ארכיון יומי: 31 במרץ 2021


חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965

אנוסים בדין האינקויזיציה

ד. התביעה ושיטתה

בהופעתו של התובע נקבעת מידת הדין במשפט האינקויזיציה. הסדר שבו מונה התובע את מעשי הנאשם לפי חשיבותם והדרך שבה הוא מתאר את מעשיו, שעליהם יצא להתריע ולדרוש שיהא נידון ככופר ומין, קבעו במידה מכרעת את פסק־הדין. והגם שדבריו היו מבוססים, כפי שראינו לעיל, על עדויות שתכנן היה ידוע לשופטי האינקויזיציה, הנה כל עוד לא הוגשה טענתו הראשונה של התובע, שבדעתו לתבוע לדין את מי שעתיד להיות נאשם על־ידיו בכפירה, לא פתחו אלה במשפט כלשהו. בדרכו שלו בתביעה הוא מַתְוֵה את דרך המשפט, על אף העובדה שבעצם כוונת קיום המשפט מטעם האינקויזיציה היה משום סיוע מראש למי שפועל לביעורה של הכפירה. ואם מיצגת האינקויזיציה את רעיון ביעור הכפירה, הרי שהתובע הוא הנציג הפועל משמה להעלאת נושאי הכפירה לדיון בבית הדין של האינקויזיציה. הוא הפונקציונר היוצא מטעמו של בית הדין לעשות את שליחותו המעשית-הוכחת קיומה של הכפירה בנאשם על־ידיו. בכל־זאת נמצא שגם לדרכו נקבעו כל מיני סייגים. מסתבר שסייגים אלה נועדו להעלות את טענת ההאשמה לדרגה של הוכחה אוביקטיבית כלשהי לאמיתות טענותיהם של מיסדי האינקויזיציה הלאומית בספרד שפשתה בה הכפירה היהודית ויש צורך במוסד מיוחד כדי לבערה. נראה כאילו אמרו הללו, שהכפירה תהא מוכחת מעצמה אף אם נקבע סייגים לדרכו של התובע בתביעתו. מעשיהם של האנוסים הם שיוכיחו את צדקת דרכה שלה.

הערת המחבר: תפקיד התובע לא היה קיים בבית־־הדין של האינקויזיציה האפיפיורית בימי־הבינים. האינקויזיטור הוא גם חוקר, גם תובע וגם שופט כאחד. מינויו של התובע הוא איפוא הידוש לגבי בית־דינה של האינקויזיציה הלאומית־הספרדית.ע"כ

 

כבר בהופעתו הראשונה, שבה הודיע התובע כי בכוונתו להגיש כתב־תביעה ולהאשים פלוני במעשי־כפירה, חייב היה להביא לפחות עדות אחת מהימנה, או להביא הוכחה מספר־העדויות, שיש בה כדי לשמש הוכחה מבוססת לתביעה שהוא עתיד להגישה. באותו מעמד אף הוכיח בעזרת עדים את עובדת בריחתו של הנאשם למקום שאין ידו של בית־הדין משגת אותו. למעשה די היה בעדות כזו כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם, שכן לולא היה אשם לא היה הולך ממקומו. נראה כאילו סלולה היתה דרכו של התובע בתביעתו, ואף־על־פי־כן צריך היה להביא את הוכחותיו להרשעת הנאשם הבורח.

 

בהופעתו השניה הגיש התובע את כתב־התביעה, שהיה כאמור מבוסס על דבריהם של עדים שהעידו במישרין לפני חוקרי האינקויזיציה בתקופת־החסד, או שיצאו ואספו פרטים עליו בעקיפין מעדויות שנאמרו על אחרים, או שנתבסם על הודעתו־וידויו של הנאשם בתקופת החסד או לאחריה, במקרה שבית־הדין החליט להעמידו לדין משום שחשדו בו שוידויו לא היה שלם. יש ונמצא שהתביעה נתבססה על עדות ווידוי כאחד. והגם שכל הדברים הללו הועלו לפני השופטים־החוקרים ונרשמו בספר־העדויות של בית הדין, הדעת נותנת שהיו לתובע לעתים מקורות־אינפורמציה נוספים על הנאשם, טיבו, מעמדו ודרכו בחיים. בכמה פסקי־דין וכתבי־האשמה נמצא לעתים תוספות של תיאורי מעשים ומצוות שקוימו בידי נתבעים לדין, והללו מלמדים שהיו לו מקורות־אינפורמציה שבעזרתם הגיע לידי הערכת טיבו של הנאשם. אך מסתבר שלא הוא עסק באיסופה. הדעת נותנת שהעוסקים בחקירה המוקדמת מטעם בית־הדין הם שסיפקו לו את האינפורמציה הדרושה לו לעריכת התביעה. מערכת החקירה והתביעה הן יחידת־פעולה אחת, והללו הן שהעריכו את מעשיו של מי שעתיד להיתבע לדין, נועצו באסיסור (אם נצטרכו לו)! מערכת־ החקירה היא שסיפקה לתובע את הערכת רקע מעשיו של הנתבע לדין, קשרי משפחתו ומגעיו בעירו ומחוצה לה.

 

בשעה שבית־הדין ישב בסיאודד ריאל שימש כתובע פרנאן רודריגם דיל בארקו, ואילו בשעה שעבר בית־הדין לטולידו הואשמו הנתבעים לדין מסיאודד ריאל על־ ידי כמה תובעים. בטולידו נעשה פרנאן רודריגס אחד האינקויזיטורים השופטים, והוא מן החשובים שבהם. אין ספק שהוא מעמודי־התווך של מערכת האינקויזיציה בקסטיליה ואיש־אמונם של המלכים הקתוליים, היה קנוניקום בגרנדה ושימש קפליאן למלך ולמלכה. כל משפטי האינקויזיציה שנערכו בסיאודד ריאל נטבעו בחותם פעולתו האישית, והדעת נותנת ששימש גם מורם ומדריכם של אלה שפעלו בימיו בטולידו.

משבאים אנו לבחון את שיטתו של תובע זה, כפי שפעל במשפטי סיאודד ריאל, יסתמן לנו קוו הברור, היוצא לא רק מגישתו שלו! יסתמנו לנו ככל הנראה גם אותן הוראות שניתנו מאת הסופרימה בכל הנוגע לצורתו ולדרכי הגשתו של כתב־התביעה. אך נראה שיש להדגיש שבדרכו שלו, ומשום שפעל בשנותיה הראשונות של האינקויזיציה, הוא איפוא ממעצבי דמותה של התביעה בכללה כפי שמצאה את ביטויה במשפטים בהם שימש תובע. מכתבי־ר,תביעה שהגיעו לידינו אנו למדים על מבנה קבוע ועומד, המורה על שיטה קבועה בדרכה של התביעה. שיטה זו ודאי שהיא תוצאה של נסיון רב־שנים בתביעות אינקויזיטוריות מימי־הבינים ושל מערך הדין הכללי שנהוג היה בספרד ושהועבר למסגרת האינקוויזיציה.

 

על־פי שיטתו העריך התובע תהילה את גודל המעשה הרע שנעשה בניצול שהאנוס המתיהד ניצל את הפרירוגטיבות שבאו לו בתוקף היותו נוצרי. בטענה זו ביקש להצביע על ניצול האמון שרוחשים לכל נוצרי באשר הוא נוצרי. האנוס שנתיהד בגד באמון שניתן לו! הוא בגד בדתו, וכיון שנתקיימה זהות־תפיסה בין הדת והמדינה, הרי שגם בה בגד. כבר צוין לעיל שבפעלה צירפה האינקויזיציה את המעשה מן הבחינה הדתית ומן הבחינה הציבורית־הפוליטית. התביעה היא שיצגה בטענותיה ובתביעתה את דרכה של האינקויזיציה, ועל־פי דרכה זו דנה את הנתבעים על־ידיח לדין. רק לאחר שהעלה התובע את טענת הבגידה באמון ואת העובדה שהאנוס הנתבע היה מאחז עינים כנוצרי, יצא למנות את מנין העבירות שעבר הנתבע לדין. תחילה מנה את המצוות היהודיות ודיני תורת משה ומנהגי ישראל, כפי שנתקיימו בידי הנאשם, ורק אחר־כך מנה את העבירות שעבר הנאשם כנוצרי בנצרות. כלומר, מנין העבירות כפול, והוא מורכב מקיום מצוות ישראל ומעבירות שעבר בנצרות, שאותה חייב היה לשמור ולקיים בה את דיניה וחוקיה, והנה הוא לא רק מתיהד אלא גם עבריין במסגרת הכנסיה. הוה אומר: אם על עבירות בנצרות זכה בשעתו לכפרת עוונות, הנה אלה המנויות עתה בכתב־התביעה הן מיוחדות במינן ורק בית־דין של אינקויזיציה רשאי לדון בטיבן. על התיהדות שום כומר־וידוי אין בכוחו לכפר. אלא שבמעמד הדין העלה התובע את העובדות שבעבירות בלבד, כנראה על שום המגבלה החיצונית-החובה לספק לנאשם ולסניגורו חעתק של כתב־התביעה והחשש שמא יתגלו לנאשם העדים שהעידו נגדו. מכאן שיש להבדיל בכתב־התביעה בין החלק הראשון שנועד בעצם לשופטים, והוא הביסוס התיאולוגי לתביעה, ובין החלק השני, שאמנם גם בכוונתו מיועד היה לשופטים, אלא שעליו בלבד נסב הדיון בין הצדדים: התביעה והסניגוריה. ורק לאחר המנין הכפול של המצוות היהודיות והעבירות בנצרות ביקש התובע להטיל עונש על הנאשם.[ לאחר ההופעה הראשונה, כשהעלה את טענת הכפירה ואת כוונתו להאשים את הנאשם, ביקש כידוע את מאסרו של הנאשם ועריכת אינונטר של רכושו. עיין לעיל בפרק על הפרוצידודה.] בקשתו לעונש היתה אחת, ועוד נשוב לענין זה. אלא שלבקשתו זו הוסיף בקשה ל-citatio לבורח, שיופיע וישיב על האשמה, ולבניו שיבואו ויגנו על אביהם או אמם. והוא הדין גם לגבי יורשיו של נפטר, אשר ביקש שעצמותיו יוצאו מקברן ויישרפו בפומבי באוטו־די־פי.

 

דרכה של התביעה היא שחייבה את התובע להוסיף כמה הודעות לאחר הגשת כתב־התביעה. בראשונה שבהן אמר, שאם יהיה בידו חומר מרשיע נוסף יביא אותו לפני בית־הדין. כן יביא את שאר טענות התביעה שבפיו להוכחת האשמה בבוא השעה המתאימה במהלך המשפט. הודעה מיוחדת נוספת היתה מובאת מצדו אם הנאשם התודה בתקופת־החסד ווידוין נראה בעיני התביעה תחילה כוידוי לא שלם והתובע התכוון להוכיח זאת. ואם לא התודה בתקופה זו כלל, טען התובע שהנאשם לא ניצל כראוי את תקופת־החסד, כלומר שלא נזקק למידת הרחמים של האינקויזיציה כדי לזכות בכפרת עוונות, משמע שרימה את העושים למען האמונה והשתמט מן הוידוי. רצה לומר, שעל יסוד דבריו אלה אין שום אחיזה למידת רחמים כלפי הנאשם. ועל אף העובדה שביקש את הטלת הענשים שלהם ראוי הנאשם, ביקש במיוחד מתן דין־צדק.[ הביטוי הוא complimento de justicia.]

 

אבל החשובה שבהצהרות התובע נוספה רק לאהד שהאינקוזיציה קנתה נסיון בפעולתה. הדעת נותנת שנשמעו טענות נגד התביעה כי פעלה מתוך שנאה ויצר־נקמה כלפי נאשמים מסוימים. לכן הודיע התובע ונשבע שאין תביעתו מוגשת מתוך שנאה. ואם הנאשם נעדר מן הדין, הוסיף התובע שהיה תובעו לדין אפילו היה נוכח. והוא סיים ואמר שהתביעה מוגשת על־ידיו על סמך אינפורמציה נכונה שבידו. נראה שכיון שנעדרה הודעה זו במשפטי סיאודד ריאל הראשונים, שנערכו ב־1483, ניתנה לו לתובע הוראה שעליו למסור הצהרה זו על יסוד החלטת כינוס האינקויזיטורים בקיץ .1484

 

אם נראה את דרכה של התביעה באורה של הסניגוריה יסתבר לנו שבה בשעה שלרשותו של התובע עמד מנגנון שלם קודם לדין ובזמן הדין, הנה לא עמדו לסניגור אלא לטראדוֹ אחד או שנים, וגם זה רק מיום המינוי; הנאשם ובני־משפחתו-על־פי רוב גיששו באפלה למצוא דרך של הגנה מתוך מסכת התביעה. מראש כאילו נראה נצחונו של התובע. אלא שנוכח דרכה של ההגנה ושיטת התגוננותו של הנאשם עצמו אנוס היה גם התובע לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הבטחת נצחונו במערכת הדין. הוא הבטיח לעצמו נצחון זה בעזרתם של עדים שלא הרבה לברר טיבם, והנה דוקא בעדים נמצא לעתים יסודות של אותה נקמנות שהתובע יצא להכחיש אותה בהצהרתו לפני בית־הדין. ואם הוכחה שנאה מצד עדים לנאשם, פישפשה האינקויזיציה בטיב העדים ועדותם. מכאן שיש לנתק את הצהרתו, שהגיש את תביעתו לא מתוך יצר של נקמה ושנאה אישית, מן העדים ומעדותם. הצהרתו היא, לכל הדעות, הצהרה אישית שאין לה כל קשר לעדות ולעדים.

בעדויות מאוחרות שגבתה האינקויזיציה (במאה הט״ז) נדרשה הצהרה מן העדים שאין הם מעידים מתוך שנאה לנאשם. ודאי כדי להקדים טענה של הסניגוריה. ועיין על כך בפרק על העדות והעדים.

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –

עמוד 124

פעמים 49 – 500 שנה לגירוש יהודים מספרד-מכון יד בן צבי-קינה לא ידועה-אברהם דוד

קינה לא ידועה על גירוש ספרד

אברהם דוד

חורבנן של קהילות ישראל בחצי־האי האיברי, עם גירושם של יהודי ספרד בשנת רנ״ב והאונס ההמוני שנכפה על היהודים בפורטוגאל בשנת רנ״ז, היו לו ביטויים, אמנם מועטים, ביצירות שכתבו המגורשים או צאצאיהם. הגירוש, כפיית השמד, הבריחה, הנדודים בחיפוש אחר ארץ מקלט — תוארו ביצירות מסוגים שונים: פרקים קצרים שנכללו בחיבורים היסטוריוגראפיים מקיפים, זכרונות אישיים ששולבו בחיבורי עיון, פרשנות ודרש וכרוניקות קצרות.  מחברים אלה ביקשו משמעות מיוחדת לאותה פורענות. היו מהם שנתפסו ליאוש, לתסכול ולמרירות,  ומאידך, אחרים ביקשו למצוא פורקן ונחמה בתקוות משיחיות.

מפתיעה ההשתקפות המועטה של המאורעות הללו בדברי־שיר של בני הדור. לשם השוואה, בעוד שעל הרדיפות  נגד יהודי ספרד בשנת קנ״א (1391), שודאי נפלו בחומרתן מאלו של סוף המאה הט״ו, ידועות לנו כעשרים קינות, הרי על פורענויות רנ״ב ורנ״ז פורסמו עד כה שבע קינות בלבד: חמש על הגירוש מספרד, ושתיים (האחרונות ברשימה) על השמד בפורטוגאל. ואלו הן:

(א)מאת שלמה בן שמואל ספרדי, פותחת: על שבר בת עמי אדברה.

(ב) מאת ר׳ אברהם אבן בקראט, פותחת: אקבץ בנודי / דמעות בנאדי / וקנא רב נאדי / יבוקע בהרה. קינה אנונימית, פותחת: ארץ ספרד תני חשבון יהודים אשר היו בתוכך ולא נראו כמרעיתם.9

(ג)קינה אנונימית, שנכתבה לרגל כיבוש אוראן(Oran) (אלז׳יריה) בידי הספרדים בשנת רס״ט (1509), הפותחת: אקונן במר ואתבונן / עד כלות בדמעות עיני. בקינה משולבות כמה שורות על הגירוש מספרד ואיזכור מאורעות פורטוגאל:  ובזכרי קהלות אראגון / וקשטיליא ואנשי ספרד / בעת גברה יד צר וגרש / אותם וגאונם הורד […]

(ד)קינה, הפותחת: אבינו הגמול הזה קוינו,“ מעין ויכוח בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שככל הנראה מחברה הוא מאיר די וידאש,  בנוסחים אחדים שלה נכלל בית המזכיר את הגירוש:  יצאו אחיכם גרושים / משיריץ ומשבילייא / ראיתי כי ערפם קשים / הבאתי גרוש קאשסילייא ]…]

(ה)תלונה על הזמן להחכם דון יהודה אברבנאל זלה״ה יספר בה את כל התלאות המוצאות אותו מיום היותו וטלטולו וגרוש בנו הגדול וצואתו אליו׳, פותחת: זמן הכה בחץ שנון לבבי.

(ו) ׳קינה אשר קונן החכם המעולה דון דוד בלמו״ה יוסף ן׳ יחייא זלה״ה על הגרוש והשמד ממלכות פורטוגאל שנת הרנ״ז ליצירה׳, פותחת: אעורר יגונים / ואפליג בקינים / ואבחר יענים / ותנים לחברה.

מצינו בגניזה הקאהירית שתי קינות נוספות המתייחסות לגירוש.

(א)באוסף מוצרי(סר׳ ב׳ 516 viii, 162 (P — שרידיהן של לפחות שלוש קינות,  מתוכן שתיים קשורות לגירוש ספרד: האחת — קינה הפותחת: [אבינו הגמול הזה קיוינו[ היא הקינה שצוינה לעיל (סעיף ה). שרדו ממנה אך כמה בתים בשינויי נוסח משני הנוסחים הנדפסים, ראה לעיל, ונכלל בה גם הבית המתייחס לגירוש ספרד. השניה — פותחת: מה זאת עשה אלהים לנו, ממנה שרדה הפתיחה וחלק מהבית הראשון, זו הקינה אשר נוסח אחר שלה, עם שינויים, מובאת במלואה להלן. (p באוסף גאסטר שבספרית ג׳ון ריילנדס במאנצ׳סטר 8149 B שרד קטע קטן הכולל שריד מקינה, אשר ככל הנראה היא קשורה לגירוש, שכן נרמז בה על בריחה אל ׳מקום מדבר וציה׳ מ׳קשטילייה יצאתי כשאיה׳.

(ג) באוסף אדלר שבבית־המדרש לרבנים בניו־יורק 2693,5 ena נמצאת כשלימות ה׳קינה על שמד קשתילה׳, והיא היא הקינה הפותחת: מה זאת עשה אלהים לנו, שראשיתה שרד בקטע שבאוסף מוצרי הנ״ל. על־פי האקרוסטיכון נראה ששם המחבר הוא ׳מאיר הינוא׳. זוהי קינה בלתי שקולה, כוללת תשעה בתים מחורזים, והשורה האחרונה בכל בית מסתיימת בצורה ׳נו׳.

מחבר הקינה נמנה עם המגורשים מספרד שהגיעו לפורטוגאל, והוא רומז לאירועים טראומאתיים שעברו על המגורשים בפורטוגאל בשנת רנ״ג, שאותם הוא ככל הנראה חוה על בשרו(שורות 24-23) : ׳הלכנו למלכות פורטוגאל / נדדנו ממעגל למעגל / גם שם עלינו נתגלגל׳ (שורות 21-19).

הערת המחבר: חואן השני מלך פורטוגאל הסכים לקבל מגורשים מספרד לשהות זמנית בלבד, ובתנאים מסויימים, שתוך שמונה חודשים יעזבו היהודים את ארצו. אולם זמן־מה לאחר בואם לממלכתו,

החל המלך לרודפם באכזריות יתירה — ראה: פרו־טאבארס, לפי מפתח(חלק שני), ערך: Joao II. דיון מסכם — ראה: קייזרלינג, עמ׳ 118-108; דוד, גדליה, עמ׳ 113-109, 323-317. ע"כ

בקינה זו מקופלות כמה משמעויות היסטוריות חשובות, הראויות לתשומת־לב.

בעוד שרבים מבני דור הגירוש מעלים בכתביהם התרשמויות וחוויות קשות ממאורעות הגירוש ותוצאותיו, כגון: תלאותיהם בים וביבשה בדרכם למצוא מקום מקלט, אובדן מטה לחמם, התנתקותם מבני המשפחה ועוד, לצד ביטויי יאוש ותקוה, המחבר התרשם במיוחד מנגע ההמרה ההמונית שפשה בחברה היהודית משהוצאה פקודת הגירוש ב־31 במארס 1492 . לכך גם הצטרפו לחצים מחוגי השליטים שביקשו עוד ברגע האחרון למנוע פגיעה מוחלטת בכלכלת הכתר עם עזיבת היהודים, ומכאן מובנת הכותרת שנתן לקינה: ׳קינה על שמד קשתילה׳, או כדבריו: ׳מיום ברא אלהים אדם / שמד גדול כזה לא קדם / על היהודים לאבדם׳(שורות 5-3). עדות מפורשת, שהיא נדירה במקורות בני הדור, להמרה ההמונית שנתלוותה לגירוש ספרד מובאת על־ידי ר׳ אברהם מטרוטיאל, בהשלמה ל׳ספר הקבלה/ בדבריו על הגירוש:

ורוב היהודים וגדוליהם ושופטיהם ישבו בביתם והמירו דתם בדת אלהי נכר הארץ ויעזבו מקור מים חיים ומלך עולם ויעבדו אלהים אחרים אשר לא ידעום ולא חלק להם עץ ואבן לא ירעו ולא ישחיתו ולא ייטבו, ובראשם המון האפיקורסים הרב דון אברהם שניאור רב קהלת ספרד הוא ובניו וכל אשר לו  וכאלה לאלפים ולרבבות ימחו מספר חיים שחטאו והחטיאו את הרבים, לפי שעיני הרבים תלויים עליהם.

נוסף לגירוש ספרד, מזכיר מחבר הקינה את גירוש ׳שזליה׳ (שורה 8), היא סיציליה, שהיתה באותה עת תחת שלטון הכתר של אראגון, היהודים גורשו מסיציליה ב־18 ביוני 1492.

מחבר הקינה רומז ככל הנראה לגזרות קשות שנגזרו על־ידי מלך פורטוגאל חואן השני בשנת רנ״ג (1493), לאחר בוא המגורשים מספרד. כלשונו: ׳ולקחו מחמד עינינו / ובתי כניסיות וספרינו / ובנים אשר טפחנו׳(שורות 34-32). כלומר: החרמת בתי כנסיות וספרים  וחטיפת ילדים והגלייתם לארץ גזרה לאי ׳טומי׳(Sao Thome) שבמערב אפריקה. להלן הקינה במילואה:

קינה על שמד קשתיליה

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

מִיּוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם

שְׁמָד גָּדוֹל כָּזֶה לֹא קָדַם

עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם

אַיֵּה הַצּוּר מֵאָז גָּאַלְנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

 

אַיֵּה קְהִלּוֹת קִשְׁתִּילֶיהָ

וְאָרָגוֹן עִם שְׁזִּילִיָיה

אֲשֶׁר הִפִּיל אוֹתָם יָהּ

לִפְנֵי צַר אֲשֶׁר כִּלָּנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

 

יִחַלְנוּ מוֹשִׁיעַ וְגוֹאֵל

שַׁבְתַ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְנֶהְפַּךְ מַ[חֲנֵ]ה יִשְׂרָאֵל

וּמִמּוֹשְׁבוֹתֵינוּ הִגְלַנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

רֹב קְהִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת

יְשִׁיבוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת

הָיוּ לְאוֹיְבֵינוּ יְרוּשׁוֹת

וְשָׁדַי מְאֹד הִבְהִילָנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

הָלַכְנוּ לְמַלְכוּת פּוֹרְטוּגָאל

נָדַדְנוּ מִמַּעְגָּל לְמַעְגָּל

גַּם שָׁם עָלֵינוּ נִתְגַּלְגַּל

מִי יִתֵּן עוֹד וָמַתְנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

יָצְאוּ אַחֵינוּ גְּרוּשִׁים

בַּחוּרִים זְקֵנִים וִישִׁישִׁים

וְגָזְרוּ גְּזֵרוֹת קָשִׁים

עַד אֲשֶׁר מְאֹד הֲדִימָּנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

 

נִבְהַלְנוּ מֵרֹב יְשׁוּעוֹת

כָּל הַיּוֹם רַבּוֹת וְרָ[עוֹ]ת

וְרֹב חֲרָדוֹת וּזְוָועוֹת

וּמְרוֹרוֹת שָׂבַעְנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

וַיַּרְחִיבוּ פִּיהֶם עָלֵינוּ

וְלָקְחוּ מַחְמָד עֵינֵינוּ

וּבָתֵּי כְּנִסִּיּוֹת וּסְפָרֵינוּ

וּבָנִים אֲשֶׁר טִפַּחְנוּ

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

אָנָּא אַל שׁוֹכֵן מְרוֹמִי[ם]

שְׁלַח נֶחָמָה לַהֲלוּמִים

קַבֵּץ נִדְחִים בָּעַמִּים

נִפְלָאוֹת עֲשֵׂה עִמָּנוּ…

 

מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ

הֵן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ

 

פעמים 49 – 500 שנה לגירוש יהודים מספרד-מכון יד בן צבי

קינה לא ידועה על גירוש ספרד

אברהם דוד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר