ארכיון חודשי: פברואר 2021


משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

אלף שנות יצירה

ב. מגורשי ספרד בפאס

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492) התחילו להגיע למרוקו פליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, וכך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראייה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה בתקופה זו עיר מרכזית בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. יתר על כן, המגורשים זכו ליחס חם ואוהד מהמלך מולאי מוחמר אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472- 1505), אשר פאס שימשה בירתו. יחס זה נטע תחושת ביטחון כמגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בה. למרות הסיוע בקליטתם של המגורשים מצד אחיהם התושבים ומצד השלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח(1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגפות, שהפילו מהם חללים רבים. אשר על כן כשל כוח הסבל של המגורשים, ורבים מהם המשיכו בנדודיהם לארצות המזרח; קצתם אף נאלצו לחזור לספרד.

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין:

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם של המגורשים, השכילו חכמיהם כעבור שנתיים ימים מיום הגיעם לפאס לארגן חיי קהילה עצמאיים ולשקם את הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה, וסותמים פרצות שנבעו מהטלטולים ומהזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמן. כך עולה מתוך קובץ תקנות פאט – יצירת פאר של דורות רבים, שבראשם עמדו חכמי הגירוש, אשר היו מורי דרך לדורות הבאים. מאז ועד ימינו יצירה זו היא בסיס לפסיקתם של חכמי מרוקו בסוגיות רבות מתחום המשפט העברי.

עם בואם לפאס ארגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות ברוכות תלמידים. פעילותם הניבה פירות; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון אפריקה, ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

המגורשים שהתיישבו בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בספרד, ובכללם מנהג ״היתר הנפיחה״, שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטרפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת לב עד לשנת ר״ס(1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס לרגל עסקיו בסחר הבין־לאומי. הוא היה זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר: ארץ ישראל, מצרים ואשכנז. הוא סבר שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף על פי שתמכו בו מקצת חכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״, נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משהלה עזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במרוקו.

״פולמוס הנפיחה״ – רקעו בהלצה וגלגוליו

בעל חיים שנגרם לו נזק גופני מחמת תאונה או מחלה עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טרפה. חכמים מסרו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעלי החיים, בתוכם הריאה שניקבה. מאחר שרוב בעלי החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, ״כי בהמה בחייה – בחזקת איסור(של איבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה – בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה.״

לכן אין צורך לבדוק אחרי הטרפות, אלא אם כן התגלה בבהמה בחייה פגם העלול להטריף אותה, אזי חובה לבדוק טיבו של אותו הפגם.

למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק את כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיחות במיעוטן סירכות, כלומר, הידבקות הנמשכת מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית החזה. על הסירכות נאמר בתלמוד: אמר רבא, ״חני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו רביתייהו״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, הרי זה טרפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירכה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירכה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר התקשו ונעשו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב על ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מהות סירכה בבחינת ״שלא כסדרן״, ועשויה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירכות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. מקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה האחר יוצא מאיבר אחר מחוץ לריאה, נדונו בסוגיה נוספת בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה וכר״. כלומר, כשנאמר שסירכה ״שלא כסדרן״ מטריפה את הבהמה, הכוונה היא למקרה שבו ברור שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיקפה קטן, לגבי פירושה נחלקו הראשונים – קצתם מחמירים וקצתם מקלים. כמו כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירכות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״. נביא להלן את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להידרש לפרטי כל אחת מהן.

לשיטת התוספות – והיא המחמירה ביותר – ריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה אפילו יש מכה בדופן, הבהמה טרפה, ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקלה ביותר, וקובעת שאם יש מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה, הבהמה כשרה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין, הבהמה כשרה על ידי בדיקה. שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין שיש מכה בדופן ובין שאין, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם בצבצה — טרפה, אם לאו – כשרה.

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה

עמוד 283

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

כעבור שבועים נתקבלה טלגרמה מהפחה להקימיקם היפואי,האומרת לשלוח מיד את הא. מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתיצב לפני הפחה התרגז הלז עליו וצעק: "איך העזות לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רשיון הממשלה", "הרי לא בניתי, השיב הא. מויאל, אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון" "אולם בכל זאת קרא הפחה שוב ברוגז, הנך עלול להתבע למשפט פלילי בעברך על חוקי המדינה ויחד עם זאת עליך להרוס מיד את הצריפים" אז קם ממקומו הא. מויאל וקרא בהתרגשות להפחה: "אין לי מה להוסיף על דברי שכבר אמרתים לך, אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות להקונסול הצרפתי שהנני נתינו" אמר שלום ופנה ללכת, אך הפחה עכבו ואמר לו "עתה נחה דעתי, האמין לי כי מתחילה חפצתי דוקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות ואתה הנך נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי. ולגבי דידך, הנה ברור לי, שעשית כחכם, מפני שלא היתה לך ברירה אחרת" והא. מויאל נפרד מהפחה בחבה.

כך פעל הא. מויאל לטובת אחיו, מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שעניני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת חובבי-ציון בצעדיהם הראשונים הכירו והוקירו מאד ראשי חובבי-ציון ברוסיה י. ל. פינסקר ומ. ל. לילנבלום. ובספרות של חובבי-ציון מתקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של חובבי-ציון בא . י" אבל לא ארכו השנים ולחובבי-ציון אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם חו"צ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת לחובבי-ציון תקוה להרבה פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, כי היה חובב-ציון אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כחו השתדל להטיב עם האכרים ולעמוד להם בשעת דחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של חובבי-ציון בא י " שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זה איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב פעלים, שנאות לבקשתם לקבל אחיו את הנהלת עניני חובבי-ציון בא"י תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם חובב-ציון נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של "מקוה ישראל" והמוציא ומביא את כל עניני הברון אדמונד רוטשילד בארץ-ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

אנו רק הזכרנו חלק מזעיר מעבודתו הרבה של אברהם מויאל לטובת ישוב א"י וכותב דברי ימי הישוב יצטרך בטח להקדיש לו פרק לא קטן ויפה.

אחרי שהתארסתי, היתה כל שאיפתי להודע את הזמן שבו קבעו יום חתונתי, כי אני לתומי האמנתי, שהורי דחוהו לזמן ארוך כדי שאוכל לגמור את חוק למודי. כמו כן התענינתי לדעת מה הוא סכום הנדוניה שיתנו לי. ימים רבים עברו ואני התבישתי לשאול על זה את מי שהוא מבני משפחתי, למרות שידיעתם בשבילי היו לצורך חיוני. אך משיחות המשפחה הוברר לי במשך הזמן, כל מה שלא היה ברור לי. ידעתי שזמן חתונתי לא יאוחר מחג הסוכות והנדוניה שאני מקבל היא סך מאתים נפוליוניים זהב 4000 פרנקים במזומנים, מלבושים הגונים לכלה ורהיטים לחדר שבו אגור אחרי נשואי. לעומת זה מתחייב מר אבי לפרנסני בביתו לא פחות מחמש שנים. לכל הדברים הייתי תמים דעה מלבד זמן החתונה, הצטערתי מאד שלא אוכל להגיע אפילו למחלקה השביעית, כי להגיע אליה היו דרושות לי שנתיים ימים. אך מה יכולתי לעשות מכיון שלא רק שהיה אסור לי להתנגד להורי כי אם גם להשמיע איזו מלה שתביע בנידון זה את דעתי הפרטית ולנסיעה חזרה לבית הספר נשארו לי רק שבועיים. מלחמת חיים קשה עברה אז עלי, מצד אחד נקשרה נפשי לבת זוגי ושאפתי לראותה לכל הפחות טרם נסיעתי, בעוד שבימים ההם היה זה אסור בהחלט. גם אני מרכות שנותי התבישתי להפגש בארוסתי נערה בת 15 שנה, אבל רגשותי אליה אמצוני לראותה כשהיא לא תרגיש בי, כשתעמוד על יד חלון ביתה או אפגשנה כשתעבור לתומה בדרכה לאיזה מקום. אך במשך השבועיים האלה, זכיתי לראות פניה רק פעמים כשעלתה במדרגות ביתם ובשוק בקנותה חוטי משי וכמובן, מדי פעם התבישנו שנינו ולא דברנו דבר. אחרי האירוסין, לווני אחי המנוח אברהם חיים לבית המחותנים לנשק ידיהם כנהוג אז והושיבו הכלה על ידי כבדונו בפירות וממתקים, שמרוב בושה איני זוכר אם טעמתי מהם, כי אותה שעה נמצאתי בין המצרים, שמחתי בישבי על יד כלתי ומצד שני תקפני שעמום כביר, שלא יכולתי לשלוט על נפשי המתרגשת ועל בושתי.

ביום נסיעתי לבירות הובילונו פעם שניה להפרד מעל המחותנים ומכלתי, לחצתי את ידי כלם ונשקתי ידי הזקנים זולת ידי כלתי, גם לא אמרתי לה "שלום" כי גם זה היה אסור בזמן ההוא, אף אחד מהנוכחים לא אמצני עשות זאת, אבל שנינו הרגשנו, בלבנו ובמצפוננו הטוהר [הטהור], את שלום הפרידה הזאת המקשר אותנו לעולמים. נסעתי באניה רוסית והגעתי בשלום לבית הספר.

עוד מהיום הראשון להתחלת הלימודים, אני וחברי הבגדדי דאגנו ללמודנו שמענו שההנהלה החליטה לפתוח קורס חדש להנהלת פנקסים בערבית, במחלקות [הששית] והשביעית. אבל, עלינו להכנס למחלקה החמשית ולא נוכל להשתתף בלמוד זה שראינו אותו לנחוץ ביותר בשבילנו ובפרט לי, שלא אוכל לשבת בבית הספר יותר מחצי שנה. טכסנו עצה והחלטנו להכנס למנהל ולבקש אותו שירשה לנו להשתתף בשעור הערבי במחלקה הששית במקום החמשית, בקושי רב, אחרי שעברנו כמה בחינות הסכים המנהל ביחוד אחרי שידע שהנני כבר משודך ועלי לבוא בברית הנשואין כעבור חצי שנה. נתנה לנו רשימת הספרים והפנקסים והתחלנו בעבודת הלמוד. ביחוד נקשרה נפשי ללמוד הנהלת הפנקסים.

קשה היתה עבודתנו בעונת למודים זאת, ולמרות אי רצוננו לעבור על חוקי בית הספר, היינו מוכרחים כדי להשיג את מחלקתנו להשפיע על המשרת והמשגיח שהעבירו מטת חברי מחדרו לחדרי והעמידוה על יד מטתי. כל חדרי השינה היו מוארים על ידי פתילים בתוך כוסות שרובן מלאות מים ומקצתם שמן שצף למעלה. בחדרנו היתה פתילה זאת מאירה בקרן זוית שלמול מטותינו והשפענו על המשרת שהעבירה בקרן הזוית של יד מטותינו. בתואנה, שאם המנהל ישאל על זאת, יענו לו, ששנוי זה היה הכרחי, מפני שהרוח הנושבת מהחלון מכבה את האור. באופן זה, התרגלנו שאחרי שהילדים השתקעו בשנתם, התחלנו ללמוד ולשנן את למודינו לאור הפתילה הכהה. כשהרגשנו בפסיעות סמוך לחדרנו החבאנו את הספרים לבל ירגישו במעשנו. גם לפנות בקר היינו חוזרים ונרדמים רוב, עד שהמשרתים העירו אותנו בזמן הקבוע חלף השכר הקבוע שהיו מקבלים מאתנו. הודות לכל זאת הצלחנו להשיג את המחלקה ולהשלים יחד עם המחלקה הששית את קורס הלמודים של הנהלת הפנקסים. רק האור הרפה שבו חזרנו את למודינו, הזיק מאד לראיתי שנחלשה עד היום.

בסוף עונת הלמודים עמדנו לבחינות ועברנו בהצלחה. בקושי רב נפרדתי מעל חברי הבגדדי, שהתרועעתי עמו כאח באהבה ובחבה, גם בכינו בהעלותנו על לבנו שלא נפגש שוב להסתופף יחדו בצל קורת בית הספר. באניה תורקית שבתי בשלום הביתה כשהים היה סוער. את משפחתי מצאתי ששים ושמחים, מתכוננים לחוג את נשואי בעוד 15 יום ורק אני הייתי חסר, בכדי שיקנו לי בגדים חדשים לפי מדתי ולהכין אותי ליום החופה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 40

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

LE VOYAGE A MARRAKECH

Le seul moyen de transport possible a l’epoque etait soit le cheval soit la mule. Les gens voyageaient en caravane avec de nombreuses haltes pour le repos, les repas et le sommeil. Ce voyage se faisait habituellement en trois jours. Avec Maman il a fallut cinq jours. Voyage merveilleux pour ceux qui decouvraient pour la premiere fois les paysages et le folklore marocain: les feux de bois le soir, accueil merveilleux des chefs arabes, venant saluer Papa et sa jeune femme.

Tam-tam, musique, cadeaux, mechouis bref les Mille et une Nuit …mais pas pour Maman! Pour elle, n’ayant pas l’habitude de voyager ainsi, on a choisi une mule et la plus douce encore et la plus lente aussi: deux arabes tenaient les renes devant et l’empechaient d’encenser, deux autre la retenaient par la queue. Malheur a elle si malgre les quatre hommes la mule bougeait ou encensait, Maman hurlait de peur. On s’arretait souvent et Papa la consolait et essayait de la rassurer comme on le fait pour un enfant.

Les repas etaient formidables, soit fournis par les « Cheikhs » des villages soit par les Pachas de la region prevenus de leur passage. Le soir on montait les lits de camps avec des moustiquaires bien attachees autour. Maman ne dormait presque pas, les betes, les insectes.les serpents, les scorpions qui existaient , bien entendu mais exageres par l’imagination de Maman. Avant le coucher, danses, chants et musiques du cru. L’arrivee a Marrakech tres belle aussi, les nombreux domestiques et tous les portefaix de Papa faisant la haie, les voisins et les amis venus saluer la « harossa » (la mariee) et la vie s’organisa lentement autour de Maman, difficilement aussi car tres differente de ce qu’elle connaissait a Tanger. Pour aller se promener avec sa soeur Licita ou avec Papa il y avait toujours deux gardiens avec eux car a l’epoque les europeens etaient indesirables, on les prenait pour des missionnaires, on leur crachait dessus. Les enfants arabes leur couraient apres en criant: « Nssrania » (catholique). Ceci si Papa n’y etait pas car il etait si connu que meme les enfants le saluait. Nous avons une photo de lui en tenue de cheval avec son stick sous le bras. Qu’il etait beau mon Papa! A ce propos, Maman avec sa frousse intense lui a defendu de faire du cheval. Il a du adopter le mulet. Pauvre Papa il en etait humilie mais il voulait tellement lui faire plaisir qu’il acceptait tout.

Les «diffa» se succedaient ainsi que les cadeaux. La Colonie Europeenne appreciait l'accueil royal de Papa et Maman et elle a ete facilement adoptee .Je me souviens des « diffa » de mon enfance. J’essayerai d’en decrire une.

 

LES DEMEURES MAROCAINES

Je me souviens de sombres ruelles, eclairees de ci de la par des lanternes de laiton ou de fer blanc ornees de verre blanc ou en couleur contenant une bougie eclairant a peine un rayon d’un a deux metres, elles etaient tenues par les rares pietons (nous en avions deux ou trois) Ils surgissaient de l'ombre et disparaissaient soit par une petite porte invisible dans les hauts murs soit au detour d’une ruelle. Le mystere, le silence de la nuit nous impressionnaient. Nous etions toujours accompagnes par deux ou trois de nos gardiens, lanternes en mains. Soudain, au detour d’une ruelle. des Mokhasnis faisant la haie, avec les fameuses lanternes, tout de blanc vetus. le fez rouge et pointu sur la tete (et non le cylindrique plat des citadins) Tout cec: avec plus ou moins de figurants et de richesse selon l’importance de notre hote. Toujours une porte simple, de nombreux couloirs sombres et tortueux et soudain un spectacle magnifique: un grand patio interieur, tout eclaire, carre, coupe par des carres plantes de citronniers, d’ orangers, de jasmin, rosiers et fleurs diverses. Au milieu une belle vasque de marbre et le petit bassin en jellidges multicolores ou se deverse l’eau au murmure berceur. (Parfois ce n’etait pas une vasque centrale mais contre un des murs. Quatre pieces, en general, entourent le patio. Quatre portes a deux battants de trois a quatre metres de hauteur, soit en cedre sculpte soit en bois peint de fleurs naives et multicolores avec une petite porte dans chaque battant. Car en hiver le Maroc est tres froid, les grandes portes etaient closes, avec de lourds rideaux a 1’interieur pour essayer de retenir un peu de chaleur dans les immenses pieces longues et etroites. Seules les petites portes s’ouvraient de temps en temps pour laisser entrer les personnes. En ete, evidemment tout etait ouvert ou ferme pour empecher la chaleur d’entrer aux heures ensoleillees. L’odeur des portes en cedre sculpte etait merveilleuse. D’autres portes etaient peintes de couleurs naturelles ou les jaunes, oranges, verts bleus et roses se melaient harmonieusement representaient comme les tapis les fleurs simples de nos terres marocaines. A l'interieur des pieces un immense lit en cuivre a baldaquin venant d’Angleterre muni de beaux rideaux en damas ou velours venant de Lyon, d’enormes coussins puis tout le long des murs, des matelas de laine tres tassee, hauts d’au moins quarante a cinquante centimetres, recouverts de tissus precieux et souvent d’un tapis de couloir ou d’escalier tisse machine ….Angleterre. Des montagnes de gros coussins ronds ou rectangulaires pour soutenir les corps dans des poses alanguies et si confortables.

 

Par terre les beaux et epais tapis que vous connaissez a haute laine multicolore. Tout est chatoyant, reposant. Les plafonds admirablement sculptes soit en stuc soit en cedre Autour des murs une douzaine d’horloges et de pendules (les arabes les adoraient) chacune sonnant a des heures differentes. Ceci etait voulu, je crois, car les carillons ayant des sons differents etaient bien agreables. Les murs jusqu’a hauteur d’homme etaient recouverts des fameux haitis accroches a des baguettes fixees juste au dessus des zelidjes. Chaque panneau etait d’une couleur differente, soit rouge et vert soit jaune rouge violet etc… et ce ha'iti preservait les murs du froid..

En general les maisons comprenaient quatre, six ou huit pieces ; les riches en avaient quatre ou cinq (parfois bien plus) reliees par des couloirs plus ou moins longs et tortueux.

 

Les diffas ayant ete decrites des millions de fois je n’en parle que pour rappeler certains faits nous concernant. II est d’usage de manger peu de chaque plat (il y en avait parfois douze) car ils devaient etre servis dans un ordre immuable d’abord aux hotes d’honneur, puis a leurs suite, ensuite, aux femmes legitimes et a leurs enfants, puis les concubines et enfants, enfin aux esclaves. Nous, enfants, et meme les adultes europeens qui venaient avec nous, faisions une veritable « razzia » a la grande honte de Papa qui, voyant les plats presque liquides essayait de nous freiner. Nos hotes avec leur politesse exquise, leur sens de l'hospitalite priaient Papa de nous laisser faire. Mais je crois que nous avons « perdu la face » plus d’une fois! Heureusement qu’avec leur generosite royale les plats etaient enormes et quelques restes echappaient a notre fringale.

 

L’usage voulait aussi que l'hote, s’il etait assis avec nous, tende les meilleurs morceaux a ceux de ses invites qu’il voulait honorer Au debut, Maman et ses sceurs en etaient malades, soit que le morceau ne leur convenait pas, soit par degout… des doigts .leches!

A un repas donne par Maman un personnage important (marocain) s’essuya les doigts de pieds consciencieusement puis prit une olive dans un plat et l’offrit a Donna qui a faillit vomir mais qui stoiquement l’a acceptee. Je pense que ce n’etait pas un raffine mais un campagnard.

La ceremonie du the, je devrais dire le rite, car s’en est un- est immuable- aussitot les belles aiguieres d’argent ou de cuivre passees pour se laver les mains, les «Rochachat» pour s’asperger d’eau de rose ou de fleur d’oranger enlevees venaient les immenses plateaux munis de verres de Baccarat multicolores et graves d’or. Dans un autre plateau: les theieres, les boites a sucre, a the et a menthe, en argent, metal argente ou cuivre. Dehors et devant la porte trois ou quatre bouilloires sur les longs « Mejmars » bouillaient doucement et on faisait le the et on le servait. Trois verres etaient de rigueur, trois verres grace auxquels, jamais nous n’avons eu d’indigestion malgre les quantites englouties.

 

Un autre souvenir: chez Mohammed El Biaz un des « khalifa » du Pacha, le cafe a la cannelle, un cafe turc epais a souhait et parfume a la cannelle. Inutile de vous dire que j’ai essay e de le faire plusieurs fois ; faute de proportions et de qualite de cafe je n’ai jamais reussi a en retrouver le gout. Autre detail sur le the: les puissants de ce monde mettaient dans leur the de l’ambre gris qui parfumait merveilleusement le breuvage. Cet ambre etait enferme dans une poire en argent (genre oeuf a the) tout en filigrane. Maman en avait une ainsi qu’un gros morceau d’ambre, a l’epoque cela coutait une petite fortune, volee comme tout ce qu’on nous a vole.

Apres le the les distractions: les « Chikhats » danseuses et chanteuses avec leurs musiciens attitres. Elles etaient dodues, question de gout. Les attitudes hieratiques n’empechaient pas parfois des danses du ventre bien remuees et secouees! Les chanteurs avaient des voix tres gutturales mais c’etait le genre! Les musiciens avaient leur part de chant: soit la fameuse musique andalouse soit les beaux « Mouals » accompagnes de luths et chantes par un seul homme avec une tres belle voix; les refrains repris par 1’ensemble. Chez le Pacha, en plus nous avions les fameux danseurs chleuhs.

Tous ces souvenirs me font souffrir terriblement car je voudrais au moins une fois etre a meme de les revivre. Ils me font du bien aussi car ils m’ont enrichi le cceur. Nous avons vecu une epoque revolue!

Revenons a « el Biaz ». Son derive du mot el baz (le faucon). El Biaz le fauconnier, ses ancetres l'etaient. J’ai eu la joie de voir parfois a Djemaa El Fna. Des faucons encapuchonnes et enchaines sur l'epaule de leur maitre, montagnard a Jellabia, belge a moitie dechiree et courte, un baton a la main: une plongee en arriere vers le Moyen Age si proche de nous dans le Marrakech d’autrefois et Papa m’a explique ce qu’etait une chasse au faucon.

J’aurais pu raconter mille intrigues de palais si seulement j’avais fait parler Papa. Ne connaissait-il pas Ba Ahmed le constructeur de la bahia! Le Madani frere aine du glaoui Moulay Zin pere du sultan Moulay Mohammed qui briguait le trone je crois et qui a ete maintenu en residence forcee a Marrakech. II venait souvent a la maison. Papa lui avait prete souvent de l’argent et je me souviens de lui.

Les favorites du Pacha. Belles, fines, racees. II y en avait 2 blondes aux yeux bleus, 3 brunes. Je me souviens de moins en moins d’elles. Elles etaient heureuses chez le Pacha si ce n’est la nostalgie amere qui leur restait de leur famille, leur genre de vie, leur pays.

Le Pacha plus tard, a fait faire une enquete, a fini par retrouver les parents de l'une d’entre elles. II les invites a venir a Marrakech, et je crois que les 5 circassiennes ont aussi visite la Turquie et ont pu refaire des promenades sur le Bosphore.

Ces femmes m’aimaient beaucoup, me gataient follement et s’amusaient a m’apprendre des farces au Pacha, que j’aimais beaucoup. II me les pardonnait de grand coeur sachant quelle en etait la source. Je montais sur ses genoux, lui tirai la barbe, fait par une boule haute comme 3 pommes, ca l’amusait. Puis, des insultes je le traitais de hamar. Cela finissait par des cadeaux.

J’y ai vu dans ce beau palais des esclaves enchaines, les fers aux pieds, soit pour les empecher de se sauver soit par punition. Maman y a entendu des hurlements de douleur , a intercede et pour elle on a arrete la bastonnade.

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

Page 14

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

מאמר זה מבוסס על תעודה אותה אנו מפרסמים כאן לראשונה. התעודה מתארת מחלוקת גדולה בענייני השוחטים שהיתה בקהילת מכנס בשנת 1764. אין דברים ברורים מה היה הרקע המחלוקת, לעת עתה תעודה זו היא המקור היחידי לפרשה זו, ובה ישנם חצאי משפטים המייצגים צד אחד, אין בידינו טיעוני הצד שכנגד.

מהתעודה ניתן להסיק כי פרצה מחלוקת גדולה בעיר מכנס סביב השוחטים שפעלו בקהילה. כנראה במחלוקת זו היו מעורבים גם ראשי הקהל, והם הלכו והביאו שוחטים חדשים לעיר והנהיגו שחיטה נפרדת, בניגוד לדעתו של רבי יעקב טולידאנו, רבה של העיר. בראש השוחטים שהביאו עמד חכם ממשפחת חאליווא. בנוסף הם הפסיקו לאכול משחיטת השוחטים שהיו קבועים בעיר, גם בשעת הדחק כשלא נמצא בשר משחיטתם הם לא אכלו משחיטת השוחטים הקבועים, ולו לצורך מצוה, בשר לשבת. דומה כי בתגובה ר' יעקב, אסר לאכול משחיטת השוחטים החדשים, ואף אסר את הכלים בהם התבשל בשר משחיטה זו. השוחטים התלוננו בפני חכמי פאס על התנהגותו של ר' יעקב, והללו כתבו לו שלא צדק במה שאסר גם את הכלים.

בעקבות האיסור שהנהיג ר' יעקב, החריפה המחלוקת בקהילה. ואנשים מצד השוחטים החדשים או השוחט חאליווא עצמו פגעו בכבודו של ר' יעקב:

בהוסדם יחד על משי״ח[מורנו שיחיה. והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל" ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם.

מדבריו יוצא כי ההמון כולו או רובו היה נגד רבי יעקב 'כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם'. פגיעה זו לא יודעים מה טיבה, אם כי היתה חריפה מאוד 'שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל'.

בהתהלטות המחלוקת נחלץ לעזרתו של ר' יעקב בן משפחתו ר' שלמה טולידאנו, בתגובה אמר לו ר' חאליווא, שגם הוא לא ימלט מידו. ר' שלמה השיב לו: יישרף גזע אביך מה אתה יכול לעשות לי'. והלה ענה לו, ישרף גזע אביך אתה. ר' שלמה הגיב, יא בן הרשע האם יוקרת משפחתך הגיעה לכדי יוקרת משפחתי. והלה ענה לו, אתה הוא הרשע בנם של שלשים רשעים.

כנראה ר' חאליווא התלונן לפני רבי רפאל עובד אבן צור, על הזלזול שנהג בו ר' שלמה, והלה כתב לר' שלמה והוכיחו על כך.

ר' חיים מזכיר טענת השוחטים ובראשם השוחט חאליווא שאם יבטלו את השחיטה שלהם, לא תהיה להם פרנסה. והוא דוחה טענה זו בנימוק שהקהילה מסוגלת לפרנסם, מה גם שיש להם הכנסות מעבודות אחרות. ומכאן שהמחלוקת והפילוג בשחיטה ארכו תקופה לפחות חודשים רבים.

רבי חיים מזכיר בלגלוג את בית המדרש שהקים ר' חאליווא וההתרברבות שלו בתלמודו ובבית מדרשו. דבריו אלה של ר' חיים מעידים בעקיפין שהמדובר בתלמיד חכם ולא בסתם מתחזה ואיש זרוע.

רבי חיים במכתבו תמה על חכמי פאס על שלא יצאו להגנת רבי יעקב ולא תבעו את עלבונו מהמתקוממים, ולא עוד אלא נתנו להם גיבוי מסרים:

ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את ה' ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל.אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-]האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא ….לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי,

רבי חיים מזהיר את חכמי פאס, שאם לא יגיבו בחריפות נגד המתקוממים, זה יעודד אחרים להתקומם נגד רבני עירם, והם עצמם עלולים להפגע מתופעה זו. בדבריו רבי חיים הרבה לספר בשבחו של ר' יעקב, שהוא כיהן ברבנות עם חכמים מהדור הקודם מהעיר פאס ומכנס. לעומת זאת, הוא סיפר בגנותו של חאליווא שנקשרות בו שמועות רעות בענייני עריות, וכי הוא היה שוחט בכפר אגוראי ויצאו עליו עוררין וסולק מעבודתו. וכשהוחזר היה בתנאי שיעמוד אחר על גביו. והיום הוא הובא לעיר הגדולה מכנם להיות שוחט בה לבדו. וגם להיות מכשיר שוחטים אחרים למלאכה זו.

רבי חיים פונה לחכמי פאס ודורש מהם שחובתם להגן על כבודו של ר' יעקב ולגעור בקהילת מכנס על שפגעו בכבודו ולהזהירם להשמע להוראותיו:

וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

רבי חיים כועס במיוחד על רבי רפאל עובד אבן צור, אשר כתב לר' שלמה טולידאנו והוכיחו על שזלזל בכבודו של חאליווא, בעוד שהוא לא תבע מחאליווא את זלזולו בשלשים דורות של חכמי משפחת טולידאנו. לכן הוא תובע מחכמי פאס לנדות את חאליווא, על שפגע באבות משפחת טולידאנו'שאחד מכ״ד דברים שמנדין עליהם, ראשון לכולן המבזה ת״ח אפי' אחר שמתי. ומאיים שאם הם לא ינדוהו, הוא ינדה אותו ויבקש מחכמי תיטואן ומראכש להצטרף אליו. בדבריו עושה הבחנה בין משפחת טולידאנו למשפחת חאליווא:

והמפורסמות א״ץ [אינן צריכות.] ראיה שאבותי נ"נ [נוחי נפש.] דור אחר דור היו מורים הוראות ביש'[ראל], וחסידים שוקדים על לימודם לילות כימים. ואבותיו ידועים וניכרים שהיו כולן הדיוטות א'[חד] חנוני ואי מוכר קמח, ואביו היה סייאג, [צורף]

במכנס השררה לשחיטה היתה נתונה בידי בני משפחת בירדוגו, ומעניין במכתבו של רבי חיים לא העלה טענה זו. ומכאן שבתקופה זו עדיין לא הוחזקה מלאכת השחיטה בידי משפחת בירדוגו.

אין בידינו תגובת השוחטים, ולא תשובתם של חכמי פאס למכתבו של רבי חיים, כדי להכיר יותר פרטים מפרשה זו.

מבין שיטי המכתב דומה שחכמי פאס הצדיקו לכל הפחות במידה מסויימת את השוחטים. ועצם העובדה שרוב הקהל הצטרף לכת המתנגדת לרבי יעקב, אומרת דרשיני.

לכן דומה כי המחלוקת קלקלה את השורה והטחת הדברים שבאו במכתב כלפי השוחטים החדשים היא מוגזמת.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

עמוד 16

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

״אִילָּא לִיהוּד כָּאיְן עֵנְדוֹם סְבבְּר, מָא יִעְבְדוּ לְ-עְזֵל"

תרגום – אם ליהודים היתה סבלנות, [הם] לא היו עובדים לעגל [הזהב].

הסבר – החיפזון מהשטן.

 

״אִילָא מָא כָּאנוּ לְמְעַיְיְ׳רַת מָא יִז׳וּו׳־זוּ אֵל- בָּאי׳רָאָת״

תרגום – אילו לא היו ההעלבות לא היו נישאות הרווקות.

 

״אִילָא מָא עֵנְדוּ עִינוֹ מִיזָאנוֹ, תַחְלוֹ מְזַלוֹ״

תרגום – אם אין לו עין שקולה, [כמשקל] נפל לו מזלו.

הסבר – אם אין אבחון מצב, אדם נופל.

 

״אִילָא מָא רִיתוֹ מְעָא אוּממּוֹ- לָא תְלוֹמוֹ ׳׳

תרגום – אם לא ראית אותו עם אימו – אל תשפוט אותו.

תלומו ־ אין לבוא אליו בטענות.

הסבר – אם אתה / את לא רואה אותו / אותה בשלום עם ההורים שלה בעיקר האימא – הוא לא יהיה טוב איתך.

התנהגותו של האיש / אישה עם הוריו – זה מה שתראו ולפי כך תשפטו.

 

״אִילָא מְזְע'וֹבָא חְבבִּית אֵ-לחְם- אֵל גְזָּזארַה מְסְדוֹדיִן ״

תרגום – אם המסכנה רוצה בשר, הקצבים סגורים.

הסבר – אדם שאין לו מזל, וכשהוא רוצה משהו, וכבר רוצה משהו הכל סגור.

רוצים לתת לו אבל אין. זה אדם שאין לו מזל.

 

אִילָא מְסָא בוֹנָא זְעִ'יר, נְהְזּזוִ עִינִינָא לְבּוּנָא לְכְּבִיר

תרגום – אם הלך אבינו הקטן [אב המשפחה] נרים עינינו אל אבינו שבשמים.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 85

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לידידו רבי דוד מילדולה

מכל האמור לעיל, חשוב להביא מכתבו של רבי שלום בוזאגלו בכל הנוגע לעניין מחלוקת לעיל, וזה מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לרבי ׳דוד מילדולה׳:

״ידידנו מורינו הנעלה נר״ו. עתה קבלתי מכתב מרבי אליהו ומבקש ממני ומהרב יהונתן. ווהיות ואין לי פנאי לכתוב לו התשובה. ובשבוע הבא לכתוב לו בפירוש: אפילו על חללו של עולם לא אשנה את דיבורי: ומה שכתבתי באגרת לרבי יונתן מאלטונא, על שקרא אותה הרב נר״ו המרור בחרוסת. הוא מה שאני אומר עוד, היות והוא מה שאומר לעתיד לבוא! כי: אותם ארבע קמיעות מלאים דופי מאמונת ש״צ. אבל אותה ׳קמיע׳ שאני העתקתי, פירושה כפי אותה נוסחה בלי תוספת או מגרעת, וכן הוא פירושה מפי המחבר. ואם כן: איני יכול לומר זולת מה שכתבתי באגרת, ובה מפורש מה שעבר בכלל ובפרט, והנה אותה אגרת היא בידי כי שלחתי אותה עם ארבע קמיעות.

וממנה לא יחסר ולא יעדיף, כי ההעתק שלהם הוא בידי. ואם כן לא ימחה ולא יקוה ממני שום תוספות, או שינוי לשון חלילה.

ועוד: הספרדים עכבו עלי שלא להכניס ראשי בסלע המחלוקת של האשכנזים [אזהרת הרבנים הספרדים מבני חברתו בלונדון ודברי הגנאי של היעב״ץ עליו.], ולכן לא אטפל עוד בדבר הזה. מתחילה הכריחוני בהמבורג לבקש השלום, וכשלא רצו, משכתי ידי. כי אני שלום וכי אדבר ולא לחרחר ריב. ולכן ימחל שאין לי עוד לכתוב – כי אם הכתוב באותה אגרת. ובלעם ימ״ש אמר: אם ייתן לי מלא ביתו כסף וכו׳ לא אוכל כו'. וכ״ש אני שהושלכתי לאש על קנאת ד׳: ומסרתי נפשי וד׳ שהצילני מכבשן האש. הוא יעזריני על דבר כבוד שמו. ואז תהיה תשובתי לו, וכן גמרתי בדעתי, והעתק אותה אגרת משמרתי למזכרת. ותמהתי על השומעים דברי רוח, ודנים על תורה שבע״פ עד מפי עד ־ וזו אינה עדות. כי זה עיקור הדת! וצריך מפיהם ־ ולא מפי כתבם. ועד היום איני יודע מה שכתבו לפ״פ על שמי כי אצלי דבר זה זר מאוד. בני ישראל לא ידברו דבר כזב בעניין בטח, ומה שהיה הוא שיהיה. ובעתיד זה הוא מה שאומר, ולא אטפל עצמי בדבר זה לבלבל ראשי. כאמור: וכך תהיה תשובתי לאליהו.

׳בהקדמתו לספר כסא מלך פירוש על התיקונים הוא כותב:

״מוצל מאש פעמים, ממלך ישמעאל ושר צבא חילו. ומוסף: להקדמה הנ״ל וז״ל: פי המדבר בתחנונים יחונן / כמו אוד מוצל מאש ביום המעונן: שחולק שללי הון עתק הגלוי, ובזזו גם הנטמן / ולב מלך ביד ד׳- הפך לבו עלי מאויב לאוהב נאמן, כי כפשע ביני ובין השרפה אשר לה הייתי כפות ומזומן,״.

רבי שלמה בוזגלו נוסח המצבה: "כהר״ר שלמה אבוזגלו שנת תס״ר״(1900).

 

רבי הדאן בוז'ו נוסח המצבה: ״נכד להרב הגדול סבא המשפטים שלמה חזן, בן הרב בעל השולחן הטהור בעיר מראקש וירושלים, כמוה״ר אלעזר חזן, נתבש״ט תש״ב (1942).

 

רבי אליהו בוחבוט הא׳ נוסח המצבה:

״חכו ממתקים/ וכולו מחמדים-

תם וישר, נעים זמירות ישראל:

כך קונן עליו ואמר לבנו/ אחד מבני חברתו-

ובו אנו רואים חליפתו/ תהי כבוד מנוחתו:

הבן קרא עליו בקול מר/ ואמר-

הלא אם כה – ואם כה, אותנו עזב/ ולא דאב:

שירים ומזמורים, בנועם/ וטעם-

ערגת השירה/ כסירה. ׳ ׳ואסתכבר׳ / בדבר:

ובקשה באישה/ במות גירשה׳

פני יוצרו וצורו בכל שבת קבל / מי מלל ומי פלל:

ואנחנו פן- אל – פן בחידות/ שיר ידידות-

עלי גבר חמודות / זמן חומר פרידות:

קרבי לאיש סודות/ בחגורת שק ותנודות-

זמירותיי שדודות/ ורק קורות צרודות/ לרוח תעודות-

מצירה בתנודות. לבעל תום ומידות:

לו קדים בתודות/ חצות ליל להודות /

א-ל מלך כבודות / לא-ל עולם העתידות/ ומראה ולא בחידות״:

נלב״ע כו׳ לחו׳ סיוון שגת התרכ״א (1861).

 

רבי אליהו בוחבוט, הב׳ נוסח המצבה:

הח׳ הש׳ כהר״ר אליהו בוחבוט, הגמו״ן פזר נתן לאביונים, הוא חותנו של הרב סבא דמשפטים כמוה״ר יעקב אבן חיים. עלה לגן עדן עולם הנשמות ארבעה ימים לח׳ אלול שנת התרצ״ו(1936).

 

רבי אפרים בוחבוט בן המנוח רבי מימון בוחבוט והוא אביהם של החכמים הר״מ. ראיתי צוואה שציווה להם כל רכושו לשוב ולחלוק בניהם, ואסר עליהם למכור ולמשכן אלא רק על מנת לקנות קרקע אחרת.

 

רבי שלמה בומנדיל נוסח המצבה: נפטר לבית עולמו בשנת תרל״ג כך מצאתי כתוב על אבן הציון שלו, שם משפחה ידוע מאלג׳יריה.

 

רבי אברהם ביטון נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כה׳׳ר אברהם ביטון נלב״ע ח״י תשרי שנת בדר״ך אמ״ת (1907).

 

רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: מצבת קבורת הזקן הכשר ישראל בנישתי. ז״ך לחו שבט שנת רמ״ד! (1484) ציון זה מהווה תעודה מוכחת שמשפחת בנישתי או אבי המשפחה, היו חיים במראקש מלפני התאריך הר"מ. המצבה השתמרה יפה כולל התאריך בשלמותו, והמצבה עדיין עומדת בשלמותה וכך היא נראית בתמונה לא נחסר ממנה דבר.

דומה כי בני המשפחה הגיעו למראקש במאה הט׳׳ו ואולי לפני כן, משפחת בן בנישתי היא שושלת בעלת יוחסין ארוכת השנים, אשר כמעט ואין דור בדברי ימיה של מראקש שבניה לא לקחו חלק בהנהגתה.

 

רבי חנניה בנבנישתי נוסח המצבה: הזקן הכשר ר׳ חנניה בנישתי ז״ל. רוח הבריות נוחה הימנו רחים ומוקיר רבנן תם וישר. נלב״ע יום שב״ק ער״ח אב רחמן שנת תסי׳׳ג לפ׳׳ק (1713).

 

רבי דוד בנישתי"חי במאה השישית רמו׳׳ץ במראקש. נמצא ממנו פס״ד בשרת משפט וצב״י, (חלק א׳ ס׳ מ),

וחבריו הם: כה״ר מרדכי ב״ר יעקב אבן חיים, והרב שלמה עמאר ב״ר אברהם עמאר, הרב יוסף בן סעדון, זכר צדיקים לברכה. ובפס״ד אחר נמצא חתום עם הרבנים אברהם בן ממאן וכמוהר׳׳ר שלמה בנישתי. והוסיפו לו הציון של כמוהר״ר דוד בנישתי קשישא, ונראה שזה הוא דוד הנז״ל, שהאריך ימים וזכה לזקנה מופלגת, זכר כולם לחיי העולם הבא״ [מל״ר, כה טור א׳).

משפט השותפים ״מפאס ומראקש״

״בפס״ד שבמשפט וצב״י הנ״ל משנת תס״ח (1708), רבי דוד בנבנישתי חתום ראשון עם שני הדיינים רבי יעקב בן חיים ורבי יוסף בן סעדון זלה״ה. במשפט כת א׳ השותפים ממראקש מסעוד דהאן ובנו. וכת ב׳ הידועה בשם שלמה גבאי מפאס. עשו שותפות ביניהם בפאס על מנת למכור ולשווק סחורות בשווקים של מחוז ׳דוכאלא׳.

השותפים של שלמה גילו חיש מהר שהאיש כבד מדי, וחלקו בנטל השותפות דל. ובאיזה שלב החליטו לפרק את השותפות ׳בדוכאלא׳. שלמה התנגד לפירוק עד שיחזרו ׳לפאס׳, כפי שהתנה עליהם. ובאשר הם חלקו אתו את הכל למרות התנגדותו, הוא מסר מודעה אצל חכם שם ׳בדוכאלא/ שהוא אינו מכיר בחלוקה, ותבע אותם לדין במראקש. שם קבעו לו בב״ד פשרה לקבל תוספת של מאה וששים על חלקו, ובתמורה ימחל אחד לשני על תביעה או טענה. והשותפות בטלה מאב התס״ח (1708), ע״כ תקציר דברי חכמי מראקש הדיינים: דוד בנבנישתי, יעקב בן חיים, יוסף בן סעדון.

מסעוד ערער על פס״ד בפני ב״ד של פאס זלה״ה. חכמי פאס דחו את הפס״ד של חכמי מראקש, וקבעו: היות ותחילת השותפות היתה בפאס וכו'. ועוד הם ראו וידעו ששלמה הוא אדם איטי וכבד. ועושה את העבודה באוהל כפי יכולתו. ונעים לו בחברתם ואינו חפץ בפירוק השותפות, עד שיחזרו לפאס.

יפרעו חובותיהם, ויתנו חשבון זה לזה, וישבעו זה לזה שבועת השותפים וכו'. הפשרה בטעות היתה. לכן ירדו עמו לחשבון בגמר זמנה של השותפות, ע״ש.

על הפסק חתמו החכמים: יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, ושמואל צרפתי זלה״ה. תמכו בדבריהם וחתמו: חכמי צפרו ישועה בכמה״ר משה בן חמו, ושמואל בן חותא זלה״ה.

 

רבי אברהם בנבנישתי בר יצחק הראשון? אין לנו ידיעות עליו, נמצא חתום בפס״ד בשנת תצ״ב (1732). מל״ר, יב טור ג.

רבי יהודה בנישתי מרבני מראקש, והוא אביו של מוה״ר יוסף בנישתי, שהיה חי במאה הה׳ והו', הנדל היה חסיד וקדוש. במכתב לבנו מתואר כך: בן לאדוני אבי צדיק מורינו ורבינו חסידא קדישא מורינו כמוה״ר שלמה בנישתי. רבי יהודה חי בש׳ תק״ו(1746), מל״ר, נא טור ב.

 

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

עמוד קכג

Structures et organisation de la communauté juive de Mogador

ברית-brit

La vie familiale :

L'ordre du jour du père de famille différait quelque peu entre les gens de la Casba et les gens du Mellah.

 

A la Casba

Leve le matin – pas trop tot, le pere de famille faisait sa priere, puis dejeunait : the anglais, lait, tartines de pain grille et beurre frais. Puis il descendait au bureau – la plupart des commercants avaient leur bureau au rez-de-chaussee – prenait connaissance du courrier, le cas echeant, consultait son comptable. II recevait les clients, les courtiers, et traitait quelques affaires avant de sortir faire un tour. II allait a la plage ou au port et prenait ]'aperitif au club. La, on discutait ferme les affaires, la politique, les journaux etrangers, car il n’y avait pas encore de joumaux locaux au Maroc. Ce n’est que vers 1880, que quelques petits journaux apparurent a Tanger.

L’Alliance Israelite publiait son "Paix et Droit". Un journal en Judeo-arabe, Elhouria – "La Liberte", parut au debut du xx° siecle

Apres quoi, il participait au repas en famille. Les repas etaient legers mais coutaient relativement cher. Ils se composaient d'oeufs, de poissons a chair blanche comme la sole ou le mulet, de poulets, de pigeons, de cailles et de perdrix (la chasse etait ouverte toute l’annee et les oiseaux etaient pris au filet car le gibier blesse ou tue n’est pas Cacher). Ajoutez a cela les salades vertes, les fruits, le cafe, mais pas d'alcool pendant la semaine. Enfin, sieste, the et retour au bureau vers quinze heures.

Certains allaient d’abord au club faire une partie de bridge ou de solo – jeux anglais.

Au bureau il fallait terminer les affaires en cours. A dix-huit heures, retour au club ou a la promenade.

Pendant ce temps, les employes continuaient jusqu’a dix-neuf ou vingt heures, si des bateaux etaient en rade ils restaient jusqu’a la fin de 1’emballage et de 1’embarquement de la marchandise. Et s’il le fallait, ils veillaient toute la nuit.

Les femmes de la Casba organisaient ou participaient a des receptions reservees aux dames. Elles buvaient du the et mangeaient quantite de gateaux. Il faut dire que les dames de Mogador excellaient en patisserie et leurs gateaux, surtout ceux aux amandes, aux noix, a la noix de coco, au sesame, etaient incomparables. L’apres-midi, se passait a la plage et quand il faisait beau, se continuait par une promenade sur la place publique le long de l'avenue du Chayla ou Dar Laassor comme on l'appelait avant l’arrivee des francais

.

Au Mellah

Leve de bonne heure, de tres bonne heure, le pere de famille allait faire la priere du matin a la synagogue avant 1’aurore.

Puis il buvait une coupe de Lhsso, soupe de semoule, a laquelle on ajoutait du poivre, des poivrons, du persil et de la coriandre. Cette soupe piquante raclait la gorge et rechauffait le corps, surtout pendant les matins d’hiver. Puis il allait au travail, aux marches proches ou lointains, a dos d’ane ou de mulet. Ceux qui travaillaient loin partaient pour toute la semaine Ceux qui allaient en ville ou seulement a quelques kilometres, revenaient vers quinze heures. Le pere de famille, de retour chez lui, faisait une simple toilette ou prenait un bain puis mangeait l'unique repas de la joumee. Au travail, il avait bu un verre de the ou de cafe et a la maison ou chez un fabricant, un petit coup de Mahia – eau de vie distillee. Le repas etait plutot copieux et compose de viande, rotie ou grillee, rarement du mouton, foie, poissons (souvent bleus) salade a la tomate, piments piquants, plats de legumes, pommes de terre, choux, choux fleurs, radis, navets, celeris, cardes et artichauts en quantites, sauces rouges et piquantes. II s'agissait souvent de Couscous agremente de boyaux farcis. Parfois, il y avait de la viande conservee a la mode ancienne et des ceufs, et rarement du mouton. Les plus aises mangeaient des truffes, quand on en trouvait. Le dessert variait selon la saison, pasteques, melons, concombres, raisins, dattes fraiches, figues, figues de Barbarie appelees par les Juifs : Crmoss Delmeslmin (figues des Arabes) et par les Arabes Crmoss Dnssara (figues des Chretiens).

Ce repas etait pris par le mari seul avec des amis, des associes ou des employes.

Quant a la femme et aux enfants, ils prenaient un repas bien plus simple a midi ; les enfants repartaient a leurs etudes, et les femmes s'occupaient du menage. Les femmes ne travaillaient jamais a l’exterieur, meme pas les plus pauvres. Les femmes tres pauvres ou sans mari faisaient des travaux chez elles. Il n’etait pas rare de voir la femme chez elle avec ses outils de travail, machine a coudre, quenouille, planches fixant les babouches a broder, entouree d’une marmaille affamee et a cote, en train de cuire, le plat familial. Chacun attendait que la mere depose son outil pour s’occuper de lui.

La femme ne faisait pas le marche ; c’etait le pere de famille qui s'en chargeait. Celui qui etait assez fortune, avait un commissionnaire pour ce genre d’affaires.

Au marche, il y avait une foule de porteurs qui, moyennant de la menue monnaie, transportaient les produits sur leurs epaules jusqu’a la maison.

 

Chez nous, on respectait la recommandation des Rabbins concemant les depenses faites en l’honneur du Shabbat, qui dit : si le pouvoir d’achat journalier d’un homme, est de cinq sous, il doit faire en sorte de n'en depenser que quatre, de cette facon le vendredi il aura economise cinq sous. Ces cinq sous ajoutes aux cinq du vendredi faisaient dix pour le samedi. Il fallait se contenter de n’importe quoi pendant la semaine pour ne manquer de rien le Shabbat.

C’est ce que faisaient nos peres et nous suivons toujours ce principe.

La veille des fetes, il y avait affluence chez les maraichers, les bouchers, les marchands de poulets, d’oeufs et de poisson. Un monde fou grouillait sur le marche et les marchands ne savaient plus ou donner de la tete. Ces jours la ils faisaient des affaires d'or.

La veille des fetes, acheteurs et vendeurs veillaient toute la nuit. On n'aurait jamais cru, a voir cette foule se jeter farouchement sur la marchandise, qu’il y avait parmi eux beaucoup de malheureux. Mais il fallait reconnaitre la, les bienfaits de la communaute qui avait pris soin, avant les fetes, de distribuer des dons a tous les pauvres, ceux connus comme tels et ceux qui, par fierte, cachaient leur pauvrete.

Une anecdote, pour illustrer cette action de dons discrets : c'est l'histoire d'un fabricant de bougies en cire qui n’eut pas de commandes toute la veille de Pessah et par consequent, resta totalement sans fonds pour faire face aux nombreuses depenses de la fete. Il n'avait meme pas de quoi acheter les legumes qui etaient moins chers que le poisson et la viande.

Pour donner le change aux voisins et meme a sa femme et ses enfants, il prit en main un grand panier et s'en alia au souk, comme s’il allait faire le marche. Arrive au marche, il fait le tour en demandant le prix de chaque chose, il fait le tour la premiere fois, et sort de la ville, au bout de quelques minutes, il revient, fait un deuxieme tour et sort de meme ; il refait le tour une troisieme fois et revient encore et toujours le panier qui se balance vide au bout de son bras.

 

Le president du comite observait a la derobee, dans un coin en retrait. II remarque les faits et gestes de notre fabricant de bougies qu’il connaissait tres bien pour lui avoir commande plusieurs fois des bougies. II le savait aise. II donne l’ordre a un de ses employes de le suivre discretement et de voir ce qu’il achete et ce qu’il fait apres. L’employe suit discretement le fabricant. Celui-ci, ne se sachant pas suivi, va jusqu’au cimetiere, se rend directement sur la tombe d’un grand Rabbi, et se met a pleurer. Au bout de quelques minutes, il se leve et revient au souk.

Le president ecoute le rapport de son employe et en deduit que l’etat des finances de notre artisan est au plus mal. II sait que celui-ci n’acceptera pas d'aumone, le fait appeler et lui dit : j’ai besoin de tant de kilos de bougies, peux-tu faire ce travail pour moi ? Je te paye d’avance, je te connais, je sais que tu me feras du bon travail. L'artisan saisit a dix doigts la perche qu’on lui tend. II fait un calcul rapide et dit : "Ca fera tant", et 1’autre de lui tendre la somme en lui disant : 'Prends ton temps, je ne suis pas presse". Le fabricant fait son compte, emploie juste ce qu’il gagne dans l’affaire et achete ce qu’il lui faut pour la fete. Apres la fete, il fabrique la quantite de bougies commandee et va voir son acheteur, celui-ci, repond qu’il n’a pas besoin de marchandise pour le moment, il la lui reclamera quand il en aura besoin. Cependant, il ne la demanda jamais. Ce qui a permis a l’artisan de travailler avec ce capital et de ne manquer de rien.

 

Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

 Fondation de Mogador :

 

Page 62

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

בארץ המהגרים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

 

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לִישֹׁן

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְסַיְּמִים מֵאָה

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹרְגִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שָׁרִים אֶת הַחַיִּים

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים שִׁיר

אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אֲנַחְנוּ סוֹפְרִים אֶת מֵתֵינוּ

להתהלך באור החיים לפרשת יתרו – מתן תורה. הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך –

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד לקבלה.

 

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,

היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

                     ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).

 

הגאולה בפרשה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש.

אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"

רבנו אוה"ח הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", וכן "מבית עבדים".

רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.

וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים

אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".

 

 

להתהלך באור החיים לפרשת יתרו – מתן תורה.

 מאת: הרב משה אסולין שמיר  0523-240-298.

 

ביום שבת קודש הקרוב – שבת מתן תורה לסדר פרשת יתרו, ימלאו 3333 שנים (תשפ"א), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

 

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

 

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

 

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

 

לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

 

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

 

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

 

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

"אנוכי יהוה אלהיך…

             לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

 

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים,

 החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

 

הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).

 

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

 

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (רבנו-אוה"ח-הק').

 

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

 

"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".

 

מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינוכי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה'  קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.

זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).

בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".

 

איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?

 ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.

להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.

המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.

 

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

 

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

 

א תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.

כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

 

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)

 

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,

                גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

 

"לא תחמוד"

מכת דור חמדת הלבבות.

 

הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.

מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?

הרמב"ם  כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"

 

הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".

הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"

הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).

 

רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".

 

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?

הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.

כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

 

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

 

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

 

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

 

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?

 

הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

 

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

 

רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקח.

 

ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי – מבית מדרשו של יתרו.

 

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".

ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז). 

שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).

 

מוסר השכל:

ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

 

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 "ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.

 

 כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.

 ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.

 

 

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בחודש השלישי באו מדבר סיני,

         ויסעו מרפידים, ויחן ישראל נגד ההר" (יט' א-ב).

שלושה תנאים לקבלת התורה: זריזות , ענווה,  אחדות.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 א. מדוע הקב"ה התעכב במתן תורה  לעם ישראל  49 ימים, ולא נתן להם אותה מיד למחרת יציאתם ממצרים?

 ב. סדר הפסוקים לכאורה צריך להיות הפוך, קודם יש לכתוב  "ויסעו מרפידים", ורק אח"כ "ויבואו מדבר סיני"?

 רבנו-אור-החיים-הק'  משיב: העיכוב נבע מכך שעם ישראל לא הוכשר עדיין מבחינה רוחנית לקבל את התורה, ולכן הוא נדרש לספור 49 ימי ספירת העומר, בהם תוקנו מ"ט שערי טומאה, כאשר ביום ה- 50  "זכו להגיע להר סיני כשהם זכים וטהורים ממ"ט שערי טומאה, למ"ט שערי קדושה.

ליום הזה היום המיוחל,  ציפו עליונים ותחתונים מיום בריאת האדם" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' יט, א-ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שלוש מידות מרכזיות אותן יש להפנים וליישם בכדי לזכות בקבלת התורה.

א. "ויסעו מרפידים" = זריזות. ידועים דברי חז"ל (סנהדרין קו' עא) לכתוב "ויחנו ברפידים" (שמ' יז, א)  – רפו ידיהם מן התורה, מעכשיו חזרו בתשובה ונסעו מרפיון ידיהם, כדברי קדשו: "זריזות והתגברות בעסק התורה עד גדר שימית את עצמו עליה, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – לא תושג התורה אלא בהתעצמות" (רבנו-אוה"ח-הק' חפץ ה' שבת).

ב. "ויבואו מדבר סיני" =  ענוה.  באו מרצונם לקבל את התורה מתוך ענוה. כמו כן, המדבר מסמל את הענווה. 

ג. "ויחן שם ישראל" =  אחדות. "ויחן" בלשון יחיד, "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים… שנעשו כולם יחד כאיש אחד – והם עתה ראויים לקבלת התורה" כדברי קודשו.

 

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים…

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

 

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".

א.  כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם

ב.  "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם

ג.  הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.

ד.   הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1  וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

 

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,

 וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.

 

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).

גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).

 

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

 

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

 

"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" –  מתוך יראה.

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

 

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.

 

רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

 

"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

 

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

 

א.  אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…

ב.   "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.

ג.  "ייחוד ה'"  "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד.  "אהבת ה'  "ואהבת את יהוה אלהיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.

ה.  "יראת ה'" להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.

ו.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 

לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.

שזכה ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה",

 

רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:

עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,

 והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.

אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.

 וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,

ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

 

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

 

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:

"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

 כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').

 

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,

חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.

אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:

"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,

 את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב ו).

 

.

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל.

casablanca

בתיאור מלא־חיות זה משתקפים רבדים שונים של חברת המלאח היהודית, רבדים שהיה ביכולתם להשפיע על דיוקנה ועל נטיות ההזדהות בתוכה. תרבותם הבסיסית של הדיירים כולם היא ערבית־יהודית מקומית; רק בודדים, בעיקר מקרב הילדים, עושים צעדים בשפה הצרפתית, ובכך מקבלים מעמד של מתווכים בין בני המשפחה לבין התרבות האירופית שמעבר לחומות המלאח והמיוצגת בתיאור זה בעיתון הצרפתי. ברם, הזיקה הקרובה למוסלמים – זיקה המיוסדת על תרבות מקומית משותפת ועל יחסי גומלין הנובעים משכנות הדוקה – לא מולידה בהכרח הרגשת קירבה למוסלמים. אדרבה, מוסא, יהודי דל ועני שאין לו נגיעה לחברה הצרפתית או לתרבותה, מגלה תמיכה בצרפתים ונאמנות עזה להם, ומביע רגשי בוז ושנאה כלפי שכניו המוסלמים. לא כל המשתתפים בפגישה שותפים לרגשותיו כלפי כל מה שמייצג המוסלמי, אם כי ניווכח בשורות הבאות שהם מרגישים עצמם מנוכרים לשכניהם, בני הדת האחרת. ובלשונה של סימי: ״המדינה הזאת היא של המוסלמים, לא שלנו״.

 

המעניין ביותר הוא הבלבול והערבוב של הרגשות שנוצרו אצל ארמנד. הוא לומד לדעת מביתו, מבית־הכנסת, או מסביבתו היהודית במלאח, שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב, 'מכאן שהוא נמנה עם מחנה שכניו היהודים, הבוחרים להתרחק מקבוצות אתניות אחרות. לעומת זאת, בבית הספר של כי״ח הוא לומד לדעת שאבותיו הם ה״גאלים״ – אבותיהם -קדומים של שליטי הארץ הקולוניאליים. עם זאת, אין הוא יכול להתעלם מהעובדה שחוץ מהכומר (שטיפל אגב בכנסייה העתיקה של קזבלנקה אשר ניצבה בתוך המדינה) ומבעליו של ־קולנוע – הוא מכיר את הצרפתים רק מקריאה בספרים. אם נרצה, הרי לפנינו המחשה ־־י הגבול העובר בין ילידים לאירופיים. סביבתו המיידית של ארמנד היא סביבת יהודים ומוסלמים – ילידים כמוהו.

 

השפעת הלימודים בכי״ח על תפיסת זהותו העצמית של ארמנד לא היתה אפוא ברורה, ובוודאי שלא הולידה הזדהות מיידית עם צרפת. בשלב זה, היא באה לביטוי בהתפתחות ההבדל בין תפיסת הזהות המסורתית של סביבתו הקרובה לבין זו שלו. משמע, אם לשאר הדיירים ברור הפער הבלתי־ניתן לגישור בינם לבין המוסלמים – אצל הנער מסתמנים בקיעים וסימני שאלה. יתרה מזו, תמונה אחרת, אשר עולה בזכרונו, מלמדת כי החינוך הלאומי־הצרפתי מעורר בו רגשות שהיו יכולים לעורר חלחלה בלבם של מורים רבים בכי״ח:

 

■ הפעילות ברחוב ערה. במפעל הקטן הצמוד אלינו והמייצר נעליים, מכונות התפירה מתקתקות בקצב של מכונות ירייה. למוסטפא, שנכנס אלינו בדרך כלל לשאול אם .מתקיים משחק הערב, יש היום מנגינה אחרת.

׳חביבי מאיר אני עומד להגיד לך משהו שלא הייתי אומר אפילו לאחי. הימים לא טובים. אני מבקש ממך לנעול את החנות ולהגיע עם בנך הביתה.״

חלפו כעשרים דקות מרגע ההודעה ואנחנו כבר בבאב מרכאש. ברחובות אין שום סימן המעיד על דבר חריג.

מאז ראשית המאורעות חונה דרך קבע ליד תחנת המשטרה שבמרכז הרחבה, והמאוישת;דרך קבע בשוטר צרפתי אחד ובמספר שוטרים מוסלמים המכונים על־ידי היהודים סבקוני (נבערים מדעת), מחלקה של חיילים מוסלמים המשרתים ביחידות הצבא הצרפתי חיילי יחידת הגומיה. גבוהי קומה, לבושים שמלה ארוכה בצבע חאקי וחמושים במקלעים ובסכינים ארוכות, או יחידת חיילים סנגליים, כושים ענקיים בעלי ציוד צבאי זהה ובשמלה בצבע אדום. אבא דוחק בי להדביק את צעדיו המהירים בחוזרו על המשפט ׳מוסטפא יודע על מה הוא מדבר״.

התחילת רחוב ספי שברי הזכוכית מגיעים לגובה ניכר. בכניסה לבניין אנו נתקלים באמא המבוהלת.

איך הגיעו לרחוב כל שברי הזכוכית? אנו שואלים.

 

״הייתם צריכים לראות ולשמוע. הם [הכוונה למוסלמים הנאבקים בצרפתים – י״צ] הביאו משאיות של ארגזי בקבוקים ריקים והשליכו לרחוב.״

חבל. הייתי בשמחה עוזר להם. אחרי כל צפייה בסרטים של לורל והררי, השמן והרזה, אני מת להיכנס לדברי זכוכית ולהפיל הכל.

דקות ארוכות של חרדה חולפות. כל ההמון הנשמע בבירור מהרחבה שליד הצריף הולך ומתעצם. מרחוב אל פתח נשפכים אל המחצית הקדמית של רחוב ספי גלים של צעירים. מהרווח הקטן שבתריס חלון הצריף אני עוקב אחריהם.

 

המון משולהב. נכון לקרב בידיים ריקות ובפיו סיסמה אחת: ״בן יוסוף לממלכתו ואנו הלאומנים נמות עליו״.

״אוי לנו,״ זועקת אמא. ״איפה הצבא? הם ישחטו את כולנו.״

תשובתו של סידי מוחמד [בעל־הבית המוסלמי של משפחת אטדגי – י״צ] מגיעה אלינו מהחצר של הקומה השנייה:

״הם לא ישחטו אף אחד. אני ערב לשלומכם. אלה חמומי מוח. מי צריך את הצרות? אם במקום לירות הצרפתים היו מסכימים לדבר לא היו עוד הפגנות ואלימות.״

סידי מוחמד אומר כל הזמן דבר והיפוכו. בעיניו ״לדבר״ כמוהו להסכים לדרישות המפגינים ואם לא מדברים טבעי שיש אלימות והוא נגד אלימות.

 

מתי ואיך הגיעו חיילי הגומיה? בראשם קצין צרפתי נוצרי, ביחד שנים־עשר גברתנים, טורבנים על ראשם. הם מתארגנים ליד המשאבה, שקועים בים הזכוכית, קסדות, מגן,כידונים ומקלעים, ומסתדרים לרוחב. עוד מעט יחשיך. אני בעמדת תצפית מצוינת. לחיילי יחידת הגומיה ולסנגלים תדמית מפחידה. לדברי מוסא אלה הם לוחמים נועזים המשספים את גרונו של האויב ומי שפחות מזה ביתר מהירות ואדישות מאשר הרב השוחט תרנגול. ורק הם כמוסלמים יודעים איך לדבר עם מוסלמי מתפרע, ולא החיילים הצרפתים הנוצרים עם חוקי המוסר שלהם. המפגינים שולחים לעבר החיילים יד קפוצה מלווה בתנועה מגונה. כל הכבוד לאומץ לבם. אנשים חסרי מגן העומדים מול הכידונים השלופים של הגומיה חייבים להיות צודקים. אין לי מושג ברור מה מידת צדקתם. אהדתי נתונה להם. כפי שהיא נתונה להמון הצרפתי המסתער בזעם על הבסטיליה מול חיילי המלך במהפיכה הצרפתית.

 

הלילה עוטף את זירת העימות. אורות פנסי הרחוב חוזרים כסימפוניה של ניצוצות צבעוניים מים הזכוכית. צפירה ארוכה מכיוון הנמל הקרוב. קריאה לתפילה מראש צריח המסגד שבאופק. ההמון מחליט להתפזר מרצון. אט אט הוא נבלע בחזרה אל תוך שכונתו; ״בן יוסוף״ שבפיו מאבד בהדרגה את רעם זעמו. אחדים מהחיילים ניגשים למשאבה להרוות את צמאונם. בחיים זה לא כמו בסרטים. חבל. או אולי מוטב כך. לאדם הזכות והחובה להגן על עצמו כשמתנכלים לו.

 

מהו הדבר שמניע את המוסלמים להילחם בצרפתים, שהביאו אתם אור וקדמה? מה ההיגיון בדרישה להסתלקות הצרפתים? ומה ההיגיון שחיילים מוסלמים נלחמים באחיהם, אפילו אם הם משרתים בצבא הצרפתי? הם מתפללים את אותן התפילות. האם דבר כזה ייתכן בין יהודים. לעולם לא. יהודי לא ירים יד על יהודי אחר. יהודי אינו הורג את אחיו. ועוד שאלה המטרידה את כולנו. האם יש יהודים במחתרת? למוסא יש תשובה. ״למה שנילחם? המלחמה הזאת לא שייכת לנו. ובכלל מוטב שהיהודים לא יתערבו.״

 

יש יהודים במחתרת או אין? המלחמה הזאת כן או לא שייכת גם לנו? בבית־הספר היא כלל לא קיימת. בבית הספר לא קיימים מוסלמים. לא קיימת מדינה ששמה מרוקו. לא קיים נביא ששמו מוחמד. ובוודאי שלא קיימים צאצאים שלו. אלמלא השיעורים של

 

אדון צרפתי המספר לנו על מלחמות היהודים בזמנים ההם גם יהודים לא קיימים. כל האירועים החשובים בעולם התרחשו לפני או אחרי בואו של המשיח ישו הנוצרי. בבית־הספר שלנו יש רק מדינה אחת בעולם. צרפת, כל השאר אינו חשוב.

מהרחובות הצדדיים המסתעפים מרחוב ספי, במרחק שתי חנויות מלפני המשאבה מגיחים לפתע עשרות נערים חמושים בסכינים. בו בזמן מגיחה מרחוב אלפתח עוד קבוצה. החיילים הבודדים שלא הקדימו להתפנות למנוחת לוחמים פותחים באש: צרורות ארוכים, צרורות יותר קצרים. אני מתמזג עם רצפת הצריף. רעש של זכוכית הנשברת בשנית, זעקות של פצועים. השקט הפתאומי מעיק. אני לבדי בצריף, נער המבקש את קרבת אמו הזועקת מתוך החדר: ״עמרם! תענה לי! אוי לי. הרגו אותו.״

 

״אני חי! רק עוד רגע ואני בא.״ אני חייב לראות. זה הרבה יותר מרגש מהסרטים. הצצה זהירה מהרווח מהתריס. חיילים סנגלים, שקל לזהותם בגלל ניגוד הצבעים אדום שחור, מגיעים בריצה מכיוון הרזידנס. מגע היד שאני מרגיש על גבי מאיץ בי את קצב פעימות הלב. אמא גוררת אותי אל החדר. רק עוד רגע, אני חייב לראות רק עוד […] התחינות לא עזרו לי. למחרת התקרית אני רץ לקנות עיתון. הראשון שאני קונה מאז שאני יודע לקרוא. בעמוד השלישי אני נתקל בכותרת קטנה: הצבא פיזר הפגנה אלימה של מתפרעים ברחוב ספי. החיילים נאלצו לפתוח באש בגלל השעה המאוחרת. אין בידינו סיכומים על מספר הנפגעים״. ובכתבה נפרדת ״נעצר אחד ממנהיגי המרד בעיר קזבלנקה. מוסטפא בן סלים. […] ״ רגש מוזר של גאווה מצית אותי. מי מחברי יאמין לי שמוסטפא זה הוא החבר של אבא, החבר שכנראה הציל את חיינו. מההתחלה העדפתי להסתיר את החברות של אבא עם סוחר הסמים מוסטפא. שוכני המלאח אינם זקוקים לעיתון כדי לדעת מה התרחש בין חומותיו. מוסא מכנס בדחיפות אסיפת דיירים שלא מן המניין. ״ראיתם? מה שהגומיה לא הספיקו לחסל, הסנגלים טבחו ודחסו לתוך שקי יוטה ריקים שהכילו קמח.״

 

״תגיד מוסא״, שואלת אסתר, ״איך אתה מסביר שנבערים ופחדנים סידרו את הצבא. אני לא ראיתי. נורא פחדתי להסתכל. ארמנד הבן של רחל ראה את הכל.״ וכשהיא פונה אלי: ״ספר לנו עוד פעם איך זה היה״.

מוסטפא לא יכול היה לראות את אשר התרחש מחלון חדרו. כך שאינו יכול לסתור את הגירסה המנופחת שאני מספר לו. לא רק למוסא שמורה הזכות לדחוס טבוחים לתוך שקי יוטה ודווקא של קמח. גם אני נולדתי וגדלתי במלאח.

(שם, פרק 22)

 

מן הדברים הללו מתברר שהחינוך המערבי־המודרני שכי״ח העניק לתלמידיו, ושהוסיף עליו קורטוב חריף של פרו־לאומיות צרפתית, לא הוביל בהכרח להזדהות עם המתיישבים הצרפתיים. ההשפעה על הנער היהודי מהמלאח, אם היתה כזו, היתה יכולה לגרום לו להשתחרר, באופן חלקי, מהסגירות האתנית המסורתית של סביבתו היהודית ולהיפתח לבני קבוצות אתניות אחרות, ביניהן, לוחמי החופש המרוקניים, שנואי־נפשם של המתיישבים ״צרפתים ובני־בריתם. עם זאת, יש לזכור כי רגשי אהדה רגעיים שארמנד גילה כלפי לוחמי החופש המרוקנים, אינם מצביעים על הזדהות עמוקה. אדרבה, מול מלחמת דוד וגוליית ״מתנהלת לנגד עיניו הוא מזהה בקרבו קושי להזדהות עם השבאב המוסלמי. יתרה מזו, נקטעים אחרים הוא אף חושף רגשי זרות וניכור כלפי המוסלמים, רגשות שלא ניתן להפריד אותם ממורשתו היהודית־המסורתית ומהחינוך המערבי הפרו־צרפתי: "למוסלמים אנחנו "חשים בוז, מאחלים להם אסונות, ומייחסים להם טומאת גוף ונשמה, מול העליונות ״מוסרית והטוהר של היהודים. אלה הן מחשבותינו״, הוא כותב בתארו את אחת ־״תכנסויות של אנשי הבית ברחוב ספי אצל מוסא. ועוד הוא כותב: ״מתגנב ללבי חשש לטן, האם המוסלמים יודעים את רחשי לבנו כלפיהם? אם הם יודעים, לבטח לא אנו יהודי ״שכונה אמרנו להם. אין יהודי כזה שיעז להגיד למוסלמי ולו חלק מזערי מכל "הטובות״ שהוא מאחל לו. אני מתבונן בהם, במוסא ובאשתו המבוגרים יחסית, באסתר ובאמא היותר צעירות. הם משוכנעים ומשכנעים. אני רואה על פניהם אור. אור המבטא את היופי הפנימי הנשפך החוצה. זה האור שאני רואה בערב יום הכיפורים על פני ההולכים לבית הכנסת עת אנו נוהרים מיד לאחר הסעודה המפסקת לבושים בגדי לבן לבתי הכנסת הרבים שבשכונה. שדעה זו נאמר שהיהודים משולים למלאכים. כן […] אני מלאך אני יהודי״(שם, פרק 4).

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

עמוד 49

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

Langue et folklore

Bin el berrad u l-kas / ma kain bas

Entre la theiere et le verre il n'ya point de mal

بين البراض والكاس، ما كاين باس

בִּין אֵלְבֵּררָּאד אוּלְכָּאס, מָא כָּאיְיְן בָאס

 

Ida msatli sahhti/as tenfa‘ni sekkarti

Si la sante me fait defaut / a quoi peut me servir ma bourse ?

ادا مصاتلي صحتي اس تنفعني صكرتي

אִידָא מְסָאתְלִי סֵחְתִי, אַס תְנְפְעְנִי סְכָּארְתִי

 

Ila ma khdemtha /ma takelha

Si tu ne travailles pas /tu ne manges pas

الى ما خدمتها…ما تاكلها

איִלָּא מָא חְ'דְמְתְהָא, מָא תָאכְּלהָא

 

Lli ma khdem f-s-sef/f-s-setwa yakel d-d‘ef

Qui ne travaille pas en ete / mangera maigre en hiver

 

L-qraya bla sen ‘a / dai‘a

L'etude seule sans un metier est pure perte

 

Lli sab m ‘isto f-sna ‘to / iqna * belli ‘tato

Celui qui a un metier / qu’il se contente de ce qu’il lui rapporte

 

Lli khedmo iddeh /ihmaro khaddeh

Qui fait travailler ses mains /met du rose a ses joues

 

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

Une histoire de familles-Joseph Toledano-Borgel

une-histoire-fe-familles

BORGEL

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularite physique: l'uni-jambiste, textuellement l'homme du pied, equivalent du patronyme Abergel au Maroc et Bordjel en Algerie, porte par une illustre famille de Tunisie d'origine livoumaise. Autres formes: Bergel, Bordjel, Bourdjel. Au XXeme siecle nom peu repandu porte sous cette forme en Tunisie (Tunis, Sousse. Bizerte), en Algerie (Alger) et tres peu au Maroc (Tanger, Larache)

 

  1. NATHAN: Un des plus celebres rabbins de I'histoire du judaisme tunisien. Kabbaliste et decisionnaire, ne a Tunis au milieu du XVIIIeme siecle, il fut des disciples preferes de de rabbi Abraham Taieb. Intronise rabbin a 18 ans, il acceda au poste de Grand Rabbin de Tunisie a la mort de rabbi Messod Elfassi en 1774. A la fin de sa vie, il monta a Jerusalem ou il mourut en 1792 et fut enterre au Mont des Oliviers. Auteur d'un livre de commentaires tres connu des rabbins tunisiens: "Hok Natan" sur la massekha Kedachim du Talmdud de Babylone (Livoume, 1776). Il laissa deux enfants qui furent des rabbins celebres a Tunis, ainsi que leurs descendants de generation en generation.

 

  1. ELIAHOU HAY (1760-1838): Fils de rabbin Nathan. Il lui succeda a la tete du tribunal de Tunis. Auteur fecond, il publia en 1776 la premiere partie de son chef- d'oeuvre "Magudenot Natan", qu'il avait commence a ecrire a l'age de 12 ans, en meme temps que le livre de son pere "Hok Natan". Il ne devait publier le second tome qu'en 1785 grace a des dons du caid Moi'se Scemmana et du philanthrope Israel Bismuth. Il laissa cinq enfants: Nathan, Shelomo, Hahn, Yossef, Moche.

 

  1. NATHAN (1790-1874): Fils aine de rabbi Eliahou Hay. Grand rabbin de Tunise de 1866 a sa mort, il succeda a la tete du tribunal a rabbi Yeshoua Bessis. Il ne devait pas laisser de descendant.

 

  1. MOCHE: Fils de rabbi Eliahou Hay, il suivit la voie de son pere dans l'erudition. Grand negociant et philathrope, il aida a l’impression de nombreux ouvrages des rabbins tunisiens contemporains avant d’etre brutalement emporte a la fleur de l'age en 1850 dans 1'epidemie de cholera.

 

  1. YOSSEF: Fils de rabbi Eliahou Hay. Grace aux biens recus en heritage de son frere, il entretint a ses frais une grande Yechiva. Auteur du livre de commentaires, "Zeraa Yossef' (Livoume, 1859) et de "Vayikon Yossef', publie apres sa mort, a Livoume en 1862.

 

  1. ELIAHOU HAY: Fils de rabbi Moche. Grand rabbin et dernier Caid des Juifs de Tunisie, il succeda en 1885 a rabbi David Benattar. Il fut en 1878 parmi les signataires de 1'accord avec l'Alliance Israelite Universelle pour 1'ouverture de son reseau d'ecoles en Tunisie et en premier lieu a Tunis. Il nia l'autonomie de la communaute portugaise et tenta de rogner dans ses prerogatives en particulier dans la direction de la Caisse commune de bienfaisance imposee par les autorites en 1888, en les accusant de manquer de fidelite a la France et de garder leur fidelite a l'ltalie. Mais les autorites du Protectorat francais se prononcerent en faveur du statu-quo prevoyant la direction commune de la caisse par un comite mixte – six Twansa et 3 Grana ־ et la division des recettes 85 % pour les Twansa et 15% pour les Livoumais. A la suite de cette querelle les autorites francaises devaient, a la mort de rabbi Eliahou, en 1898, supprimer le poste de Caid (obligatoirement de la communaute des Twansa) n'ayant plus besoin de cet intermediaire dans leurs relations avec la communaute juive.

 

EMILE: Joumaliste et publiciste a Tunis Il dirigea en collaboration avec Victor Netaf et Jacques Abitbol "La Revue Israelite de Tunisie", revue mensuelle illustree de vulgarisation juive et de propagande sioniste qui parut a Tunis entre 1922 et 1924.

 

MOISE: Administrateur et homme-d'affaires. Apres une carriere dans la tresorerie Generate, il se convertit dans les asurances. Chef de la communaute de Tunis au cours des annees dramatiques de la guerre et du regime de Vichy. Par decret special du bey, il fut avec le docteur Nataf le seul juif tunisien exempte de application du Statut des Juifs, ecartant les Juifs de la vie publique et economique. le Resident General, ramiral Esteva, le nomma President de la commission Provisoire d'Administration de la communaute apres la dispersion en fin 1939 du Comite elu dit des Douze. Arrete par les S.S, avec un certain nombre d'autres personnalites de la communaute, le 23 Novembre 1942, il fut libere une semaine plus tard, sur l'intervention du Resident General, l'amiral Esteve et des notables de la communaute musulmane. Il fut alors requis de se presenter deux fois par jour a la Kommandantur pour y prendre les instructions concemant la population juive: requistions, travail force, amendes. Il tenta en vain d'obtenir l'intervention du Resident General pour moderer les exigences allemandes, mais ce dernier conseilla aux dirigeants de la communaute d'obeir aux occupants tout-puissants dans l'attente de jours meilleurs. Pendant les six mois de l'occupation allemande, il maintint le contact avec les chefs de la Guestapo dans l'espoir de reduire ainsi les souffrances de la communaute. Quand dans la premiere semaine de mai 1943 les Allies parvinrent aux abords de Tunis, les Allemands projeterent de l'arreter comme otage. Averti a temps par ses amis musulmans, ils lui proposerent de le cacher dans la medina, mais il n'eut ni le temps ni le besoin de le faire tant fut rapide la retraite des troupes allemandes poursuivies par les Anglais et les forces de la France Libre. Sa gestion pendant l'occupation allemande suscita de nombreuses critiques comme ecrit Paul Sebag: "On s'est demande si le Comite d'Adminsitration n'a pas joue un role analogue a celui des conseils juifs ou "judenrat", institues dans tous les pays occupes par les Allemands ou ils ont force des Juifs a executer des mesures contre des Juifs”. Pour lui, les dirigeants juifs n'avaient pas d'autre choix et au total son action a abouti a alleger les epreuves de la communaute, car s'il avait refuse de collaborer, les Allemands laisses a eux- memes se seraient conduits avec encore plus de brutalite. Pour justifier son action aux yeux de lliistoire, son fils, Robert, publia ses memoires sous le titre "Etoile jaune et Croix Gamrnee" (Tunis, 1944), en reponse au livre de Paul Ghez "Six mois sous la botte" (Tunis, 1943).

Une histoire de familles-Joseph Toledano-Borgel

Page 267

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Lekdim- Soussou Amouchi

debdou-1-090

La famille Lekdim

La famille Lekdim a comme ancetres : Avraham, Chmouel et Jeanne.

Rabbi Avraham Benhamou (surnomme Lekdim)

II fut un doyen sage et pondere, devoue et austere. II gagna dignement sa vie et n'oublia jamais les pauvres. Ses enfants sc nomment:

Itshac          2

Moche         3

Chmouel     4

Yossef        5

Saouda       –

Myriam       –

Esther         ־

Aouicba      ־־

 

Rabbi Chmouel Benhamou Lekdim

Malgre son dur labeur et ses preoccupations, cette personne assista regulierement aux offices religieux. Ses filles sc nomment:

Stira  ־

Aouicha     

 

Autres ancetres : Yossef, Saida, Mrima.

 

Rabbi Yossef Benhamou Lekdim

Cet etre acquit sa vie durant une bonne reputation. On le dit intelligent, comprehensif et prudent dans ses decisions. II fut un homme fervent et bien intentionne Le nom de ses enfants est:

Chimon       ;         1

Aouicha     

Stira 

 

Rabbi Chimon Benhamou Lekdim

Ce rabbin fut un homme dont le devouement et modestie susciterent aupres de ses amis la plus grande admiration. II enseigna la Torah aux jeunes Juifs. Sa fille se nomme :

Louiha

La famille Soussou Amouchi

On connait Yossef Stira (surnomme Soussou Amouchi).

-1 –

Rabbi Yossef Benhamou (surnomme Soussou Amouchi)

Cc fut une personne d’une tres grande observance. Ni la subsistance, ni les vicissitudes de la vie ne lui enleverent sa gentillesse et sa prodigalite. Ses enfants se nomment:

Avraham    2

Chlomo       3

Saida ־־

 

Rabbi Avraham Benhamou Soussou Amouchi

Ce fut un homme de coeur et d’esprit. II n’a pas laisse de progeniture.

 

Rabbi Chlomo Benhamou Soussou Amouchi

Cet etre fut la discretion en personne. S'il voue un culte ardent a l'Eternel, il le fait avec grande modestie et beaucoup de tact. Sa fille se nomme :

Louiha        ־־

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Lekdim- Soussou Amouchi

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  

רשימת הנושאים באתר