דן מנור- קבלה ומוסר במרוקו-דרכו של רבי יעקב אביחצירא- האיש, חייו ופעלו
פרק ראשון
האיש, חייו ופעלו
ר׳ יעקב אביחצירא נמנה עם האישים הבולטים ביותר בקרב יהדות צפון־אפריקה, ועם היחידים שרישומם חרות במסורת העממית. דמותו ידועה ומקובלת בקרב כל השכבות החברתיות של יהדות מרוקו. מדי שנה עורכים לזכרו הילולא רבת־משתתפים, ואת שמו הוגים בחרדת קודש. תמונת דיוקנו מצויה כמעט בכל בית ליד דיוקנאותיהם של הרמב״ם ושל אישים נערצים אחרים. תוארו הקבוע בתמונת השער של חיבוריו, ובתמונת דיוקנו, הוא ׳המקובל האלהי׳, ובתואר זה הוא גם מוכתר בהסבמותיהם של רבני טבריה. ואף־על־פי כן, כל מה שנכתב עד כה לחקר דמותו של האיש מסתכם בשלושה מאמרים קצרים׳ השואבים בחלקם מרשימה ביוגרפית אחת.- בעלי המאמרים מתארים את אילן יחוסו של הרי״א, שמתחיל בר׳ שמואל אביחצירא, שחי במאה הט״ז בסוריה וחולל נסים ונפלאות למכביר. שמו האמיתי היה ר׳ שמואל אלבז, אך בשל הנס הגדול שחולל לעיני רבים בהפליגו בים על גבי מחצלת הוסב שמו לאבוחצירא, שפירושו ׳בעל מחצלת׳.־ הם מספרים על לידתו של הרי״א שהיתה מלווה כגלויי רזין, על בקיאותו וחריפותו בתורה, על נטייתו לפרישות ולהתבודדות, על האווירה המסתורית שאפפה אותו בלימוד תורת הנסתר במחיצתו של אליהו, ועל מעשי הנס הגדולים שחולל בנסיבות שונות. הם מעלים על נס את אהבתו הגדולה לא״י, על נסיונותיו החוזרים ונשנים לעלות ולהתיישב בה בעוד בני קהילתו מערימים קשיים בדרכו. בפעם הששית הצליח להגיע עד מצרים, אך כאן הכריע אותו המוות, ביום כ בטבת תר״מ. יהודי מצרים ערכו לו הלוויה מפוארת וקברוהו בדמנהור, עפ״י בקשתו.
מקורות אחרים, שמהם ניתן לדלות פרטים על דמותו של הרי״א ועל קורות חייו, אינם רבים. הידועים עד כה הם שניים: ׳מעשה נסים׳, וההקדמות שבחיבוריו. ׳מעשה נסים׳ הוא קובץ אגדות, שרובן ככולן נרקמו בחוג משפחתו, מקורביו וחסידיו של המחבר ונפוצו תוך זמן קצר בקרב יהדות מרוקו ואלג׳יר כמסורת שבע״פ. האיש שהעלה אותן לראשונה על הכתב, בשנות השישים של המאה הנוכחית, הוא ר׳ אברהם מוגרבי שנשא לאשה אחת מבנות משפחת המחבר והיה לבן־בית מקובל על הכל. צאצאי המשפחה השמיעו באזניו את כל האגדות שרווחו בקרב הציבור הרחב, לרבות אלה שלא חרגו מחוג המשפחה, כמסורת שנמסרה מאב לבנו. מוגרבי רשם את הדברים, מתוך נאמנות גמורה ללשון המספר, וצירף אליהם גם מה ששמע מפי ׳מגידי אמת׳. פעולה ספרותית זו נראתה למוגרבי כמצווה גדולה, לפי תפיסת החסידות שממנה הושפע כנראה.
׳מעשה נסים׳ הוא מעין מהדורה נוספת של קבצים ידועים שקדמו לו, דוגמת שבחי האר״י, שבחי הבעש׳׳ט, ו׳שבח חיים׳. מתוכו מצטיירת דמות של איש מופת, בעל סגולה, המחולל נסים ונפלאות בעת הצורך. ומעל לכל, דמות של צדיק כריסמטי, ששמו נישא בפי כל. כבכל יצירה עממית מסוג זה, הדמות הריאלית של המחבר כדרשן ומגיד מישרים לעת מצוא, וכמחבר פרשן, הועמה במידת־מה נוכח הדמות העטויה הילה של צדיק בעל נס. ויש להניח, שגם חכמי הדור חרגו בהשפעת מסורת עממית זו מכלל הערכה ריאלית ביחס למחבר ותורתו. ואף על״פי כן אין הדבר פוסל, בשום אופן, קובץ ספרותי זה כמקור הראוי להסתמך עליו. שכן, אין זה מן הנמנע שלתוך ערפל סמיך זה של אגדה נשתרבבו יסודות מציאותיים, כפי שיתברר עוד בהמשך הדברים, ואלה עשויים בלי ספק להשלים את החסר במקומות אחרים.
חמש ההקדמות שנספחו לכתביו — שלוש מהן בידי בניו, אחת בידי תלמידו, ואחת בידי רבי רפאל אלבז, מהוות מקור מהימן יותר. אך אין בהן אלא הערכה בקווים כלליים לאישיותו של המחבר, ואילו הפרטים הביוגרפיים הנחוצים קלושים עד מאוד. מלבד שני מקורות אלה יש להתייחס גם לכתבי המחבר עצמם, העשויים להאיר אספקט זה או אחר בקורות חייו. על זה יש להוסיף עוד פרטים ממקורות אחרים שטרם נבדקו כל עיקר.
במקורות העבריים המכילים פרטים רבים על גדולי יהדות מרוקו שבכל הדורות, כגון הכרוניקות שנתחברו במאות הי״ח והי״ט, ובכמה חיבורים ידועים מספרות השו״ת,“ לא נמצאה שום אחיזה או נקודת־מוצא שממנה ניתן לעקוב אחר שרשיה הקדומים של משפחת המחבר. במקורות אלה, ובעיקר בכרוניקות, בא זכרם של אישים רבים משושלות־היחס המפורסמות בקרב יהדות מרוקו אשר הטביעו את חותמם על הקהילה היהודית, כאבותיה של משפחות אבן דנאן, טולדאנו, אבן צור, מימרן, בירדוגו, סרירו, צרפתי ואחרים, ובין כל אלה אין שום זכר לאישיות כלשהי, שאפשר לראות בה אחד מאבותיה של משפחת המחבר. בצדק קובע טולדאנו את מקומה של משפחת אביחצירא בין המשפחות שלא הותירו שום רושם, לא בחיי הרוח, ולא בחיי החומר. רק עם עלייתה של המשפחה על בימת היחס, בדורות המאוחרים, ובזכותו של המחבר, החלה המסורת העממית לגלות עניין ביחוס אבות וקבעה את ר׳ שמואל אבוחצירא מדמשק כמייסד השושלת. דמותו של ר׳ שמואל כאיש קדוש ובעל־שם היתה ידועה בקרב יהדות המגרב, ו׳זכות אבות׳ זו, היא ההסבר העממי המשכנע ביותר לגדולתו של הצאצא. שנית, הכינוי אבוחצירא, המסמן משלח־יד נחות, מוצא עתה את הסברו במעשה הנס הגדול שאירע לצדיק אבי המשפחה. ומכאן מובן גם טעמה של המסורת אשר קבעה את השם ׳אלבז׳ כשמה הקדום של המשפחה. שכן, משפחת אלבז ידועה כאחת המשפחות המיוחסות ושמו של אחד מאבותיה הקדומים הוא, אכן, ר׳ שמואל אלבז, מחבר גדול ופוסק, שחי בין השנים תנ״ח-תק״ט (1749-1698). ומה שרגיל לקרות במסורת העממית קרה גם כאן, שתי הדמויות נתמזגו לדמות אחת — זו של ר׳ שמואל אבוחצירא וזו של ר׳ שמואל אלבז.
גירסה מהימנה יותר על תולדות היחס של המחבר מביא בהקדמה לספר ׳מעגלי צדק׳ ר׳ אליהו אבוחצירא. הוא אומר שהעתיק את הדברים מתוך מגילת יוחסין שהיתה באמתחתו ומפיו אנו שומעים כי אביה הקדום של המשפחה הוא ר׳ עיוש אבוחצירא: ׳וזהו היחס שלנו, אבינו הראשון הוא החכם השלם כולל כל מיני ענוה וחסידות כמוהר״ר עיוש אבוחצירא וגו״. האיש חי, כפי שמסתבר, רק שלשה דורות לפני המחבר, ואין המדובר כאן במשפחה מפורסמת בעלת שרשים עתיקים דוגמת המשפחות המיוחסות. בידי צאצאיהם של אלה מגילות־יוחסין המגיעות עד דור עשירי, ואף עד י״ח דורות. ואם נוסיף על כך את העובדה, שהצורך בפרסום מגילת־ יוחסין של המשפחה נתעורר רק בשנת תרנ״ב, י״ב שנים לאחר מותו של המחבר, ברור מאליו שעלייתה של משפחה זו על בימת ההיסטוריה הרוחנית של יהודי מרוקו נתאפשרה אך ורק בזכות אישיותו של המחבר.
הרי״א נולד בתאפיללת השוכנת בעמק זיז למרגלות האטלס הדרומי. זהו איזור הררי מבותר ורצוף ניגודים אקלימיים, החל באקלים המדברי החם והיבש וכלה בצפוני הקר. גם הנוף שונה בהתאם לניגודים שבאקלים, שממה מדברית מכאן וצמחייה סובטרופית מכאן. נוף פראי זה, שבו חי וגדל המחבר, מרשים בבדידותו. תאפיללת ידועה בהיסטוריה המדינית של מרוקו כמחוז שצמחה בו שושלת העאלוויים במאה הי״ז. בראשית כינונה שלטה שושלת זו על איזור תאפיללת בלבד, אך במרוצת הזמן מיגרה את שליטי המחוזות השונים ופרשה את שלטונה על מרוקו כולה. הד לתהליך המדיני הזה מצוי באחת הכרוניקות העבריות. בעל הכרוניקה כותב, בין היתר:
׳ובימיו היו המושלים מורדים בכל המדינות. ובפאס אזדיד [פאס החדשה] היה המושל מוחמד אדרידי… והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ… ואנשי פאס אלבלי [פאס הישנה] היו בהסכמה אחת עם המורדים. ואח״כ שלחו אחר שריף אחד מן תאפיללת שמו מולאי מוחמד, והמליכוהו עליהם וגו״. זמנם של המאורעות האלה הוא שנת תכ״ה, כפי שמתברר מהמשך הדברים.,
ראשיתה של ההתיישבות היהודית באיזור זה לוטה בערפל. ההשערה היא שהמתיישבים של היום הם שרידים מממלכה יהודית קדומה שנוסדה באיזור תואת, השוכן בגבול המזרחי של מרוקו. ממלכה זו הוכרעה לבסוף על־ידי שבטי הברברים שערכו טבח אכזרי בתושבים היהודים. ואלה ששרדו מן הטבח נעו קצת מערבה ויסדו את היישוב היהודי בסיג׳למאסה, שבמרכז תאפיללת.
ההתיישבות באיזור זה היא כפרית באופיה. על כל השטח הרחב הזה, החל מהעיירה מידלט בצפון בואך סוס (Sous) בדרום, וממראקש במערב ועד לזאגורה שבגבול המזרחי, נוסדו בעיקר כפרים, עיירות קטנות וקאסבות, והמרחק בין ישוב אחד למשנהו מגיע לק״מ ספורים בלבד. רבים מיישובי היהודים נוסדו בקירבת ישובי הגויים וידועים על־פי רוב בשם ׳מללאח׳, כינוי המסמן את מציאותה של אוכלוסיה יהודית במקום.' הקירבה הביאה את שני העמים לידי התוודעות, על תופעותיה החיוביות והשליליות.
אוכלוסיה יהודית כפרית זו שונה במידה רבה מזו המרוכזת בערי הצפון ובערי החוף והדברים אמורים לא רק בשוני שבין העירוני והכפרי אלא, בעיקר, בהבדלים שבתחום החברתי, התרבותי והרוחני. המורשה הרוחנית והתרבותית של יהדות ספרד, אשר נקלטה היטב בקרב האוכלוסיה העירונית בצפון ובמערב, פסחה לגמרי על האוכלוסיה היהודית היושבת בהר ובעמק. אורח־חייהם ויצירתם של יושבי הערים טבועים בחותמה של רוח התרבות הספרדית, בעוד יושבי הכפרים עדיין יונקים מרוח היהדות המזרחית הקדומה. דוגמה אחת לשוני הזה בתחום החברתי מוצאים בתשובתו של ר׳ יהודה בן עטר לחכמי א״י, משנת תפ״ז(1727), כי נוסח הכתובה של מגורשי קאשטילייה נתקבל בכל ׳ארצות המערב, פאס, תיטואן, אלקצר, צופרו, מכנס, חוץ מתאפיללת ואגפיה׳ ׳ארצות המערב׳ שבהן הוא כלל את ערי החוף והצפון מחד, ׳ותאפיללת ואגפיה׳ מאידך.
דן מנור- קבלה ומוסר במרוקו-דרכו של רבי יעקב אביחצירא- האיש, חייו ופעלו
עמוד 14