אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות.

חלוצים בדמעה

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר