נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל- השתתפותם בתחיית הלשון העברית

נולדתם ציונים

השתתפותם בתחיית הלשון העברית

הספרדים היו מעורבים בתהליך החייאת העברית כלשון לאומית אחידה בכל מגזריו: בהתדיינות הרעיונית והציבורית, בחידושי מילים, בארגונים לטיפוח העברית, בדיונים על הגייה אחידה, במלחמת השפות ועוד. ואף זו, העברית שבפיהם שימשה דגם ללשון הנכספת והם היו מחוזרים על־ידי חלוצי החייאת העברית. מעורבותם זו לא זכתה לעיון ולמחקר מכלילים. הדיון להלן פותח בשנת תרמ״ב, במציאות הלשונית בארץ, שהיתה שונה בשתי העדות, ויחסם של הספרדים כלפי העברית.

 

א. המציאות הלשונית

היה שוני בין האשכנזים לספרדים בשלושת סוגי הלשון שהיו בפיהם: לשון יהודית,לשון זרה ולשון עברית. יידיש היתה בשימוש האשכנזים בכל תפוצותיהם. בראשית המאה העשרים הושלם המהפך במעמדה. ביטוי מוצהר לכך ניתן בוועידת צ׳רנוביץ (1908) שבה הוחלט כי יידיש היא הלשון הלאומית של העם היהודי. שלא כלשונם היהודית האחת, אימצו האשכנזים עקב האמנציפציה לשון זרה שונה בכל ארץ, את לשון המדינה. כחלק ממאמצם להתקבל כאזרחים שווי־זכויות בארצות מגוריהם.

בתפוצות היהודים הספרדים והמזרחים, לפני המעבר ללשון העם שמסביב, נהגו לפחות שמונה לשונות יהודיות: ערבית יהודית, פרסית יהודית, ספרדית יהודית (לאדינו), ארמית יהודית, תאתית יהודית, תג׳יכית יהודית, קרימצ׳קית וברברית יהודית.

התפוצה הגיאוגרפית של כל אחת מלשונות אלו היתה שונה בהיקפה: ערבית יהודית ממרוקו עד תימן, ספרדית יהודית (לאדינו) – בתפוצות הרבה, קרימצ׳קית היתה בפי קהילה קטנה בחצי האי קרים. היו תפוצות מפוצלות בלשונן(יוון, מרוקו, כורדיסתן ועוד), והפיצול גבר בגלל השוני בין להגים שונים באותה לשון. דוברי ערבית יהודית במזרח: תימן, בבל, סוריה ומצרים דיברו בלהג שונה מאוד מן הערבית יהודית המגרבית. גם הלהגים המדוברים של פרסית יהודית שונים זה מזה. ברוב הלשונות היהודיות נכתבה ספרות בסוג כלשהו, ביותר ספרות שימושית בענייני דת וספרות עממית, וגם דברי שירה וסיפור, ובחלק מהן הופיעו כתבי־עת.

 

אף לשון יהודית במזרח לא התיימרה להיות לשון כלל לאומית. בשלהי התקופה הנדונה היו בתפוצות סופרים ועיתונאים כותבי ספרדית יהודית שתבעו להעניק לה מעמד רשמי כלשון היהודים, אך גם להם היה ברור שזו שפה של עדה מצומצמת, דובריה בלבד.

ההזדקקות ללשון זרה בקרב הספרדים, כמו בקרב האשכנזים, היא תופעה בתר אמנציפציונית, רק קהילות ספרדיות מעטות החלו להשתמש בלשון זרה בחינוך ובכתובים לפני המאה העשרים (בולגריה, סרביה, אלג׳יריה). השימוש בצרפתית בקהילות הספרדים, בעיקר של תלמידי בתי־הספר של כי״ח, היה שונה מסיגול לשון העם שמסביב משתי בחינות: היא לא היתה לשון העם, ורק בצפון אפריקה היתה לשון השלטון הקולוניאלי; היא היתה לשונם של יהודים יחידים ורק מאוחר יותר בתפוצות מעטות (אלג׳יריה ובמידה פחותה בתוניסיה, במרוקו ובמצרים), וכמוה האיטלקית (בלוב), היו אחת מלשונות התקשורת בקהילה. על־כן החינוך וההשכלה בלשון זו אמנם השפיעו על נטיות אנטי ציוניות של חניכיה אבל סכנתם להתבוללות ממש היתה פחותה ממה שייחסו לה.

 

הלשון העברית שימשה את האשכנזים והספרדים, בעיקר בענייני דת. ההתנגדות לשימוש בה כלשון חולין רווחה בקרב חרדים אשכנזים, לא בקרב הספרדים בתקופה שבעיוננו.

בהקשר החייאת הלשון נאמר לא־אחת כי הלשון העברית היתה רווחת יותר בקרב הספרדים והמזרחים. כך, כתב ח״א זוטא, מראשי המורים העברים הראשונים בארץ: ׳שכאן השפה העברית הטבעית שגורה עד היום על שפתי היהודים הספרדים, אם גם בצורה המונית ומשובשת׳; היא ׳מעין שפה חיה ביחוד בין הספרדים׳. יוסף קלוזנר הפליג בקביעתו: ׳הספרדים יודעים כמעט כולם לדבר עברית, ואף הפשוטים שבהם מדברים בה מעט. ובנוגע להתימנים[…] אף ההמוניים והילדים שלהם מבינים עברית היטב׳. שכן מילדותם הם דוברים עברית עם יהודים מארצות נוכריות, ולכן זו אינה ׳קרן מתה׳ בפיהם, וכך גם ׳בין הספרדים שבכל ארץ הקדם[…] לא רק בהוה אלא[…] אף בעבר׳. עוד לדבריו: ׳הספרדים והתימנים שדיברו עברית תמיד יותר מן האשכנזים׳.

אולם לפי מיפקד משנות 1918-1916 על ההתפלגות הלשונית של היישוב, שלא כלל את מי שעזבו את הארץ ולא את כל יהודי ירושלים ועל־כן אין להסיק ממנו מסקנות נחרצות, היתה (באחוזים): 40 יודעי עברית, 59 – יידיש, כ־30 – ערבית (יהודית), 6.8 – אישפניולית, 0.9 – צרפתית, 0.9 – איטלקית, 0.7 – רוסית, 2.3 – לשונות אחרות. שיעור דוברי העברית בארץ כולה (באחוזים): בקרב התימנים – 37.6 מההורים 53.1 מהילדים; האשכנזים (בהתאמה) – 28.5, 61.9; הספרדים – 8.4, 18.3 ; עדות המזרח האחרות – 18.1,7.3. שיעור דוברי העברית בקרב הבוגרים התימנים היה אפוא הגבוה, ובקרב הספרדים והמזרחים הנמוך, בין העדות. הידיעה הלשונית של הבוגרים מעידה על תרבותם המקורית יותר מאשר זו של הילדים, משום שלא כולם זכו בארץ לחינוך מסודר. תדמיתם של הספרדים והמזרחים כדוברי עברית יותר מהאשכנזים אינה משתקפת אפוא בנתונים אלה.

הספרדים והמזרחים בארץ־ישראל לא היתה להם לשון משותפת לכולם אלא כל עדת־משנה נזקקה ללהג היהודי שלה. הפיצול הלשוני היה אחד הגורמים להתפצלות עדות־המשנה המזרחיות מהקהילה הספרדית הראשה, ואילו העברית שימשה גשר לשוני בין עדות־המשנה הספרדיות בארץ, ולא רק בינן ובין האשכנזים.

הלשונות היהודיות וחלק מהלשונות הזרות חדרו בהדרגה ליישוב בארץ־ישראל, אך קשה לקבוע את מספרן בתקופה שבעיוננו. אשר ללשונות הזרות בארץ, הצרפתית לא היתה בשימושה של עדה יהודית אחת בלבד אף כי רווחה יותר בין הספרדים והמזרחים, לעומת זאת הרוסית היתה בפי יוצאי רוסיה בלבד ועל כן ראוי לראות בשימוש בה מאפיין עדתי. הפיצול הלשוני גרם לפיצול הפעילות הקהילתית, הדתית, החינוכית והתרבותית ולהגבלת האופק החברתי והתרבותי של חברה זו, שכן, כל עדת־משנה ספרדית היתה מועטה במספר. כך, ספרים וכתבי־עת שהופיעו בארץ בלשונות יהודיות תפוצתם היתה בהכרח מצומצמת ורישומם בלתי ניכר. העברית היתה אפוא צורך חיוני לעדות הספרדים.

 

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאלהשתתפותם בתחיית הלשון העברית

עמוד 227

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר