות שלא ניתן להפריד אותם ממורשתו היהודית־המסורתית ומהחינוך המערבי הפרו־צרפתי: "למוסלמים אנחנו "חשים בוז, מאחלים להם אסונות, ומייחסים להם טומאת גוף ונשמה, מול העליונות ״מוסרית והטוהר של היהודים. אלה הן מחשבותינו״, הוא כותב בתארו את אחת ־״תכנסויות של אנשי הבית ברחוב ספי אצל מוסא. ועוד הוא כותב: ״מתגנב ללבי חשש לטן, האם המוסלמים יודעים את רחשי לבנו כלפיהם? אם הם יודעים, לבטח לא אנו יהודי ״שכונה אמרנו להם. אין יהודי כזה שיעז להגיד למוסלמי ולו חלק מזערי מכל "הטובות״ שהוא מאחל לו. אני מתבונן בהם, במוסא ובאשתו המבוגרים יחסית, באסתר ובאמא היותר צעירות. הם משוכנעים ומשכנעים. אני רואה על פניהם אור. אור המבטא את היופי הפנימי הנשפך החוצה. זה האור שאני רואה בערב יום הכיפורים על פני ההולכים לבית הכנסת עת אנו נוהרים מיד לאחר הסעודה המפסקת לבושים בגדי לבן לבתי הכנסת הרבים שבשכונה. שדעה זו נאמר שהיהודים משולים למלאכים. כן […] אני מלאך אני יהודי״(שם, פרק 4).

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

עמוד 49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  
רשימת הנושאים באתר