מורשת יהדות מרוקו

כו. יש נהגו שצוררים את המצה כמפה, ומניחים על שכמם ורצים אנה ואנה, וצועקים: ככה יצאו ישראל ממצרים, צרורות בשלמותם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה:

כו. כן מנהג מראקש וסביבותיה, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קס״ד) והוא כנ״ל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ג):

כז. נהגו לומר לילדים, אם לא תרדמו תזכו לראות את אליהו הנביא:

כז. כן הביא שם באוצרות המגרב (פסח), וכ״ז כדי שלא ישנו וישמעו את קריאת ההגדה, שזה עיקר המצוה של והגדת לבנך, ולהחדיר בהם כי אנו מאמינים בו בכל עת שיבוא, ובפרט הלילה עת גאולתנו ממצרים:

כח. נהגו אחרי היחץ לטמון את האפיקומן מתחת למפת השלחן, ואין מנהג אצלנו לגנוב אפיקומן כיתר העדות:

כח. כן המנהג פשוט, ומובא בהגדות ישנות, וכן הביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) וכן פשיטות דברי הרמ״א (סימן תע״ג ס״ו), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ב):

כט. נהגו כשמגיעים לסדר ״מגיד״, לפני תחלת קריאת ההגדה, מגביהים את הקערה, ומסובבים אותה על כל אחד מבני המשפחה לפי סדר הלידה, ותוך כדי זה אומרים כולם בנעימה מיוחדת: בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין. ב׳ פעמים לכל אחד:

כט. כן המנהג פשוט, והוא מהמנהגים החשובים של ליל הסדר, המרבה שמחה ואחוה בין בני המשפחה, והביאו בספר נהגו העם (פסח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד שי״א), ובספר עמק יהושע, וטעמו זכר לענני כבוד, וגם כדי לעורר את בני המשפחה, לרבות התינוקות, ובנו״ב (עמוד קס״ד) הביאו, וכתב הטעם זכר למשארותם על שכמם, ודורשי רשימות מצאו רמז למנהג זה בתהילים (כ״ו) ארחץ בנקיון כפי ״ואסובבה״ את מזבחך ה׳, מזבח״ך ר״ת מצה, מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, חזרת, כרפס, שהם תכולת הקערה כידוע, וראה בזה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ד), וראה גם באוצרות המגרב (פסח) שמביא כן ממעגל טוב להחיד״א:

ל. יש נהגו שכל אחד מהמסובים מגביה את המצה החצויה לנגד עיניו, ואומר בנעימה את ״הא לחמא עניא״ כולו:

ל. בן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וטעמו לעורר את בני הבית וכנ״ל:

לא. נהגו לשתף את כל המסובים בקריאת ההגדה, כשכל אחד קורא קטע בנעימה, וכולם אומרים את הסיום יחדיו:

לא. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, וטעמו כנ״ל:

לב. נהגו בקטעים: ״מה נשתנה״, ״עבדים היינו״, ״והיא שעמדה״, ״בכל דור ודור״, ״וברכת גאל ישראל״, לומר אותם כל המסובים יחדיו:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והטעם כדי לבטא את חשיבות הקטעים הנ״ל, שיש בהם שבח ותהלה לבורא גואל ישראל, וברוב עם הדרת מלך:

לג. נהגו שאין אוכלים ״צלי״ כליל פסח:

לג. כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו (עמוד שי״א):

לד. נהגו שאין אוכלים את ״הזרוע״ כלל, והעצם נשמר כל השנה, ואת הביצה אוכל בכור המשפחה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (פסח) ובספר עמק יהושע, והטעם משום חיבוב מצוה ושיירי מצוה המעכבים את הפורענות, ובענין הביצה, כן הביא באוצרות המגרב (פסח) עיי״ש:

לה. נהגו בסוף הסדר, להדביק מעט מהחרוסת על כתלי הבית:

 לה. כן הביא שם בנהגו העם, והטעם כנ״ל:

לו. נהגו לתרגם את ההפטרה של יו״ט א׳ של פסח, וכן ההפטרה בשבת חול המועד:

לו. כן הביא שם בנהגו העם, ותרגום זה יש שקראוהו ״דהיר״, ונמצא בספר ארבעה גביעים:

לז. נהגו שאין אוכלים ״אורז״ בפסח:

לז. כן המנהג פשוט, והביאו בשו״ת ה ריב ״ע (ר׳ יעקב אבן צור) וכן כתב בספר נהגו העם (פסח), וכן כתב באוצר המכתבים (ח״ב סימן תשס״ח), וכן כתב בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר בשם גדולי חכמי מרוקו, (ראה שם בח״ב עמוד כ״ט), וראה באורך בזה באוצרות הפוסקים (הל׳ פסח):

לח. נהגו שאין אוכלים ״קטניות יבשים״ בפסח, ויש שנהגו להקל בדבר, ובקטניות לחים המנהג להקל, וכמו כן יש שאינם אוכלים חומוס בפסח:

לח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ק״ס), ובספר נהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), ובקיבוץ מנהגים לר״ש דנינו (פסח), ובענין חומוס הביא כן בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), וכן מנהג אלג׳יר, והטעם משום ששמו כשם חמץ:

לט. יש נהגו שלא לשתות ״תה״ בפסח:

לט. כן מנהג רבים, ומובא בנו״ב (עמוד קס״ג) ובספר ליצחק ריח (אות פ׳ סי״א), ובספר מגן דוד (סימן ב׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובנהגו העם (פסח ס״י):

מ. יש נהגו שאין משתמשים ב״סוכר״ בפסח:

מ. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מא. יש נהגו שאין משתמשים ב״שמך׳ בפסח, ומשתמשים במקום זה בשומן:

מא. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מב. יש נהגו שאין משתמשים ב״שום״ בפסח, והמנהג פשוט להשתמש בו:

מב. כן יש שנהגו, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד ל״ב), והמנהג פשוט להקל, כי על ״שום״ מה לא נאכל ״שום״:

מג. יש נהגו שאין משתמשים ב״זעפרן׳ בפסח, ויש שהקילו כדבר:

מג. כן יש שנהגו, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(פסח), ואלו בספר מים חיים (סימן קס״א) פסק להקל עיי״ש:

מד. נהגו שאנשי חכרא קדישא מתדפקים ביו״ט ראשון של פסח, על פתחי הבתים ואוספים מצות לעניים:

מד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק׳) והוא מתפקידים הרבים המוטלים על הח״ק:

מה. יש נהגו בקידוש של יו״ט בשחרית, לומר אה הנוסח הארוך, וכקידוש הלילה:

מה. כן נהגו באיזה קהלות במרוקו, וראה בספר נר לעזרא (סימן פ״ט) שטרח ומצא בגדולי הראשונים סמך למנהגם עיי״ש:

מו. נהגו במנחה של יום טוב, אחרי קדיש תתקבל לומר מזמור החג:

מו. כן המנהג פשוט, ומצוין במחזורים ישנים:

מז. נהגו לברך על ההלל אף שהוא בדילוג ״לקרוא את ההלל״, וכנהוג בראש חודש:

מז. כן המנהג, וראה בזה באורך במנהגי ראש חודש ומשום בארה, וראה בשו׳׳ת יחוה דעת להגר״י חזן (ח״א סימן י״א) ובשו״ת תבואות שמש (סימן ס״ו) ובאוצרות הפוסקים (דיני פסח):

מח. נהגו לברך ברכת האילנות ברוב עם בחול המועד, ויש נהגו בזה בשביעי של פסח:

מח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) ועושים זאת ברבים משום ברוב עם הדרת מלך, ורבים מדכרי אהדדי, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד י״ח):

מט. נהגו הנערים לשחק באגוזים בחול המועד פסח:

מט. כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ס), והוא על דרך הכתוב (שיר השירים פ״א) אל גנת אגוז ירדתי וכד שנדרש על ישראל במצרים:

נ. יש נהגו בליל שביעי של פסח לומר הלל הגדול (הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו) כולו, במקום ההלל:

נ. כן הביא בספר נהגו העם (פסח), וכתב מקור לדבר מהמגן אברהם (או״ח סימן תקע״ה סקי״א):

נא. נהגו במוצאי חג של פסח לעשותו יום טוב, ושמו ״המימונא״, ובה מרבים במטעמים ודברי מתיקה:

נא. כן מובא בספר נהגו העם (ספח), ונו״ב (עמוד ל״ב), והוא מנהג קדום, י״א שהוא לשון מזל וי״א לשון אמונה, וי״א שאבי הרמב״ם רבי מימון ז״ל נפטר באיסרו חג דפסח, וסיים שם בנהגו העם וזה לשונו: ואוי לעינים שכן רואות, שהפכו מנהג זה לחגיגות והילולות ופריצות והם ממיטים חרפה על קהלה קדושה, ועל כיוצא בזה נאמר מנה״ג אותיות גהנ״ם, וטוב להם לשוב למורשת אבות לטוב להם ולבניהם, וכל המשנה ידו על התחתונה עכ״ד, וישמע חכם ויוסף לקח, ויזכר לטוב כב׳ הרב אליהו רפאל מרציאנו יצ״ו, אשר ערך ותיקן תיקון לימוד מיוחד לליל המימונא, ושם בספרו הנקרא ״חג המימונה מקורות והליכות״, אפשר למצוא מטעמים נפלאים בענין זה ודפח״ח:

נב. נהגו כשאבי המשפחה נכנס הביתה במוצאי החג (ליל המימונא), בא כששבולי חיטה בידו, וטופח בהם על כל אחד מבני המשפחה ואומר:כל ישראל יש להם הלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלאת אבן ויהלום, תקודש היום אדון העולמים, אשר זיכתני לבוא עד הלום, כן תזכני עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, כל קטע במנגינה שלו, ומסיימים באיחול המפורסם ״תרבחו' ותסעדו״ (תזכו ותחיו):

נב. כן המנהג פשוט, וכ״ז לסימנא טבא, ונאמרים משניות ופסוקים המבשרים את חג מתן תורה, ובכך קושרים את חג החירות לחג מתן תורה, וללמדנו שעם ישראל אינו בן חורין אלא א״כ עוסק בתורה:

נג. נהגו בליל המימונא לבקר איש את רעהו, ומאחלים זה לזה ״תזכו לשנים רבות״ ומשיבים ״לשמור ולעשות״, ומרבים אהבה ואחוה שלום ורעות, וכן נהגו לילך אצל חכמים וכהנים להתברך מפיהם:

נג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פרחי שושנים (פסח), והוא להרבות שלום ורעות בין כלל ישראל, לקיים מה שנאמר, ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום:

נד. נהגו רבים בצאת החג, ללוש עיסה ולהכין מופליט״א לכבוד היום:

נד. כן המנהג ומובא בספר פרחי שושנים (פסח אות ב׳), והטעם על פי המובא בכה״ח (סימן תצ״א סקי״א) שהגאון מוילנא היה משתדל במוצאי חג פסח לטעום חמץ, וכ״ז כדי להוכיח שכל מה שעשינו משום גזירת הבורא יתברך, ועיין בבית היהודי מועדים (סימן ל׳ ס״ט), במקורות, שהביא בשם טעמט המנהגים, שרבי חיים מצאנז היה עושה הבדלה במוצאי החג על בירה עיי״ש, וכן העיד הגר״י מונסוניגו על אביו, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (פסח):

נה. יש נהגו להכין לכבוד המימונא עסה, ותוקעים בתוכה פולים ירוקים, שבולים, תמרים, ומטבעות כסף ומניחים כד חלב על השלחן:

נה. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ל״ב) ובנהגו העם(פסח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והכל לסימנא טבא:

נו. יש נהגו להקפיד במוצאי חג פסח, שאין מוצאים שום דבר מן הבית:

נו. כן הביא בנו״ב(עמוד ל״ג), וקבלה בידם שאין בזה סימן טוב עיי״ש, וכן יש מנהג בזה במוצאי שבת:

נז. נהגו רבים באסרו חג של פסח, השכם בבוקר יוצאים לשפת היום או לשפת הנהר, ורוחצים שם ידיהם ורגליהם, ויש נהגו לצאת עם בני ביתם לגנות ופרדסים ויושבים ומהללים לה׳ ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים:

נז. כן הביא בנו״ב (שם) והוא וכר לאבותינו שעברו בתוך הים ביבשה, וראה בזה פרטים ומנהגים בספר אוצרות המגרב (פסח):

נח. יש נהגו שאין עושים מלאכה, באסרו חג של שלשת הרגלים.

נח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ל״ד), והטעם שהרי ידוע שאסרו חג נקרא בלשון חז״ל ״ברא דמועדא״, שקרבן שלמים נאכל בו כידוע, וראה בכה״ח (סימן תצ״ד):

נט. יש נהגו לומר ביום אסרו חג בתפלה, ״ברוך הבא בשם ה׳״, במקום ההלל:

נט. כן הביא בנהגו העם, והטעם כנ״ל בסעיף הקודם, ולכן קוראים בו מעין הלל:

ס. נהגו לברך על המצות אחרי פסח, ״בורא מיני מזונות״, ויש נהגו לברך עליהן ״המוציא לחם מן הארץ״:

ס. כן המנהג וכמובא בשו״ת שער שלמה (סימן ל״ו), וכן הסיק באוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ס), ובמקור חיים (פרק פ״ג ס״ו) וכן מסקנת מרן הגרע״י הובאו דבריו בילקוט״י ח״ג(סימן קס״ח ס״ג), אולם בשו״ת שמש ומגן, ובשו״ת יפה שעה, כתבו לברך המוציא עיי״ש, וראה באורך במקורות הילקוט״י הנ״ל

סא. יש נהגו שאין אוכלים חמץ עד אחרי אסרו חג, ויש נהגו להחמיר שאין אוכלים חמץ שבוע ימים אחרי פסח, ויש נהגו להקל וכבר במוצאי החג הכינו דברי חמץ וכנ״ל:

סא. כן הביא בספר נו״ב, והובאו דבריו באוצרות הפוסקים (פסח) ומנהגי ישראל תורה הם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות^, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות