ארכיון יומי: 5 במרץ 2021


תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

שטרית יוסף

ב. התמורות המנטליות

אשר לממד האישי־חווייתי של ההשכלה, שהיה למעש היסוד הראשון שעליו צמחה והתפתחה באירופה התנוע החברתית־תרבותית הכללית וששורשיו נטועים עו בתקופת הרנסנס, אין כשיריו החושפניים של ר׳ דוד אלקאים, שנכתבו בעיצומן של התנסויותיו המשכיליוו כדי לשתף אותנו בסערות הנפשיות שחוו משכילים עבריים במוגאדור בפרט ובמרוקו בכלל, שעה שגילו את ספרות החכמה וההשכלה ושקעו בקריאתה. ספרות זאת לא הייתה מצומצמת כלל בחוגים אלה. פרט לעדויות העקיפות והישירות לתפוצתה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במוגאדור ובמרוקו בכלל, שהובאו במקום אחר, גילוים זה לא כבר בארץ של שרידי ספריות שהובא ממוגאדור מאפשר לנו לעמוד על היקף הספרות הזאת שהגיעה לידיהם של חובבי ההשכלה העברית. נמצאה אצלם ספרות שימושית כספרי לשון ודקדוק עברי, ספרי מדע פופולרי וספרות יפה.

העיון בספרות זאת היווה מעין טקס מעבר לעולמה הרוחני־תרבותי של תנועת ההשכלה העברית עבור כל אלה שהשתייכו לחוגים המשכיליים. עיון זה התקיים כנראה הן במשותף והן ברשות היחיד, וזימן למשכילים הצעירים חוויות אינטלקטואליות שהיו ביסוד התמורות המנטליות שקבעו את עולמם הרוחני־תרבותי החדש וקירבו אותם לשאיפותיה החברתיות־תרבותיות של תנועת ההשכלה. הד ברור לתסיסה רוחנית־אינטלקטואלית זאת של המשכיל המתחיל הוא השיר שיובא כאן, שהוא אחד מני רבים שהקדיש ר׳ דוד אלקאים להשכלה, ואחד מהליריים ביותר שנכתבו בשירה העברית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. בשירו ר׳ דוד אלקאים נותן ביטוי קולע וממצה לבעיות הפסיכולוגיות ולבעיות החברתיות שבהן נתקלו ראשוני המשכילים העבריים במוגאדור ואולי במרוקו בכלל.

 

״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר.״

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא פמוהזתי״

 

 

שיר על החכמה וההשכלה

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא

פמוהזתי״(שירי דודים, עמי 166-164)

 

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר זוֹרַחַת
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי / לוּלֵא כִּי יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי רָקַח מֶרְקַחַת.

 

לחרבא עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

5- נֵר צֶדֶק לְעֻמָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,

תּוֹרֶה דֶּרֶךְ חֶשְׁכָתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

 

יוֹמִי וְלֵילִי טִפַּחְתִּי רִבִּיתִי,  כְּשׁוֹשַׁנָּה יִרְחָתִי: / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת.

נַפְשִׁי מִמַּרְבִּית אַהֲבָתָהּ נַחֲלִיתִי, עֲלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי רַבָּה נִזְנַחַת.

10-וְאִם רְחוֹקָה הִיא בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי, אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: מְקוֹר הָבֵן אַיֵּה לָקַחַת.

רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עֲלֵי נַפְשִׁי רָוִיתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמֹּר בּוֹ נִמְשַׁחַת,

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, / נִיב מְפָרֶשֶׁת.

גַּם רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, 

וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי / כְּבַת יוֹרֶשֶׁת.

 

15- וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קָצֶה בָּאתִי; / אָכֵן אֲרֻכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי; / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי, / רֵיחֵי נָמֵר וְטַעֲמֵי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי; / רֶגֶל זָרִים עֲלֵי פּוֹסַחַת.

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי / רַב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי, / חֶבְרַת הָבֵּין נִקְרֵאָה שַׁחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי / הָגוּת אֲרֶשֶׁת,

20-שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת;

לְאֵל חָשְׁבוּ מִלָּתִי / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

 

קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי! / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת.

תּוֹרָה הָיְתָה חֹטֶר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחֻוקָּהּ לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָּן תִּקְוָה תּוֹךְ לֵב צוֹמַחַת.

מִלִּבִּי וּמִפְּנֵי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוַת עֲבוֹדָתִי; / אֲהַבְתִּיהָ בְּעַיִן נִפְקַחַת.

25-וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה כְּגֶפֶן סוֹרַחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

יוֹשֵׁב שַׁחַק שָׁאַלְתִּי / מֵעַל יַבֶּשֶׁת,

הֵאִיר אוֹרִי,קָדַרְתִּי, / בְּלָשׁוֹן לוֹחֶשֶׁת.

רַעְיוֹן טוֹב שֶׁהַמְטָרָתִי / פָרָשׂ לִי רֶשֶׁת.

 

מֵעֵת אַשְׁרֵי סָרִים כֹּל לְמִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִּבְרִיתִי, / תֹּאַר טוֹב נָתְנוּ לִי כְּפַחַת.

30-וְעֵץ גַּפְנִי בֵּין עֲצֵי זֵיתִים שַׂמְתִּי, / בְּכַרְמֵיהֶם נָטַעְתִּי, / נֶחֱשָׁב נֶטַע זָר כְּסַפַּחַת.

פִּרְחֵי אֲלֻמּוֹת חָכְמָתָם הִבַּטְתִּי, / עַל רֹאשָׁם כֶּתֶר תַּתִּי, / כְּקַרְנֵי פָּרָה מְנַגַּחַת.

אַקְוֶה עֶדְנָה אַחֲרֵי בְּלוּתִי, / אֵיכוּתִי וּמַהוּתִי; / אֶרְאֶה סוֹפָם נַפְשִׁי בּוֹטַחַת.

אַחַת בָּחַרְתִּי שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, /  וּלְגֵו שַׂמְתִּיהָ לִי מִטְפַּחַת.

אָנָּא ה' הַקֶּשֶׁב לְשַׁוְעָתִי / וְקָבַל תְּפִלָּתִי, / כִּמְפַלֵּל עַל כַּד וְצַפַּחַת.

35-וּבְנָהּ מַהֵר עִיר מִקְדָּשִׁי חֶמְדָּתִי, / הָיְתָה רֵאשִׁית מַמְלַכְתִּי; / עַד אָן בִּתְהוֹם רוֹבֶצֶת?

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

 

1-אמרתי … מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה — על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז); אשה בקרבי מתלקחת: ע״פ ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).

2-קצור קצרה … אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: ע״פ ״הקצור קצרה ידי מפדות?״ (ישעיה נ, ב); קדם ואחור רצתי: ע״פ ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: ע״פ ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד), ״וזרח בשמש אורך״ (ישעיה נח, י); איזה הדרך: ע״פ ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).

3-כבוא עיר … עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש לחיפושיו האינטלקטואליים, אלא הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת; כבוא עיר מקלט: ע״פ ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב); בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״(שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).

4-יומם ולילה … רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו, הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש; תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, כז); אך ערפל החתלתי: ע״פ ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט); רקח מרקחת: ע״פ ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה).

רפרין: ענף ערכה … כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר; בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: ע״פ ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כו); כפורחת: ע״פ ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).

5-נר צדק לעומתי: ע״פ ״נר לרגלי דבריך״(תהלים קיט, קה); בעת נדרשת: ע״פ ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).

6-תורה דרך חשבתי: ע״פ ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו); כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).

7-תגן לי ולחטאתי: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה ע״פ ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב); חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה — אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.

8-יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה שהגיעה לידי התמכרות כמעט; יומי ולילי: ע״פ ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחתי רביתי: ע״פ ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הידפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; במקום ״הרחתי״ — מחידושיו של רד״א, ע״פ ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״ (שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו) וע״פ ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״ (משלי כז, יא).

9-נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונתליתי ימים״(דניאל ח, כז); גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ — על דרך ״נפשי אויתך בלילה״ (ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״ (תהלים נז, ז): ממרבית: מרוב, ע״פ ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״ (דברי הימים ב ט, ו): עלי ערשי נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״ (תהלים ו, ז); כלתה רוחי: ע״פ ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג); רבה נזנחת: ע״פ ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״ (איכה ג, יז).

10-ואם רחוקה … איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בה התבוננתי: ע״פ ״התבוננת עד רחבי ארץ״ (איוב לח, יח); מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו. יא).

11-רוח שדי … בו נמשחת: עיסוקו זה של המשורר התנהל מתוך אמונה מלאה באלוהי ישראל, ועצם העיסוק זימן לו חיים רוחניים עשירים ומרעננים, כאילו נברא מחדש: רוח שדי רחפה במרום שבתי: ע״פ ״ורוח אלהים מרחפת על פני תהום״ (בראשית א, ב): עלי נפשי רויתי: ע״פ ״כי הרויתי נפש עיפה״ (ירמיה לא, כה); כשמן המור בו נמשחת: ע״פ ״משחך אלהים אלהיך שמן ששון״ (תהלים מה, ח).

12-דומם קשב קשבתי, ניב מפרשת: עיסוקו בספרות ההשכלה התנהל בהתרכזות רבה; קשב קשבתי: ע״פ ״והקשיב קשב רב קשב״ (ישעיה כא, ז); ניב מפרשת: רד״א מתכוון כאן כנראה למילונים עבריים ולחיבורים לקסיקוגרפיים שונים שיצאו לאור במאה ה־19 ושהיו חלק מהותי מספרייתו של המשכיל העברי במוגאדור.

13-גם רוחי ונשמתי רגש רוגשת: התרגשותו והתפעמותו של המשורר הייתה מרובה שעה שעסק בחכמת ההשכלה.

14-וכן רבתה שמחתי כבת יורשת: אושרי הרוחני היה ללא גבול ודמה אז לאושרה של בת היורשת את אביה, דבר נדיר, שכן עדיפותם של הבנים על פני הבנות קבועה בחוק העברי; כבת יורשת: ע״פ ״וכל בת ירשת נחלה״ (במדבר לו, ח).

15-ומעט קט … היא נשטחת: ההתקדמות המהירה שהשיג בעיסוקו האינטנסיבי בספרות ההשכלה גרמה לו לחשוב שהוא התקרב להבנה מלאה וממצה של ספרות החכמה הרחבה מני ים; ומעט קט: ע״פ ״כמעט קט ותשחתי מהן״ (יחזקאל טז, מז); כי עדי קצה באתי: ע״פ ״ובא עד קצו ואין עוזר לו״ (דניאל יא, מה); אכן ארכה: ע״פ ״ארכה מארץ מדה״ (איוב יא, ט).

16-אולתי… וטעמי נשחת: המשורר מודה בפה מלא שהייתה זו יוהרה רבה מצדו לחשוב שיתגבר כה מהר על עומקה ומורכבותה של חכמת ההשכלה; אולתי וכסלתי היא גלותי: ע״פ ״אולת כסילים אולת״(משלי יד, כד), ״ואל ישובו לכסלה״(תהלים פה, ט); שמעתי ונוכחתי: על דרך ״ולא למשמע אזני יוכיח״ (ישעיה יא, ג); ריחי נמר ומעמי נשחת: על דרך ״עמד טעמו וריחו לא נמר״ (ירמיה מח, יא).

17-לא זו… עלי פוסחת: מלבד יהירותו, שלא היה לה יסוד, התרגשה עליו צרה נוספת, כאשר אנשי קהילתו התחילו לחשוד בו בגלל התמסרותו לספרות ההשכלה, והתנכרו לו; שמעתי ונרגזתי: ע״פ ״שמעתי ותרגז בטני״(חבקוק ג, טז); ראיתי ונבהלתי: ע״פ ״נעויתי משמע נבהלתי מראות״ (ישעיה כא, ג); רגל זרים עלי פוסחת: ע״פ ״כי זרים קמו עלי״ (תהלים נד, ה).

18-ורעה חולה … נקראה שחת: העלילה שהעלילו עליו בני קהילתו, כאילו הוא משחית את דרכיו ומתעסק בחכמות אפיקורסיות יחד עם חבריו המשכילים, העכירה את רוחו; רעה חולה: ע״פ ״וגם זה רעה חולה כלעמת שבא כן ילך״ (קהלת ה, טו); הוספתי רב יגון על אנחתי: ע״פ ״כי יסף ה׳ יגון על מכאובי״ (ירמיה מה, ג), ״ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י); חברת הבין: כינוי לחוג המשכילים במוגאדור, שכן הם התכנסו לעתים ללמוד ולעיין ביחד בספרות ההשכלה; נקראה שחת: ע״פ ״לשחת קראתי אבי אתה״ (איוב יז, יד).

19-דרשתי בחברתי הגות ארשת: ע״פ ״וארשת שפתיו לא מנעת״ (תהלים כא, ג) — כאן המשורר רומז לניסיונות שניסו חברי חוג המשכילים במוגאדור לדבר ביניהם בלשון הקודש.

20-שן חרקו להותי ועין לוטשת: בני הקהילה שחשדו בו וכינו אותו אפיקורוס הוציאו את דיבתו רעה על לא עוול בכפו; שן חרקו להותי: ע״פ ״בחנפי לעני… חרק עלי שנימו״(תהלים לה, טז); ועין לוטשת: ע״פ ״צרי ילטוש עיניו לו״(איוב טז, ט); להותי: מה שחשבו להוותו ולמעשה הרע שעשה כביכול.

21-לאל חשבו מלתי ולדת מכחשת: גם לאחר שהכחיש את החשדות וההאשמות שהטיחו בו בני הקהילה, הם לא נתנו בו אמון והמשיכו להחזיק בדעה שהוא כפר בעיקר ויצא לתרבות רעה; לאל חשבו מלתי: ע״פ ״מי יכזיבני וישם לאל מלתי״ (איוב כד, כה); ולדת מכחשת: ע״פ ״כחשו בה׳ ואמרו לוא הוא״ (ירמיה ה, יב).

22-קים חי … אהל נמתחת: המשורר נשבע שמעולם לא עלתה מחשבה כזאת בראשו וכי מעולם לא התכחש לדת היהודית האורתודוקסית שבצלה הוא חסה כל חייו; גויתי: גופי; כי דתי לא פרעתי: לא הפרתי, ע״פ ״ותפרעו כל עצתי״ (משלי א, כה), ״ריש וקלון פרע מוסר״ (שם יג, יח); צל היתה לי אהל נמתחת: ע״פ ״וימתחם כאהל לשבת״ (ישעיה מ, כב).

23-תורה היתה … לב צומחת: התורה והמצוות היו מאז ומתמיד לחם חוקו, והן שהפיחו בו תקווה ועודדו אותו במשך כל ימי חייו; תורה היתה חטר מקל תפארתי: ע״פ ״מטה עז מקל תפארה״ (ירמיה מח, יז); נצן תקוה תוך לב צומחת: ע״פ ״ויסע כעץ תקותי״ (איוב יט, י).

24-מלבי ומפני … בעין נפקחת: לא במחשבה ולא במעשה מעולם הוא לא הפסיק לקיים את המצוות; לספרות ההשכלה הוא מתמסר בעינים פקוחות וברוח ביקורתית; לא אצלתי: ע״פ ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ (קהלת ב, י); אהבתיה בעין נפקחת: ע״פ ״אז תפקחנה עיני עורים״ (ישעיה לה, ה).

25-ודי לי … כגפן סורחת: המשורר מוצא את נחמתו בחוג חבריו המשכילים, הקרובים לו בדעותיהם ובחוויותיהם המשכיליות והמעריכים אותו ומבקשים את קרבתו; גפן מורחת: ע״פ ״ויהי לגפן סורחת שפלת קומה״(יחזקאל יז, ו).

26-יושב שחק שאלתי מעל יבשת: יש להזיז את התיבה שאלתי לסוף השורה כדי ליישב את המבנה הרגיל של המבע: המשורר מתפלל לאל, יושב השחקים.

27-האיר אור קדרתי בלשון לוחשת: הצירוף בלשון לוחשת מורחק ממקומו הטבעי ליד שאלתי שבשורה הקודמת; אור קדרתי: ע״פ ״כל מאורי אור … אקדירם עליך״ (יחזקאל לב, ח).

28-רעיון טוב שהמטרתי פרש לי רשת: כוונתו של המשורר בעיסוקו בהשכלה הייתה טהורה וכשרה, אך בני קהילתו פירשו אותה אחרת וטפלו עליו אשמות־שווא; רעיון טוב שהמטרתי: על דרך המטאפורה ״ימטר על רשעים פחים״(תהלים יא, ו); פרש לי רשת: ע״פ ״ופרשתי עליו רשתי״ (יחזקאל יו, כ).

29-מעת אשרי… נתנו לי כפחת: המשורר מתאר את אושרו־נחמתו על כך שבתוך חוג המשכילים הוא נחשב למנהיג ולדובר הראשי (למעמד זה של מנהיג החוג הוא הגיע לאחר פטירתו של מייסד החוג ודוברו המובהק, יצחק בן יעיש הלוי, שנפטר ב־1895); אשרי: ע״פ ״באשרי כי אשרוני בנות״ (בראשית ל, יג); סרים כל למשמעתי: ע״פ ״וסר אל משמעתך ונכבד בביתך״ (שמואל א כב, יד); כלם באו בבריתי: ע״פ ״וכל העם אשר באו בברית״ (ירמיה לד, י); כפחת: פחת במקום פחה, מנהיג וראש החבורה; תאר טוב נתנו לי: על דרך ״כי לקח טוב נתתי לכם״(משלי ד, ב).

30-ועץ גפני … נטע זר כספחת: במקום להעריך את מאמציו של המשורר המשכיל, שניסה לרומם את קרנה של קהילתו דרך עיסוקו ויצירתו, בני הקהילה התנכרו לו ונטפלו אליו.

31-פרחי אלומות … פרה מנגחת: המשורר לועג למלעיזים עליו ולחכמתם ומלגלג עליהם; על ראשם כתר נתתי: ע״פ ״ואשר נתן כתר מלכות בראשו״ (אסתר ו, ח); כקרני פרה מנגחת: קרני פרה הוא שם של אחד מטעמי המקרא. הצימוד של התיבה מנגחת להרכב הופך אותו לביטוי לעגני מועצם במיוחד.

32-אקוה עדנה … נפשי בוטחת: המשורר מביע את תקוותו לשיבה טובה ומאחל סוף מר למלעיזים עליו; אקוה עדנה אחרי בלותי: ע״פ ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״ (בראשית יח, כא); איכותי ומהותי: השוה ״הוא איכותו, הוא מהותו״ (עמנואל הרומי, ע״פ מילון אבן שושן).

33-אחת בחרתי… מטפחת: כנגד כל המתנכלים לו, המשורר מתהדר בשירה שבה הוא עוסק וביצירתו הוא המשמשות לו גם כמחסה מפני האכזבות וההאשמות; תוך חומתה נשגבתי: ע״פ ״הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו״ (משלי יח, יא); ולגו שמתיה לי מטפחת: על דרך ״ותשימי כארץ גוך׳ (ישעיה נא, כג).

34-אנא ה׳ … על כד וצפחת: המשורר מסיים את שירו בתפילה לה׳ שייעתר לתפילתו כמו שהוא נעתר לתפילתו של אליהו הנביא. כמפלל על כד וצפחת: ע״פ ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״ (מלכים א יז, טז).

35-ובנה מהר … עד אן בתהום רובצת: תפילתו אינה אישית בלבד אלא נוגעת גם לבניינה מחדש של ירושלים, המסמלת את עצמאותו של עם ישראל והשקועה עדיין בחורבן ובמצבה המשפיל.

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

אברהם אלמליח

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״

בוחרי הראש״ל היו משתדלים, עד כמה שאפשר, שבחירם יהיה רב שכולו פרי הארץ,שצמח על קרקע המולדת, שהוא מעורה במציאותה, ואדם שבכחו לקרב לב בנים לאבות, תוך הקנותו להם ערכי מסורת ועבר.

חכמי ירושלים ונכבדיה מבני העדות השונות שבה, היו מתאספים מיד אחרי תפלת שחרית, ביום הנועד לבחירת ״הראשון לציון״, בישיבת ״בעלי בתים״ שברחוב המידאן בירושלים*, והרב שנבחר לכהן כראש״ל וראש־רבני ירושלים וסביבותיה, היה עולה על הבמה, ואחרי דרשה גדולה בעברית, מעניני דיומא, בה היה מבליט את מך ערכו, שאינו ראוי לכל הכבוד שחולקים לו, ומביע את המחשבות הטובות המתרוצצות בלבו ברגע שנבחר להיות רועה צאן קדשים, — היה מבטיח להתנהג עפ״י הדת והיושר, ומביע את בטחונו שבוחריו לא יתאכזבו מבחירתם זו, ולא יבושו ממנה. הוא היה מתווה את תכנית עבודתו להבא, לטובת צאן מרעיתו, ואח״כ היה עובר לפלפול במשך שעה ארוכה בדברי תורה על איזו סוגיא מהתלמוד, ומתבל את דבריו בחידודים ובחדושים מקוריים משלו.

 

הערת המחבר: מקומה של ״ישיבת בעלי בתים״ זו, שנוסדה בזמן קדמון מאד — היה ברחוב המידאן בירושלים העתיקה, בחצר איש פרטי, ועד מנוי הראש״ל יש״א ברכה ז״ל (יעקב שאול אלישר) נהגו לערוך בה את טקס בחירתו של הראש״ל. בית הכנסת שבישיבה זו בוטל בימי המנדט הבריטי, מפני שמושל ירושלים העמיד, בימי המאו־ ־עות, קיר־חוצץ בסוף רחוב המידאן, כדי להפסיק בין רובע היהודים ורובע הערבים, והיהודים נטשו את הרחוב לחלוטין בשנת תש״ח.ע"כ

 

אחרי הדרשה, היה אחד מזקני החכמים מבין חברי הראש״ל החדש, עולה אל הבמה ומלביש אותו אדרת צמר חדשה שנקנתה בכספי הקהל, ואחרי שחתן־היום מברך עליה ברכת ״שהחיינו״ בקול־רם והנאספים עונים אחריו ״אמן, היה החזן מברך ברכת ״הנותן תשועה למלכים״ לחיי ״הוד מלכותו השלטן האדיר והרחמן, ירום הודו ותינשא מלכותו״, וכל הקהל עונים אחריו ״אמן ! אח״כ מברך החזן גם את מושל העיר וגם את הראש״ל ה"חכם באשי״ החדש, ואת כל ראשי הקהל, ואח״כ היה יוצא הרב מביהכ״נ וכל הרבנים וצבור מלווים אותו לביתו לסעודה קלה.

 

לפני שהראש״ל היה מציג את כף רגלו על מפתן שער ביתו, היה ראש השוחטים שוחט בהמה דקה ומברך ברכת השחיטה וכל הקהל עונה אחריו אמן. חתן־היום היה פוסע על הבהמה השחוטה, והשוחט היה טובל את כפות ידיו בדמה, ועולה ראשון לבית הראש״ל, ומצייר בדם שעל ידו, על משקוף הדלת, צורת יד בחמש אצבעותיה, כסגולה -עץ הרע, למען לא תשלוט עינא בישא בבחיר־העם. את בשר הבהמה השחוטה היו מחלקים אח״כ חנם לעניים.

 

״הראשונים לציון״ היו הדרשנים העיקריים בשבת הגדול ובשבת כלה ״כדי שהשומ­עים יתבשמו מתורתם ומתורת א״י״.

חבריו של הראש״ל היו שמים על ראשו את כתר הכהונה הרמה הזאת אחרי שהיו מכירים אותו שראשו מוכתר בכתר תורה וכתר שם טוב ושהוא ראש וראשון להם ומתבלט מכולם בידיעותיו, בחכמתו, בפרישותו ובכושר מנהיגותו.

והוא היה יונק את סמכותו, שהיתה כלה סמכות דתית בראשיתה ומימי הראש״ל אברהם גאגין ואילך גם סמכות רשמית — מחבריו הרבנים המקנים לו את המרות, המצייתים לפסקיו והמשכימים לפתחו לשמוע לקחו והלכותיו, בדעתם שהוא מתבלט בקרבם ביחודו הרוחני־המוסרי ובתורתו הגדולה מתורתם.

לפגי הבחרם למשרתם הרמה, היו כל ה״ראשונים לציון״ כמעט, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, יוצאים לגולה בשליחות ירושלים או אחת מערי א״י; חברון, צפת או טבריה, מביאים את דבר הארץ לאחיהם, מתארים בפני אחיהם שבגולה את מצב הישוב בא״י, צרותיו, יסוריו ועמידתו על משמר הערכים התורניים והלאומיים.

הם היו ממלאים תפקיד זה לא לשם הנאה חמרית פרטית, אלא כדי להחיות נפשות חלכאים ונדכאים מקרב אחיהם המחוננים עפרות הקדש, או כדי למצוא מקורות כספיים להדפסת חבוריהם, כאילו לא נוצרו הם, אלא כדי למלא תפקיד מבורך בכל התנאים מבלי שים לב לגורמים חומריים טפלים.

רוב ״הראשונים לציון״ הכירו, לפני הבחרם למשרתם, מדינות ואישים, התייצבו בפני גדולים, ואחדים מהם גם בפני שרי מלוכה ומלכים, ופרסמו את שבח הארץ והוציאו לה מוניטין בעולם.

וכשהיו נבחרים אח״כ כ״ראשונים לציון״, היה כבר שמם מוכר ומפורסם בגולה ולכן גם השפעתם על אחיהם שם היתה מכרעת.

יום בחירת ״הראשון לציון״ בירושלים היה נחשב כיום חג ומועד לא רק לו ולמשפחתו ולבוחריו, אלא גם לכל הצבור, ויום הלבשתו את הגלימא הרשמית המרוקמת בחוטי כסף וזהב שהיתה נשלחת לו, עפ״י רוב מקושטא בידי שליח מיוחד, — היה נחשב בעיני רבני ירושלים כיום ״הכתרת״ מלך עד כדי כך, שהם יצרו גם מונח עברי חדש ומיוחד לטקס זה: ״יום ההכתרה״ כלומר הכתרת הראש״ל בכתר תורה ובכתר מלכות ובכתר שם טוב.

טקס ההכתרה היה נערך, כאמור ב״ישיבת בעלי־בתים״ בעיר העתיקה בירושלים,

אולם משהתרחבה העיר ורבו תושביה, וישיבת ״בעלי בתים״ ברחוב המיידאן נעשתה צרה מהביל את כל המשתתפים בטקס ״ההכתרה״ של הראש״ל — החליטו רבני העדה הספרדית ומנהיגיה, לערוך את ״ההכתרה״ בביהכנ״ס הגדול המיוחם לרבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ואחרי מלחמת עצמאותנו וביתור ירושלים לשתים, העיר העתיקה והעיר החדשה, נערכת חגיגת ההכתרה של הראש״ל בבית־כנסת ״ישורון״.

״הראשון לציון״ הראשון שטקס הכתרתו נערך בבית־הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי היה הראש״ל הרה״ג יעקב שאול אלישר המכונה יש״א ברכה, והראש״ל הראשון שטקס ״הכתרתו״ נערך בביהכנ״ס ״ישורון״, היה הרה״ג יצחק נסים.

 

בכל יום ראש חדש היו חכמי הספרדים ורבניהם רגילים לערוך ביקור בבית הראש"ל ״החכם באשי״ ומתכבדים בכוסית קפה ומגדנות, משוחחים בענינא דיומא :ובענייני העדה וצרכיה ולפעמים גם בדברי תורה.

נב במוצאי יום הכפורים היו רבני העדה ומנהיגיה מבקרים בבית הראש״ל לדרוש זכר למנהג קדמון שהיה הקהל מלווה את הכהן הגדול לביתו בצאתו בשלום מן הקדש, והוא היה חוגג את הלילה ההוא בשמחה ובששון עם ידידיו ורעיו.

לאורו של הראש״ל אחרי בחירתו היה הולך הצבור הדתי בא״י ואף הצבור החילוני היה נשמע להוראותיו, והוא היה מקרין השפעתו על יהודי הגולה הספרדית.

הראש״ל היה נחשב לרבם של כל ישראל, ללא כל צביון מפלגתי. היהדות הספרדית בגולה היתה מבקשת השראה דתית מארץ הקדש, ואעפ״י שהמרות הדתית הרשמית העליונה היתה בקושטא, והחכם באשי בעיר־בירה זו היה צריך לאשר את בחירתו של הראש״ל הירושלמי ורק עפ״י המלצתו היתה ממשלת תורכיה מאשרת בגושפנקא שלה

בחירתו ואף שולחת לו מדים רשמיים ומקשטת את חזהו בעיטורי כבוד, אעפ״י כן מרותו הדתית של הראש״ל הירושלמי היתה פרושה על כל הגולה הספרדית בעולם הרבה יותר מזו של הרב הראשי שלכל מדינות עותמניה, וגולה זו היתה נכנעת לפקוחות הראש"ל, נתונה למרותו, עושה ככל אשר יפסוק בעניני דת ומבקשת ממנו הוראות והסכמות ואשורים על פסקי דת של רבניה, והיתה שומרת מכל משמר על עצמאותה הרוחנית של כהונה זו שנושאה היה מאור ליהדות בא״י ובתפוצות.

בימיהם של ראשוני ״הראשונים לציון״ היתה ירושלים מחולקת לשלש סיעות:

סיעת הרבנים לומדי התורה, שהיו מתפרנסים מנדבותיהם ומתמיכותיהם של נדיבי היהודים בחוץ לארץ;

סיעת הפועלים ובעלי־מלאכה, רובם מילידי הארץ, היו מתפרנסים מיגיע כפם ומעבודתם ולא היו נהנים מקופת הקהלה;

סיעת העשירים שהיו עולים לא״י לבלות בה את שארית ימיהם ולהקבר באדמתה, היו חיים מפירות כספם שהשאירו בחו״ל או מהקצבות שהיו שולחים להם בניהם, בנותיהם או קרוביהם שנשארו בחו״ל.

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

עמוד 9

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר