מורשת יהדות מרוקו

ענני הסופה מתקבצים

האנטי־יהדות החדשה חסרה את הלגיטימיות של חוגי העילית בספרד. לא הכנסייה ולא הממשל החילוני לא אישרו אותה בגלוי. אבל מתחת לקליפת הסדר שהושב על כנו הוסיפה השנאה החדשה לפעפע במסתרים ולהתסיס את החברה הספרדית, כמו חבית אבק שרפה מסוכנת של אלימות שעלולה להתפוצץ ברגע שיבשילו הנסיבות.

לצורך התפרצות שכזאת נדרשו עוד תנאים. היה צריך להתחולל משבר בכוחה של המלוכה, שיפתה את האוכלוסייה לשבור את כבלי הסדר הממסדי. ועוד, ההסתערות על היהודים נזקקה לאישורה ולצידוקה של הכנסייה, אפילו למראית עין. והיה גם צורך במנהיג מוכשר ונחוש שיניע את ההמון לפעולה.

כל התנאים האלה הבשילו יחד באורח גורלי בשנות התשעים הראשונות של המאה הארבע־עשרה. יורשו של אנריקה השני מת קודם זמנו והניח חלל ריק בשלטון. חלל ריק אחר נוצר בכנסייה של אנדלוסיה. איש השעה היה עכשיו פלוני פֶראן מרטינס (Martínez), הארכי־דיאקון של אֶסיחה (Ésija), עיר קטנה בבישופות סוויליה.

מי היה פראן מרטינס? מוצאו היה כנראה נחות ולכן נחסמה התקדמותו בדרגות הכהונה, אבל בשל כך היה אהוד על פשוטי העם. מרטינס ספג והטמיע את האיבה המרה החדשה ליהודים בנוסח המאה הארבע־עשרה וחתר להקנות לה את הלגיטימיות של הכנסייה. הוא היה קנאי דתי ודמגוג עממי, שהצליח לרתום את שנאתו השופעת לפעולה תכליתית ועקשנית. מרטינס הרגיש מרומה ונבגד בשל מעשיו של אנריקה השני, שטבח ביהודים כל עוד נלחם על הכתר אבל החל להגן עליהם מיד משנפל השלטון בידיו. בעיני מרטינס הציגה המעילה הזאת את מוסד המלוכה כולו בתור קן של אינטרסים צרים, שנוצרי מאמין אמיתי חייב לבוז להם ורשאי להעמיד את סמכותו מעליהם. לפיכך הפקיע מרטינס לעצמו סמכויות שלא היו לו והורה לגרש את היהודים מכמה ערים באנדלוסיה, ואף העז לאיים על זקני הערים בנידוי אם לא ימלאו את פקודותיו. אנריקה השני, בעידודו של יועצו היהודי דון יוסף פּיצ׳ון(Pichon), הורה לערים להתעלם מפקודותיו חסרות הסמכות של מרטינס ובכך סיכל את התוכנית. אבל זרע הפורענות כבר נזרע.

זמן מה לאחר מכן מת אנריקה השני קודם זמנו ואחריו עלה לשלטון חואן הראשון. מרטינס ניסה את כוחו אצל המלך החדש, אבל חזר ונדחה בלשון חריפה. ואולם השפעתו ויוקרתו בחוגים עממיים גברו והלכו, בעיקר בשל האתגר הבוטה שהציב לפני השיטה הקיימת, ומפני שההמון תפס את המערכה נגד היהודים כמין הבטחה מעורפלת לחירות אנרכית – שחרור מרשויות, מחובות, ממסים ומנוכחותו של השטן עצמו.

בינתיים התערער לחלוטין מעמדם הפוליטי של היהודים. שני החצרנים היהודים רמי המעלה מתו, והמלך חואן הראשון נעשה תלוי יותר ויותר בנציגי הערים, שהיו עוינים ליהודים. ב־1380 ביטל הקורטס (cortes, מועצה מחוקקת של קסטיליה בימי הביניים) את האוטונומיה של היהודים בתחום המשפט הפלילי, וחמש שנים לאחר מכן אסר על יהודים לגור בשכונות נוצריות ולהחזיק במשרות בחצר המלכות. המלך אולץ למנות שליש ממועצתו מקרב נציגי הערים.

קשה להפריז בחשיבות הגורלית שנודעה לתוצאות המפולת הפוליטית הזאת. פתאום החלו תביעותיו של מרטינס להישמע מופרכות פחות ומעשיות יותר. איש הכנסייה המרדן יצא עתה בקריאה חדשה: יש להרוס את כל בתי הכנסת שנבנו אחרי הרקונקיסטה! ההיתרים לבנייתם – אפילו ההיתרים שנתן האפיפיור – נבעו מתוך אינטרסים חומריים, ולכן אין להם תוקף. ראשי היהודים פנו אל חוגי הכנסייה העליונים, ומצאו להם תומך איתן בממונה על מרטינס, הארכיבישוף פדרו בֵּרוֹסו(Baroso) מסוויליה. הלה ראה במרטינס אנרכיסט משולח רסן ויומרני שמסכן את ההיררכיה של הכנסייה ואת המסורת הקיימת.

בקיץ 1389 יזם ברוסו חקירה פנימית ובעקבותיה הצהיר שמרטינס הוא ״מורד חשוד במינות״(בגלל התקפותיו על האפיפיור) והודיע שיועמד למשפט, ועד אז הוא מודח מכל תפקידיו בכנסייה ואסור לו לשאת דרשות בציבור.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מרטינס. שתים־עשרה שנים של מסע צלב אנטי־יהודי שזור בהקרבה ובסיכונים אישיים עמדו לפני מבוי סתום. אבל הוא סירב להיכנע, ובתוך פחות משנה התהפך הגלגל שוב.

כאן – על סִפּוֹ של הפוגרום הגדול ביותר בתולדות יהודי ספרד – עומד להתחיל סיפורם של האנוסים.

אבל תחילה, הרהור מקדים.

מי לא חצה את מרחבי ספרד, ומי לא הטביע את חותמו על תערובת התרבויות והגזעים הזאת? כבר ספרד הרומית הייתה תערובת של קלטים, יוונים, איטלקים ופיניקים. אחר כך באו כובשים גרמאנים מסקנדינביה, מהגרים ערבים מן המזרח התיכון, פולשים ברברים מצפון אפריקה וסלאבים מדרום אירופה. ספרד הייתה ביתם של פגאנים, יהודים, נוצרים אריאנים, נוצרים קתולים ומוסלמים מכמה וכמה כתות, וידעה גלים של המרות דת מכל מיני סוגים. במאות שנות הרקונקיסטה נדדו יהודים ומוסלמים בין העולמות השונים בתכלית שבצפון ספרד ובדרומה. התמורות התרבותיות שעברו על חצי האי אין להן אח ורע בתולדות אירופה, והן טבעו חותם לא רק על קבוצות מעורבות אופייניות כגון המסתערבים והמודחארס, המראנוס והמוֹריסקוֹס, אלא גם על האוכלוסייה הכללית בכל חלקי חצי האי הלא־מגובש עדיין – באנדלוסיה ובקסטיליה החדשה, בקטלוניה ובארץ הבסקים, בגליסיה הגאה ואפילו בנווארה ההררית.

כמה אירוני – אם כי מובן מן הבחינה הפסיכולוגית – שדווקא בארץ ההטרוגנית ביותר באירופה התפתחה מיסטיקה קנאית של טוהר דם, ונולדה מדיניות דכאנית של הומוגניות כביכול, שנכפתה על האוכלוסייה. בתולדות ספרד מאז המאה החמש־עשרה שלטה אשליה של טוהר, אידיאל בלתי אפשרי שצמח מתוך מציאות התערובות המרובות. במקום להכיר בברכה שבגיוון האנושי והתרבותי ביקשה ספרד הרשמית במשך מאות שנים לדכא את השונות והגיוון ולרדוף אחרי אידיאל מתעתע של אחידות(דתית, אתנית, טהורת דם), ושילמה על כך מחיר כבד של סבל אנושי, ודומה שגם שקיעתה לבסוף היא תוצאת הדרך הזאת.

שנת 1391, שבה נולדה בעיית האנוסים, מציינת גם את ראשית בריחתה של ספרד מעצמה אל מהות אידיאלית שהמציאה לעצמה בתגובה על ההיסטוריה הממשית שלה, בתור ניגודה והיפוכה המדומיינים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

עמוד 68

מנהגי ספירת העומר

א.נהגו בספירת העומר בלילה הראשון לחלק לקהל, גבישי ״מלח״ לשמירה:

א.כן המנהג פשוט, והביאו בספר מנחת משה לרבי ברוך סבאג ובספר בית הבחירה(דף צ״א), ושיש בזה סגולה וסוד גדול לאחוז מעט מלח בליל א׳ לספירת העומר, וראה גם בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(ספירת העומר):

ב.נהגו לברך את העומר, בין ברכו לעלינו לשבח:

ב.כן המנהג פשוט, ומובא בנו״ב (עמוד ק״נ), וראה בחוב׳ אור תורה (סיון תשנ״ו סימן ק״א), והטעם שמחד תפילת ערבית קודם משום תדיר, ולכן לא מברכים לפני ברכו, ואחרי עלינו לשבח אנשים בהולים לצאת, וע״כ בעודם עומדים לברכו ועלינו לשבח, מפסיקים בעומר, וראה במ״ב (סימן תפ״ט סק״ב) ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד ק״י):

ג.נהגו שהחזן אומר את הברכה בנעימה מיוחדת כשהוא מוסיף לזה גם את ״הרחמן הוא יבנה בית המקדש, ויחזיר את העבודה למקומה, במהרה בימינו, ואחריו הקהל:

ג.כן המנהג פשוט והביאו בנהגו העם (ספירת העומר), והטעם כדי שהציבור יידעו את יום הספירה, ולא יבואו לטעות ולהכנס לספק ברכות, וראה עוד בנו״ב (עמוד ק״נ), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ב׳), ובעמק יהושע (אבני מלואים סי״א), ובנתיבי עם (עמוד רכ״א) וראה ביביע אומר (ח״ה סימן י״ז אות ד׳) ובילקוט״^, מועדים (עמוד תי״ט):

ד.נהגו להתחיל את הברכה מיד, ואין מנהג לומר ״ברשות מורי ורבותי״, ואין עונים אמן אחרי הרחמן בברכתם, אלא כשהחזן מסיים, הקהל עונים אמן אחרי ברכתו, וחוזרים:

ד.כן המנהג פשוט, והטעם שאין אומר׳ ברשות, כי אינם באים לצאת יד״ח, ובאמת ראיתי בספר לבי ער להרה״ג ר׳ ראובן עמאר, שתמה על זה, ומסקנתו שיש למחוק זה מהסידורים, ובענין אמן אחרי הברכה כן המנהג, וכפי שנתבאר בענין ברכות ההפטרה:

ה.יש נהגו שהקהל מברך וסופר, ואחריהם החזן:

ה.כן היה מנהג בבית הכנסת של מוהריב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) בעיר המעטירה פאס, והביאו בנו״ב (עמוד ק״נ), ובנהגו העם (ספירת העומר), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תי״ט) במקורות שם, וכן בשו״ת עמק יהושע (אבני מלואים סימן י״א):

ו.נהגו לספור גם אחרי תפלה שחרית (ללא ברכה):

ו.כן המנהג והביאו בנהגו העם (שם), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנהר מצרים (הל׳ ספירת העומר סכ״ד), והביאו בילקוט יוסף מועדים (עמוד תכ״ד), והטעם כדי שאם שכח מישהו מהציבור לספור, יספור ביום בלא ברכה, וימשיך לספור בברכה:

ז.יש נהגו להביא את הקטנים לראשונה, בלילה הראשון לספירה, כשנרות מקושטים בידיהם, ומוסרים אותם לשמש להדלקה:

ז.כן הביא בספר נהגו העם (פסח), ומקורו מספר כפ״ה או״ח (סימן של״ט אות מ״ו) עיי״ש:

ח.נהגו שאין מסתפרים בימי העומר, עד יום ל״ד בעומר, ויש שנהגו להחמיר עד שבועות, ובגילוח הזקן יש נהגו להקל, ויש שהחמירו גם בזה, ובנטילת צפרנים יש מקילים, ויש מחמירים:

ח.כן המנהג והביאו בנו״ב (עמוד מ״ט), והוא על פי פסק מרן בשו״ע (סימן תצ״ג ס״ב), וכן כתב בספר מנחת משה לרבי ברוך סבאג, ויש נהגו עד שבועות והוא ע״פ האריז״ל, וכמובא בשער הכוונות (דפ״ו ע״ד), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תל״א), וראה שם גם בענין גילוח הזקן, ובענין צפרנים ראה באוצר הפוסקים (הלכות פסח):

ט.נהגו שאם יש מילה בימי העומר, אבי הבן מסתפר לכבוד המילה, כבר בערב המילה:

ט.כן הביא בנהגו העם (ספירת העומר), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תל״ב), ובמקורות שם:

י. נהגו שאין לובשים בגד חדש, ואין נכנסים לדירה חדשה בימי העומר, וכן אין נושאים נשים בעומר, ויש שהקילו בדבר:

י. כן המנהג והוא דומיא דבין המצרים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד ק״ס), ובספר יחוה דעת למדן הגרע״י(ח״ג סימן ל׳):

יא. נהגו לקרוא פרקי אבות בימי שבתות שבין פסח לשבועות, יש נהגו לקוראו אחרי מוסף ויש נהגו בזה אחרי מנחה, ונהגו שהילדים קוראים זה בנעימה מיוחדת, ולאחריו שרים ״אין כאלקינו״ בנעימה מיוחדת, ויש שמתרגמים זה לערבית:

יא. כן המנהג והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ה), והוא מהכנות הנפש ליום מתן תורה, וראה בספר יהדות המגרב (ענייני שבועות):

יב. נהגו בימי שבתות שבין פסח לשבועות, לפני מנחה, לקרוא ספר ״משלי״, (וכפי שמחולק בספר ארבעה גביעים), ופותחים את הקריאה בפסוק "ומצא חן ושבל טוב בעיני אליהים ואדם", ומסיימים בפסוקים: מגדל עז שם ה׳ בו' ירוץ צדיק ונשגב, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לף שנות חיים, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

יב. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(.שבת), וטעמו כנ״ל בסעיף הקודם, והטעם מבואר בספרים לפי שזמן זה הוא עת תענוגות בני אדם בגנים ופרדסים, ולזאת תקנו מוסר להשיב אל לבו (ראה טעמי המנהגים קע״ט):

יג. יש נהגו בליל שישי של השבוע הששי לעומר, לערוך ״תיקון כרת״:

יג. כן הביא בספר נהגו העם (.ענייני אלול), ומקורו על פי הסוד, וציין לעיין במועד לכל חי:

יד. יש נהגו בספירת היום האחרון להוסיף: היום וכו' שהם שבעה שבועות ״תמימות״:

יד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(.מנהגי ספירה), והטעם כדי להדגיש את המצוה של ״תמימות״ שבו נתיחדה מצוה זו כידוע:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי ספירת העומר