ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2022


דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20- לשונות היהודים-מעמדה של העברית

ב. מעמדה של העברית

בדומה ליתר קהילות ישראל לא הייתה השפה העברית שפת דיבור חיה במרוקו, והשימוש בה היה למטרות ליטורגיות ולכתיבת יצירות ספרותיות לסוגיהן. חיים זעפרני כתב מחקר נרחב על הדרך שבה הוקנתה השפה העברית לבנים במרוקו כדי שיוכלו ליטול חלק בחיי הדת בקהילה. לשם הגדרת מטרת החינוך היהודי במרוקו אימץ זעפרני דברים שכתב ש״ד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך בתימן נעשה בבית הכנסת, על ידי בית הכנסת ובשביל בית הכנסת״. ״בשביל בית הכנסת״ – החינוך היהודי לא ביקש להכין את הילד לקראת החיים. ייעודו היה הכנת הבנים להשתתפות בפעילות הליטורגית בבית הכנסת, כמו תפילות וקריאה בתורה, ובנוסף לקחת חלק בטקסים במעגל השנה היהודי או במעגל החיים היהודי. הקשר בין החינוך לפולחן התבטא בחלוקת החומר הנלמד במהלך השנה בהתאם לחגים ולמועדים. ״בבית הכנסת״ – הלימודים התקיימו בצלא, חדר בבית כנסת או מבנה הממוקם בביתו של המלמד או חדר ששכר המלמד. ״על ידי בית הכנסת״ – מקצוע המלמד לא זכה להערכה רבה במרוקו עד לאחר מלחמת העולם השנייה. זעפרני מגדיר את המלמדות כ״מלאכת עוני״ שבה עסקו בדרך כלל אנשים נטולי כישורים מתאימים שלא עברו כל הכשרה, משום שהמקצוע לא היה כפוף לשום הסדרה ופיקוח.

כאמור, מטרת הלימוד היסודי הייתה להקנות לבנים מיומנות קריאה כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות הליטורגית. בסדר הלימוד נכללו לימוד האותיות, התנועות, ההברות והמילים ולאחר מכן תרגול באמצעות קריאת טקסט מקראי, וכן לימוד תורה ונביאים לפי פרשת השבוע וההפטרה בתרגום מילה במילה מעברית לערבית יהודית ובניגון. התוכנית השבועית השתנתה ממלמד למלמד. זעפרני הביא דוגמת תוכנית של מלמד מקזבלנקה: ימים א׳ וב׳ – פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית; יום ג׳ – נביאים או כתובים, בהתאם ללוח השנה; יום ד׳ – מבחן באמצעות שאלות, מבחן שבודק הצלחה בשינון של טקסט בעל־פה; יום ה׳ – הפטרה; יום ו׳ – כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל התלמיד. שבת אחר הצהריים – תחרויות בבית הכנסת בקריאה ובתרגום של קטעי מקרא.

לימוד טקסטים מקראיים לווה בתרגום לערבית יהודית שנקרא לשון השַׂרְחְ. התרגום נועד לסייע לתלמידים בצלא ללמוד את הטקסט העברי. חלק מהתרגומים הוקראו לנשים כדי להקל עליהן להבין טקסטים כדוגמת ההגדה של פסח ומגילת אסתר. מדובר במסורות בעל־פה או מסורות שהועלו על הכתב בהסתמך על תרגומו של רס״ג, בן המאה העשירית, וכללו אוצר מילים שלא היה מובן לקוראים בני הזמן. רבי יששכר בן סוסאן, שתרגם את המקרא במאה ה־16, הסביר בהקדמה לספרו מדוע נותרו חלקים מתרגומו של רס״ג סתומים: ״[הוא] כתבו בלשון שנראה לו יותר חשוב, נכבד ונבחר מכל לשונות העברי והוא ערבי האלנחוי, שהוא לשון חכמי ישמעאל, שבו כותבים ספריהם ולשון קשה הוא למי שאינו מורגל בו אפי׳[לו] מבני הלשון יהיה״. למרות תובנה חשובה זו הראה דוד דורון במחקרו כי גם התרגום של בן סוסאן עצמו אינו משקף את הערבית היהודית של המאה ה־16; הוא אינו כתוב בערבית קלסית, לא בבינונית ספרותית ולא בדיאלקט מדובר כלשהו.

משה בר־אשר, שהוציא לאור מהדורה מדעית לתרגום ״לשון לימודים״ לרבי רפאל בירדוגו, שנכתב בסוף המאה ה־18, העלה טענה דומה: ״שיש בה [בלשון השקה של בירדוגו] גם יסודות קדומים שאינם מובנים לבני הדורות האחרונים, גם יסודות המשמשים בדורות האחרונים רק במשלב גבוה(כגון לשון השירה והפתגמים) וגם יסודות מן הלשון המדוברת, לרבות מילים שאולות משפות זרות״. וזאת למרות הצהרתו של בירדוגו כי תרגומו בא לתקן את ״[ה]שיבושים [ש]משתבשים המלמדים בפירוש התורה כאשר פותרים [מתרגמים] לילדים הקטנים בלשון ערבי […] להיות זה ספר מצוי בידי כל מלמד, ולהציל עצמו ולילדים מכל פירוש עקוש ונלוז ומוטעה״. אהרן ממן גרס כי גם"השרח הוולגרי ביותר כולל ביטויים עתיקים, שהם אטומים מבחינה סמנטית, ואין צריך לומר מבחינה דקדוקית, לקורא או למדקלם שאינו אמון על רבדים קלאסיים של הערבית״. מסורות השרח בעל־פה ובכתב במרוקו ביקשו להבהיר מילים סתומות בתרגום רס״ג ולקרב את לשונו ללהג המקומי. אולם לשון השרח מעולם לא תורגמה באופן מלא ללהג המקומי, וממן שיער כי הקדושה שיוחסה לנוסח השרה היא הסיבה לכך. גם במאה ה־20 נותר השרה על פי רוב סתום עבור מרבית המלמדים, וכמובן עבור התלמידים. במסגרת הפעילות העברית החדשה נקטו סוכני התרבות כמה דרכים לפתרון הבעיה: לימוד התנ״ך בעברית ללא תרגום, קירוב התרגום הערבי לשפה המדוברת ותרגום התנ״ך לצרפתית.

העברית שימשה את חכמי מרוקו לכתיבת יצירותיהם. בתום הלימודים בצלא המשיכו תלמידי החכמים ללימודים בישיבות, ובהן קיבלו הכשרה באחד משני מסלולים: הראשון, הכשרה מעשית שהסמיכה אותם כדיינים, והיא התבססה על ספרות הפוסקים; והמסלול השני – הכשרה המיועדת לפתח את חריפותו השכלית של התלמיד. זו התבססה על פלפול כדי לעודד חידושים וכתיבה. במרוקו נכתבו יצירות רבות העוסקות בפרשנות המקרא והתלמוד, בנושאי הלכה, בקבלה, בפילוסופיה, בשירה ופיוט בעברית ובכרוניקות היסטוריות. על קשת היוצרים והיצירות ניתן להתרשם בספרו של רבי יוסף בן נאים ״מלכי רבנן״, לקסיקון של רבני מרוקו וחיבוריהם. אהרן ממן טען כי העברית של רבני מרוקו ינקה את יסודותיה מכל רובדי הלשון העברית לדורותיה: לשון המקרא, לשון חכמים, לשון הגאונים והלשון המשוערכת. מינון הלשונות השתנה בהתאם לסוגת הכתיבה: במקורות נרטיביים בולטת לשון מקראית, בחיבורים הלכתיים לשון חז״ל, ובפלפולי הלכה – לשון התלמוד. יוסף תדגי קבע כי בעברית של חכמי מרוקו ניתן להבחין בתרגומי שאילה, בקליטת יסודות משפות אחרות, במילים בעברית שקיבלו משמעות חדשה ואף במונחים עבריים חדשים שאינם מופיעים בספרות העבר. יוסף שיטרית גרס שבשירה העברית של יהודי מרוקו בולטת כתיבה בין־טקסטואלית מובהקת המתאפיינת בציטוטים ממגוון המקורות היהודיים ובכללם המקרא, המשנה והתלמוד, מדרשים, תפילה ואף קבלה. המשוררים סיגלו את לשון השירה המקראית ורבדים נוספים של הלשון העברית בהתאם ליצירה הטקסטואלית שאליה נחשפו.

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים-מעמדה של העברית

עמוד 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר