ארכיון חודשי: פברואר 2021


משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

אלף שנות יצירה

ב. מגורשי ספרד בפאס

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492) התחילו להגיע למרוקו פליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, וכך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראייה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה בתקופה זו עיר מרכזית בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. יתר על כן, המגורשים זכו ליחס חם ואוהד מהמלך מולאי מוחמר אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472- 1505), אשר פאס שימשה בירתו. יחס זה נטע תחושת ביטחון כמגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בה. למרות הסיוע בקליטתם של המגורשים מצד אחיהם התושבים ומצד השלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח(1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגפות, שהפילו מהם חללים רבים. אשר על כן כשל כוח הסבל של המגורשים, ורבים מהם המשיכו בנדודיהם לארצות המזרח; קצתם אף נאלצו לחזור לספרד.

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין:

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם של המגורשים, השכילו חכמיהם כעבור שנתיים ימים מיום הגיעם לפאס לארגן חיי קהילה עצמאיים ולשקם את הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה, וסותמים פרצות שנבעו מהטלטולים ומהזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמן. כך עולה מתוך קובץ תקנות פאט – יצירת פאר של דורות רבים, שבראשם עמדו חכמי הגירוש, אשר היו מורי דרך לדורות הבאים. מאז ועד ימינו יצירה זו היא בסיס לפסיקתם של חכמי מרוקו בסוגיות רבות מתחום המשפט העברי.

עם בואם לפאס ארגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות ברוכות תלמידים. פעילותם הניבה פירות; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון אפריקה, ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

המגורשים שהתיישבו בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בספרד, ובכללם מנהג ״היתר הנפיחה״, שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטרפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת לב עד לשנת ר״ס(1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס לרגל עסקיו בסחר הבין־לאומי. הוא היה זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר: ארץ ישראל, מצרים ואשכנז. הוא סבר שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף על פי שתמכו בו מקצת חכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״, נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משהלה עזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במרוקו.

״פולמוס הנפיחה״ – רקעו בהלצה וגלגוליו

בעל חיים שנגרם לו נזק גופני מחמת תאונה או מחלה עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טרפה. חכמים מסרו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעלי החיים, בתוכם הריאה שניקבה. מאחר שרוב בעלי החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, ״כי בהמה בחייה – בחזקת איסור(של איבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה – בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה.״

לכן אין צורך לבדוק אחרי הטרפות, אלא אם כן התגלה בבהמה בחייה פגם העלול להטריף אותה, אזי חובה לבדוק טיבו של אותו הפגם.

למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק את כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיחות במיעוטן סירכות, כלומר, הידבקות הנמשכת מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית החזה. על הסירכות נאמר בתלמוד: אמר רבא, ״חני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו רביתייהו״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, הרי זה טרפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירכה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירכה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר התקשו ונעשו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב על ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מהות סירכה בבחינת ״שלא כסדרן״, ועשויה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירכות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. מקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה האחר יוצא מאיבר אחר מחוץ לריאה, נדונו בסוגיה נוספת בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה וכר״. כלומר, כשנאמר שסירכה ״שלא כסדרן״ מטריפה את הבהמה, הכוונה היא למקרה שבו ברור שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיקפה קטן, לגבי פירושה נחלקו הראשונים – קצתם מחמירים וקצתם מקלים. כמו כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירכות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״. נביא להלן את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להידרש לפרטי כל אחת מהן.

לשיטת התוספות – והיא המחמירה ביותר – ריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה אפילו יש מכה בדופן, הבהמה טרפה, ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקלה ביותר, וקובעת שאם יש מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה, הבהמה כשרה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין, הבהמה כשרה על ידי בדיקה. שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין שיש מכה בדופן ובין שאין, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם בצבצה — טרפה, אם לאו – כשרה.

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

עמוד 283

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

כעבור שבועים נתקבלה טלגרמה מהפחה להקימיקם היפואי,האומרת לשלוח מיד את הא. מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתיצב לפני הפחה התרגז הלז עליו וצעק: "איך העזות לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רשיון הממשלה", "הרי לא בניתי, השיב הא. מויאל, אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון" "אולם בכל זאת קרא הפחה שוב ברוגז, הנך עלול להתבע למשפט פלילי בעברך על חוקי המדינה ויחד עם זאת עליך להרוס מיד את הצריפים" אז קם ממקומו הא. מויאל וקרא בהתרגשות להפחה: "אין לי מה להוסיף על דברי שכבר אמרתים לך, אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות להקונסול הצרפתי שהנני נתינו" אמר שלום ופנה ללכת, אך הפחה עכבו ואמר לו "עתה נחה דעתי, האמין לי כי מתחילה חפצתי דוקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות ואתה הנך נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי. ולגבי דידך, הנה ברור לי, שעשית כחכם, מפני שלא היתה לך ברירה אחרת" והא. מויאל נפרד מהפחה בחבה.

כך פעל הא. מויאל לטובת אחיו, מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שעניני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת חובבי-ציון בצעדיהם הראשונים הכירו והוקירו מאד ראשי חובבי-ציון ברוסיה י. ל. פינסקר ומ. ל. לילנבלום. ובספרות של חובבי-ציון מתקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של חובבי-ציון בא . י" אבל לא ארכו השנים ולחובבי-ציון אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם חו"צ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת לחובבי-ציון תקוה להרבה פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, כי היה חובב-ציון אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כחו השתדל להטיב עם האכרים ולעמוד להם בשעת דחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של חובבי-ציון בא י " שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זה איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב פעלים, שנאות לבקשתם לקבל אחיו את הנהלת עניני חובבי-ציון בא"י תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם חובב-ציון נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של "מקוה ישראל" והמוציא ומביא את כל עניני הברון אדמונד רוטשילד בארץ-ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

אנו רק הזכרנו חלק מזעיר מעבודתו הרבה של אברהם מויאל לטובת ישוב א"י וכותב דברי ימי הישוב יצטרך בטח להקדיש לו פרק לא קטן ויפה.

אחרי שהתארסתי, היתה כל שאיפתי להודע את הזמן שבו קבעו יום חתונתי, כי אני לתומי האמנתי, שהורי דחוהו לזמן ארוך כדי שאוכל לגמור את חוק למודי. כמו כן התענינתי לדעת מה הוא סכום הנדוניה שיתנו לי. ימים רבים עברו ואני התבישתי לשאול על זה את מי שהוא מבני משפחתי, למרות שידיעתם בשבילי היו לצורך חיוני. אך משיחות המשפחה הוברר לי במשך הזמן, כל מה שלא היה ברור לי. ידעתי שזמן חתונתי לא יאוחר מחג הסוכות והנדוניה שאני מקבל היא סך מאתים נפוליוניים זהב 4000 פרנקים במזומנים, מלבושים הגונים לכלה ורהיטים לחדר שבו אגור אחרי נשואי. לעומת זה מתחייב מר אבי לפרנסני בביתו לא פחות מחמש שנים. לכל הדברים הייתי תמים דעה מלבד זמן החתונה, הצטערתי מאד שלא אוכל להגיע אפילו למחלקה השביעית, כי להגיע אליה היו דרושות לי שנתיים ימים. אך מה יכולתי לעשות מכיון שלא רק שהיה אסור לי להתנגד להורי כי אם גם להשמיע איזו מלה שתביע בנידון זה את דעתי הפרטית ולנסיעה חזרה לבית הספר נשארו לי רק שבועיים. מלחמת חיים קשה עברה אז עלי, מצד אחד נקשרה נפשי לבת זוגי ושאפתי לראותה לכל הפחות טרם נסיעתי, בעוד שבימים ההם היה זה אסור בהחלט. גם אני מרכות שנותי התבישתי להפגש בארוסתי נערה בת 15 שנה, אבל רגשותי אליה אמצוני לראותה כשהיא לא תרגיש בי, כשתעמוד על יד חלון ביתה או אפגשנה כשתעבור לתומה בדרכה לאיזה מקום. אך במשך השבועיים האלה, זכיתי לראות פניה רק פעמים כשעלתה במדרגות ביתם ובשוק בקנותה חוטי משי וכמובן, מדי פעם התבישנו שנינו ולא דברנו דבר. אחרי האירוסין, לווני אחי המנוח אברהם חיים לבית המחותנים לנשק ידיהם כנהוג אז והושיבו הכלה על ידי כבדונו בפירות וממתקים, שמרוב בושה איני זוכר אם טעמתי מהם, כי אותה שעה נמצאתי בין המצרים, שמחתי בישבי על יד כלתי ומצד שני תקפני שעמום כביר, שלא יכולתי לשלוט על נפשי המתרגשת ועל בושתי.

ביום נסיעתי לבירות הובילונו פעם שניה להפרד מעל המחותנים ומכלתי, לחצתי את ידי כלם ונשקתי ידי הזקנים זולת ידי כלתי, גם לא אמרתי לה "שלום" כי גם זה היה אסור בזמן ההוא, אף אחד מהנוכחים לא אמצני עשות זאת, אבל שנינו הרגשנו, בלבנו ובמצפוננו הטוהר [הטהור], את שלום הפרידה הזאת המקשר אותנו לעולמים. נסעתי באניה רוסית והגעתי בשלום לבית הספר.

עוד מהיום הראשון להתחלת הלימודים, אני וחברי הבגדדי דאגנו ללמודנו שמענו שההנהלה החליטה לפתוח קורס חדש להנהלת פנקסים בערבית, במחלקות [הששית] והשביעית. אבל, עלינו להכנס למחלקה החמשית ולא נוכל להשתתף בלמוד זה שראינו אותו לנחוץ ביותר בשבילנו ובפרט לי, שלא אוכל לשבת בבית הספר יותר מחצי שנה. טכסנו עצה והחלטנו להכנס למנהל ולבקש אותו שירשה לנו להשתתף בשעור הערבי במחלקה הששית במקום החמשית, בקושי רב, אחרי שעברנו כמה בחינות הסכים המנהל ביחוד אחרי שידע שהנני כבר משודך ועלי לבוא בברית הנשואין כעבור חצי שנה. נתנה לנו רשימת הספרים והפנקסים והתחלנו בעבודת הלמוד. ביחוד נקשרה נפשי ללמוד הנהלת הפנקסים.

קשה היתה עבודתנו בעונת למודים זאת, ולמרות אי רצוננו לעבור על חוקי בית הספר, היינו מוכרחים כדי להשיג את מחלקתנו להשפיע על המשרת והמשגיח שהעבירו מטת חברי מחדרו לחדרי והעמידוה על יד מטתי. כל חדרי השינה היו מוארים על ידי פתילים בתוך כוסות שרובן מלאות מים ומקצתם שמן שצף למעלה. בחדרנו היתה פתילה זאת מאירה בקרן זוית שלמול מטותינו והשפענו על המשרת שהעבירה בקרן הזוית של יד מטותינו. בתואנה, שאם המנהל ישאל על זאת, יענו לו, ששנוי זה היה הכרחי, מפני שהרוח הנושבת מהחלון מכבה את האור. באופן זה, התרגלנו שאחרי שהילדים השתקעו בשנתם, התחלנו ללמוד ולשנן את למודינו לאור הפתילה הכהה. כשהרגשנו בפסיעות סמוך לחדרנו החבאנו את הספרים לבל ירגישו במעשנו. גם לפנות בקר היינו חוזרים ונרדמים רוב, עד שהמשרתים העירו אותנו בזמן הקבוע חלף השכר הקבוע שהיו מקבלים מאתנו. הודות לכל זאת הצלחנו להשיג את המחלקה ולהשלים יחד עם המחלקה הששית את קורס הלמודים של הנהלת הפנקסים. רק האור הרפה שבו חזרנו את למודינו, הזיק מאד לראיתי שנחלשה עד היום.

בסוף עונת הלמודים עמדנו לבחינות ועברנו בהצלחה. בקושי רב נפרדתי מעל חברי הבגדדי, שהתרועעתי עמו כאח באהבה ובחבה, גם בכינו בהעלותנו על לבנו שלא נפגש שוב להסתופף יחדו בצל קורת בית הספר. באניה תורקית שבתי בשלום הביתה כשהים היה סוער. את משפחתי מצאתי ששים ושמחים, מתכוננים לחוג את נשואי בעוד 15 יום ורק אני הייתי חסר, בכדי שיקנו לי בגדים חדשים לפי מדתי ולהכין אותי ליום החופה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 40

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

LE VOYAGE A MARRAKECH

Le seul moyen de transport possible a l’epoque etait soit le cheval soit la mule. Les gens voyageaient en caravane avec de nombreuses haltes pour le repos, les repas et le sommeil. Ce voyage se faisait habituellement en trois jours. Avec Maman il a fallut cinq jours. Voyage merveilleux pour ceux qui decouvraient pour la premiere fois les paysages et le folklore marocain: les feux de bois le soir, accueil merveilleux des chefs arabes, venant saluer Papa et sa jeune femme.

Tam-tam, musique, cadeaux, mechouis bref les Mille et une Nuit …mais pas pour Maman! Pour elle, n’ayant pas l’habitude de voyager ainsi, on a choisi une mule et la plus douce encore et la plus lente aussi: deux arabes tenaient les renes devant et l’empechaient d’encenser, deux autre la retenaient par la queue. Malheur a elle si malgre les quatre hommes la mule bougeait ou encensait, Maman hurlait de peur. On s’arretait souvent et Papa la consolait et essayait de la rassurer comme on le fait pour un enfant.

Les repas etaient formidables, soit fournis par les « Cheikhs » des villages soit par les Pachas de la region prevenus de leur passage. Le soir on montait les lits de camps avec des moustiquaires bien attachees autour. Maman ne dormait presque pas, les betes, les insectes.les serpents, les scorpions qui existaient , bien entendu mais exageres par l’imagination de Maman. Avant le coucher, danses, chants et musiques du cru. L’arrivee a Marrakech tres belle aussi, les nombreux domestiques et tous les portefaix de Papa faisant la haie, les voisins et les amis venus saluer la « harossa » (la mariee) et la vie s’organisa lentement autour de Maman, difficilement aussi car tres differente de ce qu’elle connaissait a Tanger. Pour aller se promener avec sa soeur Licita ou avec Papa il y avait toujours deux gardiens avec eux car a l’epoque les europeens etaient indesirables, on les prenait pour des missionnaires, on leur crachait dessus. Les enfants arabes leur couraient apres en criant: « Nssrania » (catholique). Ceci si Papa n’y etait pas car il etait si connu que meme les enfants le saluait. Nous avons une photo de lui en tenue de cheval avec son stick sous le bras. Qu’il etait beau mon Papa! A ce propos, Maman avec sa frousse intense lui a defendu de faire du cheval. Il a du adopter le mulet. Pauvre Papa il en etait humilie mais il voulait tellement lui faire plaisir qu’il acceptait tout.

Les «diffa» se succedaient ainsi que les cadeaux. La Colonie Europeenne appreciait l'accueil royal de Papa et Maman et elle a ete facilement adoptee .Je me souviens des « diffa » de mon enfance. J’essayerai d’en decrire une.

 

LES DEMEURES MAROCAINES

Je me souviens de sombres ruelles, eclairees de ci de la par des lanternes de laiton ou de fer blanc ornees de verre blanc ou en couleur contenant une bougie eclairant a peine un rayon d’un a deux metres, elles etaient tenues par les rares pietons (nous en avions deux ou trois) Ils surgissaient de l'ombre et disparaissaient soit par une petite porte invisible dans les hauts murs soit au detour d’une ruelle. Le mystere, le silence de la nuit nous impressionnaient. Nous etions toujours accompagnes par deux ou trois de nos gardiens, lanternes en mains. Soudain, au detour d’une ruelle. des Mokhasnis faisant la haie, avec les fameuses lanternes, tout de blanc vetus. le fez rouge et pointu sur la tete (et non le cylindrique plat des citadins) Tout cec: avec plus ou moins de figurants et de richesse selon l’importance de notre hote. Toujours une porte simple, de nombreux couloirs sombres et tortueux et soudain un spectacle magnifique: un grand patio interieur, tout eclaire, carre, coupe par des carres plantes de citronniers, d’ orangers, de jasmin, rosiers et fleurs diverses. Au milieu une belle vasque de marbre et le petit bassin en jellidges multicolores ou se deverse l’eau au murmure berceur. (Parfois ce n’etait pas une vasque centrale mais contre un des murs. Quatre pieces, en general, entourent le patio. Quatre portes a deux battants de trois a quatre metres de hauteur, soit en cedre sculpte soit en bois peint de fleurs naives et multicolores avec une petite porte dans chaque battant. Car en hiver le Maroc est tres froid, les grandes portes etaient closes, avec de lourds rideaux a 1’interieur pour essayer de retenir un peu de chaleur dans les immenses pieces longues et etroites. Seules les petites portes s’ouvraient de temps en temps pour laisser entrer les personnes. En ete, evidemment tout etait ouvert ou ferme pour empecher la chaleur d’entrer aux heures ensoleillees. L’odeur des portes en cedre sculpte etait merveilleuse. D’autres portes etaient peintes de couleurs naturelles ou les jaunes, oranges, verts bleus et roses se melaient harmonieusement representaient comme les tapis les fleurs simples de nos terres marocaines. A l'interieur des pieces un immense lit en cuivre a baldaquin venant d’Angleterre muni de beaux rideaux en damas ou velours venant de Lyon, d’enormes coussins puis tout le long des murs, des matelas de laine tres tassee, hauts d’au moins quarante a cinquante centimetres, recouverts de tissus precieux et souvent d’un tapis de couloir ou d’escalier tisse machine ….Angleterre. Des montagnes de gros coussins ronds ou rectangulaires pour soutenir les corps dans des poses alanguies et si confortables.

 

Par terre les beaux et epais tapis que vous connaissez a haute laine multicolore. Tout est chatoyant, reposant. Les plafonds admirablement sculptes soit en stuc soit en cedre Autour des murs une douzaine d’horloges et de pendules (les arabes les adoraient) chacune sonnant a des heures differentes. Ceci etait voulu, je crois, car les carillons ayant des sons differents etaient bien agreables. Les murs jusqu’a hauteur d’homme etaient recouverts des fameux haitis accroches a des baguettes fixees juste au dessus des zelidjes. Chaque panneau etait d’une couleur differente, soit rouge et vert soit jaune rouge violet etc… et ce ha'iti preservait les murs du froid..

En general les maisons comprenaient quatre, six ou huit pieces ; les riches en avaient quatre ou cinq (parfois bien plus) reliees par des couloirs plus ou moins longs et tortueux.

 

Les diffas ayant ete decrites des millions de fois je n’en parle que pour rappeler certains faits nous concernant. II est d’usage de manger peu de chaque plat (il y en avait parfois douze) car ils devaient etre servis dans un ordre immuable d’abord aux hotes d’honneur, puis a leurs suite, ensuite, aux femmes legitimes et a leurs enfants, puis les concubines et enfants, enfin aux esclaves. Nous, enfants, et meme les adultes europeens qui venaient avec nous, faisions une veritable « razzia » a la grande honte de Papa qui, voyant les plats presque liquides essayait de nous freiner. Nos hotes avec leur politesse exquise, leur sens de l'hospitalite priaient Papa de nous laisser faire. Mais je crois que nous avons « perdu la face » plus d’une fois! Heureusement qu’avec leur generosite royale les plats etaient enormes et quelques restes echappaient a notre fringale.

 

L’usage voulait aussi que l'hote, s’il etait assis avec nous, tende les meilleurs morceaux a ceux de ses invites qu’il voulait honorer Au debut, Maman et ses sceurs en etaient malades, soit que le morceau ne leur convenait pas, soit par degout… des doigts .leches!

A un repas donne par Maman un personnage important (marocain) s’essuya les doigts de pieds consciencieusement puis prit une olive dans un plat et l’offrit a Donna qui a faillit vomir mais qui stoiquement l’a acceptee. Je pense que ce n’etait pas un raffine mais un campagnard.

La ceremonie du the, je devrais dire le rite, car s’en est un- est immuable- aussitot les belles aiguieres d’argent ou de cuivre passees pour se laver les mains, les «Rochachat» pour s’asperger d’eau de rose ou de fleur d’oranger enlevees venaient les immenses plateaux munis de verres de Baccarat multicolores et graves d’or. Dans un autre plateau: les theieres, les boites a sucre, a the et a menthe, en argent, metal argente ou cuivre. Dehors et devant la porte trois ou quatre bouilloires sur les longs « Mejmars » bouillaient doucement et on faisait le the et on le servait. Trois verres etaient de rigueur, trois verres grace auxquels, jamais nous n’avons eu d’indigestion malgre les quantites englouties.

 

Un autre souvenir: chez Mohammed El Biaz un des « khalifa » du Pacha, le cafe a la cannelle, un cafe turc epais a souhait et parfume a la cannelle. Inutile de vous dire que j’ai essay e de le faire plusieurs fois ; faute de proportions et de qualite de cafe je n’ai jamais reussi a en retrouver le gout. Autre detail sur le the: les puissants de ce monde mettaient dans leur the de l’ambre gris qui parfumait merveilleusement le breuvage. Cet ambre etait enferme dans une poire en argent (genre oeuf a the) tout en filigrane. Maman en avait une ainsi qu’un gros morceau d’ambre, a l’epoque cela coutait une petite fortune, volee comme tout ce qu’on nous a vole.

Apres le the les distractions: les « Chikhats » danseuses et chanteuses avec leurs musiciens attitres. Elles etaient dodues, question de gout. Les attitudes hieratiques n’empechaient pas parfois des danses du ventre bien remuees et secouees! Les chanteurs avaient des voix tres gutturales mais c’etait le genre! Les musiciens avaient leur part de chant: soit la fameuse musique andalouse soit les beaux « Mouals » accompagnes de luths et chantes par un seul homme avec une tres belle voix; les refrains repris par 1’ensemble. Chez le Pacha, en plus nous avions les fameux danseurs chleuhs.

Tous ces souvenirs me font souffrir terriblement car je voudrais au moins une fois etre a meme de les revivre. Ils me font du bien aussi car ils m’ont enrichi le cceur. Nous avons vecu une epoque revolue!

Revenons a « el Biaz ». Son derive du mot el baz (le faucon). El Biaz le fauconnier, ses ancetres l'etaient. J’ai eu la joie de voir parfois a Djemaa El Fna. Des faucons encapuchonnes et enchaines sur l'epaule de leur maitre, montagnard a Jellabia, belge a moitie dechiree et courte, un baton a la main: une plongee en arriere vers le Moyen Age si proche de nous dans le Marrakech d’autrefois et Papa m’a explique ce qu’etait une chasse au faucon.

J’aurais pu raconter mille intrigues de palais si seulement j’avais fait parler Papa. Ne connaissait-il pas Ba Ahmed le constructeur de la bahia! Le Madani frere aine du glaoui Moulay Zin pere du sultan Moulay Mohammed qui briguait le trone je crois et qui a ete maintenu en residence forcee a Marrakech. II venait souvent a la maison. Papa lui avait prete souvent de l’argent et je me souviens de lui.

Les favorites du Pacha. Belles, fines, racees. II y en avait 2 blondes aux yeux bleus, 3 brunes. Je me souviens de moins en moins d’elles. Elles etaient heureuses chez le Pacha si ce n’est la nostalgie amere qui leur restait de leur famille, leur genre de vie, leur pays.

Le Pacha plus tard, a fait faire une enquete, a fini par retrouver les parents de l'une d’entre elles. II les invites a venir a Marrakech, et je crois que les 5 circassiennes ont aussi visite la Turquie et ont pu refaire des promenades sur le Bosphore.

Ces femmes m’aimaient beaucoup, me gataient follement et s’amusaient a m’apprendre des farces au Pacha, que j’aimais beaucoup. II me les pardonnait de grand coeur sachant quelle en etait la source. Je montais sur ses genoux, lui tirai la barbe, fait par une boule haute comme 3 pommes, ca l’amusait. Puis, des insultes je le traitais de hamar. Cela finissait par des cadeaux.

J’y ai vu dans ce beau palais des esclaves enchaines, les fers aux pieds, soit pour les empecher de se sauver soit par punition. Maman y a entendu des hurlements de douleur , a intercede et pour elle on a arrete la bastonnade.

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

Page 14

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

מאמר זה מבוסס על תעודה אותה אנו מפרסמים כאן לראשונה. התעודה מתארת מחלוקת גדולה בענייני השוחטים שהיתה בקהילת מכנס בשנת 1764. אין דברים ברורים מה היה הרקע המחלוקת, לעת עתה תעודה זו היא המקור היחידי לפרשה זו, ובה ישנם חצאי משפטים המייצגים צד אחד, אין בידינו טיעוני הצד שכנגד.

מהתעודה ניתן להסיק כי פרצה מחלוקת גדולה בעיר מכנס סביב השוחטים שפעלו בקהילה. כנראה במחלוקת זו היו מעורבים גם ראשי הקהל, והם הלכו והביאו שוחטים חדשים לעיר והנהיגו שחיטה נפרדת, בניגוד לדעתו של רבי יעקב טולידאנו, רבה של העיר. בראש השוחטים שהביאו עמד חכם ממשפחת חאליווא. בנוסף הם הפסיקו לאכול משחיטת השוחטים שהיו קבועים בעיר, גם בשעת הדחק כשלא נמצא בשר משחיטתם הם לא אכלו משחיטת השוחטים הקבועים, ולו לצורך מצוה, בשר לשבת. דומה כי בתגובה ר' יעקב, אסר לאכול משחיטת השוחטים החדשים, ואף אסר את הכלים בהם התבשל בשר משחיטה זו. השוחטים התלוננו בפני חכמי פאס על התנהגותו של ר' יעקב, והללו כתבו לו שלא צדק במה שאסר גם את הכלים.

בעקבות האיסור שהנהיג ר' יעקב, החריפה המחלוקת בקהילה. ואנשים מצד השוחטים החדשים או השוחט חאליווא עצמו פגעו בכבודו של ר' יעקב:

בהוסדם יחד על משי״ח[מורנו שיחיה. והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל" ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם.

מדבריו יוצא כי ההמון כולו או רובו היה נגד רבי יעקב 'כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם'. פגיעה זו לא יודעים מה טיבה, אם כי היתה חריפה מאוד 'שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל'.

בהתהלטות המחלוקת נחלץ לעזרתו של ר' יעקב בן משפחתו ר' שלמה טולידאנו, בתגובה אמר לו ר' חאליווא, שגם הוא לא ימלט מידו. ר' שלמה השיב לו: יישרף גזע אביך מה אתה יכול לעשות לי'. והלה ענה לו, ישרף גזע אביך אתה. ר' שלמה הגיב, יא בן הרשע האם יוקרת משפחתך הגיעה לכדי יוקרת משפחתי. והלה ענה לו, אתה הוא הרשע בנם של שלשים רשעים.

כנראה ר' חאליווא התלונן לפני רבי רפאל עובד אבן צור, על הזלזול שנהג בו ר' שלמה, והלה כתב לר' שלמה והוכיחו על כך.

ר' חיים מזכיר טענת השוחטים ובראשם השוחט חאליווא שאם יבטלו את השחיטה שלהם, לא תהיה להם פרנסה. והוא דוחה טענה זו בנימוק שהקהילה מסוגלת לפרנסם, מה גם שיש להם הכנסות מעבודות אחרות. ומכאן שהמחלוקת והפילוג בשחיטה ארכו תקופה לפחות חודשים רבים.

רבי חיים מזכיר בלגלוג את בית המדרש שהקים ר' חאליווא וההתרברבות שלו בתלמודו ובבית מדרשו. דבריו אלה של ר' חיים מעידים בעקיפין שהמדובר בתלמיד חכם ולא בסתם מתחזה ואיש זרוע.

רבי חיים במכתבו תמה על חכמי פאס על שלא יצאו להגנת רבי יעקב ולא תבעו את עלבונו מהמתקוממים, ולא עוד אלא נתנו להם גיבוי מסרים:

ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את ה' ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל.אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-]האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא ….לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי,

רבי חיים מזהיר את חכמי פאס, שאם לא יגיבו בחריפות נגד המתקוממים, זה יעודד אחרים להתקומם נגד רבני עירם, והם עצמם עלולים להפגע מתופעה זו. בדבריו רבי חיים הרבה לספר בשבחו של ר' יעקב, שהוא כיהן ברבנות עם חכמים מהדור הקודם מהעיר פאס ומכנס. לעומת זאת, הוא סיפר בגנותו של חאליווא שנקשרות בו שמועות רעות בענייני עריות, וכי הוא היה שוחט בכפר אגוראי ויצאו עליו עוררין וסולק מעבודתו. וכשהוחזר היה בתנאי שיעמוד אחר על גביו. והיום הוא הובא לעיר הגדולה מכנם להיות שוחט בה לבדו. וגם להיות מכשיר שוחטים אחרים למלאכה זו.

רבי חיים פונה לחכמי פאס ודורש מהם שחובתם להגן על כבודו של ר' יעקב ולגעור בקהילת מכנס על שפגעו בכבודו ולהזהירם להשמע להוראותיו:

וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

רבי חיים כועס במיוחד על רבי רפאל עובד אבן צור, אשר כתב לר' שלמה טולידאנו והוכיחו על שזלזל בכבודו של חאליווא, בעוד שהוא לא תבע מחאליווא את זלזולו בשלשים דורות של חכמי משפחת טולידאנו. לכן הוא תובע מחכמי פאס לנדות את חאליווא, על שפגע באבות משפחת טולידאנו'שאחד מכ״ד דברים שמנדין עליהם, ראשון לכולן המבזה ת״ח אפי' אחר שמתי. ומאיים שאם הם לא ינדוהו, הוא ינדה אותו ויבקש מחכמי תיטואן ומראכש להצטרף אליו. בדבריו עושה הבחנה בין משפחת טולידאנו למשפחת חאליווא:

והמפורסמות א״ץ [אינן צריכות.] ראיה שאבותי נ"נ [נוחי נפש.] דור אחר דור היו מורים הוראות ביש'[ראל], וחסידים שוקדים על לימודם לילות כימים. ואבותיו ידועים וניכרים שהיו כולן הדיוטות א'[חד] חנוני ואי מוכר קמח, ואביו היה סייאג, [צורף]

במכנס השררה לשחיטה היתה נתונה בידי בני משפחת בירדוגו, ומעניין במכתבו של רבי חיים לא העלה טענה זו. ומכאן שבתקופה זו עדיין לא הוחזקה מלאכת השחיטה בידי משפחת בירדוגו.

אין בידינו תגובת השוחטים, ולא תשובתם של חכמי פאס למכתבו של רבי חיים, כדי להכיר יותר פרטים מפרשה זו.

מבין שיטי המכתב דומה שחכמי פאס הצדיקו לכל הפחות במידה מסויימת את השוחטים. ועצם העובדה שרוב הקהל הצטרף לכת המתנגדת לרבי יעקב, אומרת דרשיני.

לכן דומה כי המחלוקת קלקלה את השורה והטחת הדברים שבאו במכתב כלפי השוחטים החדשים היא מוגזמת.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

עמוד 16

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

״אִילָּא לִיהוּד כָּאיְן עֵנְדוֹם סְבבְּר, מָא יִעְבְדוּ לְ-עְזֵל"

תרגום – אם ליהודים היתה סבלנות, [הם] לא היו עובדים לעגל [הזהב].

הסבר – החיפזון מהשטן.

 

״אִילָא מָא כָּאנוּ לְמְעַיְיְ׳רַת מָא יִז׳וּו׳־זוּ אֵל- בָּאי׳רָאָת״

תרגום – אילו לא היו ההעלבות לא היו נישאות הרווקות.

 

״אִילָא מָא עֵנְדוּ עִינוֹ מִיזָאנוֹ, תַחְלוֹ מְזַלוֹ״

תרגום – אם אין לו עין שקולה, [כמשקל] נפל לו מזלו.

הסבר – אם אין אבחון מצב, אדם נופל.

 

״אִילָא מָא רִיתוֹ מְעָא אוּממּוֹ- לָא תְלוֹמוֹ ׳׳

תרגום – אם לא ראית אותו עם אימו – אל תשפוט אותו.

תלומו ־ אין לבוא אליו בטענות.

הסבר – אם אתה / את לא רואה אותו / אותה בשלום עם ההורים שלה בעיקר האימא – הוא לא יהיה טוב איתך.

התנהגותו של האיש / אישה עם הוריו – זה מה שתראו ולפי כך תשפטו.

 

״אִילָא מְזְע'וֹבָא חְבבִּית אֵ-לחְם- אֵל גְזָּזארַה מְסְדוֹדיִן ״

תרגום – אם המסכנה רוצה בשר, הקצבים סגורים.

הסבר – אדם שאין לו מזל, וכשהוא רוצה משהו, וכבר רוצה משהו הכל סגור.

רוצים לתת לו אבל אין. זה אדם שאין לו מזל.

 

אִילָא מְסָא בוֹנָא זְעִ'יר, נְהְזּזוִ עִינִינָא לְבּוּנָא לְכְּבִיר

תרגום – אם הלך אבינו הקטן [אב המשפחה] נרים עינינו אל אבינו שבשמים.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 85

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לידידו רבי דוד מילדולה

מכל האמור לעיל, חשוב להביא מכתבו של רבי שלום בוזאגלו בכל הנוגע לעניין מחלוקת לעיל, וזה מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לרבי ׳דוד מילדולה׳:

״ידידנו מורינו הנעלה נר״ו. עתה קבלתי מכתב מרבי אליהו ומבקש ממני ומהרב יהונתן. ווהיות ואין לי פנאי לכתוב לו התשובה. ובשבוע הבא לכתוב לו בפירוש: אפילו על חללו של עולם לא אשנה את דיבורי: ומה שכתבתי באגרת לרבי יונתן מאלטונא, על שקרא אותה הרב נר״ו המרור בחרוסת. הוא מה שאני אומר עוד, היות והוא מה שאומר לעתיד לבוא! כי: אותם ארבע קמיעות מלאים דופי מאמונת ש״צ. אבל אותה ׳קמיע׳ שאני העתקתי, פירושה כפי אותה נוסחה בלי תוספת או מגרעת, וכן הוא פירושה מפי המחבר. ואם כן: איני יכול לומר זולת מה שכתבתי באגרת, ובה מפורש מה שעבר בכלל ובפרט, והנה אותה אגרת היא בידי כי שלחתי אותה עם ארבע קמיעות.

וממנה לא יחסר ולא יעדיף, כי ההעתק שלהם הוא בידי. ואם כן לא ימחה ולא יקוה ממני שום תוספות, או שינוי לשון חלילה.

ועוד: הספרדים עכבו עלי שלא להכניס ראשי בסלע המחלוקת של האשכנזים [אזהרת הרבנים הספרדים מבני חברתו בלונדון ודברי הגנאי של היעב״ץ עליו.], ולכן לא אטפל עוד בדבר הזה. מתחילה הכריחוני בהמבורג לבקש השלום, וכשלא רצו, משכתי ידי. כי אני שלום וכי אדבר ולא לחרחר ריב. ולכן ימחל שאין לי עוד לכתוב – כי אם הכתוב באותה אגרת. ובלעם ימ״ש אמר: אם ייתן לי מלא ביתו כסף וכו׳ לא אוכל כו'. וכ״ש אני שהושלכתי לאש על קנאת ד׳: ומסרתי נפשי וד׳ שהצילני מכבשן האש. הוא יעזריני על דבר כבוד שמו. ואז תהיה תשובתי לו, וכן גמרתי בדעתי, והעתק אותה אגרת משמרתי למזכרת. ותמהתי על השומעים דברי רוח, ודנים על תורה שבע״פ עד מפי עד ־ וזו אינה עדות. כי זה עיקור הדת! וצריך מפיהם ־ ולא מפי כתבם. ועד היום איני יודע מה שכתבו לפ״פ על שמי כי אצלי דבר זה זר מאוד. בני ישראל לא ידברו דבר כזב בעניין בטח, ומה שהיה הוא שיהיה. ובעתיד זה הוא מה שאומר, ולא אטפל עצמי בדבר זה לבלבל ראשי. כאמור: וכך תהיה תשובתי לאליהו.

׳בהקדמתו לספר כסא מלך פירוש על התיקונים הוא כותב:

״מוצל מאש פעמים, ממלך ישמעאל ושר צבא חילו. ומוסף: להקדמה הנ״ל וז״ל: פי המדבר בתחנונים יחונן / כמו אוד מוצל מאש ביום המעונן: שחולק שללי הון עתק הגלוי, ובזזו גם הנטמן / ולב מלך ביד ד׳- הפך לבו עלי מאויב לאוהב נאמן, כי כפשע ביני ובין השרפה אשר לה הייתי כפות ומזומן,״.

רבי שלמה בוזגלו נוסח המצבה: "כהר״ר שלמה אבוזגלו שנת תס״ר״(1900).

 

רבי הדאן בוז'ו נוסח המצבה: ״נכד להרב הגדול סבא המשפטים שלמה חזן, בן הרב בעל השולחן הטהור בעיר מראקש וירושלים, כמוה״ר אלעזר חזן, נתבש״ט תש״ב (1942).

 

רבי אליהו בוחבוט הא׳ נוסח המצבה:

״חכו ממתקים/ וכולו מחמדים-

תם וישר, נעים זמירות ישראל:

כך קונן עליו ואמר לבנו/ אחד מבני חברתו-

ובו אנו רואים חליפתו/ תהי כבוד מנוחתו:

הבן קרא עליו בקול מר/ ואמר-

הלא אם כה – ואם כה, אותנו עזב/ ולא דאב:

שירים ומזמורים, בנועם/ וטעם-

ערגת השירה/ כסירה. ׳ ׳ואסתכבר׳ / בדבר:

ובקשה באישה/ במות גירשה׳

פני יוצרו וצורו בכל שבת קבל / מי מלל ומי פלל:

ואנחנו פן- אל – פן בחידות/ שיר ידידות-

עלי גבר חמודות / זמן חומר פרידות:

קרבי לאיש סודות/ בחגורת שק ותנודות-

זמירותיי שדודות/ ורק קורות צרודות/ לרוח תעודות-

מצירה בתנודות. לבעל תום ומידות:

לו קדים בתודות/ חצות ליל להודות /

א-ל מלך כבודות / לא-ל עולם העתידות/ ומראה ולא בחידות״:

נלב״ע כו׳ לחו׳ סיוון שגת התרכ״א (1861).

 

רבי אליהו בוחבוט, הב׳ נוסח המצבה:

הח׳ הש׳ כהר״ר אליהו בוחבוט, הגמו״ן פזר נתן לאביונים, הוא חותנו של הרב סבא דמשפטים כמוה״ר יעקב אבן חיים. עלה לגן עדן עולם הנשמות ארבעה ימים לח׳ אלול שנת התרצ״ו(1936).

 

רבי אפרים בוחבוט בן המנוח רבי מימון בוחבוט והוא אביהם של החכמים הר״מ. ראיתי צוואה שציווה להם כל רכושו לשוב ולחלוק בניהם, ואסר עליהם למכור ולמשכן אלא רק על מנת לקנות קרקע אחרת.

 

רבי שלמה בומנדיל נוסח המצבה: נפטר לבית עולמו בשנת תרל״ג כך מצאתי כתוב על אבן הציון שלו, שם משפחה ידוע מאלג׳יריה.

 

רבי אברהם ביטון נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כה׳׳ר אברהם ביטון נלב״ע ח״י תשרי שנת בדר״ך אמ״ת (1907).

 

רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: מצבת קבורת הזקן הכשר ישראל בנישתי. ז״ך לחו שבט שנת רמ״ד! (1484) ציון זה מהווה תעודה מוכחת שמשפחת בנישתי או אבי המשפחה, היו חיים במראקש מלפני התאריך הר"מ. המצבה השתמרה יפה כולל התאריך בשלמותו, והמצבה עדיין עומדת בשלמותה וכך היא נראית בתמונה לא נחסר ממנה דבר.

דומה כי בני המשפחה הגיעו למראקש במאה הט׳׳ו ואולי לפני כן, משפחת בן בנישתי היא שושלת בעלת יוחסין ארוכת השנים, אשר כמעט ואין דור בדברי ימיה של מראקש שבניה לא לקחו חלק בהנהגתה.

 

רבי חנניה בנבנישתי נוסח המצבה: הזקן הכשר ר׳ חנניה בנישתי ז״ל. רוח הבריות נוחה הימנו רחים ומוקיר רבנן תם וישר. נלב״ע יום שב״ק ער״ח אב רחמן שנת תסי׳׳ג לפ׳׳ק (1713).

 

רבי דוד בנישתי"חי במאה השישית רמו׳׳ץ במראקש. נמצא ממנו פס״ד בשרת משפט וצב״י, (חלק א׳ ס׳ מ),

וחבריו הם: כה״ר מרדכי ב״ר יעקב אבן חיים, והרב שלמה עמאר ב״ר אברהם עמאר, הרב יוסף בן סעדון, זכר צדיקים לברכה. ובפס״ד אחר נמצא חתום עם הרבנים אברהם בן ממאן וכמוהר׳׳ר שלמה בנישתי. והוסיפו לו הציון של כמוהר״ר דוד בנישתי קשישא, ונראה שזה הוא דוד הנז״ל, שהאריך ימים וזכה לזקנה מופלגת, זכר כולם לחיי העולם הבא״ [מל״ר, כה טור א׳).

משפט השותפים ״מפאס ומראקש״

״בפס״ד שבמשפט וצב״י הנ״ל משנת תס״ח (1708), רבי דוד בנבנישתי חתום ראשון עם שני הדיינים רבי יעקב בן חיים ורבי יוסף בן סעדון זלה״ה. במשפט כת א׳ השותפים ממראקש מסעוד דהאן ובנו. וכת ב׳ הידועה בשם שלמה גבאי מפאס. עשו שותפות ביניהם בפאס על מנת למכור ולשווק סחורות בשווקים של מחוז ׳דוכאלא׳.

השותפים של שלמה גילו חיש מהר שהאיש כבד מדי, וחלקו בנטל השותפות דל. ובאיזה שלב החליטו לפרק את השותפות ׳בדוכאלא׳. שלמה התנגד לפירוק עד שיחזרו ׳לפאס׳, כפי שהתנה עליהם. ובאשר הם חלקו אתו את הכל למרות התנגדותו, הוא מסר מודעה אצל חכם שם ׳בדוכאלא/ שהוא אינו מכיר בחלוקה, ותבע אותם לדין במראקש. שם קבעו לו בב״ד פשרה לקבל תוספת של מאה וששים על חלקו, ובתמורה ימחל אחד לשני על תביעה או טענה. והשותפות בטלה מאב התס״ח (1708), ע״כ תקציר דברי חכמי מראקש הדיינים: דוד בנבנישתי, יעקב בן חיים, יוסף בן סעדון.

מסעוד ערער על פס״ד בפני ב״ד של פאס זלה״ה. חכמי פאס דחו את הפס״ד של חכמי מראקש, וקבעו: היות ותחילת השותפות היתה בפאס וכו'. ועוד הם ראו וידעו ששלמה הוא אדם איטי וכבד. ועושה את העבודה באוהל כפי יכולתו. ונעים לו בחברתם ואינו חפץ בפירוק השותפות, עד שיחזרו לפאס.

יפרעו חובותיהם, ויתנו חשבון זה לזה, וישבעו זה לזה שבועת השותפים וכו'. הפשרה בטעות היתה. לכן ירדו עמו לחשבון בגמר זמנה של השותפות, ע״ש.

על הפסק חתמו החכמים: יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, ושמואל צרפתי זלה״ה. תמכו בדבריהם וחתמו: חכמי צפרו ישועה בכמה״ר משה בן חמו, ושמואל בן חותא זלה״ה.

 

רבי אברהם בנבנישתי בר יצחק הראשון? אין לנו ידיעות עליו, נמצא חתום בפס״ד בשנת תצ״ב (1732). מל״ר, יב טור ג.

רבי יהודה בנישתי מרבני מראקש, והוא אביו של מוה״ר יוסף בנישתי, שהיה חי במאה הה׳ והו', הנדל היה חסיד וקדוש. במכתב לבנו מתואר כך: בן לאדוני אבי צדיק מורינו ורבינו חסידא קדישא מורינו כמוה״ר שלמה בנישתי. רבי יהודה חי בש׳ תק״ו(1746), מל״ר, נא טור ב.

 

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

עמוד קכג

Structures et organisation de la communauté juive de Mogador

ברית-brit

La vie familiale :

L'ordre du jour du père de famille différait quelque peu entre les gens de la Casba et les gens du Mellah.

 

A la Casba

Leve le matin – pas trop tot, le pere de famille faisait sa priere, puis dejeunait : the anglais, lait, tartines de pain grille et beurre frais. Puis il descendait au bureau – la plupart des commercants avaient leur bureau au rez-de-chaussee – prenait connaissance du courrier, le cas echeant, consultait son comptable. II recevait les clients, les courtiers, et traitait quelques affaires avant de sortir faire un tour. II allait a la plage ou au port et prenait ]'aperitif au club. La, on discutait ferme les affaires, la politique, les journaux etrangers, car il n’y avait pas encore de joumaux locaux au Maroc. Ce n’est que vers 1880, que quelques petits journaux apparurent a Tanger.

L’Alliance Israelite publiait son "Paix et Droit". Un journal en Judeo-arabe, Elhouria – "La Liberte", parut au debut du xx° siecle

Apres quoi, il participait au repas en famille. Les repas etaient legers mais coutaient relativement cher. Ils se composaient d'oeufs, de poissons a chair blanche comme la sole ou le mulet, de poulets, de pigeons, de cailles et de perdrix (la chasse etait ouverte toute l’annee et les oiseaux etaient pris au filet car le gibier blesse ou tue n’est pas Cacher). Ajoutez a cela les salades vertes, les fruits, le cafe, mais pas d'alcool pendant la semaine. Enfin, sieste, the et retour au bureau vers quinze heures.

Certains allaient d’abord au club faire une partie de bridge ou de solo – jeux anglais.

Au bureau il fallait terminer les affaires en cours. A dix-huit heures, retour au club ou a la promenade.

Pendant ce temps, les employes continuaient jusqu’a dix-neuf ou vingt heures, si des bateaux etaient en rade ils restaient jusqu’a la fin de 1’emballage et de 1’embarquement de la marchandise. Et s’il le fallait, ils veillaient toute la nuit.

Les femmes de la Casba organisaient ou participaient a des receptions reservees aux dames. Elles buvaient du the et mangeaient quantite de gateaux. Il faut dire que les dames de Mogador excellaient en patisserie et leurs gateaux, surtout ceux aux amandes, aux noix, a la noix de coco, au sesame, etaient incomparables. L’apres-midi, se passait a la plage et quand il faisait beau, se continuait par une promenade sur la place publique le long de l'avenue du Chayla ou Dar Laassor comme on l'appelait avant l’arrivee des francais

.

Au Mellah

Leve de bonne heure, de tres bonne heure, le pere de famille allait faire la priere du matin a la synagogue avant 1’aurore.

Puis il buvait une coupe de Lhsso, soupe de semoule, a laquelle on ajoutait du poivre, des poivrons, du persil et de la coriandre. Cette soupe piquante raclait la gorge et rechauffait le corps, surtout pendant les matins d’hiver. Puis il allait au travail, aux marches proches ou lointains, a dos d’ane ou de mulet. Ceux qui travaillaient loin partaient pour toute la semaine Ceux qui allaient en ville ou seulement a quelques kilometres, revenaient vers quinze heures. Le pere de famille, de retour chez lui, faisait une simple toilette ou prenait un bain puis mangeait l'unique repas de la joumee. Au travail, il avait bu un verre de the ou de cafe et a la maison ou chez un fabricant, un petit coup de Mahia – eau de vie distillee. Le repas etait plutot copieux et compose de viande, rotie ou grillee, rarement du mouton, foie, poissons (souvent bleus) salade a la tomate, piments piquants, plats de legumes, pommes de terre, choux, choux fleurs, radis, navets, celeris, cardes et artichauts en quantites, sauces rouges et piquantes. II s'agissait souvent de Couscous agremente de boyaux farcis. Parfois, il y avait de la viande conservee a la mode ancienne et des ceufs, et rarement du mouton. Les plus aises mangeaient des truffes, quand on en trouvait. Le dessert variait selon la saison, pasteques, melons, concombres, raisins, dattes fraiches, figues, figues de Barbarie appelees par les Juifs : Crmoss Delmeslmin (figues des Arabes) et par les Arabes Crmoss Dnssara (figues des Chretiens).

Ce repas etait pris par le mari seul avec des amis, des associes ou des employes.

Quant a la femme et aux enfants, ils prenaient un repas bien plus simple a midi ; les enfants repartaient a leurs etudes, et les femmes s'occupaient du menage. Les femmes ne travaillaient jamais a l’exterieur, meme pas les plus pauvres. Les femmes tres pauvres ou sans mari faisaient des travaux chez elles. Il n’etait pas rare de voir la femme chez elle avec ses outils de travail, machine a coudre, quenouille, planches fixant les babouches a broder, entouree d’une marmaille affamee et a cote, en train de cuire, le plat familial. Chacun attendait que la mere depose son outil pour s’occuper de lui.

La femme ne faisait pas le marche ; c’etait le pere de famille qui s'en chargeait. Celui qui etait assez fortune, avait un commissionnaire pour ce genre d’affaires.

Au marche, il y avait une foule de porteurs qui, moyennant de la menue monnaie, transportaient les produits sur leurs epaules jusqu’a la maison.

 

Chez nous, on respectait la recommandation des Rabbins concemant les depenses faites en l’honneur du Shabbat, qui dit : si le pouvoir d’achat journalier d’un homme, est de cinq sous, il doit faire en sorte de n'en depenser que quatre, de cette facon le vendredi il aura economise cinq sous. Ces cinq sous ajoutes aux cinq du vendredi faisaient dix pour le samedi. Il fallait se contenter de n’importe quoi pendant la semaine pour ne manquer de rien le Shabbat.

C’est ce que faisaient nos peres et nous suivons toujours ce principe.

La veille des fetes, il y avait affluence chez les maraichers, les bouchers, les marchands de poulets, d’oeufs et de poisson. Un monde fou grouillait sur le marche et les marchands ne savaient plus ou donner de la tete. Ces jours la ils faisaient des affaires d'or.

La veille des fetes, acheteurs et vendeurs veillaient toute la nuit. On n'aurait jamais cru, a voir cette foule se jeter farouchement sur la marchandise, qu’il y avait parmi eux beaucoup de malheureux. Mais il fallait reconnaitre la, les bienfaits de la communaute qui avait pris soin, avant les fetes, de distribuer des dons a tous les pauvres, ceux connus comme tels et ceux qui, par fierte, cachaient leur pauvrete.

Une anecdote, pour illustrer cette action de dons discrets : c'est l'histoire d'un fabricant de bougies en cire qui n’eut pas de commandes toute la veille de Pessah et par consequent, resta totalement sans fonds pour faire face aux nombreuses depenses de la fete. Il n'avait meme pas de quoi acheter les legumes qui etaient moins chers que le poisson et la viande.

Pour donner le change aux voisins et meme a sa femme et ses enfants, il prit en main un grand panier et s'en alia au souk, comme s’il allait faire le marche. Arrive au marche, il fait le tour en demandant le prix de chaque chose, il fait le tour la premiere fois, et sort de la ville, au bout de quelques minutes, il revient, fait un deuxieme tour et sort de meme ; il refait le tour une troisieme fois et revient encore et toujours le panier qui se balance vide au bout de son bras.

 

Le president du comite observait a la derobee, dans un coin en retrait. II remarque les faits et gestes de notre fabricant de bougies qu’il connaissait tres bien pour lui avoir commande plusieurs fois des bougies. II le savait aise. II donne l’ordre a un de ses employes de le suivre discretement et de voir ce qu’il achete et ce qu’il fait apres. L’employe suit discretement le fabricant. Celui-ci, ne se sachant pas suivi, va jusqu’au cimetiere, se rend directement sur la tombe d’un grand Rabbi, et se met a pleurer. Au bout de quelques minutes, il se leve et revient au souk.

Le president ecoute le rapport de son employe et en deduit que l’etat des finances de notre artisan est au plus mal. II sait que celui-ci n’acceptera pas d'aumone, le fait appeler et lui dit : j’ai besoin de tant de kilos de bougies, peux-tu faire ce travail pour moi ? Je te paye d’avance, je te connais, je sais que tu me feras du bon travail. L'artisan saisit a dix doigts la perche qu’on lui tend. II fait un calcul rapide et dit : "Ca fera tant", et 1’autre de lui tendre la somme en lui disant : 'Prends ton temps, je ne suis pas presse". Le fabricant fait son compte, emploie juste ce qu’il gagne dans l’affaire et achete ce qu’il lui faut pour la fete. Apres la fete, il fabrique la quantite de bougies commandee et va voir son acheteur, celui-ci, repond qu’il n’a pas besoin de marchandise pour le moment, il la lui reclamera quand il en aura besoin. Cependant, il ne la demanda jamais. Ce qui a permis a l’artisan de travailler avec ce capital et de ne manquer de rien.

 

Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

 Fondation de Mogador :

 

Page 62

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

בארץ המהגרים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

 

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לִישֹׁן

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְסַיְּמִים מֵאָה

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹרְגִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שָׁרִים אֶת הַחַיִּים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים שִׁיר

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל.

casablanca

בתיאור מלא־חיות זה משתקפים רבדים שונים של חברת המלאח היהודית, רבדים שהיה ביכולתם להשפיע על דיוקנה ועל נטיות ההזדהות בתוכה. תרבותם הבסיסית של הדיירים כולם היא ערבית־יהודית מקומית; רק בודדים, בעיקר מקרב הילדים, עושים צעדים בשפה הצרפתית, ובכך מקבלים מעמד של מתווכים בין בני המשפחה לבין התרבות האירופית שמעבר לחומות המלאח והמיוצגת בתיאור זה בעיתון הצרפתי. ברם, הזיקה הקרובה למוסלמים – זיקה המיוסדת על תרבות מקומית משותפת ועל יחסי גומלין הנובעים משכנות הדוקה – לא מולידה בהכרח הרגשת קירבה למוסלמים. אדרבה, מוסא, יהודי דל ועני שאין לו נגיעה לחברה הצרפתית או לתרבותה, מגלה תמיכה בצרפתים ונאמנות עזה להם, ומביע רגשי בוז ושנאה כלפי שכניו המוסלמים. לא כל המשתתפים בפגישה שותפים לרגשותיו כלפי כל מה שמייצג המוסלמי, אם כי ניווכח בשורות הבאות שהם מרגישים עצמם מנוכרים לשכניהם, בני הדת האחרת. ובלשונה של סימי: ״המדינה הזאת היא של המוסלמים, לא שלנו״.

 

המעניין ביותר הוא הבלבול והערבוב של הרגשות שנוצרו אצל ארמנד. הוא לומד לדעת מביתו, מבית־הכנסת, או מסביבתו היהודית במלאח, שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב, 'מכאן שהוא נמנה עם מחנה שכניו היהודים, הבוחרים להתרחק מקבוצות אתניות אחרות. לעומת זאת, בבית הספר של כי״ח הוא לומד לדעת שאבותיו הם ה״גאלים״ – אבותיהם -קדומים של שליטי הארץ הקולוניאליים. עם זאת, אין הוא יכול להתעלם מהעובדה שחוץ מהכומר (שטיפל אגב בכנסייה העתיקה של קזבלנקה אשר ניצבה בתוך המדינה) ומבעליו של ־קולנוע – הוא מכיר את הצרפתים רק מקריאה בספרים. אם נרצה, הרי לפנינו המחשה ־־י הגבול העובר בין ילידים לאירופיים. סביבתו המיידית של ארמנד היא סביבת יהודים ומוסלמים – ילידים כמוהו.

 

השפעת הלימודים בכי״ח על תפיסת זהותו העצמית של ארמנד לא היתה אפוא ברורה, ובוודאי שלא הולידה הזדהות מיידית עם צרפת. בשלב זה, היא באה לביטוי בהתפתחות ההבדל בין תפיסת הזהות המסורתית של סביבתו הקרובה לבין זו שלו. משמע, אם לשאר הדיירים ברור הפער הבלתי־ניתן לגישור בינם לבין המוסלמים – אצל הנער מסתמנים בקיעים וסימני שאלה. יתרה מזו, תמונה אחרת, אשר עולה בזכרונו, מלמדת כי החינוך הלאומי־הצרפתי מעורר בו רגשות שהיו יכולים לעורר חלחלה בלבם של מורים רבים בכי״ח:

 

■ הפעילות ברחוב ערה. במפעל הקטן הצמוד אלינו והמייצר נעליים, מכונות התפירה מתקתקות בקצב של מכונות ירייה. למוסטפא, שנכנס אלינו בדרך כלל לשאול אם .מתקיים משחק הערב, יש היום מנגינה אחרת.

׳חביבי מאיר אני עומד להגיד לך משהו שלא הייתי אומר אפילו לאחי. הימים לא טובים. אני מבקש ממך לנעול את החנות ולהגיע עם בנך הביתה.״

חלפו כעשרים דקות מרגע ההודעה ואנחנו כבר בבאב מרכאש. ברחובות אין שום סימן המעיד על דבר חריג.

מאז ראשית המאורעות חונה דרך קבע ליד תחנת המשטרה שבמרכז הרחבה, והמאוישת;דרך קבע בשוטר צרפתי אחד ובמספר שוטרים מוסלמים המכונים על־ידי היהודים סבקוני (נבערים מדעת), מחלקה של חיילים מוסלמים המשרתים ביחידות הצבא הצרפתי חיילי יחידת הגומיה. גבוהי קומה, לבושים שמלה ארוכה בצבע חאקי וחמושים במקלעים ובסכינים ארוכות, או יחידת חיילים סנגליים, כושים ענקיים בעלי ציוד צבאי זהה ובשמלה בצבע אדום. אבא דוחק בי להדביק את צעדיו המהירים בחוזרו על המשפט ׳מוסטפא יודע על מה הוא מדבר״.

התחילת רחוב ספי שברי הזכוכית מגיעים לגובה ניכר. בכניסה לבניין אנו נתקלים באמא המבוהלת.

איך הגיעו לרחוב כל שברי הזכוכית? אנו שואלים.

 

״הייתם צריכים לראות ולשמוע. הם [הכוונה למוסלמים הנאבקים בצרפתים – י״צ] הביאו משאיות של ארגזי בקבוקים ריקים והשליכו לרחוב.״

חבל. הייתי בשמחה עוזר להם. אחרי כל צפייה בסרטים של לורל והררי, השמן והרזה, אני מת להיכנס לדברי זכוכית ולהפיל הכל.

דקות ארוכות של חרדה חולפות. כל ההמון הנשמע בבירור מהרחבה שליד הצריף הולך ומתעצם. מרחוב אל פתח נשפכים אל המחצית הקדמית של רחוב ספי גלים של צעירים. מהרווח הקטן שבתריס חלון הצריף אני עוקב אחריהם.

 

המון משולהב. נכון לקרב בידיים ריקות ובפיו סיסמה אחת: ״בן יוסוף לממלכתו ואנו הלאומנים נמות עליו״.

״אוי לנו,״ זועקת אמא. ״איפה הצבא? הם ישחטו את כולנו.״

תשובתו של סידי מוחמד [בעל־הבית המוסלמי של משפחת אטדגי – י״צ] מגיעה אלינו מהחצר של הקומה השנייה:

״הם לא ישחטו אף אחד. אני ערב לשלומכם. אלה חמומי מוח. מי צריך את הצרות? אם במקום לירות הצרפתים היו מסכימים לדבר לא היו עוד הפגנות ואלימות.״

סידי מוחמד אומר כל הזמן דבר והיפוכו. בעיניו ״לדבר״ כמוהו להסכים לדרישות המפגינים ואם לא מדברים טבעי שיש אלימות והוא נגד אלימות.

 

מתי ואיך הגיעו חיילי הגומיה? בראשם קצין צרפתי נוצרי, ביחד שנים־עשר גברתנים, טורבנים על ראשם. הם מתארגנים ליד המשאבה, שקועים בים הזכוכית, קסדות, מגן,כידונים ומקלעים, ומסתדרים לרוחב. עוד מעט יחשיך. אני בעמדת תצפית מצוינת. לחיילי יחידת הגומיה ולסנגלים תדמית מפחידה. לדברי מוסא אלה הם לוחמים נועזים המשספים את גרונו של האויב ומי שפחות מזה ביתר מהירות ואדישות מאשר הרב השוחט תרנגול. ורק הם כמוסלמים יודעים איך לדבר עם מוסלמי מתפרע, ולא החיילים הצרפתים הנוצרים עם חוקי המוסר שלהם. המפגינים שולחים לעבר החיילים יד קפוצה מלווה בתנועה מגונה. כל הכבוד לאומץ לבם. אנשים חסרי מגן העומדים מול הכידונים השלופים של הגומיה חייבים להיות צודקים. אין לי מושג ברור מה מידת צדקתם. אהדתי נתונה להם. כפי שהיא נתונה להמון הצרפתי המסתער בזעם על הבסטיליה מול חיילי המלך במהפיכה הצרפתית.

 

הלילה עוטף את זירת העימות. אורות פנסי הרחוב חוזרים כסימפוניה של ניצוצות צבעוניים מים הזכוכית. צפירה ארוכה מכיוון הנמל הקרוב. קריאה לתפילה מראש צריח המסגד שבאופק. ההמון מחליט להתפזר מרצון. אט אט הוא נבלע בחזרה אל תוך שכונתו; ״בן יוסוף״ שבפיו מאבד בהדרגה את רעם זעמו. אחדים מהחיילים ניגשים למשאבה להרוות את צמאונם. בחיים זה לא כמו בסרטים. חבל. או אולי מוטב כך. לאדם הזכות והחובה להגן על עצמו כשמתנכלים לו.

 

מהו הדבר שמניע את המוסלמים להילחם בצרפתים, שהביאו אתם אור וקדמה? מה ההיגיון בדרישה להסתלקות הצרפתים? ומה ההיגיון שחיילים מוסלמים נלחמים באחיהם, אפילו אם הם משרתים בצבא הצרפתי? הם מתפללים את אותן התפילות. האם דבר כזה ייתכן בין יהודים. לעולם לא. יהודי לא ירים יד על יהודי אחר. יהודי אינו הורג את אחיו. ועוד שאלה המטרידה את כולנו. האם יש יהודים במחתרת? למוסא יש תשובה. ״למה שנילחם? המלחמה הזאת לא שייכת לנו. ובכלל מוטב שהיהודים לא יתערבו.״

 

יש יהודים במחתרת או אין? המלחמה הזאת כן או לא שייכת גם לנו? בבית־הספר היא כלל לא קיימת. בבית הספר לא קיימים מוסלמים. לא קיימת מדינה ששמה מרוקו. לא קיים נביא ששמו מוחמד. ובוודאי שלא קיימים צאצאים שלו. אלמלא השיעורים של

 

אדון צרפתי המספר לנו על מלחמות היהודים בזמנים ההם גם יהודים לא קיימים. כל האירועים החשובים בעולם התרחשו לפני או אחרי בואו של המשיח ישו הנוצרי. בבית־הספר שלנו יש רק מדינה אחת בעולם. צרפת, כל השאר אינו חשוב.

מהרחובות הצדדיים המסתעפים מרחוב ספי, במרחק שתי חנויות מלפני המשאבה מגיחים לפתע עשרות נערים חמושים בסכינים. בו בזמן מגיחה מרחוב אלפתח עוד קבוצה. החיילים הבודדים שלא הקדימו להתפנות למנוחת לוחמים פותחים באש: צרורות ארוכים, צרורות יותר קצרים. אני מתמזג עם רצפת הצריף. רעש של זכוכית הנשברת בשנית, זעקות של פצועים. השקט הפתאומי מעיק. אני לבדי בצריף, נער המבקש את קרבת אמו הזועקת מתוך החדר: ״עמרם! תענה לי! אוי לי. הרגו אותו.״

 

״אני חי! רק עוד רגע ואני בא.״ אני חייב לראות. זה הרבה יותר מרגש מהסרטים. הצצה זהירה מהרווח מהתריס. חיילים סנגלים, שקל לזהותם בגלל ניגוד הצבעים אדום שחור, מגיעים בריצה מכיוון הרזידנס. מגע היד שאני מרגיש על גבי מאיץ בי את קצב פעימות הלב. אמא גוררת אותי אל החדר. רק עוד רגע, אני חייב לראות רק עוד […] התחינות לא עזרו לי. למחרת התקרית אני רץ לקנות עיתון. הראשון שאני קונה מאז שאני יודע לקרוא. בעמוד השלישי אני נתקל בכותרת קטנה: הצבא פיזר הפגנה אלימה של מתפרעים ברחוב ספי. החיילים נאלצו לפתוח באש בגלל השעה המאוחרת. אין בידינו סיכומים על מספר הנפגעים״. ובכתבה נפרדת ״נעצר אחד ממנהיגי המרד בעיר קזבלנקה. מוסטפא בן סלים. […] ״ רגש מוזר של גאווה מצית אותי. מי מחברי יאמין לי שמוסטפא זה הוא החבר של אבא, החבר שכנראה הציל את חיינו. מההתחלה העדפתי להסתיר את החברות של אבא עם סוחר הסמים מוסטפא. שוכני המלאח אינם זקוקים לעיתון כדי לדעת מה התרחש בין חומותיו. מוסא מכנס בדחיפות אסיפת דיירים שלא מן המניין. ״ראיתם? מה שהגומיה לא הספיקו לחסל, הסנגלים טבחו ודחסו לתוך שקי יוטה ריקים שהכילו קמח.״

 

״תגיד מוסא״, שואלת אסתר, ״איך אתה מסביר שנבערים ופחדנים סידרו את הצבא. אני לא ראיתי. נורא פחדתי להסתכל. ארמנד הבן של רחל ראה את הכל.״ וכשהיא פונה אלי: ״ספר לנו עוד פעם איך זה היה״.

מוסטפא לא יכול היה לראות את אשר התרחש מחלון חדרו. כך שאינו יכול לסתור את הגירסה המנופחת שאני מספר לו. לא רק למוסא שמורה הזכות לדחוס טבוחים לתוך שקי יוטה ודווקא של קמח. גם אני נולדתי וגדלתי במלאח.

(שם, פרק 22)

 

מן הדברים הללו מתברר שהחינוך המערבי־המודרני שכי״ח העניק לתלמידיו, ושהוסיף עליו קורטוב חריף של פרו־לאומיות צרפתית, לא הוביל בהכרח להזדהות עם המתיישבים הצרפתיים. ההשפעה על הנער היהודי מהמלאח, אם היתה כזו, היתה יכולה לגרום לו להשתחרר, באופן חלקי, מהסגירות האתנית המסורתית של סביבתו היהודית ולהיפתח לבני קבוצות אתניות אחרות, ביניהן, לוחמי החופש המרוקניים, שנואי־נפשם של המתיישבים ״צרפתים ובני־בריתם. עם זאת, יש לזכור כי רגשי אהדה רגעיים שארמנד גילה כלפי לוחמי החופש המרוקנים, אינם מצביעים על הזדהות עמוקה. אדרבה, מול מלחמת דוד וגוליית ״מתנהלת לנגד עיניו הוא מזהה בקרבו קושי להזדהות עם השבאב המוסלמי. יתרה מזו, נקטעים אחרים הוא אף חושף רגשי זרות וניכור כלפי המוסלמים, רגשות שלא ניתן להפריד אותם ממורשתו היהודית־המסורתית ומהחינוך המערבי הפרו־צרפתי: "למוסלמים אנחנו "חשים בוז, מאחלים להם אסונות, ומייחסים להם טומאת גוף ונשמה, מול העליונות ״מוסרית והטוהר של היהודים. אלה הן מחשבותינו״, הוא כותב בתארו את אחת ־״תכנסויות של אנשי הבית ברחוב ספי אצל מוסא. ועוד הוא כותב: ״מתגנב ללבי חשש לטן, האם המוסלמים יודעים את רחשי לבנו כלפיהם? אם הם יודעים, לבטח לא אנו יהודי ״שכונה אמרנו להם. אין יהודי כזה שיעז להגיד למוסלמי ולו חלק מזערי מכל "הטובות״ שהוא מאחל לו. אני מתבונן בהם, במוסא ובאשתו המבוגרים יחסית, באסתר ובאמא היותר צעירות. הם משוכנעים ומשכנעים. אני רואה על פניהם אור. אור המבטא את היופי הפנימי הנשפך החוצה. זה האור שאני רואה בערב יום הכיפורים על פני ההולכים לבית הכנסת עת אנו נוהרים מיד לאחר הסעודה המפסקת לבושים בגדי לבן לבתי הכנסת הרבים שבשכונה. שדעה זו נאמר שהיהודים משולים למלאכים. כן […] אני מלאך אני יהודי״(שם, פרק 4).

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

עמוד 49

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

Langue et folklore

Bin el berrad u l-kas / ma kain bas

Entre la theiere et le verre il n'ya point de mal

بين البراض والكاس، ما كاين باس

בִּין אֵלְבֵּררָּאד אוּלְכָּאס, מָא כָּאיְיְן בָאס

 

Ida msatli sahhti/as tenfa‘ni sekkarti

Si la sante me fait defaut / a quoi peut me servir ma bourse ?

ادا مصاتلي صحتي اس تنفعني صكرتي

אִידָא מְסָאתְלִי סֵחְתִי, אַס תְנְפְעְנִי סְכָּארְתִי

 

Ila ma khdemtha /ma takelha

Si tu ne travailles pas /tu ne manges pas

الى ما خدمتها…ما تاكلها

איִלָּא מָא חְ'דְמְתְהָא, מָא תָאכְּלהָא

 

Lli ma khdem f-s-sef/f-s-setwa yakel d-d‘ef

Qui ne travaille pas en ete / mangera maigre en hiver

 

L-qraya bla sen ‘a / dai‘a

L'etude seule sans un metier est pure perte

 

Lli sab m ‘isto f-sna ‘to / iqna * belli ‘tato

Celui qui a un metier / qu’il se contente de ce qu’il lui rapporte

 

Lli khedmo iddeh /ihmaro khaddeh

Qui fait travailler ses mains /met du rose a ses joues

 

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

Une histoire de familles-Joseph Toledano-Borgel

une-histoire-fe-familles

BORGEL

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularite physique: l'uni-jambiste, textuellement l'homme du pied, equivalent du patronyme Abergel au Maroc et Bordjel en Algerie, porte par une illustre famille de Tunisie d'origine livoumaise. Autres formes: Bergel, Bordjel, Bourdjel. Au XXeme siecle nom peu repandu porte sous cette forme en Tunisie (Tunis, Sousse. Bizerte), en Algerie (Alger) et tres peu au Maroc (Tanger, Larache)

 

  1. NATHAN: Un des plus celebres rabbins de I'histoire du judaisme tunisien. Kabbaliste et decisionnaire, ne a Tunis au milieu du XVIIIeme siecle, il fut des disciples preferes de de rabbi Abraham Taieb. Intronise rabbin a 18 ans, il acceda au poste de Grand Rabbin de Tunisie a la mort de rabbi Messod Elfassi en 1774. A la fin de sa vie, il monta a Jerusalem ou il mourut en 1792 et fut enterre au Mont des Oliviers. Auteur d'un livre de commentaires tres connu des rabbins tunisiens: "Hok Natan" sur la massekha Kedachim du Talmdud de Babylone (Livoume, 1776). Il laissa deux enfants qui furent des rabbins celebres a Tunis, ainsi que leurs descendants de generation en generation.

 

  1. ELIAHOU HAY (1760-1838): Fils de rabbin Nathan. Il lui succeda a la tete du tribunal de Tunis. Auteur fecond, il publia en 1776 la premiere partie de son chef- d'oeuvre "Magudenot Natan", qu'il avait commence a ecrire a l'age de 12 ans, en meme temps que le livre de son pere "Hok Natan". Il ne devait publier le second tome qu'en 1785 grace a des dons du caid Moi'se Scemmana et du philanthrope Israel Bismuth. Il laissa cinq enfants: Nathan, Shelomo, Hahn, Yossef, Moche.

 

  1. NATHAN (1790-1874): Fils aine de rabbi Eliahou Hay. Grand rabbin de Tunise de 1866 a sa mort, il succeda a la tete du tribunal a rabbi Yeshoua Bessis. Il ne devait pas laisser de descendant.

 

  1. MOCHE: Fils de rabbi Eliahou Hay, il suivit la voie de son pere dans l'erudition. Grand negociant et philathrope, il aida a l’impression de nombreux ouvrages des rabbins tunisiens contemporains avant d’etre brutalement emporte a la fleur de l'age en 1850 dans 1'epidemie de cholera.

 

  1. YOSSEF: Fils de rabbi Eliahou Hay. Grace aux biens recus en heritage de son frere, il entretint a ses frais une grande Yechiva. Auteur du livre de commentaires, "Zeraa Yossef' (Livoume, 1859) et de "Vayikon Yossef', publie apres sa mort, a Livoume en 1862.

 

  1. ELIAHOU HAY: Fils de rabbi Moche. Grand rabbin et dernier Caid des Juifs de Tunisie, il succeda en 1885 a rabbi David Benattar. Il fut en 1878 parmi les signataires de 1'accord avec l'Alliance Israelite Universelle pour 1'ouverture de son reseau d'ecoles en Tunisie et en premier lieu a Tunis. Il nia l'autonomie de la communaute portugaise et tenta de rogner dans ses prerogatives en particulier dans la direction de la Caisse commune de bienfaisance imposee par les autorites en 1888, en les accusant de manquer de fidelite a la France et de garder leur fidelite a l'ltalie. Mais les autorites du Protectorat francais se prononcerent en faveur du statu-quo prevoyant la direction commune de la caisse par un comite mixte – six Twansa et 3 Grana ־ et la division des recettes 85 % pour les Twansa et 15% pour les Livoumais. A la suite de cette querelle les autorites francaises devaient, a la mort de rabbi Eliahou, en 1898, supprimer le poste de Caid (obligatoirement de la communaute des Twansa) n'ayant plus besoin de cet intermediaire dans leurs relations avec la communaute juive.

 

EMILE: Joumaliste et publiciste a Tunis Il dirigea en collaboration avec Victor Netaf et Jacques Abitbol "La Revue Israelite de Tunisie", revue mensuelle illustree de vulgarisation juive et de propagande sioniste qui parut a Tunis entre 1922 et 1924.

 

MOISE: Administrateur et homme-d'affaires. Apres une carriere dans la tresorerie Generate, il se convertit dans les asurances. Chef de la communaute de Tunis au cours des annees dramatiques de la guerre et du regime de Vichy. Par decret special du bey, il fut avec le docteur Nataf le seul juif tunisien exempte de application du Statut des Juifs, ecartant les Juifs de la vie publique et economique. le Resident General, ramiral Esteva, le nomma President de la commission Provisoire d'Administration de la communaute apres la dispersion en fin 1939 du Comite elu dit des Douze. Arrete par les S.S, avec un certain nombre d'autres personnalites de la communaute, le 23 Novembre 1942, il fut libere une semaine plus tard, sur l'intervention du Resident General, l'amiral Esteve et des notables de la communaute musulmane. Il fut alors requis de se presenter deux fois par jour a la Kommandantur pour y prendre les instructions concemant la population juive: requistions, travail force, amendes. Il tenta en vain d'obtenir l'intervention du Resident General pour moderer les exigences allemandes, mais ce dernier conseilla aux dirigeants de la communaute d'obeir aux occupants tout-puissants dans l'attente de jours meilleurs. Pendant les six mois de l'occupation allemande, il maintint le contact avec les chefs de la Guestapo dans l'espoir de reduire ainsi les souffrances de la communaute. Quand dans la premiere semaine de mai 1943 les Allies parvinrent aux abords de Tunis, les Allemands projeterent de l'arreter comme otage. Averti a temps par ses amis musulmans, ils lui proposerent de le cacher dans la medina, mais il n'eut ni le temps ni le besoin de le faire tant fut rapide la retraite des troupes allemandes poursuivies par les Anglais et les forces de la France Libre. Sa gestion pendant l'occupation allemande suscita de nombreuses critiques comme ecrit Paul Sebag: "On s'est demande si le Comite d'Adminsitration n'a pas joue un role analogue a celui des conseils juifs ou "judenrat", institues dans tous les pays occupes par les Allemands ou ils ont force des Juifs a executer des mesures contre des Juifs”. Pour lui, les dirigeants juifs n'avaient pas d'autre choix et au total son action a abouti a alleger les epreuves de la communaute, car s'il avait refuse de collaborer, les Allemands laisses a eux- memes se seraient conduits avec encore plus de brutalite. Pour justifier son action aux yeux de lliistoire, son fils, Robert, publia ses memoires sous le titre "Etoile jaune et Croix Gamrnee" (Tunis, 1944), en reponse au livre de Paul Ghez "Six mois sous la botte" (Tunis, 1943).

Une histoire de familles-Joseph Toledano-Borgel

Page 267

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Lekdim- Soussou Amouchi

debdou-1-090

La famille Lekdim

La famille Lekdim a comme ancetres : Avraham, Chmouel et Jeanne.

Rabbi Avraham Benhamou (surnomme Lekdim)

II fut un doyen sage et pondere, devoue et austere. II gagna dignement sa vie et n'oublia jamais les pauvres. Ses enfants sc nomment:

Itshac          2

Moche         3

Chmouel     4

Yossef        5

Saouda       –

Myriam       –

Esther         ־

Aouicba      ־־

 

Rabbi Chmouel Benhamou Lekdim

Malgre son dur labeur et ses preoccupations, cette personne assista regulierement aux offices religieux. Ses filles sc nomment:

Stira  ־

Aouicha     

 

Autres ancetres : Yossef, Saida, Mrima.

 

Rabbi Yossef Benhamou Lekdim

Cet etre acquit sa vie durant une bonne reputation. On le dit intelligent, comprehensif et prudent dans ses decisions. II fut un homme fervent et bien intentionne Le nom de ses enfants est:

Chimon       ;         1

Aouicha     

Stira 

 

Rabbi Chimon Benhamou Lekdim

Ce rabbin fut un homme dont le devouement et modestie susciterent aupres de ses amis la plus grande admiration. II enseigna la Torah aux jeunes Juifs. Sa fille se nomme :

Louiha

La famille Soussou Amouchi

On connait Yossef Stira (surnomme Soussou Amouchi).

-1 –

Rabbi Yossef Benhamou (surnomme Soussou Amouchi)

Cc fut une personne d’une tres grande observance. Ni la subsistance, ni les vicissitudes de la vie ne lui enleverent sa gentillesse et sa prodigalite. Ses enfants se nomment:

Avraham    2

Chlomo       3

Saida ־־

 

Rabbi Avraham Benhamou Soussou Amouchi

Ce fut un homme de coeur et d’esprit. II n’a pas laisse de progeniture.

 

Rabbi Chlomo Benhamou Soussou Amouchi

Cet etre fut la discretion en personne. S'il voue un culte ardent a l'Eternel, il le fait avec grande modestie et beaucoup de tact. Sa fille se nomme :

Louiha        ־־

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Lekdim- Soussou Amouchi

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-המשוגעת-טרז זריהן-דביר

ספרי לי אמא.....

ספרי לי… אימא על המלאה במרקש

המשוגעת

במלאח שכן מבנה תאום לזה שלנו, אשר היה מחובר בחלקו הצפוני לקירות הטרסה של בית מגורינו. זוג נשוי עם ילדיהם התגוררו בבית המפואר בעל שלוש הקומות. בשונה מסוחרים עשירים אחרים, ראש המשפחה לא התפתה מעולם להשכיר את החדרים הפנויים שלו לזוגות צעירים ולו רק כדי לשמר את הפרטיות של בני משפחתו.

בוקר אחד, מלווה בזאטוטי הרחוב, עקבתי אחר פעילותן המוזרה של מספר נשים זרות שנשאו מזוודות עד לשער כניסת שכנינו. הסוחר התיר להן להיכנס מבלי לומר מילה. כל המהלך התרחש בשלווה אשר לא הייתה אופיינית לרובע שלנו ולתושביו. כשחזרתי אל ביתי, עדכנתי את סבתי בפרטי ביקורן של האורחות המסתוריות. ציפיתי לשמוע ממנה הסבר כלשהו, אך לשווא. היא שמרה על שפתיה חתומות כמו דג.

שתיקתה של סבתי לא עלתה בקנה אחד עם רצונה העז של ילדה סקרנית ושובבה שכמותי לגלות את פשר התעלומה. מחשבות רבות ומשונות דהרו בטירוף במוחי, בחיפוש אחר שיטות שיסייעו לי לחשוף את סיבת הדממה המפחידה.

 

ברובע שלנו, שדמה בפעילותו לכוורת, לא ניתן היה לשמור על סוד לאורך זמן. לשונות החלו להשתחרר ואצבעות כוונו לדלתם הנעולה היטב של השכנים. האווירה המוזרה שאפפה את משכנם סקרנה את כולם והרכילויות רק הלכו ותפחו; ואם בכל זה לא די, רופאים ביקרו בחשכה ויצאו חיש כמו צללים מבשרי רעוה.

"הייתכן שהם מחביאים מפלצת?" חשבתי לתומי.

ערב אחד, חברתי משכה אותי הצדה וגילתה לי שהיא חוששת שאשת הסוחר ילדה תינוק מעוות. הם כנראה מסתייגים מלחשוף אותו בפני כולם ולא נופתע אם הם יפטרו ממנו בסתר.

כעבור שבועות מספר, מצוידת בחצי אבטיח שלקחתי מהמזווה שלנו, עלה במוחי רעיון מבריק – לנקוש על דלת השכנים. סבורה הייתי שמי שיפתח לי, ודאי יזמין אותי פנימה מכיוון שהייתי ילדת השכנים הקרובים אליהם ביותר.

טעיתי. הסוחר פתח לי את הדלת, לקח מידי את חצי האבטיח, הודה לי בנימוס מסויג וטרק את השער בפניי. המומה מגסות התנהגותו, רותקתי אל הקרקע. "מה קרה לשכננו האדיב והנחמד?" הרהרתי נבוכה וכעוסה.

כשלון מזימתי אלץ אותי לפתור את התעלומה בדרכים מתוחכמות יותר…

 

לסבתי היה לול מיניאטורי בבקתה שבעליית הגג. לעתים קרובות, כשנשללה ממני האפשרות לשוטט ברחובות המלאח, הייתי מוצאת מפלט שם, במטרה להשתעשע עם העופות.

עתה חיכיתי שכולם ייפרשו למנוחת הצהריים וטיפסתי אל עליית הגג. ידעתי שקיר אחד בלבד מקשר את ביתנו לזה של השכן. מכיוון שהייתה להם חצר פנימית רחבה כמו שלנו, יכולתי להציץ אל פנים הבית מן הפתחים שבקיר באין מפריע. השחלתי את גופי הצנום בפתח הצר ומה שראו עיני הקפיא את דמי: אישה, בשנות השלושים לחייה, כך שיערתי, הייתה קשורה לאחד העמודים של החצר הפנימית. איש לא עמד לידה. כל החדרים של הפטיו היו כמעט נעולים. ידיה ורגליה של היצור האומלל על הרצפה היו קשורות בשרשראות ברזל. היא צרחה ונאבקה ומדי פעם בעטה בקערת המים שעמדה לצדה.

"היא שבויה, בחיי" מלמלתי. "איך הם מעזים? במה היא פשעה, ריבון עולם?"

עם דמיון פורה כמו שלי, התחלתי לשקול את הנסיבות שגרמו לכליאתה. האם היא גנבה? שיקרה? אולי היא נפגשת עם נוכרי או כל גבר זר שהוריה מסרבים לקבלו כחתנם?

תגובתי הראשונה הייתה לרוץ לסבתי כדי להזהירה ולספר לה על הגילויים המפתיעים שלי. אבל, עוד לפני שיכולתי לרדת ממקומי המוסתר, צעקה מצמררת פילחה את הדממה. האישה השבויה עמדה על רגליה ונלחמה בפראות בשרשראות שקשרו אותה, אך לשווא. היא דמתה לשור זועם בתוך זירה שנאבק להסיר מעליו את חבליו. פחדיי אך גברו למול מבטה ולמראה פיה, שהפך לפתע למבחיל וגלש ממנו נוזל לבן מבעבע. שערה הפרוע כיסה את מחצית פניה והעניק לה מראה של סהרורי ומעיניה הבזיקו מבטים של כעס ושנאה שלא יכולתי לפענח.

ואז היא החלה לקלל, לגדף, לנבל את פיה ולצרוח עד שקולה הלך ונדם. במשך כל הזמן הזה איש לא העז להתקרב אליה. הבחנתי בדלתות הסגורות למחצה שננעלו לפתע. רצף הקללות הנוראות נמשך כשעה, עד לרגע שבו היא קיפלה רגל, השתטחה על הרצפה והחלה לבכות. פרץ דמעותיה החמות היה מלווה בתפילה לבורא עולם שירחם עליה. זעקותיה שברו את לבי. המבט האלים והגס חלף מעל פניה אט אט והפך למראהו של יצור אומלל שידע עד כמה הוא חולה. האישה התפללה והתחננה לאדון עולם וקראה למלאכים ולרבנים שיסייעו לה, שישיבו לה את בריאות נפשה.

 

רגעים ספורים לאחר מכן, היא לגמה מקערת המים ומלמלה בקול עדין, "אחי היקר, בוא בבקשה ושחרר אותי מחבליי. אני מרגישה טוב יותר עכשיו. ההתקפה חלפה".

דלת אחת נפתחה וממנה יצא הסוחר, מנגב עדיין את דמעותיו. "כן, אחותי היקרה, אני בא", אמר והתקרב לעברה. "ארוחתך מוכנה, בואי לאכול ולכי לנוח", הוסיף ושחרר את החבלים שכלאו אותה.

הייתי צעירה מכדי להבין את המצב הסבוך והמורכב, אך פחדתי לחשוף לאיש מה שעיניי ראו. בעומק לבי הרגשתי שאסור לגלות דבר לאיש, כי האמנתי שזה יהיה כמו חילול הקודש. העובדה שהיא קראה לבורא עולם, למלאכים שלו, לרבנים, הפכו אותה בעיניי לנעלה – כמו קדושה מעונה.

ירדתי מסולמי והצטרפתי למשפחתי בקומה ראשונה, לגמרי מבולבלת ועצובה. סבתי הבחינה בפניי הקפואות ופנתה אליי: "תפסו אותך על חם בביצוע תעלול?"

"לא. אני לא במצב רוח טוב, זה הכול", עניתי לה.

"פרוסה מהעוגה שלי עם כוס תה מבושם ישפרו את הרגשתך", הציעה לי סבתא, כשהיא מתעלמת לגמרי ממבוכתי.

חלפו ימים ושבועות, ואני פסקתי לספור את הפעמים הרבות שבהן עליתי לגג כדי לצפות במשוגעת בזמן התקפות חוסר השפיות שלה. שוב ושוב ראיתי אותה כבולה וסובלת; וכשההתקף הרפה ממנה לבסוף, היא נשארה מתנשפת בכבדות ואני ליוויתי אותה חרש בתפילותיה לבורא עולם, למלאכים ולרבנים.

לא גיליתי לאיש את הסוד הכבד אשר העיק עליי, אבל לבסוף חדלתי לגמרי מלהפר את הפרטיות של שכנינו.

כעבור מספר חודשים הבנתי שהיא גברה על מחלתה כשראיתי אותה יוצאת אל מחוץ לכותלי בית אחיה, לבושה במיטב האופנה ומאופרת. יחד עם אחיה, היא בחרה לבקר את הסבים שלי ביציאתה הראשונה.

"תודה לאל", מלמלה סבתי, "יצאת סוף סוף מן הגיהינום."

"רב תודות לך, ידידתי היקרה, על תמיכתך ובמיוחד על ערנותך", השיבה המשוגעת.

ממה כיבדה את אורחיה בעוגה טעימה ותה עם נענע מתוק כדבש. הם ישבו יחדיו בטרקלין, משוחחים בניחותא על נושאים רגילים, כאילו דבר לא אירע עד כה.

"ילדה", אמרה לי סבתא כשאורחיה עזבו, "אני אוהבת אותך עוד יותר על שום חדות תפיסתך", ונשקה למצחי.

האמת היא שמעולם לא הצלחתי להסתיר ממנה דבר.

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-המשוגעת-טרז זריהן-דביר

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  

רשימת הנושאים באתר