ארכיון חודשי: אפריל 2021


משה אסולין שמיר-שביעי של פסח-רבנו-אור-החיים-הק'

נסי קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח לפני 3333 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש על הגאולה אז, והגאולה בימינו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם – היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

יציאת מצרים – גאולה פיזית.       קריעת ים סוף – גאולה נפשית.

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן זכו לומר שירה ברוח הקודש כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

 

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).



ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו אוה"ח הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

ג.  והאזנת למצוותיו,  ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדםע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

עשר השירות בתנ"ך,

נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

 

 

משולחנו של דוד עייש-אָנָא סֻופְת אֻואָחְד בְּרְעֻוש / ואני ראיתי ברוש (לחן אריאל זילבר)

קוסקוס אתר עם שורשי

משולחנו של דוד עייש

אָנָא סֻופְת אֻואָחְד בְּרְעֻוש / ואני ראיתי ברוש (לחן אריאל זילבר)

  אָנָא סֻופְת אֻואָחְד בְּרְעוֹש                                                       

 ראיתי ג'וק אחד

כְּבִּיר אוֹ חְמְר יִתֵר פְל בִּית אוֹ זְנָאחוֹ מְפְרְסֵן                                   

 גדול ואדום עף בבית וכנפיו פרוסים

בְּסְכוֹנִיאָה אוֹל בְּרֻודִיאָה                                                           

בחמסין , בקרה

אָנָא קָאבְּדִיתְנִי רְעְדָא                                                               

 אני קיבלתי רעדה

 

 

מְזִיהְּתוֹ דִי, דָאכְּ אְל בְּרְעוֹש                                 

מבחינתו של הג'וק

מְן אְל בּוֹלָא מְן חָאִית אְל חָאִית עָאמְל פְחָאל דָארוֹ   

ממנורה מקיר אל קיר כמו בביתו

אְמְסְתְר ,בְּלָא חְסֻומָא                                   

עומד זקוף ,בלי בושה

חְּבּ בְּרְעוֹשָה פְתְכְמִימָה                                    

רוצה תיקנית במחשבה

 

דָאכְּ אְל בְּרְעוֹש בוֹחְדוֹ                                    

הינה ג'וק לבדו

אִיכְלְע אְדְרָארִי                                             

מפחיד ילדים

דָאכְּ אְל בְּרְעוֹש בּוֹחְדוֹ                                   

 הנה ג'וק לבדו

בנהאר או ליאלי                                           

ביום או בלילות

אְל בְּרְעוֹש בּוֹחְדוֹ יִחְּמְּר                                  

הג'וק לבדו הביט

סָאף מֻול דָאר אוֹ תְסְמְּר                                

ראה בעל הבית וקפא

בְּל בָּבֻּוצָא פְאִידוֹ לִיסֵר                                  

נעל הבית בידו השמאלית

 

אוֹ אָנָא ,פְחָאל סִי תְרִבִּיאָה                             

ואני כמו תינוק

מְתָאבְּעוֹ בְּעִינִי, פְקְלְבִּי כֻופָא, קוֹלְת בֻּוהְּ עְלִיאָה     

עוקב בעיני בליבי חשש אמרתי אבוי

בְּסְכוֹנִיאָה אוֹלָא בְּרֻודִיאָה                               

בחמסין בקרה

אְל בָּבֻּוצָ'א פְאִידִיאָה                                     

נעל הבית בידיי

 

אָנָא סֻופְת אֻואָחְד בְּרְעוֹש                             

ואני ראיתי ג'וק

כְּבִּיר אוֹ חְמְר אִיתֵר פְל בִּית אוֹ זְנָאחוֹ מְפְרְסֵן   

גדול ואדום עף בבית וכנפיו פרוסים

בְּסְכוֹנִיאָה אֻולָא בְּרֻודִיאָה                             

בחמסין בקרה

אָנָא קָאבְּדִיתְנִי רְעְדָא                                  

אני קיבלתי רעדה

 

דָאכְּ אְל בְּרְעוֹש……

 

אְל בְּרְעוֹשָה סָאפְת אְל בְּרְעוֹש                     

התקנית ראתה הג'וק

עְזְבּהָּא אְל חָאל תָארִית עְנְדוֹ בְּעִינִיהָּא חְמְרִין  

מצאה חן עפה אליו בעיניים אדומות

בְּל מְחְבָּא אוֹ בְּל כְשֻוש                               

באהבה  וחינכונים

אוֹ סְּבָּאט עְלִיהוֹם בְּזֻוז                                

והנעל על שניהם               

 

עייש דוד

משולחנו של דוד עייש

אָנָא סֻופְת אֻואָחְד בְּרְעֻוש / ואני ראיתי ברוש (לחן אריאל זילבר)

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

 

123-בֵּדִי נְסוֹט, בֵּדִי נְטְרֵּרק

אני בעצמי נושף ודופק אין לי עזרה.

 

124-בִיטוֹן מְכָארִי בְעָאם, מָא תְסוּלָא יִקּוֹל קַדִּישׁ

ביטון מושכר לשנה, אינו פנוי לומר קדיש

נאמר על אדם בשנת האבל שלו, שאינו מתפנה לומר קדיש.

 

125-בֵּיְן סְבוֹלאָ לְסְבוֹלָא, פָאיְין תְרְקֵד בֵנְתְ לְמְהבוּלָא

בין שיבולת לשיבולת, איפה תישן בת המשוגעת ?

לג׳י קושרת פתגם זה למזג־האוויר: ״בין שיבולת (השעורה) לשיבולת (החיטה) ימות בן המשוגעת״, דהיינו, מי שחשב שיהיה חם בחודשים מארס־אפריל ולא התלבש מספיק,ימות.

 

126-בֵּיְן רָאזֵל לְרָאזֵל קְּבְדָא דְלְבְזַל, ווּבֵּיְן לְמְרָא קָאלְף חְמְרָא

בין איש לאיש זר צנוניות, ובין אשה לאשה אלף אתונות

מובן הפתגם אינו ברור. המלים ״צנוניות״ ו״אתונות״ באות רק לצורך החרוז. ייתכן,

שהפתגם רוצה להביע את הרעיון, שההבדל בין גבר לגבר הוא קטן אבל בין אשה לאשה

 ההבדלים גדולים מאוד.

 

127-בִּינָא תָאבוֹ ווּכְרִין

אצלנו [על בשרינו] התבשלו האחרים

 בפתגם מדובר על נצול.

 

128-בִּיע ווּנְדְם, ווּלָא תְכְלִּלי ווּתְנְדְם

מכור והתחרט טוב משלא תמכור ותתחרט ראה: יהודה, מס׳ 2280.

 

129-בִית בְסוּוָאסִי ווּלָּא בִית בְלְכְנָאסִי

בית עם כובעים [הרבה ילדים] ולא עם שקי כסף.

 

130-בִיתְ כְּלְב, תְסְבַח עְרוּס

תישן ככלב, תקום כחתן

נאמר על אדם העובד קשה ומגיע להישגים. ודומים לו אצל בן־שנב הפתגמים מס׳ 431 ו־2264; לפי בן־שנב מצווה הפתגם לא להיות פזיז: בלה את הלילה בכעס, ולמחרת תירגע ותוכל לשקול היטב את העניין. וכן ראה: פישר, מס׳ 23.

 

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

 

שיטתו

פרשנותו הולכת בעקבות שיטת רבי יצחק קאנפנטון, גאון קאשטיליא ותלמידיו, אשר שמו יותר את הדגש על העמקת העיון והבנת הדברים הכתובים על אתר, ופחות עסקו באימות ועימות בין מקורות שונים ויישובם. שיטתם כפי שפותחה אצל חכמי מרוקו, היא ללמוד את הסוגייה בצורה עצמאית ללא עיון במפרשים – בכללם רש״י ־ ורק אחר־כך לעיין ברש״י, ובמידה שהפירוש שהם פירשו לא עולה בקנה אחד עם פרש״י, או אז התחילו לדקדק ולהבין את המניע לרש״י שלא פירש כמותם. דבר זה בולט בחיבורי רבי שמואל. לאחר שמיצה את עיונו, הוא נהג לעיין בספרים רבים, ראשונים ואחרונים, שהיו בהישג ידו, ועשה בהם שימוש נרחב. זאת כנראה הודות לספריה המשפחתית העשירה. הוא מרבה לציין כי לאחר שעיין וכתב את פירושו, עיין בספרי פרשנים אחרים: ׳אחר שחזרתי על מה שכתבתי בזה המאמר כמה פעמים, ושמחתי שמחה גדולה במה שהורוני מן השמים בא לידי ספר…׳. או: ׳מה שעיינתי בזה אחר העיון מצאתיו מודפס בספר לחם אבירים…׳.

מאידך, החתירה לדיוק מוליכה אותו בחוש, שיש בו יותר משמץ של מתודה מודרנית, לביקורת נוסחאות וגירסאות, שרק לאחר בירורן יוכל להידרש לכתוב עצמו לפרשו. כאשר הנוסח בגמרא וברש״י בדפוס לא הניח את דעתו, הוא בדק והישוה גירסאות במספר ספרים, כגון הגירסה ב׳עין יעקב׳, או בדפוסים שהיו בהישג ידו. הוא מזכיר את דפוס אמשטרדם למסכת חגיגה (ה, ב). ׳ובדפוסים החדשים בבזילא׳ לגבי מסכת הוריות (י, ב). בצר לו, לפעמים הוא עורך הגהות בדברי רש״י ובתוספות. אחדות מהגהות אלה שהגיה, זוהי הגירסה המובאת כיום בדפוס, או כך הגיהו גם במסורת הש״ס. לפניו, היתה גירסה אחרת, אשר תוקנה במשך הדורות. כמו כן, הגהה שהגיה רבי שמואל ברש״י, כך הנוסח כיום בנדפס, וכנגדה נמצאה בהגהות הב״ח גירסה אחרת, שאותה ביקש הר״ש דווקא לשלול. גם בספר השו״ע בדק הנוסחה בדפוסים שונים, וכן תיקן את הנוסח בדברי האחרונים. גם במקרא טרח ובדק צורת הכתיב בכתב-יד רבי משה זבארו לגבי הפסוק בתהלים ׳ויבשת ידיו יצרו׳(צה, ה) ׳ידיו׳ האם בכתיב מלא, או ׳ידו׳ בכתיב חסר.1

רבי שמואל, מאמין בלימוד ועיון צרופים, כדי שדרכם יוכל לרדת לעומקן של הסוגיות הנדונות. השם והתואר ׳עיון עמוק׳ חוזר ונשנה הרבה בכתביו, בצירופים שונים, וזה מלמד על כמיהתו להגיע לחקר הדברים עד תום, כדי שלא להניח עניין תלוש ולא מבורר בגלל התרשלות וריפיון. ׳הדבור הזה עמוק מאוד׳. גם פה, מתוך ענוותנותו מבצבצת גאוותו על אמות המידה הקפדניות, ועל החיפוש אחר הדיוק הגמור בפירוש הכתובים. בגישתו זו אפשר לראות כבר את גישתו המחקרית החותרת לאמת ללא פשרות, וכן הוא אומר: ׳דבריהם צריכים ביאור כידוע למעיין המעמיק׳; בדבריו הוא פונה לקורא המעמיק בעיונו: ׳אתה המעיין המעמיק אחר היגיעה שתיגע לעיין ולהבין דברי התוספות׳. ׳עוד אודיעך אתה בני וידידי המעיין המעמיק׳; ודוחה בזלזול הלומדים המתרשלים בעיונם: ׳שפיר ידענא דמי שלא ירצה ליגע עצמו בעומק העיון מצי תו למידחי…..

כדי להקל על אלה שרוצים ללמוד ולהעמיק, הוא טרח והעתיק מתוך כתבי־יד פירושי ראשונים לסוגייה קשה במסכת שבועות (כו ע״ב), ואף הדפיס הדברים בחיבורו ׳דברי שמואל/ בסיום העתקתו הוא פונה לקורא:

ידוע תדע כי טרחתי לכתוב כל זה, כי אם למעיין שיש לו חשק ותשוקה גדולה בלימוד התורה, ויתאווה להבין סוגייא זו על בורייה ככל מה שפירשו עליה המפרשים ז״ל, דאיש כזה ידעתי דלא לבד שישמח בזה, אלא גם ברך יברכני ויזכרני לטובה, דהוא יודע כמה טרחתי בעיון סוגייה זו ובחיפוש כל מפרשים גם כל הפוסקים ז״ל. אכן להנהו דאין רצונם בעומק הדברים כי אם בפשטן, ידענא דבכדי טרחנא. ואיברא דבנדון דידן יכולני לומר דלא דברה תורה אלא במתים, כידוע מאמרם ז״ל על פסוק אדם כי ימות. אמנם בין להני ובין להני בבירור ידענא, דמשפטי את ה׳ ופעולתי את אלהי.

מדבריו אלו עולה רצונו העז להפצת תורה ברבים והתמדתו הגדולה עד כדי כלות הנפש. את פירושיו הוא מקדיש להבנת דברי הגמרא ומפרשיה הקלאסיים ־ רש״י והתוספות – ובדרכו נוהג לדקדק בפשר דברי רש״י ודברי התוספות, במובנם המילולי ובמשמעות. יש שהוא מפרש גם כשהענין נראה, לכאורה, פשוט ומובן, וכך הוא מעיר: ׳ולא כתבתיו אלא לפי שראיתי כמה בני אדם שאינם משגיחים כלל לדקדק בלשון רש״י אלא כקורא באגרת׳. או ׳והוא מבואר והוצרכתי לכותבו יען שמעתי מתעקשים בדבר ומפרשי בה מה שאין הדעת מקבלת כלל. ומה שאמרתי הוא פשוט בעיני כביעתא בכותחא׳. יש שהוא מציין שיש צורך לפרש מצד עומק המושג: ׳לשון זה [של רש״י] עמוק מאוד ונתחבטו בו רבים…׳. או: ׳ונבאר כל הצדדין וצדדי הצדדין שיוכל לעיין המעיין המעמיק…׳.

בימיו, הגיעו למרוקו לראשונה חידושי מהרש״ל, מהר״ם ומהרש״א על הש״ס, והם עשו רושם רב על הלומדים. רבי שמואל הירבה לעיין ולשאת ולתת בדבריהם ובמיוחד בדברי המהרש״א אשר ׳מכנה אותו בשם הרב האשכנזי׳.

רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"לה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16. חי ופעל בערים שונות ברחבי פולין בהן עמד בראשות ישיבות. ספריו "חכמת שלמה" ו"ים של שלמה" נחשבים לאבני יסוד בפרשנות התלמוד הבבלי, תשובותיו ההלכתיות מצוטטות בספרות ההלכה, וידועות גם הגהותיו לכתבי קדמונים.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבותמהרש"א – מורנו הרב רבי שמואל איידלס; ה'שט"ו 1555 – ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה) היה רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) – י"ט באייר ה'נ"ג (1293), מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל, הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.

פעמים כתובים דבריו בתמציתיות כה רבה, עד שהמעיין עשוי להתקשות בהבנתם. לכן, יש לקרוא בהם פעמים אחדות, כדי לעמוד על משמעותם. אף הוא עצמו מציין זאת: ׳ודוק היטב והבין כי הוא חריף מאוד וישר, וצריך אתה המעיין המעמיק להתיישב בדברי היטב, יען כי קצרתי בלשוני וכתבתיו בעומק רב׳. פעמים, מסתפק הר״ש בהפנייה לספרים שדנו בנושא: ׳הדבור הזה עמוק מאוד גם כל הסוגיא, ועיין בספר רצוף אהבה… בספר מעשה חייא ובספר חידושי הלכות, ומתוך ספרים אלו תצא סוגיא זו לאור או ׳כוונתו בזה מבוארת  כמו כן, ׳דיבור זה עמוק מאוד, ועיין פירושו במהרש״ל ז״ל ובספר חידושי הלכות להרב האשכנזי ז״ל.

יושרו האינטלקטואלי וענוותנותו גורמות גם שיודה שעל אף יגיעתו, לא נחה דעתו ממה שהסיק, והוא מודיע לקוראיו בגילוי לב: ׳כל זה נראה לי כעת ועדיין לבי מגמגם ואכתי צריך לעיון לפעמים, לא היה סיפק בידו להשלים את העיון, ובכל זאת רשם מה שהעלה בדעתו, שגם הליקוטים שליקט יועילו למי שיבקש להעמיק בנושא: ׳ולאפס הפנאי לא יכולתי להאריך במה שנראה לעניות דעתי בישוב הני דקדוקי, לכן אמינא דלינא לך לחספא ואת משכה תותה מרגניתא לפעמים, לא רשם מה שהעלה בעיונו בחושבו שהדבר פשוט:

וחבל על דאבדין ולא משתכחין, דבלומדי הלכה עם התלמידים, עיינתי הכרח למה שלא אמר רש״י ז״ל, והאי דפרכת לר״ט מאי ארייא דנשבע וכו'. ולעולם בדוקא נקט רש״י ז״ל הכי ולאו בד״ה. ולפי שהיה פשוט בעיני לא כתבתיו, ואח״כ כשראיתי דברי הרב אשכנזי ז״ל, תהיתי על הראשונות, ולאפס הפנאי לא יכולתי לחזור ולעיין, וכתבתי זה לעורר לב המעיין.

בין הספרים שרבי שמואל גילה בהם עניין מיוחד, הירבה לעיין בהם ולהידרש להם, הם חיבוריו של רבי נסים שלמה אלגאזי, חכם שחי כמעט בדורו של רבי שמואל, התפרסם בבקיאותו הגדולה, בעומק עיונו וחריפותו. אולם, נראה כי חלק גדול מחיבוריו של ר׳ נסים שלמה הגיעו לידיו של רבי שמואל, רק לאחר שכתב את דבריו באותו נושא. ספרי רנ״ש אלגאזי גרמו לו לשוב ולעיין בדברים שכתב. רבי שמואל רחש כבוד רב לדברי רנ״ש אלגאזי: ׳ואחר העיון מצאתי שכיונתי בפירוש זה לדעת מהר״ר שלמה אלגאזי ז״ל… וששתי כעל כל הון שכוונתי לדבריו אך, יחד עם זאת, לא נרתע מלחלוק עליהם: ׳והנה אחרי כתבי קרוב לעשר שנים, בא לידי ספר תאוה לעינים… ולפי שיש לי עמו התווכחות… אדון לפניו מהצד כי רב מובהק הוא… אולם, רבי שמואל בחיבורו ׳מעולפת ספירים' מבקר באופן שיטתי את דברי רש״א אלגאזי, בחיבורו ׳לחם סתרים׳, וכדברי העורכים בפתיחה לחיבור: ׳אשר שם לו חק ומשפט ושם נשא ונתן בתוכחה מגולה ואהבה מסותרת… לנתוץ ולהרוס קושיות המלך [שלמה]..

הוא רגיל לצטט דברים ששמע בשם אומרם, ב׳נימוקי שמואל׳ פרשת חוקת: ושמעתי בשם החכם השלם כמוהר״ר חיים ן׳ עטר נר״ו׳ והכוונה לר״ח בן עטר הזקן סבו של ר״ח מחבר פירוש ׳אור החיים׳ על התורה.

ראש ישיבה ומשיב התלמודי

רבי שמואל היתה לו ישיבה ובה הרביץ תורה. בהקדמה לחיבורו ׳פתח עינים׳, מתאר רבי שמואל את עמלו ויגיעו הרב בעבודת ההוראה: ׳אך דאגות הזמן ולימוד התלמידים, מינים ממינים שונים, מהם בעלי משנה ומהם בעלי גמרא…׳. אולם, לא נזכר בה שם המקום. מתוכנה נראה שהיא נכתבה סמוך להדפסת הספר בשנת התנ״ט (1699), ואותה שעה שהה בפאס. נראה שחלק מחידושיו ליבן בשיעוריו. כפי שניתן להסיק מהתנצלותו וגילוי לב בהקדמתו, כי במסכת ברכות ׳בקצת מקומות לא יצאתי ידי חובת העיון … גם לא עיינתי אותה כי אם עם תלמידים קטנים הרבה המתחילים בלימוד הגמרא׳. בחיבוריו ישנם רמזים על בני הישיבה, כמו: ׳דרכים רבים נאמרו בזה בישיבה׳. יתכן גם שדברי המעיינים שמרבה להזכיר, הכוונה לחברים מבני ישיבתו. כמו ׳וקצת מהמעיינים פירשו׳. או ׳גם שמעתי לקצת מהמעיינים שרצו ליישב׳.

עמקות עיונו וחריפות שכלו, עשו להם שם בכל המדינה, וחכמים גדולים וקשישים ממנו, פנו אליו שיבאר להם דברים העמוקים בגמרא או בדברי רש״י והתוספות, או שהביאו בפניו את חילוקי הדעות שהיו בישיבה כדי שיכריע. כך נשמעים הדברים מפיו, באותן הפניות שהשתמרו בכתביו. בתשובה שכתב לחכמי צפרו הוא פותח בדברי ענווה: ׳צעיר אני לימים והם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי. אך מאחר שהם הרשוני אחוה דעי…׳.

על דברי התוספות ביבמות אמר: ׳דבריהם ז״ל צריכים ביאור כידוע למעיין המעמיק׳. רבי משה בן חמו, מהעיר צפרו, תלמיד חכם רשום ומבוגר מרבי שמואל בהרבה, הציע לפניו לבחון את הפירוש שפירש את דבריהם. כמוהו רבי דוד בן שטרית מצפרו, שאל לפרש לו את דברי התוספות בסנהדרין.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 42

יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו-משפחת מרעלי- בן שמואל- בן אפרים-בן טאטא-בן נסים

משפחת בן נסים

האשל ברמה, הולך תמים ופועל צדק, מרבה ישיבה מרבה חכמה, תם יושב אהלים, מלמד בני ישראל זכה ומזכה את הרבים, הצדיק הרב שלמה (הנק׳ בן נסים) הניח ברכה: ר׳ יעקב, ר׳ שמואל, אברהם, עווישא.

״צרור המור, החכם, צדקת פזרונו בישראל, כי יעמוד לימין אביון, גבר בגוברין, מחזיק ברכי רבנן דשלהי והיה להם לעינים… ביתו פתוחה לרווחה, בית ועד לחכמים, יראתו קודמת לחכמתו, שם מצינו ענוותנותו, נלב״ע שנת תרנ״ב … (מתוך הקדמת הרב משה בן גיגי ז״ל לספר קרן לדוד מאת הרב הרד״ך), החסיד הצדיק הרב יעקב הוליד: לוויהא (דביתהו של הרב משה בן געי ז״ל).

איש אחד מן הרמתים, תם יושב אהלים, מוקיר רבנן ותלמידהון, והוא גופא צורבא מרבנן, דובר צדק ומגיד מישרים, קיים כל מילי דרבנן, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק הרב שמואל הוליד: מימון, סתירא, סעידא.

המרוחם, שמן תורק שמו, דחיל חטאין ועבין טבין, הצדיק ר׳ מימון הנז׳ הוליד: שמואל, יעקב, מרי, אסטרינא.

הצדיק, עניו ושפל ברך, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: עווישא (הנק׳ עווישא די מלילח).

האשל הגדול, ענף עץ עבות, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ שלמה (הנק׳ בן נסים) הניח ברכה: אהרן.

הצנוע ועניו, יושב אוהל ומקנה, ספרא רבא בישראל, זכה ומזכה את הרבים, עוסק בצרכי צבור לשם שמים, קיים כל מילי דרבנן, החסיד הרב אהרן הניח ברכה: ר׳ שלמה, ר׳ יעקב (המי ר׳ כליפא), ר׳ אפרים, סאעדא.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, ספרא רבא, חזרן במצוות ובמעשים טובים, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה: ר׳ אברהם, משה, קמרא, מרימא, אסתר.

 

הרב המצויין, ספרא רבא, מתחסד עם קונו בהפסקה גדולה של ששת ימים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, וימל בני ישראל שלא על מנת לקבל פרס, החסיד הרב אברהם הוליד: מאיר, אהרן, יעקב, שמואל, עווישא, סאעודא, אסתר, מרים, קמרא.

המנוח הצדיק ר׳ משה נפטר בלא זרע ב״מ.

איש חסיד היה, מבני עליה, מעשיו סולת נקיה, ״מניח חפציו ועוסק בחפצי שמים חנם אין בסף, והוא למד מבית אביו זצ״ל שהיו עוסקים בצרכי צבור בל ימיהם הם ונשיהם למלאות מקוה טהוה… זאת ועוד היה הר׳ יעקב משתדל ללכת לבקר הילדים הנימולים בין על ידו בין על יד אחרים לעשות להם רפואה ותחבושת עד אשר יתרפאו… (מתוך ספר ויקץ שלמה, עמי ר״י), והיה משגיח וזריז לבדיקת עירוב השכונה בדברו מידי שבוע ושבוע, חנם אין כסף, ספרא רבא בישראל, החסיד הרב יעקב הוליד: ר׳ אהרן, שלמה, סאעודא, לוויהא, עווישא, מרימא.

הרב הצדיק, ספרא רבא בישראל, מלמד תורה לבני ישראל, רב בית כנסת בעיר מליליא, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, החסיד הרב אפרים הוליד: דוד, יעקב, אהרן, יצחק, סעדיה, שלמה, עליזא (אליסיא).

 

משפחת בן טאטא

גברא רבא יקירא, נקי ובר, צדיק כתמר, ירא אלהים וסר מרע, ראש בית אב, הצדיק ר׳ שלמה הניח ברכה: דוד (הנק׳ דודו די בן טאטא).

המרוחם, רודף צדקה וחסד, חזרן במצוות ובמעשים טובים, הצדיק ר׳ דוד הניח ברכה: ר׳ שלמה.

הרב הצדיק, זקן ונשוא פגים, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הרב שלמה הוליד: דוד, סעדיה, שמעון, מרימא, עווישא, סעידא, מאחא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, מתהלך בתומו צדיק, דבק במצוות ביראת ה׳ טהורה, הצדיק ר׳ שאול הוליד: ר׳ שמואל, יוסף, משה, שרה, זמילא, עווישא, סליטנא.

המנוח, זקן ונשוא פנים, תם יושב אהלים, אוהלי תורת ה׳, ידיו רב לו בתורת ה/ דובר צדק ומגיד מישרים, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: שאול, שלמה, אברהם, סטונא, לוויהא, קמירא, מרימא.

הנכבד ויקר, בכל ענייניו מאושר, עושה צדקות, גומל חסדים, חונן דלים, הזקן הכשר ר׳ משה הוליד: יצחק, שאול, מרדכי, שלמה, אהרן, ניניט, אסתר, קוטי.

המרוחם, מדותיו מדות יוצרו, ירא את ה/ משבים ומעריב לבית ה/ נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שאול.

בן איש חיל, הולך בתום, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה נחת רוח ליוצרו, ראש בית אב, הצדיק ר׳ יצחק הניח ברכה: אברהם, שמואל.

הנכבד, צדיק תמים, ענוותן שפל ברך, חי מיגיע כפיו, נותן צדקה, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: יעקב, משה, נונא, רחל, לוויהא, מרימא.

החשוב ונבון, מתמימי דרך, רודף צדקה וחסד, מיראי ה/ משכים ומעריב, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: יצחק, שאול, סעדיה, מרים.

 

 

משפחת בן אפרים

משפחה נכבדה והיא ענף מתוך גזעא דקדושא משפחת בן צולטאן מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137.

השם הטוב, נכבד ועניו, דחיל חסאין ועביד טבין, ראש בית אב, המנוח ר׳ דוד הנק׳ בן אפרים הוליד: אהרן, אפרים הי״ד, מסעודא.

המנוח, עדין הנפש והטור לב ר׳ אפרים ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו ודם זרעיותיו נפטר בלא זרע ב״מ.

המרוחם הנכבד, יקר רוח, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל חסדים, חונן דלים, ר׳ אהרן (בן אפרים) הוליד: אברהם, דוד, אפרים, מרימא.

 

משפחת בן שמואל

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137.

האשל ברמה, ראש בית אב, פרי צדיק עושה חיים, מתפרנס מיגיע כפיו הצדיק ר׳ שמואל התגורר בעיר פאס, הניח ברכה: אהרן רפאל.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ירא אלהים וסר מרע, רץ למעשים טובים, בעל צדקה, נהנה מיגיע כפיו, ״גומל חסדים, כולו מחמדים, וכל מעשהו באמונה״ (מתוך חוברת ״צדקת ישרים״ דפוס תוניס? טבריה?) הצדיק ר׳ אהרן רפאל הוליד: שאול, דוד, יצחק, חנה, שמחה.

הנכבד משכיל ונבון ר׳ דוד (בן ר׳ אהרן רפאל) היה חבר ועד הקהילה בפאס בשנים 1920-1918.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, אוהב תורה ולומדיה, בעל שם טוב, הצדיק ר׳ יצחק, מקום מגוריו בעיר פאס, הוליד: שלמה, משה, מרים.

היקר ונבון, עניו ושפל ברך, חי מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יצחק, עישא.

יוסף, משה (מקום מגוריהם היה בפאס).

המרוחם, מתהלך בתומו, חי מיגיע כפיו, משכים ומעריב ר׳ יוסף הוליד: אהרן.

אין בידינו פרטים על צאצאים שלי ר׳ משה המי.

המרוחם, נכבד ובר לבב, חכם לבב, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יצחק הניח ברכה: אליהו.

המנוח, נטע נעמן, אוצר כלי חמדה, משכים ומעריב לבית ה׳, בעל צדקה הצדיק ר׳ אליהו הוליד: יצחק, עמרם, רפאל.

 

פרי צדיק עושה חיים, אילן ששרשיו מרובים, ירא ה׳ ושלם, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יעקב הוליד ברכה: מרדכי.

הצדיק הכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הזקן הכשר, בעל מעשים טובים, משכים ומעריב לבי כנישתא ר׳ מרדכי הוליד: אליהו, יעקב, עמרן, אפרים, שמעון, יוסף, אליס, רחמא, לוויזיט, סולטאנא.

 

משפחת מרעלי-תולדות המשפחה

משפחה רמה נפוצה בקהילות מרוקו ואלג׳יריה. בתקופה שלאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל חי הרב יהודה מרעלי ז״ל בעל תיקון סופרים, בעיר הגדולה אלג׳יר ידועים הרב זרחיה מרעלי ז״ל במאה שמונה עשרה למניינם, ובן המשורר, הוגי דעות, המחנך הרב יצחק מרעלי ז״ל שחי במאה העשרים. בני המשפחה נקראים ע״ש עיר האבות הראשונים בספרד ושמה מורל (ויש הסבורים שבני המשפחה צאצאים של ראש המשפחה הראשון ששמו היה עלי). ענפי המשפחה היו: אולאד זמאמא, אולאד מניגץ, אולאד בן הארונא.

 

יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו-משפחת מרעלי בן שמואל- בן אפרים-בן טאטא-בן נסים

עמוד 220

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח.

פעמים 115-114

הטלאי הצהוב.

 

בצפאקץ ענדו את הטלאי הצהוב, סיפרה גז :

 

" היה חייט יהודי, הרחק מבית החרושת שלנו שהמשיך לעבוד בחנות שלו, ברגע של רגיעה היינו נכנסים, מפטפטים אתו, מדברים אתו. כשהופיע הצו הזה היה לו וילון צהוב, לקחתי אותו והבאתי אותו אל מר בוחניק, ואמרתי לו " תעשה כמה טלאי כאלו ". הוא עשה לי את זה, ולכל יהודי שעבר על ידנו נתתי אחד, ואמרתי " תענוד את זה, יום יבוא ונהיה עם כמו כל העמים. אל תתבייש, בראש מורם תענוד את זה ".

 

לפי עדות של חייל יהודי שהגיע לצפאקץ עם שחרורה, היה מצב היהודים בעיר טוב, מזה שבתוניס. זמן מסוים היו היהודים כלואים במחנה הסגר והוכרחו לשאת טלאי צהוב. בדרך אחרת לא פגעו ביהודים, כפי שסופר לנו.היחסים בין היהודים והערבים אינם טובים וכששלטו הגרמנים בעיר הרימו הערבים ראש והתלכו בקומה זקופה. כשיצאו הגרמנים את העיר הונמכה קומתם.

 

שיתוף פעולה עם הגרמנים.

 

גז סיפרה בעדותה על יהודי בשם מוריס נטף, שסייע לגרמנים. זוהי עדות יוצאת דופן, שכן לרוב לא דיברו יוצאי הקהילה על עניינים "לא נעימים", קל וחומר שלא נקבו במפורש בשמו של מי שעסק בעניינים כאלה. נטף סייע לגרמנים עד כדי כך שהאנגלים, טענה גז, רצו להוציאו להורג "על התנהגותו הקולברטורית שלו" . מה הייתה התנהגות זו ? "הוא התנדב ללכת אתו (עם וון פשט) מבית לבית כדי להראות לו משפחות (שמסתירות רכוש), ובין האשר הגיע למשפחת גז : "כשנכנס אלי לחדר – היהודי מוריס נטף אמר לבעלי" מסייה גז, אתה צריך לתת את הכסף והרכוש והתכשיטים וכל מה שיש לך לקומונדאט וון פשט.בעלי אמר לו "כפי שאתה רואה אנחנו בחדר אחד גרים שלוש משפחות. אין לנו שום דבר פה. הכל נשאר בעיר". וההוא אומר "אני מכיר את התכשיטים של אשתך. לא יכול להיות שהשאירה אותם בעיר". למזלה של גז היא הוזהרה מבעוד מועד על ידי יהודי אחר כי הגרמנים עומדים להחרים את רכושם, וביקשה מערבי שחי אתם, סאלם שמו, להטמין את התכשיטים בגֶפת, ואותו ערבי ישן במקום שבו הטמין את התכשיטים. נטף לא האמין לדבריה של גז – מוריס נטף הלז, היה כל כך פעיל הוריד כל מה שהיה בארונות, על הרצפה, כדי למצוא משהו, כי בעלי אמר לו "חפש! תמצא – תיקח!. גז התקשתה להבין ממה נבעה השנאה של נטף ליהודי המקום "הוא היה בן למשפחה טובה מאוד, אבל הוא היה הכבשה השחורה של כל המשפחה, וגם של היהדות המקומית. בעדות זו יש ללא ספק יותר מגרעין של אמת. העובדה שגז נקבה בשמו של נטף וזיהתה אותו כבן למשפחה מסוימת מחזקת את האמינות של העדות. עם זאת אי אפשר לאמת את המידע הזה ממקורות אחרים.

 

יחסי היהודים וסביבתם.

 

כאמור המחקר עדיין חסר מידע על היבטים שונים של הכיבוש הגרמני בצפאקץ, כמו בערים אחרות. אחד ההיבטים המעניינים הוא מה קרה לאוכלוסיות האחרות בעיר, ומה היו היחסים בין העדות שבה – יהודי, ערבים, צרפתים והעדות הקטנות, איטלקים ויוונים. יתרה מזו, אין לנו כמעט מידע על יחס השלטון המקומי, הצרפתי והערבי, ליהודים.

 

לטענת של גז יחס הערבים אל היהודים היה בעיקרו יחס טוב. המושל הערבי של העיר היה בודק בעצמו אם היהודים מקבלים את האספקה שניתן לספק, בעיקר לחם, חלב ומים. כמו כן דאג במידת האפשר שלא יהיו פגיעות ביהודים או ברכושם. הוא אף ניסה למנוע את תופעות השוק השחור, אך כנראה ללא הצלחה. יחסם הטוב של הערבים בא לידי ביטוי גם בעדויות אחרות, למרות אי אלו הסתייגויות. כך למשל טען סעדיה חורי כי הערבים נהגו להלשין על היהודים שהורידו את הטלאי הצהוב.

 

מעניין יחסו של המפקח האזרחי הצרפתי של העיר. יש בידינו שתי עדויות על התנהלותו מול הקהילה. האחת נובעת מניסיונו למנות ועד חדש לקהילה ולמינויו של הנרי כהן, והאחרת – למאמציו לדחות ככל האפשר את תשלום הקנס השני שהוטל על הקהילה. בעדויות ובמסמכים שבידינו אין כל טענה כלפי השלטון הצרפתי, אך אין להסיק מכך שלא היו טענות כאלה בתוקפת הכיבוש הגרמני. טבעם של המסמכים, העיקר אלו שנכתבו לאחר המלחמה, שהם משקפים את ניסיונה של הקהילה לחזור לחיי השגרה ולא לחזור לאירועי העבר הקשים.

 

יחסם של החיילים האיטלקים ליהודי המקום היה טוב בהרבה משזה של החיילים הגרמנים. למשל לאחר שחיילים גרמנים היו באים לקחת שמן זית מבית החרושת של משפחת גז, היו נכנסים חיילים איטלקים ובודקים אם הם פגעו ביהודים.כמו כן הם היו מחלקים לילדים לחם וביסקוויטים. התנהגותם הייתה בלתי רגילה, יפה, קבעה גז. עמדה זו מקבלת אישוש גם מההתנהגות הכוללת של הכוחות האיטלקיים באזורי הכיבוש האחרים, כפי שעולה ממחקרו של דניאל קארפי.

 

סוף הכיבוש.

 

כשקרבו כוחות בעלות הברית לצפאקץ, קיבלו החיילים הגרמנים הוראה לעזוב את העיר. גז שחזרה את האירועים : "היינו ליד בית החרושת שלנו. עומדים ורואים את המכוניות, המכוניות והקמיונים – משאיות – מלאים בחיילים גרמנים. אבל לא ידענו מדוע עוברים דרך בית החרושת שלנו, הרי זו לא הדרך לתוניס…לאן הם הולכים ? …שמחנו מאוד, כאשר נוכחנו לדעת, שהם טעו בדרך וחזרו כולם בחזרה.

יום שישי ה- 9  באפריל היה יום שמח. הגרמנים נסוגו מצפאקץ. אין לנו מידע על קרבות בעיר, ויכול להיות שהכוחות הגרמניים במקום קיבלו מהמפקדים בתוניס הוראה לסגת ללא קרב. למי היו ידיים להכין שבת, למי היו ידיים לעשות משהו. כולנו היו עומדים מאחורי החלונות, מביטים בתנועה ההולכת ובאה. את ד"ר ספרבר לא ראינו במשך כל היום, בני הערובה היו כולם בבית החרושת, לא ידענו מה יהיה בגורלם. למחרת, בשבת בבוקר, נכנסו כוחות בעלות הברית, שבאו מדרום, לעיר ספאקץ.

 

השפעות המלחמה.

 

המלחמה השפיעה בכל תחומי החיים, היא גרמה לפגיעה כלכלית חמורה שהיהודים התקשו להתאושש ממנה, פגעה בנוער היהודי, שנאלץ לצאת לעבודות הכפייה, גרמם לאכזבה קשה מצרפת, לאכזבה מהתרבות הצרפתית, ועוד. במושגים של מודרניזציה וקולוניאליזם ניתן לומר כי לאחר מלחמת העולם השנייה החלה להיחלש השליטה הצרפתית בתוניסיה והחל תהליך הדה קולוניזציה, שהוביל בסופו של דבר לכינונה של תוניסיה כמדינה לאומית ערבית מוסלמית. הציונים היו הראשונים שהבינו את משמעות הדבר לעתיד חייהם בתוניסיה, ולכן הם ביקשו להגר מתוניסיה יותר מאשר כל קבוצה אחרת.

 

השפעות המלחמה על הקהילה היהודית בצפאקץ לא היו שונות מהשפעותיה בכל תוניסיה. עם זאת אין בכך כדי לפטור אותנו מלבחון את ההשפעות שמישור המקומי.

 

ההנהגה.

 

חילוקי הדעות שאפיינו את הנהגת הקהילה עוד מאמצע שנות השלושים שבו ועלו לאחר המלחמה. ביולי 1943 הוקם ועד זמני לקהילה בנשיאותו של אלבר סעדה. הוועד התפטר ב-16 בנובמבר 1943, עקב חילוקי דעות בין סעדה לבין ויקטור גז.  ב "הערה סודית", ככל הנראה של השלטונות נרשם כי "הסכם בין ויקטור גז לבין אלברט סעדה הוא בלתי אפשרי. ב-7 בפברואר 1945 הוקם ועד עזרה וסיוע, אך ב-141 במאי 1946 התפטרו חברי הוועד והוצגה לשלטון דרישה לקיים בחירות למועצת הקהילה. הימצאותו של גז בתוניס ותפקידו של סעדה במהלך המלחמה הכריעו את הכף חטובת סעדה, והוא המשיך לכהן בתפקיד נשיא מועצת הקהילה עד לאחר הקמתה של תוניסיה העצמאית, בשנת 1956. הנה כי כן המלחמה הכריעה את המאבק הבין אישי הזה, שהחל כנראה עוד באמצע שנות השלושים של המאה העשרים.

 

הטיפול בפיצויים על הקנסות והנזקים של המלחמה.

 

כאמור הגרמנים עזבו את צפאקץ ב-10 באפםריל 1943, וארבעה ימים לאחר מכן כבר נשלח למפקח האזרחי של צפאקץ תזכיר בן שלושה עמודים מאת מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ שבו תואר מצבם של היהודים בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני ופורטו דרכים לתיקון נזקים שנגרמו לקהילה בתקופה זו.  רוב העמוד הראשון של התזכיר עוסק בתקופת וישי, ובמרכזו הדרישה להשבת כל הזכויות שנשללו מהיהודים על ידי הצרפתים מאז הפסקת האש של יוני 1940 (הכוונה כמובן לנפילת צרפת וכינון משטר וישי, ונראה כי המחברים ביקשו לשמור על זהירות בניסוח) והחזרת כל היהודים למשרותיהם. לכך קראו מחברי המסמך "החזרת הכבוד" ליהודים שנפגעו בתקופת וישי. לטענת ראשי הקהילה האופניים ומקלטי הרדיו שהוחרמו מידי היהודים נמצאים בידי המשטרה הצרפתית, ואין סיבה שלא להשיבם לבעליהם החוקיים. אשר לרהיטים הוצע כי הם יועברו למפעל – Usine Marguerute , שבבעלות מר חלפון, ויימסרו לבעליהם לאחר שיזהו את הרהיטים ויצהירו כי הם רכושם. כמו בן ביקשו מחברי המסמך לטפל מיד במציאת פתרון ל 21.6 מיליון הפרנקים ששלמה הקהילה במהלך הימים האחרונים של הכיבוש.

 

בעיה נוספת שהתעוררה בעקבות השחרור הייתה מעמדם של היהודים האיטלקים. מיד עם השחרור הכריזו השלטונות כי הנכסים הכספיים של איטלקים המופקדים בבנקים בצפאקץ הם נכסי האויב, והדבר פגע ביהודים אזרחי איטליה שחיו בצפאקץ. מועצת הקהילה דרשה להוציא את היהודים האיטלקים מכלל האיטלקים שהוראה זו חלה עליהם, ונימקה את הדרישה בכך שגם באיטליה נרדפו היהודים בגלל דתם. ובכך שהכוחות הגרמניים בצפאקץ פגעו גם בהם ללא כל קשר לזיקתם לאיטליה. יתרה מזו, הם נלקחו לעבודות הכפייה, שילמו את המסים המיוחדים שהטילה הקהילה היהודית על כל חבריה., והיו בין החותמים על הערבויות לקנסות שהטילו הגרמנים על יהודי העיר. כדי לחזק את דרישתה ציינה מועצת הקהילה כי כל היהודים האיטלקים ביקשו לקבל אזרחות צרפתית לפני פרוץ המלחמה אך נענו בשלילה.

 

הנוער היהודי והציונות.

 

המלחמה ושותפות הגורל של היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני תרמו לתחושה של גאווה לאומית יהודית. היטיבה לתאר זאת גז כאשר ניסתה להסביר למנהל הדואר בעיר למה עליה לענוד את הטלאי הצהוב : " אמר לי, גברת גז למה את עונדת אותו, הרי את נראית כמו גויה אנטישמית, לשם מה את צריכה את זה"

אמרתי " אני חלק מהעם שלי, ואני צריכה להיות יחד איתם. אם אני נראית כטיפוס יהודי או לא, זה לא חשוב, אני צריכה לענוד את זה ובשבילי זה אות כבוד ".

 

בשלהי שנת 1943 התארגנה בצפאקץ קבוצת צעירים שהייתה הבסיס להקמת תנועת "צעירי אוהבי ציון". התנועה הסתמכה על אישור השלטונות הצרפתיים משנת 1913 להקמת "אוהבי ציון" וראתה עצמה מסופחת לתנועה זו – Affilier . במרס 1945 מנתה התנועה כ-650 חברים ואוהדים – 100 מתחת לגיל שש עשרה, 200 חברים בגיל שש עשרה עד עשרים וחמש ו-300 בגיל עשרים וחמש ומעלה. למרות ניסיונות שונים לשוות לתנועה גוון פוליטי מפלגתי, ומרות חילוקי דעות קשים ואף פרישה של פעילים אחדים מהתנועה, שמרה התנועה עד שלהי 1947 על ניטרליות מבחינה מפלגתית, והייתה תנועה מסורתית ועממית באופייה.

 

את השינוי הגדול בין הציונות שלפני המלחמה לבין הציונות שהתארגנה לאחריה הסביר אחד מראשי תנועת "צעירי אוהבי ציון" :

 

לפני המלחמה התרכזו בתנועתנו יהודים שפעולתם העיקרית הייתה יהודית, כלומר למדו עברית, ואת שאר הזמן הקדישו למשחקים, למוזיקה והכנת הצגות תיאטרון. ידענו כל הזמן שאנו יהודים, אך המילה " ציונות ", קל וחומר " חלוציות " הייתה כמעט בלתי מוכרת…לאחר שבנות הברית עברו בעירנו, חידשה תנועתנו את פעילותה, אך בצורה שונה לחלוטין. הכל השתנה. קורסים מסודרים לעברית, לימודי ציונות וחיי גדולי העם היהודי, שירים ארץ ישראליים, ספורט, ישיבות כלליות בשבת ואוריינטציה לעבר חלוציות וחיים בקיבוץ.

 

בתנועת "צעירי אוהבי ציון" באו לידי ביטוי כל מגמותיה של הציונות התוניסאית שלאחר המלחמה מבחינת הארגון, האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה. השינוי העיקרי חל בתפיסת הציונות, עד מלחמת העולם השנייה הייתה הציונות חשובה כבסיס לזהות פוליטית ותרבותית בתוניסיה. לציונות לא הייתה עוד משמעות בתוניסיה אלא רק בהגשמה. הייתה זו תקופת הציונות המגשימה.

 

בוועידת החירום של "הקונגרס היהודי העולמי" שהתכנס באטלנטיק סיטי ב-27 בנובמבר 1944 הופיע עורך דין גָנֶם כנציגה של תוניסיה. הוא עצמו היה יליד סוסה אך חי בצפאקץ זה שנים והיה מהפעילים הבולטים בעיר למען הנוער היהודי, "קרן קיימת לישראל" והתנועה הציונית. מעדותו עולה כי יד בתום המלחמה נאספו בצפאקץ 57.000 פרנק עבור "קרן קיימת". כמו כן נערכה פגישה של כל הגופים היהודיים בעיר, ובה הובעה תודה לנשיא ארצות הברית ולעם האמריקאי, ומנגד הועלתה תביעה לפיצויים מגרמניה. המשתתפים גם דרשו הקמת צבא יהודי, ביטל של "הספר הלבן" והקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן, על פי רוח התורה. הצהרה שכזו מוכיחה משהו על הנטיות העיקריות של יהדות תוניסיה לאחר המלחמה. הייתה זו הצהרה פרו-לאומית ציונית מובהקת. גָנֶם עצמו היה ידוע בציוניותו, אך יש הבדל בין פעילות ציונית בצפאקץ לפעילות בחו"ל. הן בהצהרה שיצאה מהפגישה של הגופים היהודיים בצפאקץ והן בדבריו של גָנֶם יש הוכחה נוספת לשברון האסימילציונית בצרפת.

 

ביטוי אחר של הפעילות הציונית היה התרומה החשובה של צפאקץ להגירת היהודים מתוניסיה בכלל ומצפאקץ בפרט. לפחות 120 יהודים עזבו את צפאקץ באופן בלתי לגלי עד מאי 1947 בדרכם לאלג'יריה ומשם לארץ ישראל. בין המניעים העיקריים להעפלה היו המצב הכלכלי של היהודים בעיר וטעמים ציוניים. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב יצחק ברבי, אחד מראשי התנועה וממארגני ההעפלה מצפאקץ, ערב עלייתו :

 

זמן ההגשמה הגיע, צריך לעורר לב החברים והחברות הנשארים ולהכניס ברוחם את ההגשמה, להבין להם שארצנו צריכה בבניה, להבין להם שלא תהיה מנוחה כל עוד שהיהודים לא יעלו ויחזו את הארץ, לא צריך לבוא לאספות דווקא, זה יפה, זה צעד בהגשמה רוחנית, אבל צריך חבר להכשיר את עצמו, לחנך ולסבול עד יום העלייה.

 

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

סוף הפרק

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 1/5

פעמים 115-114

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939

 

   חרם יהודי מרוקו גרמניה הנאצית

1939-1933

במאמר זה אבחן את תגובתם של יהודי מרוקו על עליית הנאצים לשלטון, ואתמקד בחרם הכלכלי הספונטני והמאורגן גם יחד שהטילו יהודי מרוקו על מסחר עם גרמניה. המאמר מבוסס על אוסף המסמכים של משרד החוץ הגרמני על מרוקו בשנים 1939-1933, שתועדה בהם מקרוב תנועת החרם היהודי. אמנם מסמכים אלה אינם מאפשרים לשחזר עד תום את מהלך האירועים במרוקו – שהרי שחזור כזה מחייב לעיין גם בתיעוד שאספו מוסדות הפרוטקטורט הצרפתיים, הקהילה היהודית ומוסדות השלטון הערביים – אך יש בהם ללמד על מאפייניו המרכזיים של החרם היהודי. להלן אציג ארבע היבטים של המאבק הכלכלי היהודי במרוקו כנגד גרמניה הנאצית, היבטים שהיו משולבים זה בזה. ראשית, הנהגת קהילת יהודי מרוקו, בתמיכת חלקים גדולים מכלל האוכלוסייה היהודית, עמדה במהירות על אופיו של המשטר הנאצי ועל הסכנה שטמונה בו ליהודי אירופה והעולם כולו, והיא התארגנה בפרק זמן קצר – בתוך פחות מחודשיים מעליית הנאצים לשלטון – להטלת חרם שיטתי וגורף על מוצרים גרמניים, על נציגים כלכליים גרמנים ועל מגע עם גרמנים בכלל. שנית, הטלת החרם היהודי הייתה קשורה למאבק הקולוניאלי בין גרמניה לצרפת בסוף המאה התשע עשרה, לחוזה ורסאי ולסעיפים בתוכו הנוגעים למרוקו וכן לדיונים בין גרמניה לצרפת בעניין שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים במרוקו. אבחן כיצד השתלב החרם היהודי בהקשרים רחבים אלה וכיצד ידעו יהודי מרוקו לנצל את הדבר להצלחת מאבקם. שלישית, החרם על גרמניה, נוסף על הנזק הכלכלי שגרם למחרימים עצמם, השפיע באופן שלילי על מרקם היחסים עם הסביבה המוסלמית, אך השפעה זו לא החלישה את הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי גרמניה. ורביעית, החרם היהודי תרם לפגיעה משמעותית בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו ואף הוביל את משרד החוץ הגרמני לעצור את הפצת התעמולה הנאצית בכלל והתעמולה האנטישמית בפרט בארץ זו.

 

היבטים של המאבק הכלכלי היהודי במרוקו כנגד גרמניה הנאצית, היבטים שהיו משולבים זה בזה. ראשית, הנהגת קהילת יהודי מרוקו, בתמיכת חלקים גדולים מכלל האוכלוסייה היהודית, עמדה במהירות על אופיו של המשטר הנאצי ועל הסכנה שטמונה בו ליהודי אירופה והעולם כולו, והיא התארגנה בפרק זמן קצר – בתוך פחות מחודשיים מעליית הנאצים לשלטון – להטלת חרם שיטתי וגורף על מוצרים גרמניים, על נציגים כלכליים גרמנים ועל מגע עם גרמנים בכלל. שנית, הטלת החרם היהודי הייתה קשורה למאבק הקולוניאלי בין גרמניה לצרפת בסוף המאה התשע עשרה, לחוזה ורסאי ולסעיפים בתוכו הנוגעים למרוקו וכן לדיונים בין גרמניה לצרפת בעניין שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים במרוקו. אבחן כיצד השתלב החרם היהודי בהקשרים רחבים אלה וכיצד ידעו יהודי מרוקו לנצל את הדבר להצלחת מאבקם. שלישית, החרם על גרמניה, נוסף על הנזק הכלכלי שגרם למחרימים עצמם, השפיע באופן שלילי על מרקם היחסים עם הסביבה המוסלמית, אך השפעה זו לא החלישה את הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי גרמניה. ורביעית, החרם היהודי תרם לפגיעה משמעותית בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו ואף הוביל את משרד החוץ הגרמני לעצור את הפצת התעמולה הנאצית בכלל והתעמולה האנטישמית בפרט בארץ זו.

 

הערת המחבר: מאמר זה הוא חלק מפרויקט משותף ל׳מכון בךצבי' ו׳יד ושם' שמטרתו ליצור קובץ תעודות על יהודי צפון אפריקה בשנים 1945-1933. ברצווי להודות לרכז הפרויקט, דייר חיים סעדון, ולתמר פוקס מימכון בךצבי׳ על עזרתם בחיבור מאמר זה. 1 בשנת 1936 אורגן מחדש ארכיון משרד החוץ הגרמני בברלין (Politisches Archiv des Auswartigen Amts), והתיעוד חולק לשתי תקופות: המסמכים שנאספו עד 1936 נשמרו בנפרד מאלה שנאספו לאחר שנה זו. חלק גדול מהתיעוד שמשנת 1936 ואילך אבד בשנות מלחמת העולם השנייה, בעיקר כתוצאה מההפצצות ומשרפה יזומה של תיעוד על ידי הנאצים בשלהי המלחמה. מאמר זה מבוסס על שלושה אוספים מרכזיים: אוסף קובצי התיעוד על מרוקו, אוסף התיעוד על תנועת החרם היהודי כנגד המסחר הגרמני ואוסף התיעוד של הקשרים הכלכליים בין צרפת לגרמניה. שלושת האוספים שייכים לקבוצת התיעוד R. לחלק מהתעודות נרשם מלבד מספר הקובץ בסדרת R גם מספרה של התעודה. תרגום התעודות בגוף המאמר ועשה על ידי.ע"כ

 

חוזה ורסאי והגבלת הפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו לפני 1933

חרם יהודי מרוקו על גרמניה היה חלק מתנועה כללית שהתארגנה בעולם היהודי זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון. כבר במרס 1933 הציפו נציגויות משרד החוץ הגרמני וחברות גרמניות מכל רחבי העולם את משרד החוץ באלפי מברקים, מכתבים ותזכירים בהולים על החרמה יהודית ספונטנית ומאורגנת של סחורות גרמניות ועל הימנעות של סוחרים ותעשיינים יהודים מקשרים עם חברות גרמניות.

 

הערת המחבר: תיעוד משרד החוץ הגרמני מלמד ללא צל של ספק שהטלת חרם יהודי על הרייך השלישי לא הוגבלה למרוקו. פרט לאלגייריה, שאין כמעט התייחסנת של דיפלומטים גרמנים בה לתנועת החרם היהודי, בכל המדינות המוסלמיות שהיו בהן קהילנת יהודיות אספו הנציגויות הגרמניות תיעוד על המאבק הכלכלי של היהודים. עובדה זאת מדגישה את נחיצותו של מחקר השוואתי בין תנועות החרם היהודי בארצות האסלאם השונות ובינן לבין תנועות חרם יהודי במערב. התייחסות השוואתית לנושא ראו: אלדר; לסקר. ואולם במאמר זה אני נמנע מגישה השוואתית ומתמקד בהצגת החרם היהודי לאור הסיטנאציה

הקולוניאלית הספציפית במרוקו. זו הייתה שונה מהותית ממרקם היחסים הקולוניאליים באלג׳יריה ובתוניסיה, אף על פי ששלוש המדינות היו נתונות לשליטה צרפתית, ומארצות בעיראק ומצרים או לוב, שהי1 בחסות אנגלית ואיטלקית. עיון מעמיק בתיעוד הגרמני מלמד שגרמניה נקטה יחם שונה אל כל אחת מהמדינות המוזכרות. כך למשל איטליה הייתה בעלת ברית של גרמניה ומשטרה היה אידאולוגי פשיסטי. ואילו באנגליה ראה הרייך השלישי עד לפרוץ המלחמה בעלת ברית פוטנציאלית. מדיניות זו השפיעה הן על הקהילות היהודיות והן על הגרמנים. כל מחקר השוואתי נדרש אפוא להציג בהרחבה את ההקשרים הקולוניאליים השונים ואת המדיניות הגרמנית כלפי המדינות השונות, משימה שהיקפה חורג בהרבה מהיקפו של מאמר.

 

תנועת חחרם נפרשה מארצות־חברית' במערב וערד פולין' ואוסטריה' במזרח, מפינלנד׳ בצפון ועד דרום אפריקה׳ בדרום. מראשיתה הצטרפו לתנועה זו כמעט כל קהילות העולם המוסלמי, ובהן יהודי מצרים," עיראק,,, תוניסיה"' וכאמור גם יהודי מרוקו." ואולם ההגבלות שהוטלו מאז סוף מלחמת העולם הראשונה על שהייתם של גרמנים במרוקו ובעיר בעלת המעמד הבין־לאומי טנג׳יר, העניקו לחרם היהודי במרוקו צביון ייחורי בהשוואה לארצות אחרות. נוסף על קריעת שטחים מהרייך הגרמני, קביעת פיצויי מלחמה והטלת הגבלות על היקפו ואופיו של הצבא הגרמני כלל חוזה ורמאי סעיפים מוכרים פחות שנוגעים במרוקו. סעיפים 146-141 העניקו למלך מרוקו חופש בקביעת המעמד המשפטי ואפשרויות ההשתקעות של גרמנים במרוקו.12 ב־11 בינואר 1920 חתם המלך על צו, דהיר, שחייב אישור מוקדם לכל ביקור של גרמני, שהייה שלו או הנאה מכל זכות משפטית במרוקו. כמו כן הוענקה לרשויות מרוקו הסמכות לבטל את אשרת השהייה של גרמני בכל רגע נתון, וכשישה חודשים לאחר ביטול זה חויב השוהה הגרמני לחסל את כל אחזקותיו במרוקו. חריגה מהוראות אלה הייתה כרוכה בעונשי מאסר שבין שלושה חודשים לשנתיים ובקנס שבין 2,000 ל־10,000 פרנק או בהחרמת רכוש.

 

 גם בטנג׳יר הוחלו תקנות אלה על נתינים גרמנים, וסעיף 48 של בית הדין הבין־לאומי של טנג׳יר אסר על גרמנים לפנות לערכאותיו. כך נשללה מהם בפועל האפשרות להשתקע בטנג׳יר על אף מעמדה הביךלאומי המיוחד. הרקע להגבלות אלה היה המאבק הקולוניאלי שהתנהל בין גרמניה לצרפת לפני מלחמת העולם הראשונה על השליטה במרוקו, מאבק שבסופו הוכפפה מרוקו לשלטון חסות קולוניאלי צרפתי. במהלך מאבק זה הפיצו שתי המעצמות את השפעתן בין השאר באמצעות פעילות מסחרית. החשש מהמשך הפצת ההשפעה הגרמנית במרוקו גם לאחו חוזבופח כמלחמה הוביל את צדפת המנצחת לאכוף את השפעתה על השליט הערכי, ולצמצם את הפעילות המסחרית והכלכלית הגרמנית במרוקו באמצעות הגבלת אשרות השהייה לגרמנים. ואכן, כפי שציין משרד החוץ הגרמני, התקנות פגעו קשות בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו, גם אם לא חיסלו אותה לחלוטין. לפיכך ביטולן הפך למטרה המרכזית של הדיפלומטיה הגרמנית בכל הקשור במרוקו, וזאת לא רק בגלל הנזק הכלכלי שהסבו, אלא גם מפני שיצרו מצב בלתי נסבל בעיני הגרמנים – מרוקו הייתה המדינה היחידה בעולם שרגלי גרמנים הודרו ממנה לגמרי.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 1/5

עמוד 201

פרק 1/5

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-הלם התבוסה.

רדיפה והצלה

פרק שני

הלם התבוסה

יהודי מרוקו, מעריציה המושבעים של צרפת, העריכו כי היא מוגנת מכל פלישה על ידי קו מאז׳ינו(Maginot). לא היה להם ספק כי כאשר תפרוץ המלחמה, יכריע צבא צרפת – הנחשב לחזק בעולם ועדיין עטוף בהילת הניצחון של 1918 – את גרמניה הנאצית, האויב המשותף.

לפי שעה, שאבו יהודי מרוקו עידוד מאווירת האחדות וההזדהות עם צרפת של כלל חלקי האוכלוסייה המרוקאית. ואכן מיד עם הכרזת המלחמה על ידי צרפת נגד גרמניה, ב-3 בספטמבר 1939, נענה המלך לציפיות הכמוסות של הקהילה היהודית, ובהזדהות מלאה עם גורלה של צרפת, התייצב ללא היסוס במחנה הציוויליזציה נגד הברבריות. הוא קרא להתגייסות כללית של כל חלקי האוכלוסייה, גם אם הקריאה הופנתה מטבע הדברים בראש ובראשונה לנתיניו המוסלמים:

״המאמין הוא האדם המכבד תמיד את התחייבויותיו. היום, כאשר צרפת נלחמת כדי להגן על אדמתה, כבודה, עתידה ועתידנו, חובה עלינו להיות נאמנים לעקרונות הכבוד של גזענו, להיסטוריה שלנו ולדתנו… מהיום ועד אשר דגלן של צרפת ושל בעלות בריתה יוכתר בהילת הניצחון, אנו מצווים להושיט לה את מלוא עזרתנו ללא סייג, להעמיד לרשותה ללא חשבון את כל משאבינו, להקריב כל קורבן שיידרש… אין לנו ספק שהניצחון יהיה לצד הצדק והחוק״.

הנציב הכללי, גנרל נוגס, הכריז שצרפת ״לעולם לא תשכח באיזו תנופה נדיבה עמדו בגאון מלך מרוקו ועמו לצדה של צרפת, בהגנה על הצדק והחוק״. 'Union Marocaine l ירחון חוגי המשכילים היהודים הדוגלים באימוץ התרבות הצרפתית ובהשתלבות בחברה, הכתיר את מאמר המערכת מ-8 בספטמבר 1939 בכותרת: ״חובתנו ־ לשרת!״ והוסיף:

״בשעות החרדה האלה, צרפת קוצרת את פירות מפעלה התרבותי האדיר.

סביבה, לצדם של בניה האמיצים והנחושים, מתקבצות אוכלוסיות האימפריה שלה. במרוקו, היה נאום הסולטאן לעמו הפתיח לשיתוף הפעולה המלא הזה.

הוא העמיד את מצוות שיתוף הפעולה תחת סימן רגש הכרת התודה, שאין נעלה ממנו… בני בריתנו לא היו האחרונים להיענות לקריאת המלך…

בהתרגשות מהולה בגאווה התפעלנו מפרץ ההתלהבות של כל שכבות האוכלוסייה היהודית לצדה של צרפת המופקדת על שמירת החופש בכל העולם. דחף זה מצא ביטוי במאות, ומחר ללא ספק באלפי בקשות להתנדב לצבא הצרפתי. בשעה זו כבר רשמו ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס, בשיתוף פעולה עם עמותת שארל נטר, 1,250 בקשות כאלה, שלושה רבעים מהן לשירות צבאי מלא״.

לה ויז'י מרוקאן(La vigie Marocaine) העיתון הנפוץ ביותר, שלא הצטיין בדרך כלל באהבה יתרה ליהודים, דיווח:

״בכל הערים הגדולות היהודים האמידים מתגייסים כדי לתרום מכספם למאמץ המלחמתי. המפקח האזרחי על אזור קזבלנקה קיבל מקבוצת יהודים מקזבלנקה סכום של 600.000 פרנקים, כתרומה ראשונה של הקהילה היהודית בעיר לקופת ההגנה הלאומית. רשימת התורמים כוללת את האחים טולדנו (100.000 פ׳); טולדנו ופינטו (100.000 פ׳); יצחק אטיאס, רפאל בנאזרף, מוזס ואלברט בן דהן(100.000 פ׳); יוסף בונאן(30.000 פ׳); חברת בן שעיה (20.000 פ׳); אלי לאסרי (20.000 פ׳); חיים כהן (20.000 פ׳); יעקב כנפו (20.000 פ׳); ז'ק קאנסינו (20.000 פ׳), דוד חטשואל (15.000 פ׳); א. בן אזארף, אליאס אטדגי, טולדנו ולוי, שלמה בן הדוש, אלפונסו בן מרגי, עמרם סיבתי, אלברט פרדון, יום טוב אטיאס (10.000 פ׳)״.

ההתנדבות לשירות הצבאי

מבלי שנתבקשה לכך, הפנתה הקהילה היהודית עורף למסורת בת מאות שנים לפיה היו היהודים פטורים משירות צבאי, והייתה הפעם להוטה (בעיקר היהודים המשכילים, המעורים בחיי הציבור) ליטול חלק ממשי במלחמה, מעבר לסיוע הכספי שהושיטה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בדיווחיו לפריז, הרבה הנציב נוגס לשבח את תרומות היהודים למאמץ המלחמתי, אבל לא הזכיר את הנכונות להתנדב לשירות הצבאי.

מבלי לחכות להנחיות ההנהגה המסורתית אשר דגלה, כפי שראינו בפרק הקודם, בהסתגרות ובהתרחקות מכל מעורבות בפוליטיקה ובענייני הציבור בכלל, הציע הנוער היהודי המשכיל את שירותיו. העיתון העצמאי של העיר רבאט Echo du Maroc׳l דיווח במאמר מ-28 באוגוסט 1939, עוד לפני פרוץ המלחמה, על היוזמה הברוכה:

״משלחת של ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס שכללה את נשיא הכבוד שמואל דוד לוי, את יושבת הראש עו״ד הלן קאזס בן־עטר ואת איש העסקים רפאל בן אזראף, התקבלה אצל המפקח האזרחי של קזבלנקה. היא הזכירה שעוד בחודש ספטמבר של השנה שעברה הודיעה לו על נכונות הנוער היהודי לעמוד לשירות השלטונות ולהילחם למען צרפת אם תפרוץ מלחמה. במצב החדש של היום, אנו חשים שחובתנו המינימלית היא לחזור ולאשר ביתר שאת את נכונות הנוער היהודי לעמוד ללא תנאי לשירות צרפת. ארגוננו ישמח לארגן ולתאם את היוזמות הפרטיות על פי ההנחיות שכבודו יואיל להעביר לנו״.

ואכן היושבת ראש של הארגון, הלן קאזס בן־עטר קיבלה מהמפקד האזרחי קורטין (Courtin) רשות לפתוח משרד גיוס במועדון הארגון בקזבלנקה ברחוב לאספד (Lacepede). הוא אף הציב קצין לסייע בתהליך רישום המתנדבים. היא בעצמה התכוונה להתנדב לכל זמן המלחמה לשירותי הבריאות של הצבא הצרפתי. ״היא הזניחה חלק מלקוחותיה כעורכת דין כדי להתמסר ללימודים בקורס להכשרת אחיות בבית החולים הצבאי בקזבלנקה, ובמקביל פיתחה יחסים עם השלטונות האזרחיים והצבאיים שיהיו לה לעזר רב בהמשך פעילותה״.  [Dr: Serge Lapidus; Helene Cazes-Benattar, Une femme de tete et de coeur.]

הארגון הפיץ בכל העיר כרוזים הקוראים להתנדב:

״ארגון בוגרי בתי הספר של אליאנס, בשיתוף עם עמותת הנוער שארל נטר,מודיע ליהודים המוכנים להתנדב לצבא הצרפתי לכל זמן המלחמה, שמשרד הארגון יהיה פתוח להרשמה בכל יום, מהשעה 9.30 עד 12.00 ומהשעה 16.00 עד 19.30. בנסיבות הקיימות, חובה קדושה לכל בני דתנו להפגין את נאמנותנו ללא סייג לסולטאן ולמדינה החוסה ולהעמיד את עצמנו ברצון, וללא תנאי לפקודת השלטונות העליונים״.

מאות רבות של צעירים נהרו למשרדי הארגון בכל רחבי מרוקו ונרשמו כמתנדבים לשירות בצבא צרפת. רבים אחרים המתינו לתגובת הצרפתים לזרם הפניות, בטרם יקבלו החלטה. על מידת ההתלהבות של המתגייסים מעיד העיתונאי הדגול יליד מוגדור, יעקב אוחיון.

״קרוב ל-2,000 צעירים חתמו על כתבי ההתנדבות בקזבלנקה. בהם שלושה אחים, הבכור רק בן 21, אשר התייצבו בלוויית אביהם. הוא פנה אלי כנציג העיתונות ואמר לי ״יש לי רק שלושה בנים, היום אני מצטער שאין לי יותר״.

״ראשי הקהילה היהודית במאזאגן ארגנו אסיפה גדולה. נשיא ועד הקהילה מר יחיא עמיאל ערך בפני הקהל הרב ניתוח מרתק על חומרת המצב הבינלאומי וקרא לכל הנוכחים להפגין, גם במחיר הדם אם יהיה צורך, את הכרת התודה לאומה החוסה. ׳על הצעירים להתגייס כמתנדבים לצבא, לאחוז בנשק ולהילחם לצד החיילים הצרפתים כדי להגן על צרפת. העמדתי את עצמי אישית לרשות השלטון המקומי ועליכם ללכת בעקבותיי, זאת עצתי היחידה לכם. אלה שאינם יכולים להתנדב לצבא, יתנדבו לתפקידים אזרחיים. חובתנו לסייע לצרפת בכל האמצעים שברשותנו, בגופנו, בכספנו, ברכושנו. אנו נדע להגן על צרפת בשכנוע פנימי עמוק, כי באותה עת אנו נגן גם על דתנו, מסורתנו ותרבותנו, שעליהן צרפת הקפידה תמיד לשמור ולכבד״׳.

למרות גילו המבוגר ומעמדו בראש חברת יצוא ויבוא בינלאומית, התגייס במלוא כוחו הפעיל הקהילתי רפאל בן אזראף, ממייסדי הביטאון הציוני Avenir illustre׳ L. נוסף לתרומתו הכספית האישית לקרן הביטחון, הוא פעל לגיוס כספים ויצא במסע לעידוד הצעירים להתנדב לצבא.

מנהל בית הספר של אליאנס בעיר הנמל הדרומית סאפי התפעל מרוח ההתנדבות והתלהבות שאחזה בקהילה הקטנה ודיווח לפריז: ״היהודים המרוקאים לקחו חלק במפעל זה. מהעשירים ועד הדלים ביותר, כל אחד הרים את תרומתו לפי יכולתו להגנה הלאומית ולמאמץ המלחמתי. אחרים ביקשו להתגייס לצבא הצרפתי לזמן המלחמה, אבל מסיבה שעדיין לא הובהרה, הם עדיין לא קיבלו עד היום מענה חיובי להתלהבותם״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-הלם התבוסה.

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

Epreuves-et-liberation

Exclusion de la vie publique

II fut loin d’en etre de meme dans les autres domaines de la vie publique. Le dahir, reprenant presque a la lettre les dispositions draconiennes de la loi francaise, legerement adaptees au contexte local, introduisit un certain nombre d’interdictions et d’incapacites de droit prive et public, visant a exclure pratiquement les Juifs de toute participation a la vie publique. Selon l’article 3, l’acces aux fonctions publiques et mandats enumeres ci- dessus est interdit aux Juifs :

A)Membres de toute juridiction d’ordre professionnel et de toutes les assemblie

representatives issues de relection.

B)Directeurs, directeurs-adjoints, sous-directeurs et chefs de services municipaux et adjoints. Agents de tout grade dependant de la Direction Generale des Affaires Politiques, agents de tout grade attaches aux secretariats de greffe et secretariats de parquets et interpretes de la justice francaise, agents du notariat francais ; commissaires du gouvernement et agents de tout grade de la juridiction cherifienne, a l'exception des juridictions rabbiniques ; agents de tout grade attaches a tous les services de police.

C)Membres du corps enseignant, a l'exception de ceux qui professent dans les etablissements exclusivement reserves aux Juifs.

D)Administrateurs, directeurs, secretaires generaux dans les entreprises beneficiant de concessions ou d’une subvention accordee par une collectivite publique.

E)Postes soumis a la nomination du gouvernement pour les entreprises d’interet general.

F)Les Juifs ne peuvent exercer la profession de defenseurs agrees pres des juridictions du Makhzen, ni etre inscrits sur les tableaux d’experts judiciaires ou d’interpretes judiciaires assermentes, a ?exception de ceux concernant la traduction en langue hebraique.

Les rares dispenses accordees en France a titre militaire — anciens combattants, titulaires de la Croix de Guerre ou du Merite militaire cherifien – n’avaient au Maroc aucune portee pratique, les Juifs n’ayant jamais ete autorises et encore moins invites a servir dans l’armee pour s’y illustrer…

Pour les interdictions de droit prive, l'article 5 stipulait une clause de numerus clausus qui ne fut pas, pour l'heure, encore appliquee ?

« L’acces et I’exercice des professions liberales et des professions libres sont permis aux Juifs, a moins que des arretes viziriels aient fixe pour eux une proportion determinee. Dans ce cas, les dits arretes determineront les conditions dans lesquelles aurait lieu 1’elimination des Juifs en surnombre… »

L'article 6 enfin, reprenant mecaniquement le texte de loi francais. sans tenir compte du contexte local, enumerait la serie de professions interdites. visant a eloigner les Juifs marocains de tous les postes leur permettant, a un quelconque degre, d’exercer une influence sur l,opinion publique — alors meme qu’ils y etaient si peu representes ?

« Les Juifs ne peuvent, sans conditions ni reserves, exercer I’une quelconque des professions suivantes ? directeurs, gerants, redacteurs de journaux, revues, agences, periodiques a 1’exception des publications de caractere strictemeni scientifique; directeurs, administrateurs, gerants d’entreprise ay ant pour objet la fabrication, I’impression, la distribution, la presentation de films cinematographiques ; metteurs en scene, directeurs de prises de vue, compositeurs de scenarios, directeurs, administrateurs, gerants de salles de theatre ou de cinematographic, entrepreneurs de spectacles, directeurs, administrateurs, gerants de toute entreprise se rapportant a la radiodiffusion.

Des arretes vifiriels fixeront pour chaque categorie les conditions dans lesquelles les autorites publiques pourront s’assurer du respect par les inter esses des interdictions enumerees au present article. »

 

Une reaction resignee

Se sentant trahis par le pays des Droits de l,Homme, les Juifs d’abord incredules, connurent la panique puis la resignation, dans l’espoir que ce n’etait qu’une douloureuse epreuve passagere.

L’ancien grand reporter de L’Avenir Illustre, Jacob Ohayon, sut le mieux resumer ce desarroi des elites occidentalisees face a cette trahison :

« Les premieres persecutions se precisent. Les Juifs raisonnables disent " C’est la pression allemande qui fait tout marcher Les Juifs decus, les amoureux depites s’ecrient: " Qu’a done Petain a jouer la carte juive ?

C’etait peut-etre son meilleur atout, il l'abat tout de suite. Vous verrez qu’il ira plus ׳ ׳ loin qu’Hitler… " Si les mesures etaient purement gouvernementales et si 1’esprit des masses n’y trouvait pas satisfaction, le mal n’eut pas ete grand. Mais le public approuvait: " c’est bien fait! " et «ce n’estpas assez !… Mais le Maroc voulait faire plus et mieux… »

A Casablanca, rapportent les Renseignements Generaux :

Les Israelites de notre ville disent que la France a trahi les Juifs qui ont tant donne pour elle, que le marechal Petain est d’origine allemande et qu’a I’instar dHitler, il fait de la politique raciste et qu’enfin leur dernier espoir est en la victoire anglo- americaine. »

A Rabat, « Le nouveau Statut des Juifs francais fait I’objet de commentaires passionnes dans les milieux israelites ou I’on s’accorde a affirmer que ces nouvelles mesures sont de veritables sanctions constituant une revanche de la France fasciste sur les judeo-marxistes mattres de l’heure en 1936. Le 19 octobre, avant midi, les magasins juifs de la rue El Gza n’avaient pas pavoise alors que les maisons tenues par les Francais avaient arbore des drapeaux. Des ordres ont ete donnes pour que cet" oubli " soit repare et une enquete est en cours, afin de definir les raisons exactes de cette attitude… »

Si les nationalistes de la zone francaise ne se rejouirent pas ouvertement du malheur de leurs compatriotes juifs, le transfuge du Comite d’Action Marocaine, entre dans le Cabinet de Nogues, Abdelatif Sbihi, surnomme le Dr Goebbels du Maroc ne se priva pas de proclamer qu’il avait eu raison, avant tous, de demander de remettre les Juifs a leur place. II ecrivit dans son journal La Voix Nationale (25-11-40) qu’il avait ete, en son temps, le seul a se revolter, empruntant toujours sa phraseologie au langage antisemite aryen de 1’Action Francaise :

« Tous les obstacles cedaient devant les ambitions demesurees du Juif, flattees par un regime politique qu’il voulait a sa devotion, justifiees par la neutralite d’une opinion versee, comme le rappelle le marechal Petain, dans un liberalisme desagregeant. Au Maroc, une seule voix discordante, celle de " La Voix Nationale ", qui de sa tribune denoncait le peril juif, multipliait les appels a I’humilite, demandait aux Juifs de ne pas oublier le statut seculaire qui les fixe au sol marocain, reclamant ouvertement une reglementation officielle avant que les debordements n ’autorisent l’intervention brutale de la population. Main tenant, il reste a appliquer la loi, a amenager notamment les dispositions relatives au numerus clausus… »

De son cote, Abdelhaq Torres ironisait ?

« Le Protectorat a cree de toutes pieces la question juive. Avant l’intervention francaise, le Juif etait parfaitement a sa place dans I’Etat marocain. Mais comme les Europeens, principalement les Francais, avaient besoin de lui pour leurs affaires, ils l’ont sorti du mellah, protege etmeme naturalise ; voyez comment ils agissent avec lui maintenant… »

Le Bulletin de Renseignements de la Residence, en date du 15 novembre 1940, resumait ces reactions :

« Le dahir publie au Journal Officiel le 8 novembre, codifiant le Statut des Juifs au Maroc, est, des sa parution, immediatement connu et commente dans les mellahs.

L’interdiction d’occuper certains emplois et de tenir certaines places est peniblment ressentie. Elle apporte une nouvelle disillusion aux Israelites qui esperaient qu’au Maroc aucune difference ne serait faite entre Musulmans et Juifs autochtones. Elle ajoute encore au decouragement et a limpression d’isolement ressentie par la masse. En contrepartie, les Musulmans et beaucoup de Francais y voient la possibilite de trouver des emplois et manifestent ouvertement leur satisfaction de cette legislation.

La reaction juive s’exprime sur le mode mineur. A peu pres partout, les Israelites reprennent l’attitude effacee et modeste qu’ils avaient autrefois. En toutes circonstances, il faut constater leur resignation.

En peu partout, les commercants et les fonctionnaires importants cherchent des refuges. Les uns tenteraient d’acheter des proprietes rurales, mais ils craignent I’hostilite du fellah musulman. D’autres pensent a 1’emigration, en Argentine en particulier, mais le manque de moyens de communication ne simplifie pas les closes… »

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

 

Page 105

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 2/5.

פעמים 115-114

 

בשנת 1925, עם מינויו של אריסטיד בריאן (Briand) לשר החוץ של צרפת, נוצרו התנאים לשינוי מעמדם של הגרמנים במרוקו. בעת חתימת חוזה ורסאי לא מילא בריאן תפקיד ציבורי, וכך יכול היה להסתייג מחוזה זה ולהוביל מדיניות של הפשרת היחסים בין שתי המעצמות היריבות ממלחמת העולם הראשונה. הביטוי המידי של התמורה ביחסה של צרפת אל גרמניה היה הסכמי לוקרנו משנת 1925, שאפשרו בין השאר את הצטרפותה של גרמניה ל׳חבר הלאומים׳. הפשרת היחסים בין שתי המדינות עשויה להסביר גם את נכונותם של הצרפתים לפשרות במרוקו. בשנת 1927 נפתחו דיונים בין צרפת לגרמניה בנושא ביטול אפליית הגרמנים, אבל רק באוגוסט 1931 החל משרד החוץ הצרפתי לגלות נכונות לשנות את התקנות. כעבור שנתיים, ב־11 במרס 1933, בוטל חלק גדול מתקנות אפליית הגרמנים במרוקו, וארבעה ימים מאוחר יותר פרסם שליט מרוקו דהיר חדש שעיגן את ההסכמות החדשות בחוק. ב־17 במרס נמסרה הודעה לעיתונות בדבר ההסכם החדש, ובו ביום הוחלו התקנות החדשות בפועל. לפי תקנות אלה יכלו גרמנים לקבל ללא הגבלה אשרת שהייה בעלת תוקף לחצי שנה, אך הצרפתים לא התחייבו להאריך את האשרה באופן אוטומטי. את ההשוואה המוחלטת של מעמד הגרמנים לנתיני ארצות אחרות דחו הצרפתים לדיונים בין שתי המדינות שאמורים היו להתחדש כשנתיים מאוחר יותר, במרס 1935. השהיה זאת נבעה בעיקר מהמשך המאבק המזוין של שבטים מרוקנים בכיבוש הצרפתי; הצרפתים ביקשו לנרמל לחלוטין את היחסים עם גרמניה רק לאחר דיכוי מלא של המרידות המקומיות.

מכתב ברכה ששלח משרד החוץ הגרמני לשגריר גרמניה בפריז יום לאחר אישור ההסכם, אינו מותיר מקום לספק באשר לחשיבות שיוחסה להסכם. אמנם התקנות החדשות לא השוו לחלוטין את מעמד הגרמנים במרוקו לזה של נתיני ארצות אחרות והשאירו לצרפתים אפשרות לשקול מחדש את שהייתו של גרמני זה או אחר במרוקו. ובכל זאת נחשב ההסכם בין צרפת לגרמניה מהלך חשוב בנרמול מעמדם של הגרמנים במרוקו וצעד משמעותי בדרך לפתיחה מחודשת של שערי ארץ זו לסחר הגרמני. הוא גם נתפס בעיני הגרמנים כחלק ממאמץ כולל לרוויזיה של חוזה ורסאי והושווה להישג הדיפלומטי של הסכמי לוקרנו.24 ואולם עיתוי הסרת ההגבלות על שהיית גרמנים במרוקו היה קריטי והשפיע במידה רבה על אופיו של החרם שיזמו יהודי מרוקו.

ההסכם החדש נחתם כחודש וחצי לאחר עליית הנאצים לשלטון ב־30 בינואר 1933 ופחות מחודש לפני שהטילו הנאצים חרם על עסקים יהודיים בגרמניה, ב־1 באפריל באותה שנה. במדינות שהתקיימה בהן פעילות כלכלית גרמנית לאורך שנים, היו הגרמנים חשופים פחות להשפעת חרם כלכלי לא ממשלתי. חוזים ארוכי טווח, קשרי אמון עם לקוחות או הסתמכות על סחורות וספקים גרמניים העניקו לחברות גרמניות חסינות מסוימת מחרם שלא נתמך על ידי הממשלות. לעומת זאת במרוקו, שהתקיימה בה פעילות כלכלית גרמנית מצומצמת בלבד, עשוי היה חרם יעיל של סוחרים יהודים גם ללא תמיכה ממשלתית לעצור את התפתחות הפעילות הכלכלית הגרמנית בעודה באבה. זאת ועוד, ההסכם היה תוצאה של מדיניות ההפשרה בין צרפת לבין גרמניה, מדיניות שלא חזתה את עליית הנאצים לשלטון ואת השפעתה על מערכת היחסים בין שתי המעצמות. ההתדיינות בשאלת מעמד הגרמנים במרוקו, שנמשכה שנים אחדות, הניבה הסכם זה, כביכול מכוח האינרצייה, דווקא בראשיתו של עידן חדש, העידן הנאצי. בדיעבד ספק אם משרד החוץ הצרפתי היה נכון לפשרות במרוקו אילו ידע שהיטלר יעלה לשלטון בראשית 1933. המשטר הנאצי עורר בקרב הצרפתים חששות ישנים מתקופת המאבק הקולוניאלי כנגד גרמניה מראשית המאה. עליית הנאצים לשלטון שכנעה לא מעט צרפתים – מחוגי הימין והשמאל כאחד – שההסכם היה מקח טעות שיאפשר לגרמניה הנאצית לחתור שוב, באמתלה של פעילות כלכלית, תחת השליטה הצרפתית במרוקו. יש להדגיש כי אף שההכנות החדשות בין גרמניה לצרפת שיפרו את מעמדם של הגרמנים במרוקו, הן כאמור לא ביטלו לחלוטין את ההגבלות. כך למשל בחלקי מרוקו שבשליטה צרפתית לא התירו הצרפתים הקמת קונסוליות גרמניות. השינוי שחל בדעת הקהל הצרפתית כנגד גרמניה איים לעכב את הדיונים בין גרמניה לצרפת על ביטול מוחלט של אפליית הגרמנים, שנועדו כאמור לשנת 1935, ועל הקמת נציגויות גרמניות.

 

החרם היהודי חתר לנצל את חולשותיהם של הגרמנים במרוקו והתבצע בשני גלים עיקריים: הראשון החל בסמוך להטלת החרם הנאצי על עסקים יהודיים בגרמניה, ב־1 באפריל 1933, ונמשך עד 1935; והשני החל לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳, ב־9 בנובמבר 1938, ונמשך עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומאז אסרו הצרפתים כל פעילות מסחרית גרמנית במרוקו.

 

החרם היהודי במרוקו

הראשונים שדיווחו על חרם יהודי שיטתי היו סוחרים גרמנים וחברות גרמניות. תיעוד משרד החוץ הגרמני מלמד שכבר ב־20 במרס, כשבוע וחצי לאחר שינוי תקנות שהיית הגרמנים במרוקו ועוד לפני שהטילו הנאצים חרם על מסחר עם יהודים בגרמניה, החלו יהודים במרוקו להימנע מקשרים עסקיים עם חברות גרמניות. במכתב בהול ששלח אל משרד החוץ ב־24 במרס דיווח שר התחבורה הגרמני על הודעה של איגוד הספנות הגרמני מה־20 וה־21 במרס על חרם של סוחרים יהודים במרוקו על המסחר הגרמני. שר התחבורה התריע בפני עמיתיו ממשרד החוץ על הנזק של החרם וקרא להם לפרסם הצהרה שתוביל להרגעת הרוחות. איגוד הספנות לא הסתפק בפנייה אל שר התחבורה ופנה ב־28 במרס ישירות אל משרד החוץ; במכתבו אזכר ׳את תכתובתנו מה־20 במרס בנוגע לחרם במרוקו׳ והאיץ במשרד החוץ להמציא לאיגוד בהקדם האפשרי את התקנות החדשות, שיאפשרו את הקמת הנציגויות הראשונות של חברות ספנות גרמניות במרוקו. המכתב מרמז על החשש של אנשי האיגוד מתוצאות החרם, שעלולות היו לעכב ואף למנוע את תחילת פעילותם במרוקו. חשש מרומז זה הפך לקריאה דחופה במכתבים ובמבדקים ששלח היועץ המסחרי הגרמני רנשהאוזן(Renschhausen) מהעיר לראש אל הקונסול הגרמני בעיר. במברק לממונים עליו בברלין אזכר הקונסול מברק של רנשהאוזן (המברק הנזכר אינו נמצא בקובץ התיעוד), תיאר בהרחבה את הצעדים שנקטו יהודי מרוקו וכינה אותם בשם תנועת חרם (.(Boycottbewegung בדיווחו חרג הקונסול מתיאור האירועים בעירו בלבד וסקר את תנועת החרם שהקיפה את מרוקו כולה לרבות טנג׳יר, ושהתגברה מיום ליום. מברקו מלמד שיהודי מרוקו וטנג׳יר הכריזו על צום להזדהות עם יהודי גרמניה, והקונסול כינה צעד זה ׳שיגעון שלמרבה המזל היהודים כאן לא נענו לו׳. הוא הוסיף כי בטנג׳יר תלו אנשי עסקים יהודים במשרדיהם ובחנויותיהם שלטים שנאמר בהם ׳שהם אוסרים ביקורים של אנשי עסקים גרמנים׳. הקונסול הגרמני, שהעיד על עצמו ׳כבעל יחסים קבועים וטובים עם אנשי עסקים יהודים׳, ראה בתנועת החרם תוצאה של הסתה של העיתונות הצרפתית, והבטיח לממונים עליו בברלין שעם שוך הסתה זו הוא ינצל את קשריו להרגעת הרוחות.

 

ב־4 באפריל 1933 שלח היועץ המסחרי רנשהאוזן מכתב אל יועץ המשלחת הגרמנית ד״ר פון רינטלן(von Rintelen). לאחר ששיבח בהרחבה את ההישג הדיפלומטי הגרמני בשינוי הסדרי השהייה לגרמנים במרוקו, הזהיר שהצרפתים עשויים ל׳מסמס׳ (Verwessern) את השמחה הגרמנית והתריע מהפגיעה במסחר הגרמני המצומצם שכבר התקיים במרוקו, ׳מפני שכבר עשרה ימים סחורות גרמניות, בתי מסחר גרמניים, וספינות גרמניות מוחרמים על ידי חברות יהודיות. מה המשמעות של דבר זה אתם תבינו אם אומר לכם ש־80-70 אחוז של המסחר הגרמני במרוקו מצוי בידיים יהודיות שעד כה תמכו במסחר זה׳. בהמשך המכתב תלה רנשהאוזן חרם זה במאמר הסתה כנגד גרמניה שפורסם בעיתון הצרפתי ׳אקו דו מרוק׳(Echo du Maroc; ההד של מרוקו) בידי גורמים צרפתיים התומכים בחרם. הוא אף צירף למכתבו את המאמר, המלמד לא על קונספירציה צרפתית כנגד גרמניה, אלא דווקא על ההיקף והעצמה של ההתארגנות היהודית הממוסדת במרוקו כנגד גרמניה.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 2/5

עמוד 206

פרק 2/5

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

החיים במחנות

כ־5,000 מיהודי תוניס ידעו את עבודת הכפייה ואת משטר המחנות. מתוך דאגתו לצדק, עשה הוועד את גיוס העובדים לפי שנתונים. במהלך חודש דצמבר נקראו אפוא להתייצב ארבעה שנתונים, מ־1912 עד 1915; בתחילת פברואר, גויס שנתון 1911; במחציתו השנייה של חודש מארס — שנתוני 1909 ו־1910; וב־21 באפריל תשעה שנתונים, מ־1900 עד 1908. תיאורטית הגיע כלל המגויסים לכדי אלפים רבים, אולם כשחלפו הפחדים הראשונים, חמקו רבים מפקודות הגיוס. החל ב־15 בינואר נועדו המגויסים להחליף בעיקר את האסירים החולים, את אלה שנתפסו בסריקות, את היוצאים לחופשה ואת העובדים הנמלטים. עם התקדמותם של בעלות־הברית והתמוטטות הקווים הגרמנים, גדל בפברואר 1943 מספר הבורחים והגיע לממדים עצומים.

עבודת הכפייה הונהגה גם בערים אחרות שכבשו הגרמנים, אך בלי להגיע להיקף שנודע לה בעיר הבירה. בספאקס דרשו אנשי האס.אס. באורח קבע 100 עובדים יהודים לפריקת כלי־רכב צבאיים ולבניית מקלטים. את שכרם קיבלו המגויסים מידי הקהילה, שפנתה לעניי האוכלוסייה, ׳החפצים להרוויח 100 פראנק ליום' לבוא ולמלא תפקיד זה. כמה שבועות לאחר בואם לספאקס, רצו הגרמנים לכלוא במחנה אחד את כל הגברים הכשירים, אולם בשל סכנת המגיפה, שאותה השכיל נשיא הקהילה בפועל להדגיש לפני הגרמנים, הם ויתרו על הוצאת זממם אל הפועל.

בסוסה נקראו כל היהודים בני 18 עד 50 להתייצב לעבודת כפייה: מדי בוקר כונסו המגויסים בקסרקטין שעל־שם ארדאן די פיק והובלו משם אל הנמל כדי לתקן את הנזקים שגרמו בו הפצצות בעלות־הברית. כמו בספאקס, ביקשו הגרמנים גם כאן לכלוא במחנה ריכוז גדול את כל יהודי סוסה והסביבה. לשם כך תבעו מראש הקהילה, ג׳ פנחס, להציג להם תכנית־פינוי של היהודים, בארבעה ימים. וכך הסביר פנחס, אחרי המלחמה:

בתום פרק־זמן זה לא הוכנה ולא הוגשה כל תכנית. לכן בערה חמתו(של איש האס.אס. בסט) להשחית. ביקשתי להסביר כי בקשה זו לא תירגם התורגמן וכי ממילא לא אפשר לבצעה.

בתור גמול, תבעו הגרמנים כי כל היהודים בגיל 6 ומעלה ישאו על בגדיהם טלאי צהוב. אף תביעה זו לא יצאה מעולם אל הפועל.

עובדי הכפייה היהודים שבעיר תוניס וסביבתה נשלחו אל שלושים מחנות בקירוב, שכמה מהם היו בפיקוחו של צבא איטליה. המחנות הוקמו בסמוך לקווי החזית, ונותרו על תלם כל עוד איפשר זאת המצב בשדה הקרב במקומות אלה: זאגואן (Zaghouan), אנפידאוויל (Enfidaville), סנט־מארי־די־זיט (-Sainte Marie-du-Zit), סאואף (Saouaf), לה־גולט (La Goulette), ג׳וגאר (Djouggar), מוחמדיה (Mohammadia), סביחה (Sbikha), קונדאס (Kondas) וג׳לולה (Djelloula) — באיזור האיטלקי: ביזרט, סידי־אחמד(Sidi Ahmad), ביר־מ׳שרגה Bir – M’Cherga)), גובלאט (Goubellat), שילום (Cheylus), מונארגיה (Monarghia), ג׳פנה (Djefna), סאף־סאף (SafSaf), קצאר־טיר (,(Ksar Tyr בורג׳־פרג׳ (Bordj Fredj), מאטר (Mateur), מאסיקו (Massicautt), קאטאש־באיה (Katach-Baya), רוסיניאול (Rossignol), עין־זאמיט (Ain Zammit), מא־אביוד (Ma-Abiod) ודריז׳ה (Drija) — באיזור הגרמני. נוסף על כך, מקצת העובדים הובלו מדי בוקר למקומות שונים בקרבת תוניס — אל־אעוינה (el Aouina; שדה־תעופה), לה־מארסה (La Marsa), ל׳אריאנה(l’Ariana), מורנאגה Mornaga)), גאמארט (Gammarth), ביר־קאסה (Bir Kassa), קצאר־סעיד (Ksar Said), ג׳בל־ג׳לוד(Djebel Djelloud), דורוזוויל(Durosville) ומ׳רירה (.(M’rira

בערב היו שבים לבתיהם. ברוב המקרים שימשו בתור חפרים אזרחיים בשירות ה׳ורמאכט׳ ועסקו בעבודות־כפייה שונות — שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכיוצא באלה.

רוב המחנות היו בחוות מבודדות ואף בשדה הפתוח, על־פי רוב ללא מתקנים נאותים. היחידי שנראה כמחנה לכל דבר היה זה שהוקם בביזרט כחולייה חיונית ביותר במערכת ההגנה של ה׳ציר׳ בתוניסיה, הפציצו בעלות־הברית את העיר ונמלה הצבאי מן האוויר ללא הרף. המחנה — שעמד בקסרקטין שעל־שם פיליבר — מנה תחילה כ־500 עובדי־כפייה יהודים, שהיו מאוחר יותר כרבע מכלל כוח־העבודה שגייס הוועד בראשותו של פול גז. תנאי העבודה במחנה זה היו גרועים ביותר:

עובדים אלה סרוחים היו על קש שלא נוער מעולם, מוכי גרדת בשל הכינים ושאר הטפילים שהיו לחבריהם הנאמנים; הם לבשו בגדי אזרחים שלא התאימו להם ולימים לא נשארו מהם אלא קרעים; כך חשופים היו לקור ולרטיבות, רועדים מן הגשם, לעתים גם יחפים. לרוב הועסקו בעבודות מחוץ לעיר, בהובלת תחמושת ובהטמנתה מתחת לעצים. אחרים עבדו בנמל, בפריקת מטעני פחם ומלט.

האסירים חולקו לקבוצות עבודה, שאותן ניהלו ׳קאדרים׳ יהודים — ראשי קבוצות, תורגמנים, רופאים, חובשים ואנשי אספקה למיניהם — שהתנהגותם לא עמדה תמיד מעל לכל ביקורת. ׳קאדרים׳ אלה מינו הגרמנים או הוועד, ופטורים היו בדרך־כלל מעבודה שאותה חילקו בין שאר חבריהם. הרופאים יכלו — לפחות להלכה — להמליץ על שחרור החולים ולעתים קרובות יותר — על הצבתם בתפקידים ׳קלים׳. מדרך הטבע שהעובדים התייחסו לעתים בחשדנות אל הממונים עליהם, ובדומה להוריהם בתוניס סברו כי ׳בני העשירים׳ נהנו מיחס מועדף, הן בחלוקת העבודה הן במתן תעודות מחלה. כך כתב בדין־וחשבון שלו ד״ר יונס, בתום סיור ביקורת בביזרט:

הלוך הרוח במחנה משתנה מיום ליום. צעירים משכילים ויוצאי משפחות אמידות מעוררים את זעמם של פועלים שגורלם לא שפר עליהם כל כך… גם בעניין החבילות המגיעות מן הבית; בימי היציאה של החולים מתעוררת איבה זו של העניים, עם יציאתם של העובדים החולים בני המשפחות העשירות.

המצב החמיר ועמד לפני פיצוץ כאשר אחרה לבוא החלפת העובדים החולים, שהבטיח ועד הגיוס, משום שפחות ופחות אנשים נענו לצווי הגיוס מטעם הקהילה ומספר המשתמטים הלך וגדל. וכך כתב אסיר זועם ממחנה פיליבר אל פול גז:

שילחו נא עובדים מבִּיזֶרט לחפש אחר הצעירים האלה ותיראו באיזו מהירות ימצאו אותם. האם אפשר לחשוב — בלי להסמיק — כי יש שם עובדים הסובלים כבר חמישים יום, כמרחק של שעה וחצי נסיעה מתונים; ואילו בחורים חזקים ובריאים, ספורטאים ידועים, משתמטים ומוגי לב, סובבים ברחובות תוניס בלי כל בושה…

אף כי הביע צער על שבעל המכתב הודיע על תלונתו גם לגרמנים, לא התכחש פול גז לתוכנו: ׳להשתמש בכוח, לצוד את האנשים׳, רק בדרך ׳מצערת ומגעילה׳ זו, סיכם, אפשר לתקן את המעוות; אולם בלי שיהא אחראי לכך ישירות, ציד זה אחר העריקים עתיד היה להתבצע בעיקר מקרב דלת העם, שסיפקה ממילא את רוב העובדים במחנות.

תפקידי השמירה במחנות היו מסמכותם הבלעדית של ה׳ורמאכט׳ והצבא האיטלקי; אנשי האס.אס. מעולם לא נראו במחנות, שכן סמכויותיהם הוגבלו לתחום העיר תוניס ושאר הערים. השומרים הגרמנים, וגם האלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי, השליטו משטר חסר רחמים על העובדים במחנות־הכפייה: הם הועבדו בפרך ארבע־עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו ביד חזקה על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

לא כן היה במחנות שבפיקוח האיטלקים. שם זכו האסירים ליחס שונה לחלוטין, משום ששומריהם לא השתכנעו ממידת התועלת שבעבודת־כפייה זו יותר מאשר צדקתה של האידאולוגיה האנטישמית שבגללה נגזר על יהודי תוניס גורל מצער כל כך. ואולם, גם בכמה מחנות של הגרמנים נמוגה לבסוף המתיחות בין יהודים לבין גרמנים. מחמת ההפצצות הלא פוסקות ׳רוכך׳ המוראל של הסוהרים הגרמנים, שנטו להרפות מציות עיוור ל׳נורמות ההתנהגות׳ ההיטלריות, ככל שהורע מצבם של כוחות ה׳ציר׳ במאחז שלהם בתוניס: בביזרט ובמקומות אחרים התרבו המקרים שבהם ׳שיפרו׳ השומרים הגרמנים את יחסם כלפי האסירים היהודים תמורת כסף או תכשיטים. בהיותם מודעים היטב למוראל הירוד של חילות הכיבוש, חברי הוועד — ובמיוחד ה׳ ספז, א׳ בונאן, ז׳ טאייב, ר׳ שמלה וס׳ באראנס — החלו לפעול כדי להקל, בדרכי עורמה, על בריחות, על שחרור עשרות אסירים חולים ואלה שנתפסו בסריקות ולעשות לשיפור תנאי העבודה וגם להעברתם של מחנות מסוימים ממקומם:

הם סוכנים־נוסעים, העוקבים אחר הצבאות בשדה, כשהם מצוידים היטב בתחמושת המבוקשת, לרבות משקאות חריפים, מי קולון, גרבי משי ועוד עדיים למיניהם. הם מזכירים רוכלים מסוימים, השולפים חפצים יקרי־מציאות, לא־צפויים, כמו להטוטנים ן…]. הם מניחים בשטח בכל ביקור כמה בקבוקים, שקצינים וחיילים מקבלים בהנחה, ושבים הביתה בליווי כמה וכמה עובדים חולים, בהנחה כי בקרוב… יוחלפו.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'127

אִם קָמַי קָמוּ עַל רֹאשִׁי / ה' מָגֵן בַּעֲדִי-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד

אִם קָמַי קָמוּ עַל רֹאשִׁי / ה' מָגֵן בַּעֲדִי

רה. אם קמי קמו על ראשי

נגד בעלי אמונות נפסדות. על-פי עדות רומאנילי (עמ' 111) מכוון שיר זה כנגד הבונים החופשיים, וראה כתובת נ״י 4. שיר מעין אזור בן תשע מחרוזות. הטור השני של המדריך משמש רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד.

חריזה: א/ב א/ב בבבא גגגא וכר.

משקל: שמונה הברות בכל טור.

כתובת: פיוט נועם מרובע. סימן: אנכי דויד בן חסין. ננ״י 4: שיר יסדתי על כת ליצנים בגיברלטר].

מקור: ק־ ח ע״ב; נ״י 3097 – 28 ע״ב (נ״י 3); נ״י 4517 – 8 ע״א (נ״י 4).

מתוך הספר "משא בערב" לשמואל רמאנילי: עמוד 111
"עד במא״רוק הוליך הקול את שם להקת הבונים חפשים. ובל ידעו מה הוא ינאצו האנשים האלה ויגרשום מהסתפח בנחלת  ה׳ לאמר, כי הזונה אחריהם עובד אלהים אחרים. ויורו עליהם זיקי שיר אשר הסוגר הוא הפסוק: ׳בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי׳; ואומרים כי עליהם דבר יחזקאל:

׳לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם׳. רק הזדון יפתנו לשפוט את הנעלם ממנו; העור לא יבחין הצבעים.

אִם קָמַי קָמוּ עַל רֹאשִׁי / ה' מָגֵן בַּעֲדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

נֶגֶד תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה

בְּדוּ אֱמוּנָה חֲדָשָׁה

5-    הֶעֱמִיקוּ לְהַסְתִּיר עֵצָה

לְהֶפֶךְ לַמַּשְׁחִית הָדִּי         

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

כָּרְתוּ בְּרִית, אֹמֶר גָּזְרוּ

פֶּה לָהֶם לֹא יְדַבְּרוּ

אָכֵן בִּרְמִיזָה יַכִּירוּ

10        זֶה הוּא רֵעִי, זֶה הוּא דּוֹדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

           

יוֹם אֱמוּנָתָם שָׁמַעְתִּי,

לְשֵׁמַע אֹזֶן נִבְהַלְתִּי,

חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמַהְתִּי

נֶגְדָּם עָמַדְתִּי עַל עָמְדִי     

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

15        דָּחִיתִי בְאַמַּת הַבִּנְיָן

אֶת דִּבְרֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן

נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן

וּלְאַחֵר לֹא אֶתֵּן כְּבוֹדִי       

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

וַאֲנִי בְּלֵב וּשְׂפָתַיִם

20   מַאֲמִין בֶּאֱלֹהִים חַיִּים

הִנֵּה עֵדִי בַּשָּׁמַיִם

וּבַמְּרוֹמִים סָהֲדִי 

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

יִרְאַת שַׁדַּי לִי תֶּעֱרַב

וְעִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב

25  וַאֲלֵיהֶם בְּעֵת אֲקָרֵב

תִּעֲבוּנִי מְתֵי סוֹדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

דִּבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי

דִּמּוּ, חָשְׁבוּ לְאַבְּדֵנִי

בַּעֲצַת נָחָשׁ קַדְמוֹנִי

30        מֵעָלַי נָשְׂאוּ רְדִידִי           

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

בּשֶׁת וּכְלִמָּה יַעֲטוּ

מִדַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה נָטוּ

נֶאֶסְפוּ וְיִתְלַקְּטוּ

יָצְאוּ נִצָּבִים לְנֶגְדִּי           

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

35 נָתְנוּ רְשָׁעִים לִי פַּחִים

לִבְנוֹת בַּיִת הֵם שְׁלוּחִים

לְהַקְרִיב עוֹלוֹת וּזְבָחִים

וַאֲנִי אֵין לְאֵל יָדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

חֵלֶק בְּדָוִד אֵין לָהֶם

40 עֵת רִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם

לֹא מֵהֶם לֹא מֶהֱמֵהֶם

לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

סוּרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנִּי

יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי

45  הַמֶּלֶךְ יֹצְרִי וְקוֹנִי

אֲשֶׁר עָשַׂנִי יְהוּדִי

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

יִתְבָּרַךְ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ

מִן הַתּוֹעִים הִבְדִּילָנוּ

בְּכָל לִבִּי אֶעֶבְדֶנּוּ

50        בְּכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאֹדִי      

בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

 

נָא הָשֵׁב לִבָּם אֵלֶיךָ

וְקָרֵב קֵץ מְשִׁיחֶךָ

דִּבַּרְתָּ לַחֲסִידֶיךָ

מָצָאתִי אֶת          דָּוִד עַבְדִּי           

דִּבַּרְתָּ…

  1. 1. אם… קמו: על-פי שמ״ב כב, מ; תה׳ נד, ה. קמי, אויבי הקמים עלי, על ראשי, על-פי איכה ג, נד. ה׳… בעדי: על-פי תה׳ ג, ד. 2. בסודם… כבודי: על-פי בר׳ מט, ו. 4. בדו: על-פי מל״א יב, לג. 5. העמיקו… עצה: על-פי יש׳ כט, טו. 6. להפוך… הוד: על-פי דני י, ח. 7. כרתו ברית: על-פי יהו׳ ט, טו; יר׳ לד, יח. אומר גזרו: על-פי איוב כב, כח. 8. פה… ידברו: על-פי תה׳ קלה, טז. 9. אכן… יכירו: על-פי יבמות קח ע״ב: ׳דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו׳. ובנ״י 3 – ׳ברמיזות׳. 10. זה… דודי: על-פי שה״ש ה, טז. דודי ורעי הם כינויים לקב״ה. 12. לשמע אוזן: על-פי תה׳ יח, מה; איוב מב, ה. 13. חשתי… התמהמהתי: תה׳ קיט, ס. 14. עמדתי… עומדי: על-פי דג׳ ח, יח. 15־20. נ״י 3 מחליף בין מחרוזת רביעית למחרוזת שביעית וחסרה בו המחרוזת השישית בנוסח שלפנינו. 15. דחיתי… הבנין: אמת הבניין היא מוט באורך אמה ושמשה את הבנאים למדידת גדלים, כלים יז, י: ׳דחפו באמת הבנין׳. וכן שבת לא ע״א: ׳דחפו באמת הבנין שבידו׳. 17. נאמן… הדין: על-פי עבודה זרה טז ע״ב. 18. ולאחר… כבודי: על-פי יש׳ מב, ח; שם, מח, יא. 19. בלב ושפתיים: על-פי מש׳ כו, כג. 20. אלוקים חיים: שמ״א יז, כו, לו ועוד. 21-22. עדי… טהרי: על-פי איוב טז, יט. 23. יראת שדי: על-פי איוב ו, יד. 24. ועם… תתערב: מש׳ כד, כא. שונים הם אוהבי תמורות או בני עמים אחרים. 26. תעבוני… טודי: על-פי איוב יט, יט. במתי סודי הם ידידי. 27. דברי… טבבוני: תה׳ קט, ג. 28. דימו… לאבדני: על־פי שו׳ כ, ה. 29. נחש קדמוני: הוא כינוי לנחש שהיה בגן עדן. למשל סוטה ט ע״ב, ורמז לכך שהוציא עליו דיבה כי הוא נוטה לחברי הכת. 30. מעלי… רדידי: על-פי שה״ש ה, ז. 31. בושת… יעטו: על-פי תה׳ עא, יג. 32. מדרכה… תורת: על-פי אבות ו, ד: ׳… כך הוא דרכה של תורה – פת במלח תאכל׳. 33. נאטפו ויתלקטו: על-פי שו׳ יא, ג. 34. יצאו ניצבים: על-פי במ׳ טז, כז. 35. רשעים… פחים: על-פי תה׳ יא, ו. ׳פחים׳ הם גחלי אש. 36. לבנות בית: על-פי מל״א ה, יז. 37. להקריב… וזבחים: על־פי מל״ב י, כד; שמ״א טו, כב. 38. ואני… ידי: על-פי בר׳ לא, כט; נחמי ה, ה. וכוונתו שאין ביכולתו לעשות להם רע. 39. חלק… להם: על-פי שמ״ב כ, א. 40. עת… עליהם: על-פי איוב כא, כו, והכוונה לזמן מותם. 41. לא… מהמהם: על-פי יח׳ ז, יא, לא ישאר מהם מאומה ולא מהמייתם ושאונם. 42. לא… עמדי: איוב ט, לה. 43. סורו… ממני: על-פי תה׳ קיט, קטו. 44. ירא… אדוני: על-פי יונה א, ט. והמילה אדוני היא כינוי לקב״ה. 45. המלך יוצרי: על-פי יש׳ מט, ה. וקוני: על-פי מש׳ ח, כב. 46. אשר… יהודי: לקוח ממטבע הברכות של ברכות השחר כנגד הברכה ׳… שלא עשני גוי׳. 47. יתברך… אלוהינו: על-פי ברכת יוצר אור שבק״ש: ׳… תתברך ה׳ אלוהינו׳. 48. מן… הבדילנו: על-פי התפילה ׳ובא לציון׳: ׳ברוך הוא אלוהינו… והבדילנו מן התועים׳. 50-49. בכל… מאודי: על-פי דב׳ ו, ה. 51. השב… אליך: על-פי איכה ה, כא ועוד. 52. וקרב… משיחך: על-פי הפיוט: ׳יגדל אלוקים חי… ישלח לקץ הימים משיחנו׳. 53. דיברת לחסידיך: על-פי תה׳ פט, כ. 54. מצאתי… עבדי: על־פי תה׳ פט, כא

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

התנועה-השבתאית-במרוקו.

פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

רבי אלישע עלה לארץ־ישראל מאחת מארצות אשכנז( מכאן שמו ) והשתקע בירושלים. בשנת ת׳׳י( 1650 ) יצא למרוקו בשליחות עדת האשכנזים בירושלים והתאכסן בביתו של רבי יעקב ששפורטש בעיר סאלי׳ עת כיהן הלה בעיר זו ברבנות.

את בנו הקטן נתן, שהיה אז כבן שש, ושעתיד להיות נביאה של התנועה השבתאית, השאיר בירושלים בביתו של ידידו רבי יעקב חאגיז (בר רבי שמואל- 1674-1620), רב מופלג בתורה שעלה לירושלים בשנת 1648 מפאס שבמרוקו ועמד בראש ישיבת ״בית יעקב״ בירושלים שמשפחת גבירים עשירה מליוורנו, משפחת ווגה, הקימה.

 

נתן הצעיר גדל בביתו של רבי יעקב חאגיז, על שולחנו אכל ובבית־מדרשו למד. יחד עם נתן למדו בישיבת ״בית יעקב״ רבי יוסף אלמושנינו, מי שעתיד להיות רבה של בלגרד, ורבי משה חביב, מי שעתיד להיות רבה של ירושלים בדור  הבא.

 

את כל שנות נערותו ובחרותו בילה נתן בבית רבי יעקב חאגיז עד שנת תב״ד ( 1664) והוא כבן עשרים. פרטים על אותה תקופה אנו לומדים מפי ששפורטש: ״הרב יעקב חאגיז, רבו שלימדו תורה, וכל עוד שהיה אביו של נתן בעיר סאלי, שהלך בשליחות ירושלים מקהילות קודש אשכנז, היה הרב הנ״ל מפרנסו כנער קטן.״

הנה כי כן נתן אשכנזי, שעתיד להתפרסם כנתן העזתי וכנביאה של התנועה השבתאית, הוגה תורתה ועורך משנתה, גדל והתחנך בביתו של רב מקובל עולה ממרוקו.

 

רבי יעקב חאגיז, מורו מחנכו ומיטיבו של נתן, עתיד להיות לוחם מושבע נגד התורה והאמונה שמפיץ תלמידו, ובנו של רבי יעקב, רבי משה חאגיז, עתיד גם הוא בעוד דור להיות לוחם קנאי נגד התנועה ולהכריז מלחמת חורמה על ספיחיה של התנועה השבתאית ונגד כל שריד אשר ריח התנועה נודף ממנו, יחד עם רבי יעקב בן־צבי עמדין(יעב״ץ).

 

ר׳ משה חאגיז, בנו של ר׳ יעקב, לא הכיר את נתן בשנים ששהה בביתם, כי בן זקונים היה לאביו. הוא נולד מאוחר יותר, בשנת 1672, לאחר והתנועה התבססה ולאחר שידעה עליות וירידות ולאחר שנתן היה מפורסם כנביא התנועה. גם את אביו הוא הכיר אך בקושי. ר׳ יעקב נפטר בשנת תל״ד (1674) , בהיות הילד משה בן שנתיים, ועל נתן הוא יודע מכלי שני, ממה שסופר לו על־ידי בני ביתו וממה שקרא ברשימות שהשאיר לו אביו. הוא יודע כי נתן היה עילוי ותלמיד מוכשר, בקי בש״ס, בתלמוד ובפוסקים, וכי הוסמך על־ידי אביו להוראה.

משהגיע הנער נתן לפרקו נשא לאשה בשנת תכ׳׳ד (1664) בת סוחר אמיד תושב עזה, הגביר ר׳ שמואל לישבונה. הגביר פנה לר׳ יעקב האגיז וביקש ממנו למצוא לו חתן לבתו ״כלילת היופי אבל בעלת מום באחת משתי עיניה״. ר׳ יעקב חאגיז הועיד לבת הגביר את תלמידו המצטיין נתן. לאחר נישואיו עם המיועדת לו קבע את מגוריו בבית חותנו בעזה והיה סמוך על שולחנו, כמנהג בני ישראל בימים ההם, ואת זמנו הקדיע ללמוד תורה ולעבודת הבורא.

בשנת תי״ד (1654) סיים ר׳ אלישע, אביו של נתן, את שליחותו הרא­שונה במרוקו והתכונן לחזור לארץ־ישראל דרך אירופה. בהיותו באיטליה קרו לו שני מקרים מצערים שבעטים נתעכב כעשר שנים בארצות אירופה עד שנת תכ״ה (1665): ראשית, חברו לשליחות למרוקו, שנתלוה אליו, ר׳ שלמה נאוורו, המיר את דתו בהגיעם לאיטליה, ושנית כספי התרומות שאספו אבדו להם בדרך. ר׳ אלישע נאלץ להאריך את שהותו בנכר, ובמקום לחזור לירושלים חיזר על פיתחי נדיבים בנסיכויות הגרמניות ובפולין וקיבץ נדבות ותרומות.

בשנת תכ״ה (1665) בהיותו בליוורנו שבאיטליה הגיעו אליו שמועות על נבואות בנו נתן ואז גמר אומר לארוז את מטלטליו, לשים לדרך פעמיי ולשוב לירושלים. בדרכו הגיע למצרים ושם נתקבל בכבוד גדול על־ידי הקהילה היהודית כאביו של נתן הנביא ששמו הלך לפניו. נגיד הקהילה רפאל יוסף, השפיע עליו כל טוב והרעיף עליו מתנות למכביר.

על קורותיו של ר׳ אלישע באותה שנה, מספר לנו ידידו הותיק ר׳ יעקב ששפורטש:

״כאשר הגיע (ר׳ יוסף בן־שלום מלמד תינוקות) לליוורנו… מצא שם להח׳ כה"ר אלישע אשכנזי, אביו של הנביא, שבא משליחותו מברבריאה ואני הדל באלפי ישראל בהיותו בעיר סאלי נתאכסן אצלי ושלחתיו לעיר ארג׳יל ובאתי אני לאמסטרדם עם כל בני ביתי מחמת המלחמות והרעב, ונתעכב שם בארג׳יל וחזר לכאן לאמסטרדם והמבורג והפסיד את ממון השליחות ביען שחברו שלמד נאבארו שהיה חכם ומקובל וחסיד בבואו לעיר ריג׳ו באיטליה שם חשק גויה אחר. ונשאה והמיר דתו יש״ו(ימח שמו וזכרו). וזה כה״ר אלישע לאחר טלטולו בכאן הלך לו דרך אשכנז ופולין עד הגיעו לליוורנו ושם מצאו כה״ר שלום בן יוסף הנ׳׳ל וכשמעו על נבואות בנו נתן שם לדרך פעמיו בחברתו(של שלום בךיוסף) וכשהגיע למצרים יצאו כל גדולי ק״ק (קהילת קודש) מצרים ורוב ההמון והיו מנשאים אותי וכבוד גדול עשו לו. והגביר רפאל יוסף הממונה על הנמל ועל אוצרות המלךהתוגר (התורכי) הוציא לו בגדים חשובים ויקרים, ובעת צאתו ממצרים ללכת לארץ ישראל הלך הגביר ללוותם ושלח עמיהם פרשים ונתן להר' אלישע הנ״ל תי״א(411 גרושוש (מטבעות כסף) בתורת מתנה כמנין שם אלישע באופן שהלך טעון ממון ובגדים.״

 

על פעילותו בירושלים לא ידועים לנו פרטים. מכל מקום, הוא שהה בירושלים רק תקופה קצרה ושוב יצא בשנת תכ״ו (1666) בשליחות ירושלים למרוקו. באותה שנה היתה התנועה השבתאית בשיאה, ושם בנו .נתן, נביא התנועה, נישא בפי כל. בהגיעו למרוקו חזר גם הפעם לאכסניתו הראשונה – העיר סאלי – בה פתח ישיבה ועמד בראשה. בין תלמידיו הידועים והמובהקים היה ר׳ חיים אבן־עטר הזקן, סבו של ר׳ חיים בן־עטר בעל ״אור החיים״. בשנת תל״א (1671) עקר מסאלי ועבר לגור במקנס. שם התאכסן בביתו של ר׳ שמעיה מאימראן, חמיהו של ר׳ חביב טולידאנו שהזכרנו לעיל.

ר אלישע אשכנזי הרבה להתמסר לתורת הקבלה ועשה הרבה למען הפצת תורת הח"ן (חכמת הנסתר) בכתב ובעל פה. הוא טרח להביא לדפוס את כתב־היד של ספר החזונות ״מגיד מישרים״, היומן הקבלי של ר׳ יוסף קארו בעל ה״שולחן ערוך״. כן הביא לדפוס ״זוהרי חמה״ ו״ירח יקר״, פרושים על הזוהר לר׳ אברהם גאלאנטי. הראשון פרוש לספר בראשית —שני פרוש לספר שמות. את הספר השני ״ירח יקר״ הביא עמו למרוקו ולאחר פטירתו בשנת תל״ג(1673) במקנס, ״נשאר הספר עם שאר עזבונו בבית האכסניא שלו אצל החכם ר׳ שמעיה מאימראן ז״ל עד שבאו שלוחי ארץ ישראל בהרשאה ונטלו הספר עם שאר עזבונו.״

פרק שני: רבי אלישע חיים בר רבי  יעקב אשכנזי – נפטר בשנת 1673

עמוד 143

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר