מורשת יהדות מרוקו

^{אף כי ביקורו של ויסוצקי קידם במידת מה את ביסוס שלוש המושבות שהיו תחת חסותה של תנועת חובבי ציון(פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה), היו לביקור גם תוצאות שליליות. הברון ־וטשילד כאמור רגז, וגם הממשל הטורקי הגיב במורת רוח על פעולת הנציג הרשמי של התנועה ־לאומית – שכאילו אישרה את חששותיו בדבר אופיו הלאומי של המפעל ההתיישבותי היהודי. :עקבות הביקור הוחמרו ההגבלות הטורקיות על העלייה ועל הקמת מבני קבע במושבות, ואנשים בסוגו של אברהם מויאל הוזעקו פעם אחר פעם כדי לרכך את אנשי הרשות ואת השוטרים.}

^{יתר על כן, בחוגי חובבי ציון במזרח אירופה נתפס מויאל כמי שמציל לא אחת את ויסוצקי, שאינו מבין הרבה, ככל הנראה, בבעיותיה הסבוכות של ההתיישבות הצעירה בארץ ישראל. איזידור יאסינובסקי מוורשה, מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון, כתב לפינסקר ״־מה ביקורתית על ויסוצקי, ולעומת זאת הביע קורת רוח ממויאל: ״אינני מתלהב במיוחד מן התועלת הדיפלומטית, התעשייתית-כלכלית, המדעית-ספרותית וכר שבפעולות שליחנו מר ויסוצקי, ופחות מכל מתוצאת פעולת היסוד שלו. תודה לאל שנזדמן לו כמלאך גואל מר מויאל, אשר יתקן, במחילה, את כל שגיאותיו…״ : [איזידור יאסינובסקי, ורשה, אל ליאון פינסקר, אודסה, 23 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', <מ׳ 452].}

^{אם חשב ויסוצקי כי הבעיה הקשה ביותר של שליחותו תהיה קשורה לחלוקת המשאבים המצומקים של חובבי ציון לשלוש המושבות, גילה עד מהרה שלפניו בעיה סבוכה יותר: היכן ימוקם הוועד הפועל, הגוף השלטוני של חובבי ציון בארץ – בירושלים, או אולי ביפו. פרוטוקול האסיפה של טובי ירושלים ויפו שכינס ביפו ב-17 וב-18 במאי 1885 מתאר את המשתתפים, את הדברים שנאמרו בה, ואת תוצאות ההצבעה לבעלי התפקידים בוועד. ויסוצקי נשא נאום ארוך ובו התווה את הדרך שבה צריכות להתנהל המושבות. כן הוא הסביר מדוע צריך להקים נציגות קבועה של היישוב. הוא גם הציג בפני הנוכחים שאלה עקרונית: האם על היישוב החדש להתרכז בענפים החקלאיים, או שיש לפתח גם את ״חרושת המעשה״, משמע מלאכה ואפילו חרושת. בוויכוח שהתפתח עלתה השאלה לאיזו משלוש המושבות יש לעזור תחילה, ודעת הרוב הייתה שפתח-תקווה – בגלל עברה וחשיבותה – ראויה ל״העדפה מתקנת״.}

^{אולם עד מהרה הפך הדיון להתנצחות בין שני המרכזים – יפו וירושלים. נציגי יפו והמושבות הסמוכות לה טענו כי מקום מושבו של הוועד הפועל צריך להיות ביפו בשל קרבתה למושבות עצמן. הירושלמים לא הסכימו. את דעתם ביטא בחדות יחיאל מיכל פינס, שהסביר כי רצוי שפעילות חובבי ציון תהיה דיסקרטית ככל האפשר, מחמת עינא בישא, וזאת אפשר לעשות בירושלים הגדולה ולא ביפו הקטנה יותר, שכל מה שנעשה בה ידוע לכול. ״המרכז הראשי של הממשלה בארץ הקדושה הנהו בירושלים, וכל שאר האומות [הקונסולים] יש להן מושב בירושלים״. לכן גם הוועד הפועל של חובבי ציון צריך לקבוע את מושבו בירושלים.}

^{אנשי המושבות, אוסוביצקי, לובמן ולרר, שאליהם הצטרף גם מזכירו של ויסוצקי אלעזר רוקח, העדיפו את יפו כמרכז הפעילות. בסיכומו של דבר נבחרו שני ועדים – הראשי בירושלים והמשני ביפו. עם זאת סוכם שהוועד ביפו, ״יש לו היכולת להחליט כל דבר ודבר, ורק מחויב להודיע להועד בירושלים״.}

^{דיווח על קיום האסיפה ניתן למצוא בעיתון הצבי בעמוד הפותח, במדור ״מקרב הארץ״: ״ירושלים… ביום השלישי והרביעי לחדש הזה נאספו אחדים מנכבדי ירושלם ומנכבדי יפו בבית הגביר הנכבד הרק״ז ויסוצקי ביפו להתייעץ על עניין התמיכה לאנשי המושבות. ותחליט האספה לעזור רק להאנשים היושבים עתה במושבה ולא לקבל אנשים חדשים להמושבות כל עקר… ותפקיד האספה אנשים אחדים לוועד להשגיח על חלוק הכסף לאנשי המושבות״. בן־יהודה, שהשתתף בהתכנסות ביפו כאחד מנציגי ירושלים נמנע במכוון מלהיכנס לפולמוס ירושלים־יפו והייתה לו סיבה טובה: הוא עצמו עמד להיות מזכיר בשכר של המרכז הירושלמי. גם בעיתון הצפירה שהופיע בוורשה הייתה התייחסות להתכנסות ביפו, כפי שדיווח כתב העיתון בירושלים, יעקב גולדמן. מן הדברים עולה שהכתב לא האמין במיוחד בפעילות שני הוועדים שנבחרו: ״הגביר הנכבד ה׳ ק״ז ויסוצקי הי״ו ישב עד יום ראשון שבוע זה ביפו ויקהל קהלות וישלח לקרוא מנכבדי ירושלים להאספה אשר קרא ביפו. רבים באו ורבים לא באו, ותהי אחרית האספה לכונן שני ועדי פועל לחובבי ציון האחד ביפו והאחד בירושלים. עוד לא נודע על נכון מי המה הנבחרים לשני הועדים, אכן כנשמע רובם הם מעולם האצילות ולא מעולם העשייה, ונראה מה יהיה משפט המורה הנאמן – הוא הזמן – על הועד ומעשהו. ביום הראשון לשבוע עזב ה׳ ויסוצקי את יפו וירד באניה לחיפה״.}

^{שני הוועדים נולדו במזל רע. איש לא היה בטוח שהפשרה הזו של ויסוצקי תתרום ליישוב ולמושבות ועד מהרה החלו מתחים ביניהם. בעיקר בחש בקדרה מזכירו של ויסוצקי, אלעזר רוקח, שמזכיר הוועד הירושלמי, אליעזר בן־יהודה היה זה מכבר שנוא נפשו. בן־יהודה ראה במינויו למזכיר על ידי ויסוצקי, בשכר של 100 פרנק לחודש, פתרון לבעיותיו הכספיות הלוחצות. עד אז עבד כמורה ב״אליאנס״ והוציא לאור את השבועון הצבי. זמן קצר לאחר הגיע ויסוצקי, התפטר בן־יהודה מעבודת ההוראה, הצטרף אל ויסוצקי שהגיע לירושלים, הוליכו בשבילי העיר ואף הפגישו עם כמה אישים ורבנים בעיר.}

^{ויסוצקי היה מלא הערכה לבן־יהודה, הן בגלל תפקידו כעיתונאי ועורך והן בשל מאבקו למען השפה העברית. הוא עודד אותו לעזוב סופית את עבודת ההוראה ולהחליפה בפעילות ציבורית בוועד הירושלמי של חובבי ציון.}

^{אלא שההסתמכות של בן־יהודה על חובבי ציון נכשלה לחלוטין, והוא מילא את תפקיד מזכיר השלוחה הירושלמית של הוועד הפועל שבועיים בלבד. אלעזר רוקח חתר תחתיו מיפו, והוא ככל הנראה דיבר על לבו של ויסוצקי, שאין טעם בקיום שתי שלוחות של הוועד הפועל, ובן־יהודה ממלא תפקיד מיותר. אישים שונים ביפו, כגון מנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון ומרדכי לובמן, אז מפתח-תקווה, שהיו בני לווייתו של ויסוצקי במסעותיו בארץ, שמעו ממנו ש״בעניין בן־יהודה רוקח עשה לא כהוגן״, אולם בפועל הוא קיבל את דעתו של רוקח שאין טעם לקיים שני מרכזים של חובבי ציון בארץ ישראל, וכך איבד בן־יהודה את משרתו. בן־יהודה היה מיואש ממש. הוא פנה אל ראשי חובבי ציון ברוסיה וביקש סיוע. כן כתב מכתב תחינה לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, וביקש ממנו שידבר טובות על אודותיו באוזניו של ידידו אברהם מויאל, כדי שזה יכתוב לפינסקר, ״שלא יתכן שיעזבו אותו במצב זה, שכן יאמין לי אדוני שאין בפני כל דרך להציל את ילדי מחרפת רעב״.}

 ^{הנה כי כן, איש הקשר הארצישראלי עם פינסקר היה מויאל. מה הוא עשה למען בן־יהודה – לא ידוע. יוסף לנג, הביוגרף של בן־יהודה, מעריך שמויאל לא הספיק לעשות, משום שזמן קצר לאחר מכן חלה ונפטר. מחליפו, שמואל הירש, ניסה לסדר לבן־יהודה משרת עוזר לפקיד המושבה פתח־תקווה, אך גם דבר זה לא צלח.}

^{״האיש הרע״ בסוגיה הזו של הקמת שני המרכזים היה ללא ספק אלעזר רוקח. הוא בחש כל העת, סכסך והעביר מידע לא אמין. ״רוקח היה עתיד לבחוש בכמה מן המשברים שזעזעו את היישוב הקטן בארץ ישראל ואת אוהדיו בתפוצות. הוא גם חרחר בין ויסוצקי ובין רבים מראשי הציבור בארץ״, כתבה חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב. ועל אף כל זאת, הן ויסוצקי והן מויאל מצאו ברוקח גם את התכונות הטובות וקירבו אותו אליהם. לאחר נסיעתו של ויסוצקי היה רוקח למזכירו של מויאל וליווה אותו בכל מעשיו ונסיעותיו. הסכסוך על שני המרכזים של חובבי ציון ביפו ובירושלים הביא את ויסוצקי למחשבה – ולאחר מכן להחלטה – ששגה בהניחו כי ראשי יפו וירושלים יוכלו לשתף פעולה. מסקנתו הייתה מהירה וחד משמעית: הוא ביטל את שני המרכזים והחליט למנות אדם אחד לעמוד בראש פעילות חובבי ציון בארץ – את אברהם מויאל. למעשה, מינה אותו למנהיגו הרשמי של היישוב היהודי בארץ ומויאל ״נמשח״ כביכול למנהיג על ידי חובבי ציון. מדוע דווקא מויאל? את התשובה אפשר למצוא בתזכיר ארוך שהועבר לאגודות השונות של חובבי ציון בנובמבר 1885, ועמד על כל ההתפתחויות האחרונות של התנועה, לרבות שליחותו של ויסוצקי בארץ ישראל. על המחלוקת בהקמת שתי השלוחות של הוועד הפועל וכישלון המתווה הזה נכתב בתזכיר: ״קוראי הדברים האלה יודעים את כל הקורות את אחינו וצירנו בארץ הקודש [ויסוצקי], את יסוד ועד הפועל בשתי מחלקותיו [בירושלים וביפו] ושביתת פעולתו עוד לפני פתיחת שעריו״.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –  – ויסוצקי ומויאל}

^{עמוד 106}

התהלך לפני והיה תמים

מספר הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט״א בשנת תשד״מ עלה הנושא שרוצים להכניס למועצות הדתיות גורמים שרחוקים מגדר ההלכה, והיתה על כך סערה עצומה באסיפה של הרבנות הראשית, ואז הצביע הרב משאש בעדינות וביקש את רשות הדיבור, אותה הפעם היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו בישיבות הרבנות, והוא החל לומר: אני לא מבין… הרי מדובר ביהודים בני אברהם יצחק ויעקב, נקרא להם נדבר אליהם, נדבר על לבותיהם, נפקח את עיניהם שיראו את האמת, נראה להם במה אנו עוסקים, מה להם ולעירובין, מה להם ולכשרויות, ואז גם הם יבינו שזה לא בשבילם, שיבואו אצלי ואסביר להם… כששמעתי אותו אומר את הדברים בפשטות, מספר הגרי״מ לאו שליט״א הרגשתי שאינו מסוגל להבין אחרת, ואז התרגשתי כל כך עד שהדמעות חנקו את גרוני, על שזכיתי לראות אדם צדיק כזה וגדול אמיתי בישראל.

תורתם אומנותם

בבוא רבנו לכהן ברבנות בעיה׳׳ק ירושלים רצה להקים כולל אברכים, להקים מתוכו תלמידי חכמים, ובעצת הראש״ל הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א העמיד בראשו את הרה״ג הרב שמואל פנחסי שליט״א והיה הכולל נקרא"מזרח שמש" רבנו גייס תרומות במשך שנתיים ותמך באברכים ובשאר צרכי הכולל תמיכה מלאה, הכולל התחיל בשמונה אברכים לאחר מכן הוסיף רבנו עוד אברכים, אלא שלאחר שנתיים הודיע לרב פנחסי שעיסוקיו הרבים לא מאפשרים לו להתפנות לגיוס כספים, ואם ברצונו להמשיך שימשיך, ואכן שמואל המשיך וממשיך בהחזקתו עד היום הזה, כיום מסתופפים בו כארבעים אברכים, הכולל כיום נקרא "דרכי דוד" ומידי פעם היה הרב פנחסי פוגש רבנו ומספר לו על הכולל, ואז היה אפשר לראות בחוש את שמחתו של רב: שמחה אמיתית של תורה, ושמעשה ידיו לא בטלו.

טובים השניים

כשהגיע רבנו ארצה חפש חברותא, והנה באחד מהמבחנים שעשה בכוללים מצא חן בעיניו אחד הלומדים שהיה עדיין רווק, וחפצו וחשקו היה בתורה, דיבר רבנו על לבו שיהיה לו חברותא, ואכן רבנו פינה לו חדר מחדרי ביתו שיהיה מיוחד לו, ובמשך שש שנים עד נישואיו שהה בביתו של רבנו, כשכל מחסורו עליו. ומאז עשרים ושתיים שנה אותו הת״ח חברותא של רבנו. הלימוד הראשון שבחר רבנו ללמוד עם החברותא, היה בלימוד הלכות שמיטה ויובל, כיון שבהיותו בחו״ל לא היה נצרך כ״כ להלכות אלו, ולכך לא עיין בהם ברמה שיהיה לו בהם כוח פסיקה. ממעשה מאלף זה שהביא רבנו תלמיד צעיר לביתו וכלכלו, נשכיל להבין כמה העריך והחשיב רבנו את התורה, ואת המושג חברותא.

הדבר הקשה יביאון אליך

לן בעומקה של הלכה

נוסף לשאלות שנתעוררו בעיה״ק ירושלים, חכמים מערים אחרות היפנו אליו שאלות שהיו קשה להם לפתור אותן, וכדי לענות על הדרישות הרבות הקדיש הרבה משעות הלילה. על שלמעשה הוא מילא תפקיד של מספר אנשים, ופעמים עמד נפעם שיכל לעמוד בכל המשימות הרבות שהוטלו עליו.

גם כשהיה רבנו שוהה אצל בניו בצרפת בין פסח לעצרת, היו מתקשרים עם רבנו מהארץ, הן בקשר טלפוני והן בפקסים, ורבנו הרבה פעמים על אף שהיה מכריע, היה מתנצל לשואלים שאינו מפרט את המקורות, מפני שהוא נמצא בבית שאין בו את הספרים שאותם צריך הוא לצטט, והיה מודיע לשואל שבעזרת ה׳ כשיחזור לביתו, ישלח לו את המקורות שמהם שאב הוא את הכרעתו.

כתובת לכל שאלה

תקנות רבות תיקן רבנו בירושלים וספריו הן הן עדיו, תיקן וחיזק בענינים הקשורים גם לתפילות, גם בהלכות שבת, פסח פורים, וכו׳ צניעות וטהרה, הגדרת השכונות בירושלים לענין קריאת המגילה, וכדו' הוראות למורי הלכה..,

לא אתן שינה לעיני

כל שאלה שהופנתה לרבנו, ראה בה רבנו נחיצות גדולה, ולא נח ולא שקט עד שהגיע לפותרה, ובפרט בעניני עגונות. היו אלה נשים שבעליהן נעלמו בנוסעם לטיולים בצוקים ובנהרות הזורמים, או שעקבותיהם אבדו בהיותם בבנין שעלה באש כליל, ולא יודעים בבירור גמור אם הבעל היה שם או שאפשר שהוא יצא מהבנין ועדיין הוא בחיים. היו שנעלמו באמצע מלחמות שהיו בארץ או בחו״ל. היו בעלים שברחו מבתיהם מחמת דוחק מצבם, והותירו נשים מטופלות בילדים ללא פת לחם, ובלא אפשרות לינשא ולהשתקם, ומר היה גורלם. וכפי שמספר הרב בועז דוד ביטון שליס״א שבאחד הפעמים נכנס הוא אל רבנו, והיה זה לאחר השעה 12 בלילה ומצא את רבנו רכון על ספריו, ושאל אותו רבי דוד בועז את רבנו, למה כבודו לא הולך לנוח? ענה לו רבנו: לפני כשבוע שלח אלי הגר״ע יוסף שאלה קשה ומסובכת בענייני עגונות, ומאז כמעט שאיני ישן ואיני אוכל, עד אשר אמצא תשובה לשאלתו, ותקנה לבת ישראל. מציאות זאת חזרה ונשנתה פעמים רבות, שכידוע הערכת הגר״ע יוסף שליט״א לרבנו זצ״ל היתה גדולה, כאשר שאלות רבות ובפרט בעניני אישות בעניינים מסובכים שהיו מגיעים אליו, (שאלות אלו התרבו בעקבות התרופפות התא המשפחתי ־ כתוצאה מזלזול במסורת, והמתירנות הגוברת.) ומרוב טרדותיו של מרן הגר״ע יוסף שהיה עמוס בשאלות קודמות, ובהנהגת הכלל, ופעמים עקב חולשה, ולא היה יכול להתפנות לשואלים, היה מפנה אותם אל רבנו, ובאומרו: כל אשר יפסוק לכם רבי שלום תעשו, ורבנו היה מקבל את השאלות ומתגבר כארי להציל את בנות ישראל מעגינותן. ולרוב מסירותו בענינים אלו זכה לסייעתא דשמיא מרובה, בפסיקה בתחום זה. וקרוב למאה תיקים בעניני ממזרות ועגונות נשלחו אליו ממרן הרב עובדיה יוסף, וכאן המקום להזכיר שברוב המקומות ואולי בכולם, תמיד הסכים בענינים אלו מרן הראש״ל לרבנו, אם מטעמו ואם לא מטעמו. (מפי הרב אמיר קריספל מזכיר מרן הרב עובדיה יוסף שליט״ א)

24 שעות רצופות

הרה״ג רבי אליהו אברג׳ל שליט״א בהספדו על רבנו, אמר: רבי שלום דאג לכל מר נפש כמו אב, ובפרט למי שדמעתם ללא מנחם כהעגונות, פעמים רבות היה מפלפל 24 שעות רצופות להתיר איזה עגונה. ולא היה ממהר לפסוק לאיסור,אלא אדרבה לא היה מתיאש, והיה מעיין בעוד סוגיות אולי יוכל למצוא היתר עפ״י התורה. (עיין שבת קיט. אמר רבא תיתי לי…). ובראותי אותו במשך שנים, כמה כוחות השקיע כדי להושיע את בנות ישראל מעגינותן, הרשתי לעצמי מספר הגר״א אברג׳ל, לשאול אותו, מנין צובר הוא את הכוחות הללו? והוא ענה לי: ׳והלא אם היו אלה ממשפחתי, כמה הייתי מקדיש להם? לא יומם ולילה!? ואפי׳ ביום חמישי האחרון ישב רבנו ודן בסוגית יוחסין במשך כמה שעות – עד 1 בלילה, ולמרות שהיתה יכולה להיות לו סיבה טובה שהדבר עליו לטורח, כי היה צריך לנסוע לצרפת ביום ראשון, והיה צריך להתכונן לנסיעה.

איך אוכל לישון

הגאון רבי מרדכי אליהו שליט״א בהספדו על רבנו ספד ובכה ׳וי לארעא דישראל די חסרא גברא רבה כי האי׳. גברא רבה זה כולל הכל, חסידות, למדנות, קדושה, אהבת הבריות. וממשיך הרב מרדכי אליהו ואומר בהיותי בבית הדין הגדול גם בהיותי מוצא פתח בנדונים קשים, והייתי כותב על זה כמה עמודים, הייתי מודיע למזכיר בית הדין שדבריי יהיו כנים בתנאי שילכו להראות את דבריי לרב משאש. פעם אחת, מנהל בית הדין יצא מביתי בשעה שמונה בערב ומייד הלך לרבי שלום להביא לו את התיק לעבור עליו, רבנו אמר לו להשאיר לו את התיק לעיון. בשעה חמש לפנות בבוקר צלצל הרב משאש למנהל ואמר לו לבא לקחת את פסק הדין, המנהל התפלא מאוד, ואמר לו ׳כבוד הרב אמצע הלילה עכשיו, ומתי כבודו ישן? אמר לו רבנו לא ישנתי כלל, איך אני יכול לישון הרי מר לה לאותה אשה׳.

לא יכבה נרו בלילה

תלמידיו מספרים שהקשר שלהם עם רבנו היה אפילו בשעות שתים לפנות בוקר, שפעמים הוא היה מתקשר אליהם, ופעמים הם מתקשרים אליו. וספרו בני ביתו שלפעמים היה כותב תשובה ארוכה ועמוקה, והיה מנמנם, והיו מפצירים בו שיכנס לישן, והיה מסרב בתוקף וחוזר לכתוב ולא מוכן להפסיק

עד גמירא.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל-תשס"ו-

עמ'159