ארכיון יומי: 20 במרץ 2021


Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana

une-histoire-fe-familles

BOUCHARA

Nom patronymique d'origine arabe, sumom devenu nom patronymique indicatif d'une caracteristique physique: textuellement l,homme au poil, le poilu, le chevelu. Ismael Hamet precise qu'il s'agit du poil place de facon tres particuliere, comme sur le nez, sur une paupiere et plutot sur un grain de beaute ou une tache de la peau. Malgre cette origine typiquement arabe, la celebre famille Bouchara d'Algerie qui a domine la vie de la communaute au milieu du XVIIIeeme et au debut du XlXeme siecle, etait originaire de Livoume comme la famille de rabbins de Tunisie qui porte un nom semble-t-il proche: les Bocara. C'est qu'en fait cette famille originaire du Maghreb, s'etait comme nombre d'autres families families de la region, installee a Livourne au XVIeme siecle, repondant a l’appel du prince de Medecis. Pour donner a sa capitale Florence un acces la mer, le prince de Toscane avait proclame en 1593 dans sa celebre "Livornina" que les marchands juifs de Berberie et les descendants des expulses d'Espagne qui accepteraient de venir peupler le nouveau port, seraient assures de la liberte religieuse et beneficieraient de grands privileges economiques. L'appel rencontra des echos tres favorables et en quelques decennies Livoume devint le plus actif des ports italiens. Avec le developpement du commerce, nombre de negociants livoumais devaient un siecle plus tard commencer a essaimer dans les ports mediterranneens, en particulier a Tunis et Alger. Le nom est atteste en Algerie a partir du debut du XVIIIeme siecle. Au XXeme siecle, nom peu repandu porte, sous cette forme presque uniquement en Algerie (Alger, Oran, Constantine, Guelma, Setif, Saint-Amaud) et tres peu au Maroc (Casablanca) et en Tunisie (Tunis).

 

ABRAHAM: Le premier membre connu de la famille, fondateur de la dynastie qui marqua la vie de la communaute d'Alger au XVIIIeme siecle. Commercant, il arriva de Livourne a Alger en 1712 et y etablit une maison de commerce international principalement liee a sa ville natal e. Le port italien etait devenu depuis la fin du XVIeme un grand centre juif dont les commercants ont ensuite essaime dans tous les ports mediteraneens, de Mogador au Maroc a Alexandrie en Egypte, en passant par Alger et surtout Tunis. Rapidement il prit de l’ascendant sur la communaute en raison egalement de sa formation de rabbin et en devient le Mokadem, le chef.

 

YAACOB RAPHAEL: Fils d'Abraham, il succeda a son pere a sa mort en 1735 a la fois a la tete de la maison de commerce et comme Mokadem nomme par les autorites pour etre leur representant aupres de la communaute juive, poste qu'il occupera jusqu'a sa mort en 1768. Il developpa encore plus l'affaire familiale, devint consul a Alger de la principaute italienne de Raguse en Sicile meridionale. Mais c'est sur le plan communautaire qu'il se distingua le plus en favorisant les etudes – il financa la Yechiva de rabbi Yehouda Ayache et la publication de son livre, "Lehem Yehouda". Mais 1'exces de richesse et de pouvoir, la montee de nouveaux riches rendus prosperes par le grand developpement du commerce avec les pays europeens, entraina une tres grave crise morale des couches dirigeantes. L'autorite des rabbins, dependant economiquement de la nouvelle classe de dirigeants soutenus par les autorites, etait bafouee au point que quatre d'entre eux deciderent de ne plus juger et que les deux plus grandes autorites rabbiniques, rabbi Yehouda Ayache et apres lui rabbi Yaacob Benaim deciderent de quitter Alger. Parmi les facteurs de cette crise sans precedent au Maghreb, l'intervention intempestive du Mokadem, avec l'appui de son frere, le rabbin Yossef Bouchara, dans le cours de la justice rabbinique. C'est ainsi par exemple qu'il contraignit un notaire a falsifier un testament en faveur d'un proche de sa femme. De 1758 a sa mort en 1768, il s'opposa de tout son poids a l'application du testament original authentique.

 

YEHOSHUA: Sur l'etendue et la signification quotidieime de cette crise spirituelle l'aventure exemplaire de ce representant de la toute-puissante famille. Un jour Yehoshoua demanda en mariage une jeune fllle du peuple, proche parente du grand rabbin rabbin Yehouda Ayache. Ses parents angoisses – impossible de refuser et de se heurter a une aussi puissante famille, mais impossible egalement d'accepter, le jeune homme ne respectant pas les preceptes religieux – s'adresserent a rabbi Yehouda qui demanda un temps de reflexion. Le lendemain en se reveillant, il ouvrit la Bible et tomba sur le passage du prophete Isaie recommandant "ne le rejettez point car il porte en lui la benediction". Il y vit une reponse du ciel et donna son accord a ce mariage. Et effectivement quelque temps plus tard, le jeune homme sauva la communaute des mains d'un rebelle fanatique musulman qui ne revait que de la detmire, en l’empoisonnant, deguise en Berbere.

 

 YOSSEF: Fils d'Abraham. Frere de Yaacob-Raphael, il resta a Livoume comme representant de son pere Abraham et ne s'installa a Alger qu'en 1735. Dans la tradition familiale, il allia la rabanout aux affaires. Grand erudit verse dans les textes, il edita et prefaca le livre de rabbi Yehouda Ayache, "Vezot leyehouda" (Zalsbach, 1776).

 

ABRAHAM: Fils de Yaacob Raphael, il succeda a son pere a sa mort en 1768 et restera Mokadem des juifs d'Alger jusqu'en 1800, lorsqu'il fut depose en faveur de Naftali Boujenah. II developpa les relations commerciales avec les Etats-Unis dont il fut le representant a Alger jusqu'a ce que Washington lui prefere les Boujena-Bacri, mieux en cour avec le dey. Rabbin, il est l'auteur d'un traite connu, "Brit Abraham".

 

CHARLES: Un des heros de la resistance juive a Alger au cours de la guerre. Peu apres la debacle de l'armee francaise en mai 1940 trois jeunes Juifs, Andre Temime, Emile Atlan et Charles Bouchara, qui ne se resignaient pas a la defaite de la France, avaient organise un groupe clandestin de resistants. Pour dejouer la vigilance de la milice, ils louerent une salle de gymnastique au centre d'Alger et se choisirent comme moniteur Geo Gras, un patriote francais non-juif au-dessus de tout soupcon et qui ne se doutait de rien, en bons termes avec la Legion de Vichy. Ce camouflage parfait ne fut jamais evente et la salle Geo Gras devint le centre d'entrainement de la resistance juive dont on connait les exploits dans la prise d’Alger la veille du debarquement americain du 8 Novembre 1942 (voir Jose Aboulker). Il paricipa sous le commandement de Jacques Zermati a la prise et a la neutralisation de la Prefecture. Au lieu d'etre decores, les resistants furent on le sait sacrifres aux intrigues entre les Americains et les rescapes de Vichy. Fin novembre 1942, il fut arrete avec d'autres resistants pour affichage de papillons gaulistes. Liberes quelque temps apres, ils furent mobilises et envoyes sur le front tunisien, mais pas dans les unites combattantes alors encore interdites aux Juifs. Ce n'est qu'en Octobre 1943 que le general De Gaulle annula tous les restes de la legislation anti-juives, retablissant les Juifs algeriens dans leurs droits de citoyens francais a part entiere.

 

BOUCHOUCHA

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularite physqique: celui qui a une toupe de cheveux au sommet du crane, a rapprocher du patronyme tres repandu au Maroc Suissa. Le fait que ce nom soit porte par des Juifs recele un mystere difficilement explicable, la tradition rabbinique interdisant aux hommes de marcher tete nue, alors que le port de la choucha est tres repandu parmi les mystiques musulmans, en particulier berberes. Au XXeme siecle nom tres peu repandu porte en Algerie, principalement dans le Constantinois (Constantine, Gulema, Saint-Amaud, Setif).

 

BOUGANIM

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner, en raison de I'ambiguite de sa francisation. Il semble bien que l'origine soit Aboughanem, textuellement le proprietaire du betail. Sans etre directement eleveurs, les Juifs etaient tres impliques dans l'elevage du gros et menu betail sous forme de commandite. La seconde explication, avancee par Laredo se base sur l'origine berbere du mot qui signifie: le proprietaire du roseau, et par extension le proprietaire de la flute faite dans les campagnes marocaines de roseau seche, le joueur de flute. Autre explication toujours basee sur l'origine arabe: derive de Ghanim, le victorieux, celui, qui s’empare d'un butin qui fait une prise. C'est sous cette forme et dans ce sens qu'il est porte comme prenom d'homme chez les Musulmans. Un village du territoire de la tribu berbere des Zennane dans les environs de Marrakech, porte effectivement ce nom. Au Maroc, le berceau de la famille est dans la rergion du Sous, dans le village d'Oufran repute pour son cimetiere decrit comme le plus ancien de l'histoire des Juifs du pays. Trop excentrique, ce non ne figure pas effectivement sur la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle, basee essentiellement sur les patronymes des communautes du nord. II semble que le patronyme Ganem porte en Tunisie ait la meme racine, mais nous l'etudierons separement. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte au Maroc (Mogador, Safi, Casablanca) et en Algerie (Alger, Setif).

AMI: Educateur et ecrivain israelien de langue francaise, ne a Mogador en 1951. Apres des etudes a 1'ENIO il monta en Israel ou il etudia la philosophie. Actuellement directeur du service des ecoles et charge de la redaction des programmes d'etudes juives pour les ecoles de l'Alliance Israelite Universelle. Il fut a la fin des annees 1960 detache par l'Agence juive comme eductaeur aupres des Eclaireurs Israelites de France. Son premier livre "Recits du mellah", chronique tendre et ironique de la vie dans le mellah de Mogador, parut a Paris en

  1. Le second livre, "Le cri de I'arbre" retrace la souffrance de " de l'arbre qu'on

abat", metaphore pour les difficultes d'integration des olim du Maroc dans la Terre Promise dans les annees cinquante (Tel-Aviv, 1983). En 1990, il publia a Paris un essai, "Le Juif egare". A l'occasion de la commemoration du 500eme anniversaire de l'expulsion des Juifs d'Espagne, il edita a Jerusalem un recueil critique de textes sur le patrimoine sepharade; "L’or et le feu" et en 1996 il publia a Paris. "Le rire de Dieu", et "Jerusalem: sites et sources"; "La rime et le Rite" (Paris, 1996).

 

BOUHADANA

Nom patronymique d'origine arabe indicatif d’un trait de caractere: textuellelemt le pere de la tranquilite, l'homme qui apporte la paix et par extension l'homme calme, tranquille. pacifique. Autre orthographe: Bouadana. Au XXeme siecle nom peu repandu, porte au Maroc (Mogador, Tanger, Mazagan, Casablanca, Tetouan, Seffou, Rabat, Marrakech) et en Algerie (Oran, Alger, Mostaganem, Tebessa).

 

MOCHE: Commercant a Mogador, il fut parmi les donateurs pour la publication du livre de son compatriote rabbi Yossef Knafo sur les rites de la circoncision " Sefer ot brit kodech", publie a Livourne en 1884 

 

  1. DAVID: Rabbin a Mostaganem dans les annees vingt et trente.

 

Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון

נתיבות המערב

כו. יש נהגו שצוררים את המצה כמפה, ומניחים על שכמם ורצים אנה ואנה, וצועקים: ככה יצאו ישראל ממצרים, צרורות בשלמותם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה:

כו. כן מנהג מראקש וסביבותיה, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קס״ד) והוא כנ״ל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ג):

כז. נהגו לומר לילדים, אם לא תרדמו תזכו לראות את אליהו הנביא:

כז. כן הביא שם באוצרות המגרב (פסח), וכ״ז כדי שלא ישנו וישמעו את קריאת ההגדה, שזה עיקר המצוה של והגדת לבנך, ולהחדיר בהם כי אנו מאמינים בו בכל עת שיבוא, ובפרט הלילה עת גאולתנו ממצרים:

כח. נהגו אחרי היחץ לטמון את האפיקומן מתחת למפת השלחן, ואין מנהג אצלנו לגנוב אפיקומן כיתר העדות:

כח. כן המנהג פשוט, ומובא בהגדות ישנות, וכן הביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) וכן פשיטות דברי הרמ״א (סימן תע״ג ס״ו), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ב):

כט. נהגו כשמגיעים לסדר ״מגיד״, לפני תחלת קריאת ההגדה, מגביהים את הקערה, ומסובבים אותה על כל אחד מבני המשפחה לפי סדר הלידה, ותוך כדי זה אומרים כולם בנעימה מיוחדת: בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין. ב׳ פעמים לכל אחד:

כט. כן המנהג פשוט, והוא מהמנהגים החשובים של ליל הסדר, המרבה שמחה ואחוה בין בני המשפחה, והביאו בספר נהגו העם (פסח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד שי״א), ובספר עמק יהושע, וטעמו זכר לענני כבוד, וגם כדי לעורר את בני המשפחה, לרבות התינוקות, ובנו״ב (עמוד קס״ד) הביאו, וכתב הטעם זכר למשארותם על שכמם, ודורשי רשימות מצאו רמז למנהג זה בתהילים (כ״ו) ארחץ בנקיון כפי ״ואסובבה״ את מזבחך ה׳, מזבח״ך ר״ת מצה, מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, חזרת, כרפס, שהם תכולת הקערה כידוע, וראה בזה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ד), וראה גם באוצרות המגרב (פסח) שמביא כן ממעגל טוב להחיד״א:

ל. יש נהגו שכל אחד מהמסובים מגביה את המצה החצויה לנגד עיניו, ואומר בנעימה את ״הא לחמא עניא״ כולו:

ל. בן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וטעמו לעורר את בני הבית וכנ״ל:

לא. נהגו לשתף את כל המסובים בקריאת ההגדה, כשכל אחד קורא קטע בנעימה, וכולם אומרים את הסיום יחדיו:

לא. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, וטעמו כנ״ל:

לב. נהגו בקטעים: ״מה נשתנה״, ״עבדים היינו״, ״והיא שעמדה״, ״בכל דור ודור״, ״וברכת גאל ישראל״, לומר אותם כל המסובים יחדיו:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והטעם כדי לבטא את חשיבות הקטעים הנ״ל, שיש בהם שבח ותהלה לבורא גואל ישראל, וברוב עם הדרת מלך:

לג. נהגו שאין אוכלים ״צלי״ כליל פסח:

לג. כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו (עמוד שי״א):

לד. נהגו שאין אוכלים את ״הזרוע״ כלל, והעצם נשמר כל השנה, ואת הביצה אוכל בכור המשפחה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (פסח) ובספר עמק יהושע, והטעם משום חיבוב מצוה ושיירי מצוה המעכבים את הפורענות, ובענין הביצה, כן הביא באוצרות המגרב (פסח) עיי״ש:

לה. נהגו בסוף הסדר, להדביק מעט מהחרוסת על כתלי הבית:

 לה. כן הביא שם בנהגו העם, והטעם כנ״ל:

לו. נהגו לתרגם את ההפטרה של יו״ט א׳ של פסח, וכן ההפטרה בשבת חול המועד:

לו. כן הביא שם בנהגו העם, ותרגום זה יש שקראוהו ״דהיר״, ונמצא בספר ארבעה גביעים:

לז. נהגו שאין אוכלים ״אורז״ בפסח:

לז. כן המנהג פשוט, והביאו בשו״ת ה ריב ״ע (ר׳ יעקב אבן צור) וכן כתב בספר נהגו העם (פסח), וכן כתב באוצר המכתבים (ח״ב סימן תשס״ח), וכן כתב בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר בשם גדולי חכמי מרוקו, (ראה שם בח״ב עמוד כ״ט), וראה באורך בזה באוצרות הפוסקים (הל׳ פסח):

לח. נהגו שאין אוכלים ״קטניות יבשים״ בפסח, ויש שנהגו להקל בדבר, ובקטניות לחים המנהג להקל, וכמו כן יש שאינם אוכלים חומוס בפסח:

לח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ק״ס), ובספר נהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), ובקיבוץ מנהגים לר״ש דנינו (פסח), ובענין חומוס הביא כן בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), וכן מנהג אלג׳יר, והטעם משום ששמו כשם חמץ:

לט. יש נהגו שלא לשתות ״תה״ בפסח:

לט. כן מנהג רבים, ומובא בנו״ב (עמוד קס״ג) ובספר ליצחק ריח (אות פ׳ סי״א), ובספר מגן דוד (סימן ב׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובנהגו העם (פסח ס״י):

מ. יש נהגו שאין משתמשים ב״סוכר״ בפסח:

מ. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מא. יש נהגו שאין משתמשים ב״שמך׳ בפסח, ומשתמשים במקום זה בשומן:

מא. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מב. יש נהגו שאין משתמשים ב״שום״ בפסח, והמנהג פשוט להשתמש בו:

מב. כן יש שנהגו, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד ל״ב), והמנהג פשוט להקל, כי על ״שום״ מה לא נאכל ״שום״:

מג. יש נהגו שאין משתמשים ב״זעפרן׳ בפסח, ויש שהקילו כדבר:

מג. כן יש שנהגו, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(פסח), ואלו בספר מים חיים (סימן קס״א) פסק להקל עיי״ש:

מד. נהגו שאנשי חכרא קדישא מתדפקים ביו״ט ראשון של פסח, על פתחי הבתים ואוספים מצות לעניים:

מד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק׳) והוא מתפקידים הרבים המוטלים על הח״ק:

מה. יש נהגו בקידוש של יו״ט בשחרית, לומר אה הנוסח הארוך, וכקידוש הלילה:

מה. כן נהגו באיזה קהלות במרוקו, וראה בספר נר לעזרא (סימן פ״ט) שטרח ומצא בגדולי הראשונים סמך למנהגם עיי״ש:

מו. נהגו במנחה של יום טוב, אחרי קדיש תתקבל לומר מזמור החג:

מו. כן המנהג פשוט, ומצוין במחזורים ישנים:

מז. נהגו לברך על ההלל אף שהוא בדילוג ״לקרוא את ההלל״, וכנהוג בראש חודש:

מז. כן המנהג, וראה בזה באורך במנהגי ראש חודש ומשום בארה, וראה בשו׳׳ת יחוה דעת להגר״י חזן (ח״א סימן י״א) ובשו״ת תבואות שמש (סימן ס״ו) ובאוצרות הפוסקים (דיני פסח):

מח. נהגו לברך ברכת האילנות ברוב עם בחול המועד, ויש נהגו בזה בשביעי של פסח:

מח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) ועושים זאת ברבים משום ברוב עם הדרת מלך, ורבים מדכרי אהדדי, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד י״ח):

מט. נהגו הנערים לשחק באגוזים בחול המועד פסח:

מט. כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ס), והוא על דרך הכתוב (שיר השירים פ״א) אל גנת אגוז ירדתי וכד שנדרש על ישראל במצרים:

נ. יש נהגו בליל שביעי של פסח לומר הלל הגדול (הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו) כולו, במקום ההלל:

נ. כן הביא בספר נהגו העם (פסח), וכתב מקור לדבר מהמגן אברהם (או״ח סימן תקע״ה סקי״א):

נא. נהגו במוצאי חג של פסח לעשותו יום טוב, ושמו ״המימונא״, ובה מרבים במטעמים ודברי מתיקה:

נא. כן מובא בספר נהגו העם (ספח), ונו״ב (עמוד ל״ב), והוא מנהג קדום, י״א שהוא לשון מזל וי״א לשון אמונה, וי״א שאבי הרמב״ם רבי מימון ז״ל נפטר באיסרו חג דפסח, וסיים שם בנהגו העם וזה לשונו: ואוי לעינים שכן רואות, שהפכו מנהג זה לחגיגות והילולות ופריצות והם ממיטים חרפה על קהלה קדושה, ועל כיוצא בזה נאמר מנה״ג אותיות גהנ״ם, וטוב להם לשוב למורשת אבות לטוב להם ולבניהם, וכל המשנה ידו על התחתונה עכ״ד, וישמע חכם ויוסף לקח, ויזכר לטוב כב׳ הרב אליהו רפאל מרציאנו יצ״ו, אשר ערך ותיקן תיקון לימוד מיוחד לליל המימונא, ושם בספרו הנקרא ״חג המימונה מקורות והליכות״, אפשר למצוא מטעמים נפלאים בענין זה ודפח״ח:

נב. נהגו כשאבי המשפחה נכנס הביתה במוצאי החג (ליל המימונא), בא כששבולי חיטה בידו, וטופח בהם על כל אחד מבני המשפחה ואומר:כל ישראל יש להם הלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלאת אבן ויהלום, תקודש היום אדון העולמים, אשר זיכתני לבוא עד הלום, כן תזכני עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, כל קטע במנגינה שלו, ומסיימים באיחול המפורסם ״תרבחו' ותסעדו״ (תזכו ותחיו):

נב. כן המנהג פשוט, וכ״ז לסימנא טבא, ונאמרים משניות ופסוקים המבשרים את חג מתן תורה, ובכך קושרים את חג החירות לחג מתן תורה, וללמדנו שעם ישראל אינו בן חורין אלא א״כ עוסק בתורה:

נג. נהגו בליל המימונא לבקר איש את רעהו, ומאחלים זה לזה ״תזכו לשנים רבות״ ומשיבים ״לשמור ולעשות״, ומרבים אהבה ואחוה שלום ורעות, וכן נהגו לילך אצל חכמים וכהנים להתברך מפיהם:

נג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פרחי שושנים (פסח), והוא להרבות שלום ורעות בין כלל ישראל, לקיים מה שנאמר, ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום:

נד. נהגו רבים בצאת החג, ללוש עיסה ולהכין מופליט״א לכבוד היום:

נד. כן המנהג ומובא בספר פרחי שושנים (פסח אות ב׳), והטעם על פי המובא בכה״ח (סימן תצ״א סקי״א) שהגאון מוילנא היה משתדל במוצאי חג פסח לטעום חמץ, וכ״ז כדי להוכיח שכל מה שעשינו משום גזירת הבורא יתברך, ועיין בבית היהודי מועדים (סימן ל׳ ס״ט), במקורות, שהביא בשם טעמט המנהגים, שרבי חיים מצאנז היה עושה הבדלה במוצאי החג על בירה עיי״ש, וכן העיד הגר״י מונסוניגו על אביו, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (פסח):

נה. יש נהגו להכין לכבוד המימונא עסה, ותוקעים בתוכה פולים ירוקים, שבולים, תמרים, ומטבעות כסף ומניחים כד חלב על השלחן:

נה. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ל״ב) ובנהגו העם(פסח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והכל לסימנא טבא:

נו. יש נהגו להקפיד במוצאי חג פסח, שאין מוצאים שום דבר מן הבית:

נו. כן הביא בנו״ב(עמוד ל״ג), וקבלה בידם שאין בזה סימן טוב עיי״ש, וכן יש מנהג בזה במוצאי שבת:

נז. נהגו רבים באסרו חג של פסח, השכם בבוקר יוצאים לשפת היום או לשפת הנהר, ורוחצים שם ידיהם ורגליהם, ויש נהגו לצאת עם בני ביתם לגנות ופרדסים ויושבים ומהללים לה׳ ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים:

נז. כן הביא בנו״ב (שם) והוא וכר לאבותינו שעברו בתוך הים ביבשה, וראה בזה פרטים ומנהגים בספר אוצרות המגרב (פסח):

נח. יש נהגו שאין עושים מלאכה, באסרו חג של שלשת הרגלים.

נח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ל״ד), והטעם שהרי ידוע שאסרו חג נקרא בלשון חז״ל ״ברא דמועדא״, שקרבן שלמים נאכל בו כידוע, וראה בכה״ח (סימן תצ״ד):

נט. יש נהגו לומר ביום אסרו חג בתפלה, ״ברוך הבא בשם ה׳״, במקום ההלל:

נט. כן הביא בנהגו העם, והטעם כנ״ל בסעיף הקודם, ולכן קוראים בו מעין הלל:

ס. נהגו לברך על המצות אחרי פסח, ״בורא מיני מזונות״, ויש נהגו לברך עליהן ״המוציא לחם מן הארץ״:

ס. כן המנהג וכמובא בשו״ת שער שלמה (סימן ל״ו), וכן הסיק באוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ס), ובמקור חיים (פרק פ״ג ס״ו) וכן מסקנת מרן הגרע״י הובאו דבריו בילקוט״י ח״ג(סימן קס״ח ס״ג), אולם בשו״ת שמש ומגן, ובשו״ת יפה שעה, כתבו לברך המוציא עיי״ש, וראה באורך במקורות הילקוט״י הנ״ל

סא. יש נהגו שאין אוכלים חמץ עד אחרי אסרו חג, ויש נהגו להחמיר שאין אוכלים חמץ שבוע ימים אחרי פסח, ויש נהגו להקל וכבר במוצאי החג הכינו דברי חמץ וכנ״ל:

סא. כן הביא בספר נו״ב, והובאו דבריו באוצרות הפוסקים (פסח) ומנהגי ישראל תורה הם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות.

חלוצים בדמעה

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר