חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר
ההכרזה על חגיגת המימונה
לאחר תפילת ערבית, לפני ההליכה לבתים, ניתן האות להתחלת חגיגת המימונה בקריאה מוטעמת ומנוגנת של הבית החותם את פיוט האזהרות לרבי יצחק בר ראובן הברצלוני, ״איזה מקום בינה״, שהיה נקרא בשלמותו בחג השבועות. תחילה אמר הרב את הבית הזה, ולאחריו חזר עליו כל הקהל. וזה לשונו של הבית האחרון בפיוט הנזכר:
תֶּעֱרַב רִנָּתִי וְיוּחַק שִׂיחִי לְפָנֶיךָ כִמְלּוּאַת אֶבֶן וְיַהֲלוֹם
תְּקֻדַּשׁ הַיּוֹם אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לָבוֹא עַד הֲלוֹם
תְּזַכֵּנוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים לִרְאוֹת בְּבִנְיַן בֵּית עֵלוֹם
וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.
הערת המחבר: בתאפילאלת ביום הראשון והשני של חג השבועות היה פיוט האזהרות הזה נקרא אחרי תפילת מנחה בידי קבוצת קוראים, וכל אחד מהם היה קורא בית אחד בזה אחר זה עד גמר הפיוט.
מי שקרא את הבית האחרון, היו מעמידים אותו במרכז חצר בית הכנסת, והכול שופכים עליו מים מבקבוקים ומספלים, ואפילו דליי מים היו מותזים עליו עד שהיה ספוג מים. ״חכמים״ ומתחכמים שבציבור היו אומרים, ״אין מים אלא תורה, כיאה לחג מתן תורה״. אבל אין זה אלא חלק מהתזת המים שהייתה מתרחשת בשני ימי חג השבועות ברחובות, וסדיסטים היו ממלאים קרן של פרה במים ומתיזים על העוברים והשבים ומכאיבים להם. לא ראיתי הרבה מנהגים מכוערים כמנהג הזה במקומותינו. היו אומרים שהאיש שהיה יעד לשפיכת מים בחג השבועות טאחו פיה(א)זהרות / tahu fï-h z-zharut (־נפלו בו האזהרות). הביטוי הפך להיות כעין פתגם המציין את ׳מי שאירע לו דבר מה לא טוב׳(ראה בר־אשר, מוליצ״א, עמ׳ 189 הערה 239).(ע"כ)
ואחרי זה אומרים בניגון מיוחד פעמים אחדות את המילים:
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם.
לאחר מכן אמר הרב בהטעמה ובניגון שני פסוקים מספר משלי בעברית ובשרח לערבית. ולאחריו גם הקהל היה קורא את שני הפסוקים בעברית ובערבית:
כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ
אין טול לייאם וסנין לחיא ולעאפייה יזידו אילךּ
in tul 1-iyam u-snin 1-hya u-l-'afya
izidu ila-k.
גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ
קרקב אילא אלאה עמאלךּ, ויתצוובו תכמימאתךּ
- זו היא ״ברכת הרב״ שנהגה במקומותינו. היא כללה תפילה לעלייה לארץ ולבניין המקדש והביעה איחולים לאריכות ימים לכל אחד מהקהל וקריאה לביטחון בה׳. יודעי ספר היו אומרים את הבית הנזכר מפיוט האזהרות ואת שני הפסוקים מספר משלי בעברית ובתרגומם לערבית, או אמרו לפחות את הפסוק הראשון מספר משלי, בעת כניסתם לבתיהם בשובם מבית הכנסת. באותה שעה ממש הייתה בעלת הבית מחכה לאישה בפתח ביתה ויוצקת מים ושמן על מפתן שער הכניסה לבית, ותוך כדי זה הייתה משמיעה תפילה חרישית לשנת בריאות והצלתה לכל בני המשפחה, כשהיא פורטת את שמותיהם בלחש, וקולה לא יישמע.
אישה אחת מקצר אסוק, הגרה היום בעיר יבנה, אמרה לי שאביה הסביר לבני ביתו כי השמן מזכיר את מנורת המקדש, והמים – את השפע. ההסבר נשמע יפה, אך ספק רב אם זה טעמה של יציקת השמן והמים. אמת, במקומותינו הנשים ייחסו משקל רב לתפילה ליד פתח הבית.
ענייני מסורות ומנהגות
התקווה לגאולה בפי הנשים והילדים
מפי מרת אמי מנוחתה כבוד שמעתי את הדברים האלה: ״בשבילנו המימונה הייתה מבטאת ערגה לארץ ישראל ולבוא המלך המשיח״. ועל כן מה שעשינו היו מעשים מלאי שמחה לקראת הגאולה שציפינו שתבוא. היא סיפרה לי לפני שנים שכבר מתחילת חודש ניסן היו האמהות שרות עם בניהן ובנותיהן את השיר הזה בערבית:
קאלנא סידי משיח מא נטחנו גולה, התא יזינא בעוואן אלאה לילת למימונה
= אמר לנו אדוננו המשיח שלא נטחן [אפילו] חופן [של חיטה], עד אשר יבוא אלינו בעזר ה׳ בליל המימונה).
כוונתו של שיר האמהות והילדים ברורה ביותר: ׳המלך המשיח אמר(הבטיח) לנו, שאיננו צריכים לטחון אפילו מעט חיטה כדי לאפות לחם לאחר הפסח עם גמר אכילת המצות, כי הוא עתיד לבוא בעזרת ה׳ בליל המימונה ולגאול אותנו ולהוציאנו בחיפזון מהגלות׳.
שולחן המימונה
אחרי תפילת ערבית של מוצאי החג, כאשר חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. הונחו עליהם קנקנים של חלב וצלחות קמח שהשכנים הערבים הביאו. והובאו עמם גם ענפים עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים, שגם המה הובאו ביד מכרים ערבים. וגם הרבה פירות מתוקים מאוד היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים(פירות עץ האלון), אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה, חיכו בעלי הבית למבקרים – בני משפחה וידידים –שיבואו לברך ולהתברך במטבע ״תרבחו ותסעדו״ (=עלו והצליחו). בעלי הבית עצמם הלכו אחר כך לבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.
לבד מהמבקרים האלה אנשים בעלי אמצעים היו מחכים במיוחד לחבורות של בני עניים (אכן הם היו באים בחבורות!), שהיו עוברים מבית לבית כדי להתברך ולקבל מענקים. במו עיניי ראיתי בעלי בתים שדקדקו במתן כספי צדקה ושקיות מלאות פירוה לבני עניים. חשוב היה להם להעניק הרבה יותר לבני עניים מאשר לקבל את פני האורחים הרגילים שבאו לברך ולהתברך. עדיין אני נושא בקרבי את דבריו של סבי, אבי אמי שמעון עטיא היקר, מנוחתו כבוד, שאמר לי בליל המימונה של שנת תשי״א מילים אלו: ״זכור כל ימיך: אין מצווה גדולה מהארת פנים למי שאין לו, וכל מה שיש לך חלק עמו״.
מתארסים
כאשר תמו הביקורים בבתים, וכשכלתה רגלם של בני העניים מן השוק ומן הבתים, היו מתקיימות מסיבות כְטְבָּא (=אירוסין) בבתיהם של החתנים או של הכלות שעמדו להתארס לקראת נישואיהם. יש עיירות באזור שהיו מתקיימים בהן בלילה זה חמישה עד עשרה טקסי אירוסין. אלה כללו שירה ונגינה(על פי רוב בתוף מקומי שנתכנה טארה, וריקודים והגשת תקרובת. השירה הייתה ברובה שירה בערבית־יהודית מקומית, אבל היו בתים שהיו עורכים שולחנות ומשמיעים פיוטים בעברית.
כמה נשים בנות הדורות הקודמים אמרו לי שליל המימונה מסוגל להביא מזל (סְעְד/ או למימון/ בערבית) לחתן ולכלה, ועל כן הוא היה יפה למסיבות אירוסין. בהרצאה שנשאתי בכינוס שהתקיים בירושלים, בהשתתפות הנשיא יצחק נבון המנוח, ביום המימונה בשנת תשמ״בדיברתי על ליל המימונה כחג האירוסין בקהילות תאפילאלת. מעט זמן אחרי זה כתב פרופ׳ אהרן ממן מאמר מלומד על המימונה. הוא ראה להסביר את בחירת השם כקשור במילה הערבית מימון(=מזל). והכלה המתארסת באותו לילה היא בת המזל(=מימונה). היו שלא קיבלו את הפירוש הזה כפירושו היחיד וכטעמו של שם החג, אך ער כה לא שמעתי מי שהציע ביאור טוב ממנו.
דברי סיכום ודברי חתימה
תכליתם של הדברים האלה הייתה כפולה:
א. ביקשתי להראות זוויות אחרות של דרכי חגיגת המימונה; מנהגים שרובם נעשו שלא ברשות הרבים ובלא ממד המוני ורעשני. שמעם של הדברים שהוצעו כאן לא בא לידיעתם של רבים. אלה למדו בטעות שמהותה של המימונה היא זלילת מופלטות ואכילת עוגות, שעיקרן סוכר וטפלתן קמח, או קיום סעודות מִצְלֶה(מנגל) וריקודי בטן מפורכסים.
ב. באתי לתעד את מנהגי המימונה במקצת הקהילות של אזור תאפילאלת. עם עזיבת היהודים את האזור רוב המנהגים הללו ננטשו. כאשר יסופו אחרוני זוכריהם מהעולם, צפויים גם המנהגים האלה להישכח. אמת, לא כל מה שהיה נהוג בתאפילאלת ובמקומות אחרים במגרב טעמו ידוע. אך כמה מהמנהגים שהוצעו כאן רקע צמיחתם כנראה ברור, כפי שרמזתי בקצרה.
כבר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שבעיניי חשוב לתעד את המנהגים שהילכו בקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי שלא יישכחו כליל, שכן כל מנהג הוא פרק חשוב בתיאור חייה ובהווייתה של כל קהילה. בירור הרקע לצמיחתו של המנהג הוא שלב נוסף שאפשר לעסוק בו אחרי התיעוד שלו. אגב התיעוד של המנהג מובא גם חומר ספרותי עממי ותיעוד של הלשון של הקהילה הנחקרת.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר