ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2022


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

חידושי פעלים:

על אלה שחמקו לביתו הוא כותב ״חמוקי ביתו״, על ברכה גדושה ומלאה כותב ״ברכה מושפעת וגדודה״. על הכנת מטעמים כותב ״קום צודה בקשתך וטעם למסעדי״. על רבקה המכסה את יעקב בעורות עזים כותב ״וביערות עזים ידו גלדה״.

חידושי שמות עצם:

עזרה ־ מעזור, מלכות ־ מלכתיה, חייב טובה ־ נש2ן, יקירי ־ מאודי, מחלוקת ־ חלוק.

ר׳ דוד אלקיים מתלונן על כי השפה העברית אינה מפותחת דיה, דבר המאלצו לשנות מילים וניקוד:

" קוצר שפתנו הקדושה מפני הגלויות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבזה ובזה נשאר קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כראותו, ולשון הימים רחבה…"

למרות מגבלתיו בלשון העברית, הוא מתנחם בכך ששירתו משרתת את הציבור :

" די בקהלי בו אעמוד אתפלל…

עמי ולאומי

שיחתם כשי ואשכר

היא שעמדה לי"

 

תוכני הקצידות

ר׳ דוד אלקיים בקצידות שכתב, ושהוכנסו ל״שיר ידידות״, מעלה בכתב בפירוט רב את תוכן הפרשה של כל שבוע בשילוב דו־שיח בין הדמויות בפרשה. על הקצידות שכתב אומר ר׳ דוד:

"שירים אלה על ניגוני הערבים נקראים "לקצאייד" מפני שמספרים בהם עניין אחד בכל אחת ואחת, עניין שבחיים או גנות חשק וכו', ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר"ל ארוכים, אבל רק עניין אחד מדבר המשורר, גם אנחנו צריכים לחבר על עניין אחד בכל פיוט"

הערת המחבר: בניגוד ל״סראבא״ שהיא צורה אחרת של הקצידה, במקור הערבי היא מצומצמת באורכה. דוגמאות ל״סראבה״ בשירת הבקשות מופיעות בפרשת ״מקץ״ מס׳ 259, 268 ב״אעירה שחר״.

מתוך ״שירי דודים׳׳, עמי 118, ספר הכולל את פיוטיו של הרד״א כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ידידו של הרד״א, שהיה ש״צ וסופר סתם במוגדור, קיבל את רשותו של הרד״א להעתקת שיריו.

להלן ציטוטים ממספר קצידות מ״שיר ידידות״ המציגות את יפי כתיבתו: מפרשת ״בראשית״:

"ברא שחקים ספור בהרים

בין מים למים סבבו

עליונים ירטיבו…

חיות ובהמות צביון תארם

למינם זה מזה נשתנו וכל רמש למינו…:

 

מפרשת "וישב"

"אלה בני יעקב איש אהלי

יוסף נער עולה

עם בני נשי אביו, אבל

קץ שעשועיו לא גבל-בין הרי יבול

אהבת אביו לו היתה פלא

בין אחיו תפלא

על כן קנאתם רבתה ולבל

ישמע הזק יאבל תבלו תבלו"

מפרשת ״משפטים״:

 

 

צירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״

בצירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״ היה הגיון רב: בתקופה זו, ראשית המאה ה־20, הקצידה הערבית היתה פעילה ואהודה מאוד ברחוב, ויהודים רבים נהנו לשמוע אותה. היה חשש שמא היהודים יימשכו אחרי הקצידה הערבית. ר׳ דוד אלקיים קיבל עליו את המשימה לקרב את היהודים לקצידה הכתובה בלשון הקודש, בעברית, והמורכבת על הלחנים הערביים המוכרים והאהודים ברחוב. כך יצא שהוא כתב קצידה לכל פרשה, ויחד עם שני העורכים הנוספים של ״שיר ידידות״ הוחלט על צירופה ל״שירת הבקשות״.

עובדת היותו מעורכי ״שיר ידידות״, יחד עם חיים אפריאט ודוד יפלח, עזרה לו לשבץ בקובץ 23 קצידות שחיבר מתוך סך כולל של 89 קצידות המופיעות בקובץ.

ר׳ דוד אלקיים כתב שירים נוספים, ואת כולם הוא קיווה להוציא לאור בספר שנקרא ״שירי דודים״, כשהמימון שלו יהיה מרווחים שונים שיקבל מהקובץ ״שיר ידידות״. בסופו של עניין, הספר ״שיר דודים״ לא יצא לאור.

לאחר פטירתו של הרד״א, בנו עבר לאגדיר ולקח איתו את הספריה העשירה שהיתה לאביו, ובכללם גם ספר השירים והפיוטים בכתב ידו של אביו. ברעידת האדמה שהיתה באגדיר ב־1.3.1960 אבדו כל ספריו של ר׳ דוד. יד המקרה הצילה את פיוטיו של ר׳ דוד. ידידו הקרוב, ר׳ מרדכי זעפרני, העתיק בכתב ידו את חיבוריו של ר' דוד ־ שירים, פיוטים וקצידות, וכך ניצל מאבדון חומר יקר וחשוב זה.

מעיון בספר ״שירי דודים״, שערך ר׳ מרדכי, מגלים כי הרד״א כתב פיוטים רבים ונוספים. בתוכני חלק מהפיוטים ניכרת הגישה החינוכית שלו להטיף ולהעיר לחברה בה הוא חי. באחת הקצידות, שחיבר רד״א על היחסים בין העניים לעשירים, הוא מתלונן על כי ״חכמת המסכן בזויה״ וכי:

"הס מלהזכיר חכמת העני

כמעט קט, פסו ידיו רפו

מני נבצרה מחשב זמני

בעל הון טכסיל-טוס מרעפו"

בקצידה אחרת הוא מסב את תשומת לב הקוראים למסיבות הפאר, שעורכים הגבירים במוגדור, ואותן הוא רואה כמיותרות. באחד מהפיוטים הוא קובל כנגד אחד מעשירי הקהילה שבעיר שיקר את השכירות החודשית לדירותיו.

בשיר זה, המופיע ב״שירי דודים׳׳ עם׳ 128־126, הוא כותב: ״פיוט זה חיברתיו בראותי כי איש אחד מבני מרום הארץ הוקיר דירות הבתים אשר היו לפנים מעט בזול ועתה העלה מחיר שכירותם והוקירם הרבה…״

הפעילות הציונית המסוימת בה נטל חלק בחוג המשכילים, שפעל במוגדור בשנות ה־ 40 לחייו, משפיעה גם על תכנים שכתב. בעצם, הוא אינו מחדש דבר בעניין, שהרי כל הפיטנים בימי חייו כתבו על הנוסחה החוזרת במעגלים חוזרים ־ ייסורי גלות, שבח לה׳, הציפיות לגאולה והכיסופים לא״י. את פעילותו הציונית בעבר מציין בסוף הקצידה שחיבר לפרשת ״וארא״ בה הוא כותב על הציפיות המשיחיות לגאולה קרובה:

ובן דוד קום יבוא ויגאלנו

ולירושלימה, בית מחניים

בבנין מקדש בניה ונוחמו

קת פדות נשלמה….

 

ר׳ דוד מוסיף לכתוב על געגועיו לארץ־ישראל. באחד השירים הוא כותב על רצונו העז לחיות בארץ, בשיר הוא מתאר את מסעו באתריה המוכרים של ירושלים:

"יפעת משדי תנהר לו

פתאום הר הזיתים למולו

שכינה תוך היכלו

מגדל דוד מעל לו

ונהר שבילי עזיאלי

והפליא בחסדו יצדיקני

בעודי חי אנשק אבותינו ועציו

אדרוש שלום פרזיו ואחונן עפרו"

 

ר׳ דוד כתב שירים נוספים על עצירת גשמים, בשבח החכמה, שיר לימודי על הדקדוק העברי ועוד. ההשכלה בה עסק בעבר משפיעה על סגנון כתיבתו: פונה להורים ללמד את ילדיהם מלאכה המפרנסת את בעליה. הוא פונה לכלל לנהוג בצורה הוגנת בגויים במצוות שבין אדם לחברו.

כמו בדברי הפתיחה על ר׳ דוד אלקיים, יש לחזור שנית ולציין את כישוריו האמנותיים:

הוא היה בעל יכולת ציור מופלאה. הוא כתב שלטים לחנויות ולבנקים במוגדור, אנשים מכובדים הזמינו אצלו כתובות, ואותן הוא כתב על קלף. הוא ידע לצייר אותיות משולבות בעברית ובצרפתית, חרט מצבות קבורה מאבן טבעית או משיש, עסק בנגרות אמנותית עדינה, כמו היכלות לבתי־כנסת ועמודים לספר תורה. הוא היה גם רפד עור ויצר קופסאות ותיבות למזכרת.

פעם אחת הזדמן ר׳ דוד אצל אדם חשוב במוגדור והביט בו לפרק זמן ממושך. אותו האיש שאל את ר׳ דוד: ״מדוע אתה מביט בי זמן כל־כך ממושך?״. ר׳ דוד ענה לו, שיודיעו מאוחר יותר את הסיבה לדבר. ר׳ דוד חזר לביתו וצייר את האיש באופן מדויק.

מלאכתו היתה מרובה אך פרנסתו מועטה היתה, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. הוא חי בדוחק ובצמצום. באחד משיריו הוא כותב, כי המצב עוד ישתנה ולא יהיה הבדל בין עשיר לעני:

"טובי ושלמה / עני מעשיר לא יוכר

ובני אמללי / דעת נשוא לא אוכל"

 

סיכום

בהקדמה לספר ״שיר דודים״ נכתב על הקצידות של הרד״א: ״קצידותיו מתוקים,

כדבש מלקקים, כחלב יונקים, כמים מזוקקים, כדם בעורקים, כטל שחקים, כשמן לפרקים וכיין משקים, מדוקדקים ומדוייקים, כזוהר מבריקים, זיו ונוגה מפיקים, אין עליהם חולקים, סופם חזקים, שיר המעלות ממעמקים״. גם אם השפה מליצית היא, דומה שאין חולקים על הפרסום ועל האהבה להם זכו קצידות אלו.

בי׳ בניסן שנת הת״ש, 1942, נסתלק ר׳ דוד אלקיים ז״ל לבית עולמו והוא זקן ימים, בן 92 שנה במותו. הוא נקבר במוגדור ועל מציבתו נכתב:

"דרך כוכב מיעקב האי גברא…מהללים חכם

עצום ורב שבעתיים, אז שר דוד את שירותיו

במשקל ובמדה….וקראם שירי דוד מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה וזכה את הרבים,

דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי

דוד לכל דרכו משכיל בחכמה…דוד לקאיים ז"ל

נצר מגזע האר"י הגדול הרב המופלא….איך

אדונינו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי

יום ה' בש"ק עשרה ימים לחודש ניסן…."

 

הקצידות שחיבר ר׳ דוד אלקיים על כל פרשה, הן שהביאו לו את הפרסום בקרב קהילתו במוגדור ובקרב יהודי מרוקו עד היום. למעשה, שמו מוכר רק למי שקם לערבי ״שירת הבקשות״. כך קורה שפייטן משורר מוכשר ומיוחד כמו הרד״א כאילו נשכח מלב רבים. בעצם, לחלק גדול מאיתנו הוא אינו מוכר כלל.

בכל מקרה, ר׳ דוד אלקיים ז״ל הינו משורר בעל שיעור קומה מגדולי המשוררים של יהדות מרוקו החל במחצית השנייה של המאה ה־19. משורר שהיה גם חכם, משכיל ואמן.

התשובה על כך, שיוצרים חשובים ביהדות המורח בכלל וביהדות מרוקו בפרט אינם זוכים לתשומת הלב הראויה, מצוינת בדברי המבוא והסיכום שלי.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 123

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

החתונה היהודית במרוקו

 

ב. טקסי החתונה בפאס

תיאור זה של טקסי החתונה לקוח מתוך רומן אוטוביוגרפי שכתבה יהודייה ילידת פאס (בשם נעוריה גרציה כהן) שיצאה מן הקהילה בצעירותה, התחתנה עם קצין בכיר צרפתי לא יהודי וחיתה אתו בצרפת. סיפורה זה וסיפורים נוספים שהיא כתבה מנסים לשחזר את תנאי חייה ואת האווירה ששררה בקהילת פאס לפגי עזיבתה את הקהילה. נקודת הראות שהיא מציגה כאן משלבת ולמעשה מכליאה את תחושותיה ורשמיה כבת הקהילה עם תחושותיה של אישה שעזבה את הקהילה ומסתכלת עליה ממרחק ואף בביקורת מסוימת.

המקור: ,Dégrada [Gracia Cassou], Retour sur un monde perdu 52-61 .Paris [1971], pp

  • DEGRACIA(1911-1985). Pseudonyme de Gracia COHEN épouse CASSOU. Première femme de lettres juive marocaine.
  • Gracia Cohen née à Fès, au Maroc, le 19 juillet 1911, est la quatrième de six enfants Son père, David Cohen, fils d'un riche propriétaire terrien, a le goût des voyages (Paris, Londres, Jérusalem), mais ses biens lui sont confisqués sous le protectorat français qui s'installe à Fez. un an après la naissance de Gracia.Sa mère, Yacouth Cohen, très pieuse, est la fille du Grand rabbin du Maroc, Haim Cohen. Gracia est élève à l'école Franco-Israélite de Fès jusqu'au Brevet élémentaire, et, comme ses soeurs, elle travaille pour aider sa famille. Elle est quelque temps secrétaire dans un cabinet d'assurances, puis quitte le Maroc en 1936. La même année, elle donne naissance à Biarritz à Claude qu'elle confie d'abord à une nourrice. Elle travaille ensuite à Bordeaux où elle épouse en janvier 1940 à la mairie, le lieutenant en cavalerie, ingénieur de formation, Pierre Cassou. Ils auront six enfants, Colette, plus tard épouse Roumanoff, Michèle, Jean-Pierre, Evelyne, Jacques et Georges. En 1948, son époux reconnaît Claude, le premier fils de Gracia, qui vit dorénavant avec eux.
  • Pendant pratiquement toute la Seconde guerre mondiale, la famille Cassou vit au Maroc. Elle habite ensuite à Hyères de 1945 à 1956, puis à Paris. Pierre Cassou, alors commandant est affecté de 1959 à 1962 en Algérie où sa famille le rejoint. Ils sont de retour à Paris, puis à Nîmes où il termine sa carrière avec le grade de général. Dès sa retraite, le couple rejoint Paris.
  • Le mariage de Gracia Cassou à Bordeaux a été un mariage civil, et elle élève d'abord ses enfants sans aucune éducation religieuse. En 1953, lorsque son fils Jean-Pierre tombe très malade, elle fait le voeu de revenir à la religion de ses pères. Elle introduit alors les fêtes juives dans la vie familiale, fait circoncire ses trois garçons par un chirurgien, et amène ses enfants et son mari à la synagogue. A Paris, elle devient une militante très généreuse de la WIZO, l'organisation internationale des femmes sionistes. Elle se trouve à son aise dans ce milieu de la bourgeoisie juive et participe régulièrement aux ventes de livres de la WIZO au cours desquelles elle signe ses propres ouvrages. Elle fréquente assidûment la synagogue et s'occupe de plusieurs oeuvres de bienfaisance à Paris et en Israël où son père et ses deux frères ont immigré. Malade du coeur, elle fait part à ses enfants de son souhait d'être enterrée en Israël. En 1985, elle participe à une voyage organisé pour un club de riches donateurs en Israël, et y décède. Elle est enterrée au Mont des Oliviers, à Jérusalem.
  • Le premier ouvrage que Gracia Cassou fait paraître, sous le pseudonyme de Degracia, est Mariage mixte,en 1968. Elle en fera paraître deux autres, Retour sur un monde perdu, en 1971, et Un sacré métier, en 1974, sous son nom d'épouse, Gracia Cassou. Tous trois sont édités à compte d'auteur, et ce fut sans doute un des regrets de Gracia Cassou de ne pas avoir été retenue et publiée par un éditeur. Après la parution de Retour sur un monde perdu, le 24 février 1972, elle déclare au Midi Libre : << J'ai toujours eu envie d'écrire et plaisir à le faire. J'ai découvert ma vocation à l'âge de dix ans. J'ai toujours écrit, mais ce ne fut pas facile. J'ai élevé mes sept enfants. >> Elle affirme aussi que ses oeuvres ne sont absolument pas autobiographiques. Les thèmes qu'elle y traite, — le mariage mixte, ou l'installation des autorités coloniales à Fès — reflètent cependant des situations qu'elle a personnellement vécues.

Avec Mariage mixte, Gracia Cassou a été, en 1968, à cinquante-six ans, la première juive d'origine marocaine à faire paraître un roman en français. Elle y traite, à partir de sa propre expérience, d'un thème que d'autres écrivains juifs maghrébins, comme Albert Memmi dans Agar (Paris, 1955), avaient déjà abordé, mais qui ne l'avait encore jamais encore par une femme marocaine. Outre les trois ouvrages qu'elle se charge de faire éditer et de distribuer autour d'elle, Gracia Cassou a également laissé plusieurs manuscrits inédits. Des monstres, vous dis-je, qui était annoncé en 1974, n'a semble t'il jamais été édité. De même, la pièce de théâtre, << Hortense ou la femme terrible >>, qu'elle évoque en 1972 dans le Midi Libre, n'a pas été éditée.

  • Mais ce sont surtout ses souvenirs du Maroc qui ont suscité de l'intérêt auprès de ses coreligionnaires. Ainsi pour illustrer l'histoire des juifs à Fès, une revue israélienne francophone, Noam, afait paraître des extraits de Retour sur un monde perdu. Dans cette autobiographie à peine romancée, l'héroïne, Lydicia Gozlan est, comme Gracia Cohen, une des premières petites filles du mellah de Fès à entrer à l'école Franco-Israélite dans les années 1920 :
  • C'est seulement vers la mi-décembre que mon père se décida à me conduire à l'école. Cet établissement scolaire n'existait d'ailleurs que depuis le mois d'octobre.
              L'École Franco-Israélite, ainsi l'appelait-on, était sise au Mellah, au fond d'une impasse caillouteuse mais où le soleil entrait à profusion, chose assez rare dans le quartier…[…]
              Ni David, ni moi-même ne parlions un seul mot de français. Aussi fut-ce par le truchement d'une interprète que la surveillante questionna mon père. […]
              Durant toute la matinée, je restais debout dans la cour, en compagnie d'autres petites filles qui étaient nouvelles comme moi. Nous n'osions pas nous parler. Nous nous épions les unes les autres. Le seul fait de nous retrouver à l'école nous impressionnait.
              Nous étions la première génération de filles à fréquenter cet établissement.
              Toutes les juives du Mellah étaient analphabètes.
              Il y avait bien sûr l'école de l'Alliance Israélite qui enseignait le français à un tout petit nombre, presque tous des hommes adultes, mais seulement des hommes, à l'exception d'une femme ou deux, au grand maximum.
              Alors que dès l'âge de quatre ans, la Synagogue était obligatoire pour les garçons — uniquement pour les garçons — qui recevaient une bonne éducation religieuse et profane.
              La fille juive avait droit à un enseignement oral religieux complet et quotidien, donné surtout pas sa mère et complété, plus tard, par le mari. Car toutes les jeunes fille se mariaient. Elles étaient donc destinées à devenir des épouses et des mères de famille. Un point. c'est tout. (Degracia, Retour sur un monde perdu,  33-35)
              Au bout de cinq années d'école… j'obtins mon Certificat d'études primaires, avec mention Bien.
              Au Mellah, ce diplôme était un événement considérable, à cette époque. Dans la rue, sur mon passage, les gens se retournaient et disaient avec respect et considération :
              — Tu vois, la fille de David, elle a son certificat. A leurs yeux (moi, une fille), je savais lire, écrire et parler le français. Que demander de plus ? Pourtant, j'étais irrésistiblement attirée à savoir davantage… Je sentais un besoin impérieux de continuer mes études. Malheureusement, je me heurtai à un obstacle sérieux : mes parents. Ils s'y opposaient formellement. (Idem, p. 77)

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 428

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר