השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד
שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד
נולד בקורדובה בשנת 993 — מת בגראנאדה בשנת 1056
שמואל הלוי בן־יוסף אבן־נַגְרֵילָה היה נצר ממשפחה מיוחסת בעיר מרידה, אחת הקהילות העתיקות והחשובות באנדלוסיה. הוא עצמו נולד בקורדובה הבירה ב־993 ורכש לו השכלה מקפת הן בעברית והן בערבית. עוד בבחרותו בא במגע עם כמה מגדולי דורו. הסכסוכים והמריבות בין המוסלמים הספרדיים הלכו וגברו ובסופו של דבר הביאו להתמוטטות שלטונם המרכזי. ב־1013 פרצו גדודי ברברים פראים לקורדובה, הרסוה ושדדו את תושביה. כל מי שהיתה היכולת בידו נס מן העיר, ובין הנמלטים על נפשם נמצא גם שמואל הצעיר. הוא נתיישב במאלאגה, שהיתה שייכת למלכות הברברים בגראנאדה — אחת המדינות המרובות שהוקמו בספרד אחרי חורבן קורדובה. במרצו ובכוח התמדתו הצליח לבסס את מעמדו מחדש, זכה לעושר רב ונכנס לשירות המדינה. ב־1027 הוכר כראש יהודי ארצו בפני המלכות והוכתר בתואר הנגידות. כשמת חבום מלך גראנאדה, נחלקו הדעות של אנשי החצר בעניין יורשו. הנגיד תמך בבאדיס, בנו הצעיר של המלך, אף שרוב בעלי ההשפעה צידדו בזכותו של מאכסן, הבן הבכור. עמדת הנגיד העידה על חריפות שיפוטו, שכן דווקא מועמדו עלה לכסא המלוכה. באדיס לא שכח חסד זה ליהודי, אשר המשיך לשרתו במיטב כוחו והוכיח לו לא אחת את נאמנותו. לבסוף היה הנגיד ל״וזיר וסופר״, היינו לראש הממשלה, ניהל את ענייניה הפנימיים של המדינה וכמעט שנה שנה יצא להילחם באויביה המרובים ובראש וראשונה במדינת סביליה הערבית.
בכללה ובפרמיה עושה פרשת חיים זו רושם של אגדת פלאים. אין ספק, כי עלייתו של הנגיד נתאפשרה רק בכוח צירופן של מסיבות בלתי־רגילות. מקום פעולתו היה בתוך מדינה מעורבת־האוכלוסייה. הכת הצבאית הברברית, שנשתלטה עליה, לא היתה מעורה בתוכה. דווקא מקורבי המלך השתתפו בקנוניות שנרקמו נגדו, ועל כן מוטב היה לו לסמוך על יהודי׳ שלפי עצם מצבו אינו יכול לשאוף לכיסא המלוכה. יתר על כן, האוכלוסיה של גראנאדה היתה יהודית ברובה: שמואל הכירה היטב, ידע כיצד לנהוג בה וכיצד לגבות ממנה את המסים׳ שלא תהא קופת המלכות חסרה. הוא היה מחונן בתכונות, המפתיעות אותנו אצל בן־הגלות, כגון כשרונות להנהגת מדינה, לדיפלומאטיה ולפיקוד צבאי. ואולם נוסף על הכל היה לו גם מזל יחיד במינו. וכן הצליח לעלות משלב אחד לשני עד שהגיע למרום שיאו. הנגיד ירא השמים ראה בהצלחתו אצבע אלוהים. הקב״ה בחר בו מראשית דרכו ואף שלח אליו את מיכאל וגבריאל מלאכיו: הנער שמואל ראם בחלומו ושמע מפיהם את ההבטחה שיהיו לו למגן כל פעם שאש או מים יאיימו עליו. מאז ואילך מתפתחים חייו כאילו לפי תכנית קבועה מראש: עם כל הירידות הארעיות, ועתים אף הסכנות לחייו, הוא מוסיף ועולה. ההבטחה שניתנה לו על־ידי המלאכים מתקיימת במלואה: יש וכפשע בינו לבין המוות, אבל תמיד הוא ניצל. כנגד זה זוכה הוא לראות בכשלונם של רבים ממקנאיו ואויביו או לשמוע על קצם המר והנמהר. הוא, מבני האומה הבזויה בעיני המוסלמים הקנאים, התהלך בקומה זקופה ביניהם והם שנאלצו לציית לפקודותיו. כל כך בטח בכוח עצמו עד שהעז לחבר השגות על הסתירות הפנימיות שגילה בקוראן ועורר בספרו זה תגובה חריפה ביותר מצדו של אבן־חזם, גדול הסופרים המוסלמיים בדורו. ואולם אותה מתיחות, בה היה שרוי הנגיד רוב ימיו, נתנה אותותיה בגופו. אמנם, עד שנתו האחרונה לא ויתר על השתתפותו במסעי המלחמה׳ אבל כוחו הותש עד מאד וב־1056 הוציא את נשמתו. יש לחזור ולומר: רק בזכות מזלו המופלא והמסתורי לא הודח ולא נהרג׳ אלא הצליח להחזיק בשלטון. יתר על כן, הוא הניח אחריו כ״יורש עצר״ את יהוסף בנו אהובו. משנה המלך החדש היה דומה מאד לאביו בהשכלתו ובכשרונותיו המזהירים, אבל הוא לא עצר עוד כוח לשחות נגד הזרם המתגבר והולך. שלטון היהודים היה למורת רוחם של המוסלמים וסבלנותם פקעה. לאחר שכבר נראו כמה סימנים מבשרי השואה המתקרבת, החלו פורעים בגראנאדה פרעות בישראל. ב־30 בדצמבר 1066 נרצח הוזיר היהודי ויחד אתו הושמדו רוב בני קהילתו.
שמואל הנגיד, הטרוד בענייני המדינה ובמלחמותיה, הספיק עם כל זה להקדיש הרבה מזמנו למדעים ולספרות. גם כאן חריצותו ופוריותו הן כפלא בעינינו. שרידי כתביו מעידים על רב צדדיותו — בין השאר על עבודתו המקיפה בהלכה, בלשנות ופרשנות המקרא. את שירתו לא עשה קרדום לחפור בו כדרך רוב משוררי תקופתו. לא התרפס בפני נדיבים — ״שיריו נגידים וראשים״, כדברי אלחריזי — ומורגשת בהם אי־תלותו של איש רם המעלה. על־ידי פעולתו הספרותית הרים את מעמד כיל המשוררים. השירה לא היתה בשבילו שעשוע בלבד, אלא צורך נפשי: בה הביע את הרהורי לבו ורגשותיו הנסתרים. בפעם הראשונה הפך כאן משורר גלותי את יצירותיו למעין יומן פיוטי, המשקף את מאורעות חייו. הוא חיבר שירים בקלות מפליאה והצטיין גם בכשרונו לאימפרוביזאציה.
הדיואן של הנגיד׳ היינו האוסף המכיל את שיריו מכל הסוגים, לא נשתייר בשלימותו, ואולם ניתן לומר שרובו נמצא בידינו. יש בו שירי שבח וידידות, תלונות על פרידה, קינות על מתים, זמירות אהבה ויין, מכתמים וסאטירות, וגם מספר ניכר של יצירות בעלות צורה אפית (סיפורית) — בעיקר על הקרבות שבהם השתתף. לפי בקשת הנגיד התחיל יהוסף בנו, בהיותו בן שמונה וחצי, בהעתקת כל שירי הדיואן ובסידורם. ויש להניח שמתוך האוסף הכולל הזר, העביר המחבר כמה יצירות מתאימות לאותם שלושת הקבצים המיוחדים שהתקין בזקנתו. הרי הם: בן תהלים, בן משלי ובן קהלת. הראשון, שהכיל לפי הגדרתו של משה אבן עזרא ״תפילות ובקשות״, לא הגיע אלינו בספר מיוחד; אולם נראה שרבים משירי הדיואן הועברו אליו, בראש וראשונה שירי המלחמה, המצוינים בנימתם הדתית החזקה וראויים היו להיכלל בספר ששמו רומז למזמורי תהלים. ״בן משלי״, המוקדש לחכמת חיים׳ ו״בן קהלת״, המשקף את אפסות ההוויה ואת אימת הכליון, הגיעו אלינו כמעט בשלימותם. בהעתקת ״בן משלי״ התחיל אליסף, צעיר בני הנגיד, בהיותו בן שש וחצי בלבד.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד