ארכיון יומי: 30 במרץ 2021


ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

 יהדות-פורטוגל-במוקד.jpg

 

נוסף על פרשנות המקרא התעמק אברבנאל בליסבון גם בנושאים תאולוגיים, בין השאר באספקטים בלתי מסורתיים, לכאורה, במורשתו הדתית־פילוסופית של הרמב״ם. חכמי פורטוגל בסוף המאה הט״ו היו אמנם מרוחקים מבחינה גאוגרפית ובמידה רבה גם מבחינה פסיכולוגית מן הוויכוחים הרוחניים שהעסיקו את יהדות ספרד במאה הט״ו, אך הם הכירו היטב אותו סוג של רציונליזם יהודי אשר שימש מקור לוויכוחים הרבים שהתנהלו בספרד ובמרכזים אחרים בדרום אירופה, ויכוחים שהתנהלו מאז הגיעו ממצרים למערב – בסוף המאה הי״ב – חידושיו הפילוסופיים המהפכניים של הרמב״ם, אשר הביאו לתפיסה חדשה של היהדות. בקיאות זאת היא הרקע לדברים יוצאי הדופן, פרי עטו של יוסף יעבץ שהוזכר לעיל, על אודות פעילותו של אברבנאל בתחום ההוראה בימי שבתו בליסבון. הדברים חושפים את ביקורתו החריפה של יעבץ כנגד השפעותיה השוחקות של הפילוסופיה בעקבות גירוש ספרד, ועל כן יש לקחת בחשבון אפשרות שיעבץ עיבד את המובאה שהביא בשם אברבנאל. עם זאת, אין סיבה לפקפק בערכם הבסיסי של זיכרונותיו כהצגה מדויקת של גישתו של אברבנאל אל משנתו התאולוגית של הרמב״ם בתקופה מוקדמת יחסית בחייו. יעבץ זכר שאחרי שאברבנאל היטיב להסביר את כוונתו של המורה (הרמב״ם) בשיעור על מורה נבוכים, היה אומר: ״זו כוונת רבינו משה, לא כוונת משה רבינו״.

כל חייו התאפיין יחסו של אברבנאל כלפי תורת הרמב״ם במתח פנימי. בגישתו של אברבנאל אל הרמב״ם היה מאמץ מתמשך לשקול ולפייס בין הטיעונים השונים, לפעמים בין טיעונים מנוגדים זה לזה, במטרה להגיע לאמת. בקיצור, יחסו ועמדתו כלפי הרמב״ם היו דיאלקטיים במלוא מובן המילה. המתח והדריכות שהיו מאבני היסוד בגישתו מתגלים שוב ושוב בחיבוריו שנכתבו בספרד ובאיטליה. זיכרונותיו של יעבץ משיעוריו של אברבנאל בליסבון מגלים פן אחד של הסיפור; התייחסותו של אברבנאל לרמב״ם בעטרת זקנים כ״הרב האלוהי המאיר לארץ ולדרים עליה״, מרמזת לפן האחר. ושוב, שנותיו של אברבנאל בפורטוגל מעידות על דפוס התעניינותו הדתית ועל זוויות הראייה המוכרים לנו מחייו ומכתיבתו המאוחרים.

את תמונת התעניינותו האינטלקטואלית הקבועה, בעת היותו בפורטוגל, אפשר להשלים מתוך עדות נוספת הטמונה בהתכתבויות ששרדו משנותיו בליסבון. במכתבו ליחיאל מפיזה, משנת 1472, הבטיח אברבנאל לשלוח אליו פירושים של דוד קמחי, המדקדק והפרשן שפעל בדרום צרפת במאה הי״ג, כפי שנתבקש. הוא הוסיף והודיע ליחיאל שהוא מצרף גם פירוש לספר איוב ״מתוק מדבש״, שנכתב על ידי ״חכם חרשים״ מאראגון (לרוע המזל לא מוזכר שם) בן תקופתם. במכתב ששלח אברבנאל תשע שנים מאוחר יותר ביקש מיחיאל להחזיר את הספרים המושאלים במועד הנוח לו כדי שיוכל ״לראות בהם דבר בעת מעתות הפנאי״. כאן אנו רואים שב״עתות הפנאי״ שלו היה אברבנאל פעיל בקריאת ספרות עברית בדרכים שיעשירו את כתביו שיתפרסמו במועד מאוחר יותר בספרד ובאיטליה.

בחיבורים שפרסם אברבנאל בפורטוגל ישנן עוד מספר נקודות בולטות הראויות לתשומת לב. היה זה בליסבון שאברבנאל החל בכתיבת מאמר מקיף על הנבואה, בשם ״מחזה שדי״, אשר – כפי שדיווח מאוחר יותר לשאול הכהן – אבד ״בצרות הגירוש״ (אפשר להגיד כמעט בוודאות שכוונתו כאן למנוסתו מנאפולי בשנת 1495, עקב פלישה צרפתית לאיטליה שנה קודם לכן, ולא בהגליות איבריות מוקדמות יותר). אם כי החיבור לא שרד, ניתן לשחזר במידה מסוימת את עיקר נושאיו מאזכורים בכתבים מאוחרים יותר, וביניהם ההבדלים שבין התגלות האל בנבואה בניגוד להתגלות ברוח הקודש; תפקידו של ה״שכל הפועל״ בנבואה; דיון בשאלה האם הנבואה היא תופעת נס (דעתו של אברבנאל), או תופעה טבעית אשר דורשת הכנה מוקדמת, במיוחד מסוג אינטלקטואלי (וזאת דעתו של הרמב״ם);

הדרגות השונות של הנבואה ואפיונן, ועוד. רמזים אלה, ותיאור שקיבל שאול הכהן של גרסה מאוחרת יותר של חיבור בשם ״להקת נביאים״ אשר אברבנאל החל בכתיבתו לקראת סוף ימיו, נותנים מקום להניח ש״מחזה שדי״ היה בעיקרו מחקר ביקורתי ותגובה לתורת הנבואה של הרמב״ם. אם כך הדבר, סביר להניח שחקירתו המקיפה של אברבנאל בעניין זה בחיבורו ״פירוש למורה נבוכים״ משקפת רעיונות ועקרונות אשר פותחו לראשונה בשנותיו המוקדמות בליסבון.

חיבור נוסף שנכתב, קרוב לוודאי, בהיות אברבנאל עדיין בפורטוגל הוא דיון בחטאם של משה ואהרן במי מריבה. למרות שמאמר זה, שהיה כפי הנראה קצר, לא נשתמר בצורתו המקורית, בדומה למחזה שדי, מותר להניח, על סמך נתונים שונים, שנכתב בליסבון. כמו בעטרת זקנים, גם בו בחר אברבנאל להתמודד עם אתגר של בעיה מרכזית בחקר המקרא אשר זכתה להתעניינות רבה מצדם של חכמים איברים קודמים בני תקופתו. כפי שנראה מיד, גם בכתביו האיטלקיים התמקד אברבנאל לעתים בנושאים וסוגים ספרותיים אשר יוצגו היטב בספרות האיברו־יהודית של המאות הי״ד והט״ו.

כשאנו סוקרים את הישגיו המחקריים של אברבנאל בליסבון, יש להזכיר שני דברים נוספים. ראשית, מתוך העבודה בחוג מורה נבוכים בליסבון, צמחה תחילת פירושו של אברבנאל לחיבור זה, או כך נראה שאפשר ללמוד מהערה בפירושו לספר שמואל. שנית, את הפירושים המקיפים והמלומדים של אברבנאל לספרי יהושע, שופטים ושמואל, שנכתבו תוך שנה מאז הגיעו לספרד, ניתן להבין רק כתוצאה של מחשבה ולימוד שנעשו בפורטוגל. ואמנם העיד אברבנאל מאוחר יותר שהרעיון לכתוב פירוש לנביאים ראשונים נהגה בפורטוגל.

ג

אם נסכם את הנאמר עד כה, נוכל לציין שהישגיו הספרותיים של אברבנאל אינם לחלוטין פרי שנותיו בספרד ובאיטליה, כפי שחוקריו רגילים להציג אותם, וחשוב אף מזאת, קווי היסוד של כתיבתו, כפי שהיא ידועה לנו משנותיו המאוחרות יותר, שעשה בספרד ובאיטליה, ניכרים היטב באותם חיבורים בודדים שכתב, או החל בכתיבתם, כבר בפורטוגל. מסקנה זאת סוללת את הדרך לשלב הבא בדיוננו.

כפי שהערנו בתחילת המאמר, החוקרים החדשים רואים את מרבית יצירתו של אברבנאל באיטליה – דהיינו את רוב רובה של כלל יצירתו – ובפרט אותם חיבורים שחיבר בנאפולי ובמונופולי בין השנים 1498-1492, ככתובים לאור הגירוש מספרד ותופעות הלוואי של גירוש זה. במיוחד נתפס הגירוש כמקור להתעניינותו המשיחית החדשה של אברבנאל ולמאמציו לנחם ולעודד את גולי ספרד – נושאים השולטים לכאורה ברוב או בכל כתיבתו בתקופה שלאחר 1492. על פי תפיסה זאת, כתביו המשיחיים של אברבנאל הם המייצגים הטובים ביותר של עבודתו באיטליה, ואת יתר עבודתו יש לראות בעיקר בהקשרים של גלות וגאולה, שהם תוצאה של הגירוש. וכך, החיבור ההיסטורי ״ימות עולם״, שאותו תכנן אברבנאל לאחר הגירוש ושבכתיבתו החל מספר שנים מאוחר יותר, היה בעיניו של בן־ציון נתניהו תגובה ל״אסון הגדול״ שפקד את עמו, ומטרתו המוצהרת של החיבור הייתה בעיניו להציג ולנתח את כוח עמידתו של העם היהודי בימי אסונו. המסה ״ראש אמנה״ הדנה בעיקרי האמונה היהודית, אשר נכתבה בנאפולי בשנת 1494, הייתה תגובתו של אברבנאל ל״נפילת רוחם״ ול״הידרדרות המוסרית״ שראה בקרב גולי ספרד. ופירושו של אברבנאל להגדה של פסח, ״זבח פסח״, שנכתב במונופולי בשנת 1496, הוא ניתוח של ״בעית הגאולה״, אשר באותם ימים הפכה ל״ראשונה במעלה״ במחשבותיו. בפירושו למסכת אבות, ״נחלת אבות״, שנכתב מיד לאחר מכן, באה לידי ביטוי דאגתו של אברבנאל למצבם המוסרי של בני עמו בכלל, וה״עליה בנטיות החומריות אשר להם היה עד בקרב מי ששרדו את גירוש [ספרד]״ במיוחד. מחקרו המורכב של אברבנאל על בריאת העולם, ״שמים חדשים״, אשר הושלם במונופול, בשנת 1498, נתפס כמאמץ ״לחזק ולהרחיב את היסודות התיאורטיים של נס הגאולה הגדול״, וכן הלאה. חוקרים אחרים של כתבי אברבנאל נקטו אף הם בפרשנות דומה, וקבעו נחרצות שאחרי 1492 ״חיזוק עמו בשעתם הקשה על ידי החייאת גאוותם הלאומית והאמונה בגאולתם הקרובה הפך למשימה העיקרית שהציב לעצמו אברבנאל בשנות חייו האחרונות״. קיצורו של דבר, ההנחה היא שפעילותו הספרותית של אברבנאל באיטליה ״יותר ממה שהייתה לה מטרה בפני עצמה, הייתה מונעת על ידי שיקולים לאומיים״.

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

-עמ' 115

הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.

הנוצרים החדשים בפורטוגל

הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.

בטרם נפתח במחקר על האנוסים בפורטוגל, רוצים אנו להקדים ולהעיר בקיצור על מקור המילה ״מראנו״(marrano).

הרבה נכתב בעניין זה; נביא כאן את המחקר החשוב מכולם, המחקר המיוחד והמלא שפרסם הפרופסור האיטלקי המלומד ארתורו פרינלי: Marrano (פירנצה, 1911). המחקר ניתן לנו לעיון באדיבותה הרבה של הגברת קרולינה מיכאלים דה ווסקונסלוס.

קיצורו של עניין: בספרות האירופית נוהגים לכנות בשם ”marranes” ,“marranos“ או ”maranes“ את היהודים מחצי־האי האיברי שאולצו לקבל עליהם את הטבילה הנוצרית, אף שבלבם פנימה נשארו נאמנים לדתם העתיקה.

פרופסור פרינלי משער כי מקור המונח הוא במילה הפורטוגלית או הספרדית ”marrao“ או ”marrano“ שפירושה "חזיר״. לפי דעתו, הכוונה הייתה לכנות בכינוי מעליב את הנוצרים־ החדשים. במידה מסוימת, פרשנות זו איננה מתקבלת על הדעת, משום שבאירופה השתמשו בכינוי הנ״ל במשמעות זהה לכינוי הפורטוגלי ״נוצרי חדש״ (cristao-novo), ואף היהודים בעצמם מכנים כך את אחיהם מחצי־האי האיברי, ללא כל כוונת זלזול או בוז, ובאופן שבו מכנים אותם בלשון העברית בשם ״אנוסים״, שמשמעותו ״מאולצים״ או ״מומרים בכוח״. ״קול העם כקול שדי" ”Vox populi vox Dei“. לכן, אולי יהיה נכון יותר לחפש את שורש המילה "מראנו" בשפה העברית. לפיכך, איש הלשון העברית הדגול יששכר שוורץ, אבינו הנערץ, הציע את המקור העברי ״מראה עין״, דהיינו, נוצרים ״כדי שיראה אותם האנגלי״ (”para ingles ver“}, לפי הביטוי הפורטוגלי הציורי. ובכן, זהו המובן שבו נשתמש בכינוי זה במהלך המחקר שלהלן.

הערת המחבר: כדאי עוד לציין, שכבר לפני פרינלי, כתב על כך בן ארצו הראוי של טורקווימדה, הנזיר פרנסיסקו דה טורחונסיליו(Francisco de Torrejoncillo) בספרו, Sentinella Contra Judeus, שהוא אסופת גידופים נגד האומה היהודית, והציג בעניין שורשי המלה"מראנו״ את ההרהורים שאנו מביאים כאן לפי המהדורה הפורטוגלית של קואימברה 1730 (ושל פורטו 1745), עכז׳ 117-116: ״בעבר היו מכנים אותם להעליבם בשם אחר גרוע יותר משל כלבים, שהוא מראנום, כפי שאמר דידקוס לוולסקז. כי איזה טעם יהיה לתת להם את השם הזה, ולכנות את היהודים מראנום. טעמים רבים נותנים מחברים חשובים ביותר: מיכאל ריטיום בספר השלישי של De Regibus Hispaniae ואחרים אומרים שמתן השם הזה עתיק מאוד. לואורנסו סוריו, בשנת אלף חמש מאות ושמונה עשרה, בעת שכתב דברים רבים על ספרד, אמר את הדברים האלה: ’Carolus hispaniarum Rex magnus eduxit copias adversus marranos‘ ('קרל הגדול, מלך ספרד, שלח צבאות כנגד המארנים׳). אחרים אומרים ששם זה יצא מן הספרדים, והם שכינו אותם marranos, שפירושו בספרדית"חזירים״, וכך כדי להעליבם נתנו להם את השם הזה באופן רגיל; כי אצל החזירים, marranos או marroens, כשאחד מהם נוהק, האחרים נוהקים עמו, וכך הם היהודים שלאנחה של אחד מהם, כולם מתייצבים לעזרו, ובשל כך נתנו להם את התואר והשם Marranos. היירונימום הקדוש אומר שבעברית ׳מרן אתה׳ פירושו מקולל, נדחה ומנודה מהדת. כדברים האלה אומר וולגנגוס לסיום, Libro de gentium migrationibus. אחרים הנזכרים ב~Estatuto Toletano אומרים ש׳מרן אתא׳ פירושו ׳יבוא אדוננו׳(Dominus noster veniet), ומכיוון שהם מחכים תמיד למשיח, הם נקראים Marranos, שמקורו בעברית ובערבית, ואשר נגזר מפועל אחד, שמשמעותו בעברית ׳להתמרד׳; ומכיוון שהם מתנגדים בחוזקה לכנסייה, ניתן להם השם Marranos.״ [הכינוי "נוצרים־חדשים״ היה הגדרתם הרשמית והנפוצה של אנוסי פורטוגל]. ע"כ

א. סקירה כללית

הימצאותם של יהודים בתנאי מחתרת בעיצומה של המאה העשרים, במדינה דמוקרטית ורפובליקנית באירופה, נראית לכאורה דבר שאין להעלותו על הדעת. ואולם עוד יש כמותם כיום הזה בפורטוגל!

אלה הם צאצאיהם הראויים של הנוצרים־החדשים, אשר צו הגירוש משנת 1496 ומעשי האלימות האכזריים והבלתי אנושיים שבאו לאחריו הביאו אותם לכפור באמונתם.

שארית פליטה זו של היהדות הפורטוגלית העתיקה והמהוללה, שניצלה בדרך נם ממוקדי האינקוויזיציה, מתגלה עתה לעינינו עם מודעות לדתה העתיקה, ותוך שימור טוהר הגזע והנפש היהודיים, על אף התלאות של יותר מארבע מאות שנים של נצרות רשמית ושלוש מאות שנים של אינקוויזיציה.

הבה נזכיר נקודות אחדות מן ההיסטוריה:

בין צווי הגירוש של היהודים בשתי המדינות האיבריות, ספרד ופורטוגל, קיים הבדל ברור. כידוע, בספרד התרחש גירוש המוני וממשי של יהודים, שכן לאחר הצו מן ה־ 31 במרס 1492 מרבית יהודי ספרד, אשר סרבו להמיר את אמונתם, עזבו את ארץ המולדת לנצח, בתוך הזמן הקצר של ארבעה חודשים אשר נקבע בצו האכזרי.

ההיסטוריון הגדול אלשנדרה ארקולנו בספרו תולדות מקורה והיווסדותה של האינקוויזיציה בפורטוגל (Historia da Origem e do Estabelecimento da Inquisicdo em Portugal, ליסבון 1864), כרך א', עמ׳ 77, מעריך בשמונה מאות אלף את מספר היהודים שיצאו את ספרד.

לעומת זאת, בפורטוגל צו הגירוש מן ה־5 בדצמבר 1496 לא הביא בעקבותיו כל הגירה ממשית של יהודים.

צו זה של המלך דום מנואל הראשון הורה, באיום עונש מוות, שעל כל היהודים אשר עד ה־ 31 באוקטובר 1497 לא יקבלו עליהם את הטבילה, לצאת את המדינה. הוא הציע למהגרים את כל האניות הנדרשות לצאתם, אך לאמיתו של דבר, לא היה זה אלא תכסיס, שכן המלך, כפי שנראה להלן, לא רצה בשום פנים שהיהודים יעזבו את הארץ, אלא שיתנצרו בכל מחיר.

אכן, בחודש אפריל 1497, מעט לפני שפגו עשרת החודשים שנקבעו בצו הגירוש, ציווה המלך – אשר ידע כי רוב היהודים הפורטוגלים התכוונו לנהוג כדוגמת אחיהם לדת בספרד – לקחת את ילדי היהודים עד גיל ארבע־עשרה שנה, ומבלי להירתע מפני האלימות הנוראה והבלתי אנושית, הורה לטבול אותם בכוח ולמסור אותם לאחר מכן להתחנך אצל משפחות נוצריות.

פקידי המלך, מתוך ידיעת כוונות אדונם, הרחיבו את הגזרה הנוראה הזאת לכלל הנוער היהודי, עד בני עשרים שנה.

כך אירע שמשפחות יהודיות רבות, שעמדו לפני האפשרות הנוראה כי יאבדו את בניהן, נטבלו אך הצהירו בתוך כך נמרצות על זיקתם לאמונת האבות.

האחרים, קומץ של גיבורים, מחוסנים מכל כך הרבה כאבים ומעשי אלימות משום שסירבו לעזוב את אמונתם, נסעו על פי צו המלך לעיר הבירה בהבטחה שלפי מה שנקבע בצו הגירוש, ייתנו להם אניות שיובילו אותם לאפריקה.

אך מיד עם בואם לליסבון של האומללים האלה, שהיו כעשרים אלף בני אדם בקירוב, כלאו אותם במחנה של האשטאום, שם התאבדו או מתו רבים מהם מחמת הרעב והאלימות, והניצולים נגררו כחיות בזקניהם ובשערות־ראשם אל אגני הטבילה.

כשבעה או שמונה אנשים בלבד, שלצערנו ההיסטוריה לא שימרה את שמותיהם, עמדו בכל מעשי האלימות הבלתי אנושיים, ולא קיבלו עליהם את הטבילה.

אלה היו אפוא המגורשים היהודים היחידים מפורטוגל שגורשו למעשה בצו הגירוש ושירדו מהאנייה בחופים הפראיים של אפריקה, ואילו באותה עת שאר יהודי פורטוגל עברו רשמית לדת הקתולית וכך נשארו במדינה.

שמואל אושקה, יהודי פורטוגלי בן התקופה, מספר בחיבורו ״נחמה לתלאות ישראל״(Consolagam as Tribulagdes de Israel, פיררה, 5313 1553), דיאלוג ג', עמודים 30-29: "מיד לאחר שהמוות חטף את המלך דום ז׳ואאו אשר רדף אותי… אויב אחר ודומה קיבל את הכתר במקומו… ציווה להכריז ברבים שכל היהודים אשר היו במלכותו יהפכו לנוצרים או יצאו את פורטוגל בתוך זמן מסוים, ואם לא יצאו,

וימצא שהם עדיין יהודים, ימותו בעונש מוות ויאבדו את נכסיהם בשל כך,… אך לאחר שהמלך הבין את החלטתם של היהודים: וכי העדיפו במעט את הגלות על פני החלפת תורתם, החל לגלות את כוונתו הרעה,

בצוותו שכל אלו הנמצאים במלכותו ילכו לליסבון מפני השמועה ששם רצה לתת להם אניות להפלגה;

וכאשר היו כולם יחד… ציווה להודיעם שהוא חפץ שכולם יהפכו לנוצרים, ומה שהיו צריכים לעשות מתוך אהבה, יעשו בסופו של דבר מתוך כפייה… ובאופן זה מצאו אותם כה איתנים כמו אבותיהם, והתנפלו עליהם בזעם רב… מקצתם ברגליים ובידיים ואחרים בשערות ובזקנים גררו אותם אל תוך הכנסיות, ושם שפכו עליהם את המים שלהם, ובאחדים נגעו היטב(מי הטבילה) ובאחרים לא נגעו היטב,

וכפו עליהם לשאת שמות נוצריים… ורבים עשו מאמצים גדולים להתגונן, ובהם בלט אחד, אשר לאחר שכיסה את ששת בניו בטליתות שלהם, במעשה נבון הכריח אותם למות למען הדת, אחד לאחד, יחד, ובסוף התאבד, ואחרים, בעל ואישה תלו את עצמם, ואלו שרצו להביא אותם לקבורה נרצחו במכות חנית בידי האויבים; רבים אחרים השליכו את עצמם אל תוך הבורות, ואחרים קפצו מהחלונות ונקרעו לגזרים, וכל גופות הישראלים האלה שכך מתו לקחו אותן… להישרף לעיני אחיהם, כדי שיבינו מתוך הפחד והיראה מפני מעשי האכזריות שלהם; באלימות זו, כנגד החוקים האנושיים והאלוהיים, גופות רבים נהפכו לנוצרים, אך לעולם לא הוכתמו נשמותיהם, אשר תמיד נשארו חרוטים בחותמת דתם העתיקה".

הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים- שמואל שוורץ.

עמוד 96

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר