ארכיון יומי: 8 במרץ 2021


הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

להלן פרטים על החכמים המרכזיים בתעודה זו:

רבי יעקב בה״ר משה טולידאנו ז״ל, הידוע בשם המהרי״ט, הוא נולד בשנת ת״ן (1690), היה תלמיד מובהק לרבי משה בירדוגו הידוע בשם הרב המשבי״ר. והיה בן אחותו של רבי חביב טולידאנו. הוא היה תלמודי והיה שקוד על תלמודו ללא לאות, ואפילו יום אחד הוא לא ביטל עיסוקו בתלמוד. הוא סיים את התלמוד ששה פעמים. בשנת הת״ץ (1730) התמנה לדיין בבית דינו של רבו. כשנפטר המשבי״ר התמנה רבי משה אדהאן לאב״ד, לאחר פטירת רבי משה, התמנה רבי חיים טולידאנו לאב״ד. ועם פטירת רבי חיים, התמנה אחיו רבי יעקב לאב״ד, משנת התק״י(1750) עד אייר תקל״א (1771) שבה הוא נפטר. רבי יעקב היה המוליך והמביא בכל ענייני העיר מכנס. רבי יעקב היה עומד על דעתו גם לפני גדולים, ודומה שהנהיג משרתו ברמה, ודברים אלו עוררו סביבו מחלוקות. אחת מהן המתוארת כאן לראשונה. רבי יעקב היה יוצר פורה וחיבר ספרים מקיפים בתחומים שונים: 'אהל יעקב' ג"כ (ירושלים תשנ״ז), ביאור על רש״י והרא״ם על התורה; חיבר חידושים על רוב התלמוד (לעשרים וחמישה מסכתות) פורסמו מהם ג' כרכים בשם 'ברית יעקב' (ירושלים תשנ״ז); נותרו בכתבי יד 'רוח יעקב' דרושים; חיבור על ד' חלקי שו״ע; חיבור על אגדות הש״ס, ושו״ת. הוא כתב הערות לחיבורי המשבי״ר, דרשות וחידושי ש״ס.

הרה״ג חיים בה״ר יהודה טולידאנו דמן סאלי זצ״ל, תלמיד מר״ן המשבי״ר, נולד בערך בשנת ת״ס ונלב״ע בי״א שבט התקמ״ג(1700-1783). בשנת תק״ט מצאנוהו חתום עם חכמי הדור. כמה הערות בערך ממנו נדפסו בראש משביר – חידושי ש״ס. בשנת התק״י עבר לסאלי וכיהן שם בדיינות מעל לשלשים שנה, בענוותנותו ונדיבות לבו היה רצוי לכל בני קהילתו. חיבר שו״ת מהרח״ט דמן סאלי, ליקוטי דינים, דרושים וקינות, גם 'קונטרס הנפטרים' הכולל שמות ותאריכי פטירותיהם של רבני המערב משנת הדע״ת עד התקל״ג(1714-1773). ולעת עתה לא פורסם כלום מיצירתו.

התעודה היא בכתב ידו של רבי חיים וחתום עליה. בקיפולי המכתב חלו קרעים וחסרו מלים אותן סיננו בסוגריים רבועים.

התעודה

ארזי הלבנון, השרידים אשר ה' קורא, שלומי אמוני ישי, הדיינים המצויינים כהה״ר שאול בן דנאן נר״ו וכהה״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכהה״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכהה״ר מתתיה סירירו נר״ו ישמרם השומר אמת לעולם, אכי״ר.

אחר ההתפקדות בשלום מעכ״ת שירבה ויגדל, אכי״ר.

היתה זאת מצאתי על אודות חאליווא, אשר הסית והדיח ברוב פית[ויו] והדחותיו לכל הנלוים אליו חיללו שמו ית' ברבים, בהוסדם יחד על משי״ח[מורינו שיחיה.והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל״ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בָּנִים לֹא־אֵמֻון בָּם. והם חושבים שבזה יתמעט ח״ו כבוד הרב ויגדל כבודם, ותהי להיפך דאדרבה ירד כבודם עד עפר, דאם בארזים וכו'.

ואומר אני דאם אלו יועילו מעשיהם והעלימו עין מעלבון זה, חוששני דגם על דפני לבו יעבור כוס זה ח״ו, שמהם יראו אחרים ולמדו גם הם להתקומם נגד רבותיהם יש״ץ. ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את הי ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל, אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-] האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא שנהג נשיאותו בימי מוריי הרב מוהריב״ע [ומורי,] הרב יעב״ץ חלקם בחיים, ודן לפני מורי הרב המשבי״ר זלה״ה, והיה דן עם מהר״ם אדהאן זלה״ה, לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי, לדחות מעל פניהם דברי המסית שהלך למחניכם הק', ופרע שכירות אדם ובהמה ממעות אשיזא, [מס פנימי שהקהילה גובה ממכירת בשר].

אשר הם מקובצים ממעות עניים ויתו'[מים] ואלמנות. והיה לכם להפוך שליתו על פניו ולוי[מר] לו יפה שתיקה לחכמים, דודאי רב העיר אלולי שנתברר לו יצתה טריפה מידם לא אסר הכלים.

ובפרט שאותו מנהיג שנגררו אחריו השוחטים החדשים אע"פ שאיני מכירו, שמעתי דיבת רבים במחנינו זה אומרים, שיצא עליו ש״ר[שם רע] בקלא דלא פסיק שבא על חותנתו חמ״ה.[ חוץ מן הכבוד. חותנתו = חמותו]. וקורא אני עליהם כד רגיז רעיא על ענא עביד למשכוכיתא סמיותא, ונסתלק מאומנותו בכפר אגראי, [אגוראי, כפר נמצא בסביבות העיר מכנס].ואחר כמה שנים החזירוהו ועשו לו סניף להיות עמו. ולא האמינו בו בכפר קטן אלא בצירוף אחר עמו. ובא למכנס העיר הגדולה והוא שוחט לבדו, דהאחרים העומדים על גבו כליתנהו דמי, כיון שהם לומדים עדין ממנו ואפילו ה'[לכות] שחיטה עדין לא למדון.

הערת המחבר: רש״י בבבא קמא נב ע״א מפרש משכוכית, דבר המושך כל העדר אחריו. ולפנינו הנוסח: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא. רש״י: עביד לנגדא סמותא – לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין.

ובוא וראה אין כוונתם לשמים אלא לקנטר, שהבשר שנשחט ע״י הטבחים הרשומים אינן אוכלים אפי' אם פגע בו שבת ובשחיטת החדשים [-] שקמו אוכלים מבשרן בשמחה, אין זה אלא להעמיד דבריהם שכתבו להם שטנה נגד ה' ונגד משיחו, ולגרום להם ולאחרים מכשול ותקלה לא יום א'[חד] ולא יומים, דמכשול זה ברוב הימים הוא נמצא. כי בעוד שילמדו לא פלטי להו מחדא, או ילכו לחומרא ויפסידו ממון יש'[ראל] מחסרון ידיעה, או יכשלו באיסור עצמו ולא ידעו ולא יבינו. דאפי' את״ל שילמדו ה' שחי' כהוגן, סוף סוף שימושה יותר מלימודה ויכשלו באיסור, והנה הוא נחבא אל הכלים והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו כבולעו כך פולטו, והמכשלה תחת ידם, ויד כל מי שהחזיק בידו והעמידם, וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

ואם אותן מנגדים אומרים שאין להם ממה להתפרנס זולת מאומנות זו, הנה אין צבור עני ויתפרנסו בפרס קבוע בלי טירחא ובלי גיהנם פתוחה מתחתיהם. כ״ז אם נאמין להם שאין להם ממה להתפרנס, אבל יודע אני נאמנה ועדי וסהדי במרומים, שאין כוונת חאליווא אלא להטיל עצמו על הקהל ולגזול את העניים. שביודעו ומכירו אני שהיה לו משא ומתן שיש בו ריוח גדול אבנים טובות ומרגליות, ועכ״ז [ועם כל זה] בפורים ובחגים היה מטיל עצמו על הקהל ונוטל [מחלק] של העניים, אף שהיתה לו מיד הכנסת בית הכנסת הי״ג [ה' יצב גבולה.]- בפורים היה דוחק את השעה ונוטל.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

הפעילות המרכזית של התנועה, נחלקה לערים שונות עם הנהגה מקומית. ר׳ אברהם בן־עמרם היה אחד מיני רבים של הפעילים השבתאיים במרוקו. איש חשוב אחר מתעמלני השבתאות היה הרופא אברהם קרדוזו, אנוס ממגורשי ספרד ששב ליהדותו בפאס. פעיל אחר היה ר׳ יעקב פאלאג׳י שהגיע ממצרים למרוקו, אליה הביא עמו בשורות שבתאיות חדשות. ר׳ יעקב בן־סעדון, היה פעיל התנועה בסאלי. במכנס עמד ר׳ מימון מאימראן, במרקש עמד ר׳ שלמה אביטבול וכן הלאה, בכל עיר ועיר עמד מטיף לחזק את קשרי הקהילה עם הבשורה החדשה. כל מי שהתנגד להנהגת ההוראות החדשות בענייני ההלכה השבתאיים החדשים, נחשב לכופר בעיקר המעכב את הגאולה. המשך פעילותו של אלישע אשכנזי במרוקו, בתוך קהילה דתית ומאמינה, לא עברה בשקט מתחת לאפם של רבני ומנהיגי העדה. אלה ידעו לעמוד בשער מפני הניסיונות לזעזע את האמונה שאפיינה את קהילתם. אלא שהיו אחרים שחשבו אחרת, מה שגרם להתפצלות הקהילה לשני מחנות, לכאלה שהאמינו באמונה שלימה שקץ הגלות הגיע וכי הופעתו של המשיח אכן אמיתית, והמחנה האחר שנמנה על רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה, שיצא בשצף קצף נגד משיחיותו של שבתי צבי, והתקיף בצורה חריפה את הנוהים אחריו. בין המתנגדים התקיפים היו ר׳ יעקב חאגיז מפאס, ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי, ר׳ דניאל טולידאנו ממקנס ומעל כולם, ר׳ יעקב ששפורטש מהעיר אורן שבאלג׳יריה, שבעת ההיא שימש כדיין במשך כארבע שנים בעיר סאלי במרוקו. תחילה גם ששפורטש נסחף עם כלל הקהילות לאמונה שהגיעה העת לתקומת ישראל, וששבתי צבי אכן הוא המשיח. באיגרת לר׳ יעקב סעדון מסאלי, הוא כותב: ״הרבה אנשים מעידים כי הדבר אמת ויציב, ואומרים, אשרינו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו״. רק כאשר פגש בעצמו את שבתי צבי ותהה על קנקנו, הפך להיות לו המתנגד החריף ביותר.

אחד האירועים המכוננים בשבתאות היהודית במרוקו, הוא סיפורו של ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס. חרף כל האכזבות שהיו מנת חלקן של רוב קהילות היהודים במרוקו, בשנת 1674 פרצה התעוררות משיחית מחודשת. ראש מחולליה היה ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו. אבן־צור, רווק צעיר, ממשפחות הרבנים המכובדות ביותר שבמרוקו (עליהן נמנה ר׳ יעקב אבן־צור, הוא היעב״ץ [1752-1673], שבעתיד יהיה גדול רבני הדור וישמש כראש אבות בתי הדין במרוקו). יוסף שזכה להכרה על שום השתייכותו ופעילותה הרבנית של משפחתו, הזדהה כאדם חסר ידע תורני ועם־הארץ אך ירא שמים. יחד עם זאת, הוא היה בעל כריזמה חזקה שהיטה רבים להזדהות עם המשיחיות השבתאית. אבן־צור נפגש עם ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שכאמור בעת ההיא התגורר במקנאס כשד״ר ירושלמי. אלישע שהיה מקבל בתכיפות חומר קבלי שהופץ ממקובלי צפת ע״י בנו נתן, השפיע רבות על אבן־צור בתורת הנסתר. בין היתר, העביר לעיונו את הספר ״ירח יקר״, פרשנות הזוהר לספר ״שמות״ שהובא למרוקו. היה זה ספר קבלי משיחי שנכתב ע״י ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו של האר״י ז״ל.

לר׳ יוסף אבן־צור ניגלה ״מגיד״, המלאך רפאל שהודיע לו על בואו הקרוב של הגואל. ״המגיד״ הראה לו בשמים את דמותו של שבתי צבי, והצביע עליו ״זהו משיח בן־דוד״, ואילו הוא, יוסף אבן־צור, הוא ״משיח בן־יוסף״. כידוע, ע״פ המדרש, טרם בואו של משיח בן־דוד, יופיע משיח בן- יוסף שילחם את מלחמות ישראל, וימגר את אויביו. ״המגיד״ מסר לאבן־צור סדר ״האלפא-ביתא״ האמיתי כפי שניתן בסיני, שכן, בשעת עשיית העגל במדבר, נתבלבלו אותיות האלפא-ביתא למצב הידוע לנו כיום, א. ב. ג. וכו'. הסדר האמיתי שנמסר בסיני היה איפא: ״אני, מלך, העוז, סטח, דרג, מקץ, שבת, צמך, נף״. לפי הסדר הזה לימד ״המגיד״ את אבן־צור את התורה כולה, על כל סודותיה, ולא קם כמוהו לחוכמת הקבלה בכל מרוקו. מתוך בקיאותו הרבה בחוכמת הקבלה, הכריז על ערב פסח שנת התל״ה (1675), כמועד הגאולה הממשי. אחרי ש״המגיד״ הודיעו זאת ונפוצה השמועה, פרצה שוב בכל רחבי מרוקו התעוררות משיחית מחודשת, בה נטלו חלק גם חכמים ורבנים רבים. מאחר ומועד הגאולה הגיע והמשיח לא בא, הכריז אבן־צור שהגאולה נדחית לעוד עשר שנים מהסיבה ״שהמשיח״, שבתי צבי, חס על הכופרים במשיחיותו, שעליהם נגזר מות בידי שמים. על כן נדחה בואו של המשיח, עד שאלה יחזרו בתשובה.

אחד מאלה שפקפקו בנבואותיו של אבן־צור עד שיראהו במו עיניו, היה ר׳ אברהם בן־עמרם, חכם גדול מפאס שהגיע בשנת 1675 לבקרו במקנאס. אחר הביקור, מספר בן־עמרם על חריפות שכלו של אבן־צור ועל נבואותיו שקלחו בצחות לשון. וכך הוא מספר: ״לו היו לנביא הזה ג׳ או ד׳ פיות, היה יכול לדבר מכולם בשטף כמו נהר״. לשאלתו של בן־עמרם את אבן־צור, מאיפה לו הידע הרב הזה בחוכמת הקבלה? ענה: ״אני איני יודע מי מדבר עמי, ואיני רואה עם מי אני מדבר, אלא שפתי מדברות, והדיבור יוצא מהן. את זה הקול אני שומע, וכל החושים מתבטלים ממני, ואיני יודע אם אני נמצא בשמים או בארץ״.

יש איפא לומר כי מרוקו שימשה אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית. אף כי השבתאות חלפה מעליה זה מזמן, היא הותירה אחריה שרידים שנמשכו עד שגלות זו עלתה ברובה לארץ ישראל. אותם אנשים בוגרים מעולי מרוקו שחיים עדיין בינינו, יכולים להעיד על מספר מנהגים שנהגו בקרב מספר קהילות, ושאינם יודעים מה מקורם. מספיחי השבתאות ניתן להצביע על הנוהג שביום צום ט׳ באב, אחר קריאת התורה של תפילת שחרית וסמוך לשעה 11 בבוקר, נהגו בקהילות רבות במרוקו להתחיל בניקיון הבית, בכיבוס הבגדים, בעריכת קניות, בשחיטה וכד׳, כאילו ט׳ באב חלף, למרות שהמשיכו בצום עד צאת הכוכבים. זהו שריד לביטול ט׳ באב ע״י שבתי צבי ונביאו. הנוהג של ״לילת תחדיד״ (ליל הברזל), הלילה שלפני עריכת ברית מילה, נהגו להניף חרבות בחלל חדר היולדת ובפינותיו השונות, משום הברחת המזיקים שלא יפגעו בתינוק לקראת מילתו. כמו כן, נהגו לתלות על קירות חדר היולדת, קמיעות קבליים שונים לשמירה על הילוד והיולדת. גם ״המימונה״ היא שריד של השבתאות. לה-לה-מימונה היא שדה תת-קרקעית שצריך לפייס את דעתה ע״י כל מיני דברי מתיקה. כמו כן, הקמעות הרבים נגד עין הרע, או פיזור סולת בפינות הבית ועוד.

השבתאות שרדה במרוקו ובאירופה עוד שנים רבות אחר פטירתו של שבתי צבי. במהלך המאה ה- 18 צצו ספיחיה בפולין. בשנת 1759 קם לקהילה יהודי בשם יעקב פרנק שהלך בדרכו של שבתי צבי. סביב פרנק נאספו כל אותם חסידי השבתאות שהמשיכו בדרכו והקימו את התנועה הפרנקיסטית. גם לתנועה זו קמו מתנגדים מגדולי רבני אירופה, והכריזו חרם על התנועה ונידוי אנשיה. בעקבות הכרזה זו וכישלונה של התנועה, הפנו אנשיה את גבם ליהדות, ולמעלה מ-500 פרנקיסטים הוטבלו לנצרות, ובכללם, גם מנהיגם יעקב פרנק.

בשולי הדברים נזכיר בקצרה את הספר הקבלי ״חמדת ימים״ והפולמוס סביבו, האם תוכנו שבתאי- משיחי אם לאו. הספר הודפס לראשונה בשנת 1732 באיזמיר, ומחברו אינו ידוע, אף שמעריכים שמחברו הוא הדיין בנימין הלוי, מתלמידי של האר״י. הספר עורר בזמנו מחלוקת קשה בין רבני אשכנז. היו שראו בו המשך של שיירי השבתאות המשיחית, והיו אחרים שהוכיחו שתוכנו הוא הידבקות ונאמנות למסורת ותורת ישראל. הספר עצמו עוסק במנהגים והלכות של מועדי ישראל, ורבים מעמודיו מרביצים תוכחות מוסר. אחת הסיבות לרצון לפסילתו של הספר, הוא אחד השירים שהאקרוסטיכון שלו הוא ״נתן העזתי״, בעוד ששאר השירים הם הלל ותשבחות ל״יסוד היסודות וסיבת הסיבות״.

ראש המתנגדים להפצתו של הספר היה ר׳ יעקב עמדין בן־צבי (יעב״ץ) שטען שהספר ״נגוע במשיחיות שבתאית״. בעמדתו זו של עמדין תמך גם ההיסטוריון גרשם שלום. לעומתו של עמדין קמו רבים מהיהדות האורתודוקסית שדחו את טענתו, ובתוכם ר׳ חיים פלאג׳י, מגדולי חכמי הדור. כיום החוקרים טוענים שהספר הוא בכלל לקט ערוך מספרי קבלה שונים ועתיקים, הרבה לפני ״התגלותו״ של שבתי צבי, לכן בוודאי ובוודאי שאינו יכול להיחשב כשבתאי.

אחרית דבר,

שבתי צבי נפטר מחולירע בעיר ביראט שבאלבניה, ביום כיפור, י׳ תשרי תל״ז -( 7 ספטמבר 1676). בן 50 שנה היה במותו. חסידיו שרצו לדמותו למשה רבנו ע״ה, העלימו את מקום קבורתו, ולא נודע עד עצם היום הזה. אולם, היהדות האורתודוקסית שרצתה למחוק את שמו מתולדות ישראל, מצביעה על מקום קבורתו בעיר ביראט שבאלבניה (כיום ״אולצ׳ן), בירתה העולמית של העדה הבקטאשית המוסלמית, אליה הצטרף אחר התאסלמותו. שם מצביעים על קברו של קדוש מוסלמי, וההנחה היא שזהו מקום קבורתו של שבתי צבי.

נתן העזתי נפטר בסקופיה שבמקדוניה ביום י״א בשבט הת״מ(12 ינואר 1680), והוא בן 37 שנים. אלישע אשכנזי, אביו של נתן, נפטר במקנאס בערב שבועות-ה סיון התג״ל (10.5.1673). בו ביום נימול ר׳ יעקב אבן־צור, היעב״ץ. עליו נאמר: ״וזרח השמש-ובא השמש״, ״עד שלא שקעה שמשו של משה-זרחה שמשו של יהושע״.

קריסתה של השבתאות הייתה הזרז לצמיחתן של התנועות הציוניות, ההשכלה והחילון בקהילות היהודיות באירופה.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר