השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן.

יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן

חי בקורדובה במחצית השנייה של המאה העשירית לסה"נ

יחד עם מנחם ודונש נתכנסו בטרקלינו של חסדאי אבן שפרוט גם בני סיעותיהם : משוררים, ״אנשי פתרון״ (בלשנים ופרשנים), ומלומדים שונים. עם קהל זה נמנה אף יצחק אבן־קפרון, תלמידו של מנחם. שם משפחתו הספרדי־הרומאני עורר לעג: Cabrón, Capron — פירושו ״תיש״׳ זיריבי אבן־קפרון היו מכנים אותו עז׳ גדי־עזים׳ צפיר וכו'

כשאר משוררי־החצר שר אף הוא את שבחי השר היהודי הדגול. הוא ניסה את כוחו גם בשירי הקודש, ואולם אין הסליחה היחידה שלו שנשתיירה מעידה על כשרון פיוטי מיוחד. עיקר עיקרה — התלונה על השפלת ישראל ושעבודו בגלות; ויש בה משום המשך לטורים מקבילים בפיוטי דונש, השופך את זעמו על אויבי עמו. לא רק בארצות הנוצרים, אלא גם בספרד המוסלמית הושמעו דברים כאלה.

 כשהותקף מנחם על־ידי דונש עמד אבן־קפרון בראש קבוצת התלמידים של רבו — יחד עם יצחק אבן־ג׳יקטילה ויהודה בן־דוד. הוא השיב מלחמה בספר׳ בו ניסה לסקור את שגיאותיו של יריבו במחקר הלשון וגם לבטל את שיטת משקליו. ואולם לאבן קפרון וחבריו חסרה ההכשרה הדרושה לביקורת ; לא היו להם גם השקפות בהירות על מהות ההגיים, ההברות וההטעמה בעברית. ובעיקר, מלחמתם היתה אבודה מראש, כי תורת דונש נתנה סיפוק למשכילי הדור, שחונכו על התרבות הערבית. אפילו אבן־קפרון עצמו ראה צורך לפתוח את חיבורו בשיר הכתוב כולו לפי מתכונתה של פתיחת דונש להשגותיו על מנחם, היינו בחרוזיה ובמשקלה. במעשהו זה התכוון אבן־קפרון להוכיח, כי התנגדותו לשיטה באה רק מפני שפסל אותה ׳מעיקרה ולא מפני שהשימוש בה היה למעלה מכוחו. אדרבה, לפי דעתו יוכלו גם נשים וטף לשקול בלי כל קושי בתנועות ויתדות. ואולם סגנונו היה כבד, ומבחינה זו דמה לדונש שאותו חיקה.

שירו של אבן־קפרון מתחיל בקילוסים לחסדאי רב הצדק והיושר; המשורר משתדל להשפיע לטובת מנחם מורו הנרדף. מקום נכבד הוקצב בשיר גם להצלחותיו המזהירות של המדינאי היהודי במשאו־ומתנו עם שליטים ספרדיים נוצריים, ומתוך כך גובל לקבוע את זמן חיבורו של השיר ־ סמוך לשנת 960, כלומר זמן־מה לאחר הופעת דברי הריבות של דונש. אבן קפרון מתאר לנו בין השאר ביד נאמנה את הלך־הרוחות בקורדובה בשעה שחסדאי נעדר מן העיר. יהודי הבירה מלאים חרדה, בידעם ששכניהם עלולים להתנפל עליהם ולהתעלל בהם׳ אם השתדלן הגדול לא ישוב או יתאחר בשובו.

[7]

[אל הסדאי אבן־שפרוט]

לְגִבֹּר בִּתְעוּדָה / וְתוֹרָה הַחֲמוּדָה'

לְאַלּוּף בִּיהוּדָה / שְׂאוּ שָׁלוֹם, הָרִים!

וּמַהֲרוּ בִּשְׂמָחוֹת / בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת

וּפַנוּ הָאֳרָחוֹת / וְעִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים,

תשובה לשירו של דונש ״דעה לבי חכמה״(שיר 5), הכתובה בחרוזו וגם במשקלו, אם כי פה ושם יש הברות קצרות (שוואים וחטפים) נוספים. כמו בשירו של דונש מדובר גם כאן בעיקר על חסדאי אבן שפרוט המדינאי, השתדלן, הנדיב ושוחר החכמה (עד בית 82).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן