יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה.

פרשת חיי שלוש

 

הועד מצא את התפטרותי להגיונית, כי לא יתכן להיות קבלן של הבנין ובאותו זמן להיות חבר הועד. התחיל משא ומתן ביני ובין הועד, לא דקדקתי במחירים וגם לא בתנאים כי בלבי נשתרשה הכרה ברורה שכאילו אני בונה לעצמי ולא איכפת לי אם אעבוד חנם אלא אך ורק למען הזכות שנתן לי הועד להיות מקים את בנין הגמנסיה ולא לקבלן אחר. העבודה התחילה והקושיים על דרכי היו מרובים. מצד אחד הזמינו מירושלים קבוצת יהודים בעלי מקצוע שאמנם היו בקיאים באומנתם אלא תאותם לכסף היתה רבה ומצד שני נראה היה שהאדריכל ברסקי קבל עליו בפעם הראשונה אחרי השתלמותו במקצוע ברוסיא את ההשגחה על בנינים, ובנין הגמנסיה היה רק התחלת הנסיון של עבודתו המעשית בחייו. ועל כן הרבה כל כך בתכניות עד שסוף סוף נתאשרה התכנית האחרונה שגם היא לא יצאה לפועל כמו ששורטטה מכיון שבשעת מהלך העבודה היה האדריכל ממציא המצאות כאלו, שדרשו הוצאות מרובות בעבודה שבעלי המלאכה דקדקו עליה כעל קוצו של יוד והן ברבוי החמרים. המצאות כאלו נמשכו תכופות ואני סבלתי מזה מאוד כי לא חפצתי להכביד על חברי הועד וגם לא הורגלתי לדרוש דרישות חדשות על כל דבר לחוד וכך נשאתי כל זה בדומיה ומלאתי אחרי כל ההמצאות שהיו נולדות במוחו של האדריכל. למרות שלא פעם הפסיקו הפועלים את עבודתם ואימו שיתבעוני למשפט בראותם שהמשכת העבודה אינה לפי התכנית. הפועלים לא חדלו לדרוש הוספות על כל שנוי לחוד ועלי היה למלאות ולשלם, אולם כאשר תבעוני למשפט הפועלים ותבעו ממני לשלם להם בעד כל הבנין מתחילתו ועד סופו לפי השנויים של האדריכל, והשופטים פסקו שעלי אמנם להרים את שכר העבודה בהתאם לשנויים אלה ובראותי שהמצאותיו של האדריכל טרם פסקו פניתי לחברי הועד וגיליתי להם את תלאותי. אחדים מחברי הועד הבטיחוני כי יתפשרו אתי ויחזירו לי את כל ההוספות שנתתי לפועלים ובלבד שאגמור את הבנין במהירות ליום הקבוע שבו יבוא הא' מוזר להניח את האבן האחרונה. כשמעי דברים אלה התאמצתי ונכנעתי לכל מיני דרישות והמצאות ובלבד להפטר כבר מן הבנין, הבאתי חמרים נוספים שלא סומנו בתכנית, פזרתי כספי על ימין ועל שמאל כדי להשביע רצון הועד ולגמור את הבנין ליום הקבוע.

כשעשיתי חשבון מדויק, כמה כסף קבלתי מהועד וכמה הוצאתי יצא שחסרים לי חמשים אלף פרנק כדי להשלים את הסכום שהוצאתי על הבנין בלי כל ריוח באותו זמן נמסרו לידי הקמת שלשים ושנים הבתים של חברי “אחוזת בית”, עזר לי בזה מחצב האבנים שחכרתי מאסכנדר רוק שהיה קרוב לאדמת אחוזת בית (המחצב הזה היה במקום שעליו עומדת כעת שכונת רמת השרון) כמאתים פועלים עבדו במחצב זה יום יום וגם שעות אחדות בלילה כדי להספיק את האבנים שהיו דרושים לבנאים הערבים (בנאים יהודים מומחים טרם היו בארץ) שעבדו עבודתם בלי דרישות של הוספות, אלא בשקט ובמנוחה עד שהיה ברור לי שכל מה שאני מרויח מעבודת הבנאים הערבים אני מפסיד בהוספות של הבנאים היהודים מהקבוצה הירשלמית [הירושלמית] שעבדו בבנין הגמנסיה. חשבתי לבוא פעמים אחדות בדברים עם ועד הגמנסיה, להסביר להם את המצב אבל התבישתי לעשות זאת, מכיון שהועד הבטיחני שיתחשב אתי בגמר הבנין.

כשנסתיימה העבודה הגשתי לועד הבנין חשבון מפורט, סודרו בהשתתפותי כמה ישיבות ונתתי באורים על כל סעיף וסעיף ומה חשכו עיני לשמוע דברים נמרצים מפי כמה מחברי הועד על רבוי ההוצאות, צערי היה גדול מנשוא לא רק על הכסף שהשקעתי בבנין אלא על הבקורת הזעומה שלא במקומה. עמדה לפני השאלה מה לעשות לתבוע אותם למשפט? לא יכולתי להחליט בנפשי על צעד כזה. אולם מצד שני הכריעה את הכף העובדה שהם ידעו היטב ע"ד התלאות שמצאוני בהקמת הבנין, השנויים המרובים שהכניס האדריכל, דרישות הפועלים ההוספות וכו' ולמרות זאת דוחה אותי הועד בתשובות שליליות שאינן לפי כבודי וכל בקשותי שלא יכריחוני לתבוע אותם למשפט עולות בתוהו, הצעתי להם בוררות. הועד בחר מצדו בשרתוק הזקן המנוח ואני בחרתי בבן ציון אמזלג. הטוען מצדי הייתי בעצמי ובשם הועד דבר המנוח שיינקין שנלחם אתי לא מפני שאינני צודק אלא פשוט משום שאין להם כסף. הבוררות נמשכה לילות אחדים ולבסוף הבוררים לא השתוו צרפו להם איש שיכריע ביניהם. אחרי שקלא וטריא ארוך פסקו לשלם לי חמשה עשר אלף פרנק לפי דרישתי הצודקת ולא התחשב עם זה שסבלתי רבות בעבודה קשה זאת וגם שלא הרוחתי בה מאומה אלא עוד הפסדתי על ידה שלשים וחמשה אלף פרנק בערך שיכתב וירשם לזכרון בספר, לא מפני שלא הייתי בקי בעבודתי אלא מפני שהאמנתי באנשים מבלי לקבל כל דוקומנט על כל דבר קטן וגדול.

בועד “אחוזת-בית” היה לי הכבוד להיות חבר הועד הפועל בנשיאותו של הא' דיזנגוף הנכבד, שתחת הנהלתו פרחה השכונה הקטנה “אחוזת-בית” ונהיתה ל“תל-אביב” העיר העברית הראשונה בעולם כיום הזה. אחרי גמר הבנין הבאר והמגדל הקטן המשיכו את הצנורות למעלה מהחולות כדי לתת אפשרות לחברים לבנות. כבר הוקמו כמה בנינים ואנשים חדשים בקשו לקנות אדמה והמחיר עלה פי שנים: משנים עד ארבעה פרנקים. הריוח הוקדש לשכלול השכונה. ישיבות הועד הפועל היו כמעט מדי ערב בערב, הרגל היה לחברי הועדה שאחרי ארוחת הערב באו ישר לישיבה. ראש הועדה הא' דיזנגוף לא נתן מנוחה לעצמו וגם לאחרים, שקד על בנין תל-אביב ומסר להפרחתה את כל מיטב מרצו וכחותיו. גם ההצעות הכי קשות שבעיני חברי הועד אי אפשריות היו מלהגשימן בפועל, הגשים אותן הא' דיזנגוף במציאות, הודות לזה שלא ידע כל לאות ומרגוע לנפשו. ברור היה לחברי הועדה ש“תל-אביב” היא ילד טפוחיו ושעשועיו, שלו הוא מוסר כל חיי רוחו ונשמתו. סדור צנורות המים, הכבישים, השמירה וכו' שהיה קשה מאד להוציאם לפועל בימים ההם נעשו על אף כל הקושיים והמכשולים. מלבד השומרים הערבים שמרו בתורנות על השכונה כל החברים ובתוכם גם הא' דיזנגוף בעצמו.

עבודה קדחנית נעשתה אז בכוח לא אנוש. נדמה היה שהשכונה פורחת בין לילה. מעין אגדת אלף לילה ולילה. יום אחרי יום נוספו בנינים חדשים עד שהיתה דרישה לכבישים. כבישים אלה קבלתי בקבלנות; הייתי מביא אבנים מהמחצב ומניחן שכבה ארוכה, עליהן שפכתי קורקר ומים וכשגלגל המכבש עבר עליהן והישירן שפכתי עליהן כעשרה סנטים חצץ ירושלים ושוב קורקר ומים ומכבש וכל זה סדרתי במחיר נמוך של שני פרנק ורבע כל מטר מרובע, מפני אהבתי הרבה למושב הצעיר ובידעי שאין בכחו להוציא סכום גדול מזה. קבלתי על עצמי גם ישור החולות, מסערת הים היו נוצרים גבעות חול ועל כן היה צורך לישר את האדמה ולהכשירה לבנין. עבודה זאת עשיתי קודם ע"י קרשים ואחר כך בעזרת רכבת קטנה ופסים שהזמנתי מפורט-סעיד, שחותי ממש תחת נטל העבודות השונות שהטלתי על עצמי. הקמת הבנינים, סדור הכבישים, ישור החולות, והכל תחת השגחתי ומלבד זאת השתתפתי בעבודות השונות בישיבות הועד עד שגם לאכילה ושינה לא היו לי זמנים קבועים. שנים אחדות נמשך כך המצב, הייתי טרוד יומם ולילה מלבד בהעבודות שמניתי למעלה גם באספות המרובות בועד תל-אביב, בועד העיר ובאספות הפועלים שהיו מזמינים אותי לעתים קרובות.

רבה היתה העבודה בועד “אחוזת-בית”, ראש הועד הא' דיזנגוף שעבד באנרגיה מופתית היה ממציא כל מיני המצאות כדי לשכלל ולשפר יותר ויותר את השכונה שהיתה ממש חלק מחייו, ולא רק שהוציא לפועל את התפקידים שהטיל על עצמו אלא שקד על תפקידיהם של יתר חברי הועד והיה מזרזם להוציאם לפועל. אנכי השתדלתי למלאות בדיקנות מה שהוטל עלי. על פי רוב היו מוסרים בידי ענינים שהיו קשורים באנשי העיר או בפקידי הממשלה התורכית שהייתי קרוב לחוגים אלה וכל תקלה שהכבידה על המושב הייתי מסיר אותה באופנים שונים כדי ששום הפרעה לא תהיה במהלך התפתחותה של “אחוזת-בית”.

כשהרגישו חברי הועד ובראשם הא' דיזנגוף בהתקדמות השכונה, באו מר מ. שיינקין ואחרים בהצעה לשנות את שם המושב בשם היפה “תל-אביב” במקום “אחוזת-בית” וכך היה, הועד קבל את ההצעה בשביעת רצון גם האספה שהתקיימה בשנת תרס“ט אשרה פה אחד את השם החדש ומאז נקרא ל”אחוזת-בית" השם המקסים “תל-אביב” שנתן בטוי אמתי לרגשות הבונים המסורים שהקימו את הבנינים הנהדרים על שממות החול. הלא [שורה חסרה] על פני כדור כל הארץ, שעליה נשואות עיני היהודים בארצות הגולה בתור עיר חמודות, “עיר הפלאות” של הבית הלאומי ליהודים בארץ האבות. רק על ידי המרץ היהודי, הכוח והאנרגיה של עם השואף לבנות מחדש את מולדתו, אפשר היה להקים לתלפיות תל-אביב כזו המשמשת עתה לסמל ומופת בבתיה המפוארים, בכבישיה המסודרים ושהנה גם מרכז חיינו התרבותיים.

ואלה הדברים ממה שכתבתי ע"פ הזמנת ראשי העיר לכבוד חג יובלה העשרים להוסד העיר העברית הראשונה. וכמה מהדברים רוצה אני גם להביא בספרי זה של פרשת-חיי, להשלים פרק זה החשוב בחיי.

אסור לנו לחשוב, לו גם לרגע, שהקמת עיר תפארת כ“תל-אביב” היה מן הדברים הקלים ביותר ובהתאמה לבנין ערים אחרות. בנין העיר העברית הראשונה שעברה כמה טלטולים ותלאות, מ“עיר גנים” “אחוזת-בית” ועד “תל-אביב” השם שנקבע לה לפני התבגרותה, יש בו שלש מעלות חשובות, המיחדות ומסמלות את הצורה והמדה שבהן הוקמה העיר, כאילו בכח לא אנוש וטבעי…

א. “תל-אביב” שמלאו לה עתה 20 שנה, נבנתה רק לפני 12 שנה, אם נפחית את חמשת השנים של המלחמה העולמית ושלשת השנים של המשבר, למרות זאת הגיעה למדרגת התפתחותה הנוכחית.

ב. ש“תל-אביב” היא עיר עברית במאה אחוזים.

ג. הגאון העוטה את שמה, בתור העיר העברית הראשונה על פני כדור הארץ.

שלשת המעלות האלו שהיו גורמים חשובים למדת התקדמותה של “תל-אביב”, אינן בנמצא בבנין ערים אחרות. בכל העולם הנאור ידוע, שאי אפשר לבנות עיר כזו בזמן קצר, בלי עזרת הממשלה או חברות פיננסיות, ו“תל-אביב” עירנו החביבה, נבנתה הודות לאל, במרץ קדחתני ובכחות בעליה עצמם. ולא רק שהממשלה לא עזרה במאומה להקמת העיר, אלא פקידי הממשלה התורכית עוד הפריעו בכל מקרה והזדמנות את מהלך בנינה ורק על ידי דרישות ובקשות ולפעמים גם על ידי “מתן בסתר”, נתנו לנו להמשיך את עבודת היצירה של עיר-חדשה בארץ אבות. “תל-אביב” הוקמה, איפוא מהמוסד ועד הטפחות בכחות עצמיים על ידי הבעלים במרצם ומאדם, מלבד ההלואה הקטנה שקבלו ששים החברים הראשונים מהקרן הקיימת לישראל.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר