ארכיון יומי: 12 במרץ 2021


הרב משה אסולין שמיר."ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"

 

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

משה רבנו הקהיל את בני ישראל למחורת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)

 

"א-ח-ד-ו-ת": אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עמ"י = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

 

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה בחודש ניסן הקרוב,

חודש של נסים ונפלאות – כדברי רבנו אור החיים הק'.

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה יהיו לע"נ הצדיקה סבתא אימא עליה בת מרים ע"ה ,

שעלתה לגנזי מרומים ביום י"ג בניסן

 

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה

(זהר, שמ' פח, ע"ב) 

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"

("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנואור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם בצלאל בן אורי בן חור

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערב שבת, והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

 

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

 

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שערי ספרו

דודתי

אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:

  • איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!

איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:

  • איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.

על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:

אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:

די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.

 קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:

—        אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:

—        רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.

עכשיו היא פונה אלי בכעס:

—        אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:

—        לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.

עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:

—        אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.

אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:

  • נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!

היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:

  • נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

 עמוד 62

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!

כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.

משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.

ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.

הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.

משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

עמוד 60

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר