מורשת יהדות מרוקו

גלגולו של סיפור: הטמעת הנרטיב בסיפור המשפחתי

לקראת סיום, אבקש להביא בפניכם את המקבילה האחרונה שהתוודעתי אליה לסיפור האבן שנפלה מן השמיים – זהו נוסח סיפורו של רפאל בן־טולילה, שמצאתי בספר שערכה משפחתו לקראת טיול שורשים לטיטואן בשנת.2016 בטרם אתעמק במקבילה של רפאל ואציע קריאה ספרותית צמודה שלה, כזו הקשובה למכלול ההיבטים התרבותיים – מהם כאלה שנידונו לעיל ואחרים שבלטו פחות בנוסחים הקודמים – אביא את סיפורו כלשונו:

׳האבן שנפלה מהשמיים׳ – רפאל בן־טולילה

אבי לא ידע על קיומי. מלחמת האזרחים בספרד הוציאה להורג את אבי באשמת שווא והותירה את אמי לבד עם חמישה בנים קטנים ובהריון.

כעבור ששה חודשים נולדתי בעיר טיטואן, בירת מרוקו הספרדית, מול מיצר גיברלטר ואנדלוסיה. אמא דאגה לספר לנו תכופות על אבא,ואני, לעתים, דברתי אל תמונתו בסלון כאילו היה חי. אהבתי לשחק עם חמשת האחים שלי בבית וברחוב. כל מה שהאחים שלי עשו נהגתי לעשות כמוהם ולאן שהלכו הלכתי בעקבותיהם. כך נחשפתי לחוויות ולהרפתקאות והגעתי לבית הקברות היהודי שם שמעתי לראשונה סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים.

בגיל שבע, ביום הזיכרון לאבי ז״ל, אמא וחמשת אחי הלכו לבית הקברות ואותי השאירו בבית עם סבא, שהיה מרותק למיטה, ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתי בעזרת שדיה הגדולים והרכים. לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לבקר את אבא שלי ויצאתי בריצה בעקבות אמא ואחי. הייתי נעלם ומתגלה להם בכל קרן רחוב. בכל פעם שגילו אותי דולק אחריהם נעצרו ואילצו אותי לחזור על עקביי בצעקות ואיומים. ב׳כיכר ספרד׳ נואשו מניסיונותיהם ואמא צעקה בכעס לעברי: ׳בוא הנה ואל תעזוב את ידי אפילו לשנייה!׳ כאב לי לראות את אמא כועסת אך בתוך תוכי שמחתי על נצחוני. התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד.

דרך סמטאות צרות ודוכנים, עמוסי ירקות ופירות, של הרובע הערבי הגענו לבית הקברות היהודי. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחו אותי לבית הקברות. לא ידעתי איך המתים חיים ומה הם אוכלים. אחי הגדול הוביל אותנו ישר לחלק החדש של בית הקברות שם הייתה מצבתו של אבא, שבלטה בגובהה ובצבעה הלבן. 'כולה עשויה שיש איטלקי מקררה׳ נהגה אמא לומר בגאווה. כאילו יש בטיב המצבה ושוויה כדי להטיב במשהו עם המת. אז לא יכולתי לדעת שכל מה שעושים למתים עושים בעצם עבור החיים.

המצבות האילמות היו מסודרות בשורות בלי סמני חיים ביניהן, פרחים, צמחים או עצים. הכול נראה נקי ומסודר אך מת לגמרי. לא הבנתי איך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם. לאחר שאמרו מה שאומרים ואחי הבכור אמר קדיש עברנו לחלק הישן של בית הקברות. שם היו קבורים יהודי קסטיליה, שהגיעו מגרנדה עם הגירוש, והצדיקים של הקהילה. בחלקה זו הקברים היו באי סדר ניכר וההזנחה ניכרה בכל מקום. המצבות היו עשויות מאבן פשוטה, ארוכות ושטוחות בצבע אפור־שחור. הצדיקים הסתפקו במצבות צנועות. אפילו היו מצבות ללא שם או כתובת שבעליהן זכו שסיפורי צדיקותם יהיו שגורים בפי כל. לאחר תפילה חרישית קצרה הנוכחים נעצרו מול גוש אבן גדול לא מסותת. האבן בלטה בצבעה המיוחד ובשונותה, כאילו לא הייתה שייכת למקום. אחד הנוכחים הצביע על שש בליטות באבן השמימית. ראיתי את הגדולים מהנהנים בראשם ושמעתי את האחים שלי אומרים: 'הנה האבן שנפלה מהשמיים!׳ הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה.

האבן הזאת כל כך הלהיבה את סקרנותי, שיום אחד, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרו של סבא שעה שרכן על ספרי קודש ענקיים. נישקתי את ידו ושאלתי אותו ׳סבא אתה יכול לספר לי על האבן שנפלה מהשמיים?' סבא הביט בי בשתיקה מהורהרת, כמו חושב עם עצמו, האם ראוי אני לשמוע סיפור כזה בגילי. הבנתי שראשו טרוד בעניינים אחרים והלכתי בלי לגלות את סוד האבן שנפלה מהשמיים.

כמה שבועות אחר כך אמא ביקשה ממני להביא לסבא כוס מים. השעה הייתה בין הערביים כשנכנסתי לחדרו וכוס מים בידי. סבא חייך אלי ובנימה ספק לעגנית ספק מתבדחת אמר לי: ׳עדיין אתה רוצה לדעת על האבן שנפלה מן השמיים? שב לידי ושמע^,. חיבקתי את סבא בחוזקה ונישקתי את זקנו שהגיע עד מותניו. לא יכולתי להסתיר את שמחתי וסקרנותי.

׳פעם אחת גר בעיר שלנו יהודי ערירי מיוחד במינו. איש לא ידע מי היו הוריו ומהיכן הגיע. לפרנסתו הוא תיקן נעליים לעוברים ושבים בקרן רחוב. קראו לו חנוך הסנדלר. עיניו היו בולטות ומאירות ופניו היו לבושות תמיד בחיוך תמים. לרוב היה מתקן את הנעלים במקום.

מי שרצה לתקן את נעליו היה מתיישב על כסא הלקוח, כסא אליהו גבוה ובלוי שידע ימי מילה רבים, חולץ את נעלו ומביט בהשתאות איך חנוך, ישוב על שרפרף נמוך, היה חותך, מדביק, תופר, משייף ומחדש את הנעל ברגעים ספורים. בכל נעל ונעל טיפל במקצועיות וביראת כבוד לדרך שעשה בעליה. חנוך לא הוציא הגה מפיו והיה מתייחס לנעליים הבלות שבידיו כאל יצירת אומנות. מעולם לא דחה נעליים שנזקקו לו, גם נעליים שלא יכלו לשלם את מחיר הדרך שעשו.

מידי פעם היה מרים מבטו כלפי הלקוח ומורידו כאילו ביקש לחבר בין הסוליה לבעליה, בין תחתונים לעליונים.

לעתים נדירות ראו אותו בבית כנסת. אמונתו הייתה עבודתו ועבודתו הייתה תפילתו. בכל נקב ונקב שהיה נוקב במרצע בעור היו כל איבריו כמו שרויים בתפילה חרישית לבורא עולם. חנוך תפר מנעלים לכל אדם באהבה ובתום ללא קשר לאמונתו. במשך השבוע היה מכין לעצמו אוכל אך בשבת אהב להתארח אצל רחמים החייט ולאכול את ה׳הדפינה׳,[ שמרנו על הכתיב כפי שהופיע בסיפור במקור. הכתיב הנכון הוא אֲדָפִינָה.] החמין הידוע של יהודי טטואן, שאשתו אסתר הייתה מבשלת לפי מתכון מיוחד. הריח המיוחד של ההדפינה וטעמה המשובח התנגן בקרביו במשך כל השבוע. בשעה שאכלו את ההדפינה, הסנדלר והחייט לא דברו ביניהם והתמסרו בהנאה מופגנת לאכילה.אסתר הביטה בהם בסיפוק וקיבלה את שתיקתם כהוקרה למעשה ידיה.

יום אחד הסנדלר הערירי התאסלם ואיש לא ידע בקהילה למה ובשל מי עשה את הדבר הנורא הזה. היהודים הפסיקו להביא לו נעליים לתיקון וחנוך התעצב מאוד. מה הקשר בין נעליים הזקוקות לתיקון לבין מעשהו לא הצליח להבין. הזקנה קפצה עליו ועד מהרה נטה למות.

רק רחמים החייט, שאהב את פשטותו התמימה שמר איתו על קשר. כשהרגיש שיומו מתקרב חנוך גילה לחברו שהתאסלם בשל שטות.

בעצם מה ההבדל בין מוסלמי ליהודי? הוא לא ידע לומר. אבל עכשיו בטרם ימות עז רצונו לשוב למנהגים, לניגונים ולמאכלים שליוו אותו כל חייו ולהיקבר כפי שנולד – כיהודי. ביום שישי, בין השמשות, חנוך שב ליהדותו. ביום שבת אכל הדפינה אצל חברו ובמוצאי שבת החזיר את נשמתו לבוראו.

באותו לילה מאות נעליים ליוו את חנוך הסנדלר בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי. כשהדבר נודע למוסלמים החליטו לעשות מעשה. בלילה, ששה מוסלמים נכנסו לבית הקברות היהודי והוציאו מהקבר הטרי את הגופה כדי לקבור אותה בבית קברות מוסלמי. כשעמדו ללכת מהמקום, נפלה אבן מהשמים וקברה תחתיה את ששת החוטפים. השביעי חנוך תופר המנעלים נעלם בעליונים ואיש לא יודע את מקום קבורתו עד היום הזה׳.

׳אבל אני כן יודע היכן קבור אבא שלי!׳ צעקתי. סבא הביט בי בחמלה ואימץ אותי אל לבו. ממעמקי מגירת השולחן הוציא פיסת ניר דהויה ואמר: ׳אתה יודע מה זה? זו הצוואה של אביך. ערב הוצאתו להורג אביך הצדיק מסר מכתב לסנגורו הנוצרי ובו בקשתו האחרונה – להיקבר כיהודי׳.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עמוד 40

לא הספקתי לנוח והנה שוב תקפה אותי הקדחת. למרבה המזל הרופא בבית החולים בקפריסין הכין אותי לכך מבחינה נפשית, כך שלא פחדתי. הנה אני שוב קודח ועם צמרמורת חזקה, אבל לא מסוכנת כמו בפעם הראשונה. שבוע שכבתי חולה ואט אט התאוששתי, אבל נשארתי חלש וחיוור. בן דודי מימון בא לבקר אותי ויצאתי אתו לחדרה, שם בילינו כל היום יחד. הוא נתן לי כסף למקרה שאצטרך לצאת, כי בבית העולים לא נתנו לנו כסף. ניסיתי לסרב, אך בן דודי עמד על כך שאקח אותו. הודיתי לו מאוד והוא חזר לירושלים. דודי, יהודה שרביט, הוא אחיו של סבי יוסף מצד אמי, אשר זכה לעלות לארץ יחד עם הוריו, משה ותמר הקבורים כהר הזיתים. הוא עלה לארץ עם שיירה שיצאה מספרו עירי בשנת 1922, ומנתה שלושים וחמש משפחות – כל שבעת בניו נולדו בירושלים. עמדתי אתם בקשר עוד במרוקו, בקפריסין ועכשיו בארץ, וזה עבורי סיפוק עצום שהיו לי בני משפחה בארץ. לא זאת בלבד שחשתי קרבה נפשית חזקה שממילא הייתה לי כלפי ארץ ישראל, אלא הייתה זו קרבה של קשר משפחתי. זה קירב אותי לארץ ישראל באופן מוחשי עוד יותר. זה משמח מאוד שיש לי משפחה פה, ובפרט משפחה טובה ותומכת. זה נתן לי עידוד גדול יותר להיאחזותי בארץ.

באחד הימים יצאתי מבית העולים ונסעתי לחדרה, לטייל ולהתבשם מנופה של הארץ, ממנו עיני לא ידעה שובעה. הלכתי לאן שנשאוני רגליי, והגעתי לכפר ברנדס. לימים נודע לי שאשתי לעתיד נולדה שם. לעת ערב חזרתי לבית העולים תשוש, עייף ויגע. הייתי עוד חלש ומאמץ ההליכה ברגל כילה את כוחותיי. לאחר בדיקה אצל הרופא, שלחה אותי הסוכנות לבית הבראה בצפת. בצפת אחזה בי התרגשות בדומה לזו שאחזה אותי בהיותי בירושלים, ואולם בהבדל מה. בירושלים היו המקומות ההיסטוריים והקדושים, הנופים, העיר העתיקה והכותל ובצפת חשתי התרגשות רוחנית. המקומות של ההיסטוריה מקרינים עובדות יבשות וקרות, נוגעים בנפשנו ומעוררים געגועים לעבר הרחוק ותקווה לחידוש התהליך ההיסטורי. ואולם צפת – זה חי, זה עדיין מפרפר בתוכנו, שכן כל שבוע ערכנו קבלת שבת בהשראת עיר המקובלים. השירים והטקס – הכל היה לפי הקבלה, בלא שהיינו מודעים לכך. שרנו בארמית ״אזמר בשבחין וכלה בלמימצא על ריפתא״. לא קל להימצא בעיר הזוהר של המקובלים. אך נכנסתי לעיר, וכבר התנגן בראשי ״ידיד נפש אב הרחמן״ לר׳ אלעזר אזקרי ששרנו בהתלהבות. ר׳ אלעזר היה מקובל ודרשן שחי בצפת עם רבו ר׳ יוסף סאגיס. זו העיר של ר׳ יוסף קארו, ר׳ דוד בן זמרה, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ יעקב בירב, ר׳ משה קורדובירו ור׳ חיים ויטל. אי אפשר להישאר אדיש למשמע השמות האלה. פה אתה מרגיש שייך, חש בהווה וחי בתוך זה עדיין. זה מדבר אליי ישירות. כל השמות מעוררים בי רטט בכל גופי וראשי סחרחר עליי מהתלהבות.

איזה עונג להיות בעיר אפופת מסתורין ואווירה רוחנית שעוטפת אותה בהוד ובזוהר. עיר המקובלים שהקרינו מכוחם על כל גלות ישראל בעולם. אני מתיישב בבית ההבראה על גבעה נישאה ומשקיף בעונג רב ובהרגשה עילאית. ביום ו׳ אחר הצהריים אני נישא על כנפי הדמיון, רוצה לקפוץ על הגבעות וההרים סביבה ולשיר ״לכה דודי״. אני רואה בדמיוני את המקובלים ויוצא אתם לקראת שבת המלכה, שעוד מעט תכסה בהודה ובקדושתה את עיר המסתורין הזו שלא פגה השפעתה על קהילות ישראל עד עצם היום הזה. כל שבת שרנו ברחבי מרוקו את שיריו של ר׳ ישראל נג׳ארה ״יודוך רעיוני״. והנה עכשיו, אני כאן. הנה אני מסתובב בעירם ורוחם אפפתני, כאילו עודם חיים ואני מתעודד ומתענג לזכרם ושר את שיריהם. לאחר שבוע של התרגשות וסיפוק רוחני עילאי, אני שוב מתנתק בקושי ואנוס לחזור לקבוצה שלי בנווה-חיים.

אני מנסה לספר לחברים שלי על צפת ועל התרגשותי מעיר המקובלים האפופה הוד ומסתורין והם לא מבינים, כמו שלא הבינו את התרגשותי מירושלים. ״מהי צפת?״ הם שואלים, ״מי זה המקובלים?״ כל השמות זרים להם. אבוי לנו, אני חושב. מאיפה יתחילו וכמה ומתי יספיקו ללמוד כדי לחזק את זיקתם לארץ ישראל ולמורשתה ? לעת עתה הכל זר להם. הם למדו בתנועות הנוער שלהם רק על תנועת הפועלים והקיבוצים. מורשת העם היהודי, התנ״ך והיהדות, הכל חדש בשבילם. קשה למצוא שפה משותפת אתם. גם עברית הם מדברים בקושי. נשמתם רחוקה מכל מה שמלהיב אותי, על הארץ, על עברה – אפילו על דבר פשוט כמו השבת, שבשבילי הייתה משהו מיוחד. בינתיים אנחנו יושבים בטל. בזמן שאני בולע וקורא כל מה שנקרה לידי על הארץ ועל המאבק עם הבריטים והערבים, הם משוחחים ביניהם בשפתם ההונגרית, שאותה לא הבנתי. באחד הימים נתבשרנו כי אנו יוצאים למקום שיועד לנו: בית הספר החקלאי בנהלל. ואולם, חקלאות רחוקה ממני והלאה, כמרחק מזרח ממערב. מאז ומתמיד הייתי איש ספר, אבל לעת עתה זה המצוי. הגענו לנהלל והסתדרנו. ביום הראשון ללימודים ישבתי בכיתה ונוכחתי שאין לי מה ללמוד שם. הם מתחילים ללמוד עברית מההתחלה, ואני באתי מסמינר למורים עברי. ובכן, מה עושים ? דיברתי עם המדריך האחראי והסברתי לו שאין לי מה ללמוד כאץ. בינתיים, כך אמר, נחכה עד שההנהלה תחליט מה לעשות אתי. פגשתי נערה צעירה ויחד ישבנו ודיברנו. התחלתי לעזור לה בשיעורים בעברית וסיפרתי לה על החוויות שלי מהארץ, מהנסיעה שלי לירושלים, לצפת וגם על המפגש עם בני משפחתי. הייתה זו צעירה נאה, ופתוחה ללמוד. היא התעניינה מאוד במה שסיפרתי לה. היא שאלה על מרוקו, ועל חיי הקהילה היהודית שם. היא התלהבה מכל מה שסיפרתי לה. היינו יוצאים לטיולים ברגל, מדברים ונהנים מהחברות שלנו.

באחד הימים סיפרה לי בבכי שחברי הקבוצה אוסרים עליה להיפגש אתי. הם אמרו שבמרוקו כולם פראי מדבר אפריקנים! אוי ואבוי! שוב הסיפור מקפריסין חוזר על עצמו – גם כאן. איימו עליה שאם תתעקש, הם יחרימו ויענישו אותה. פשוט איימו עליה. היא סיפרה לי שהיא, בניגוד אליהם, אוהבת אותי ושהיא מוצאת בי אדם נחמד ונעים. הוכיתי בהלם! מה קורה לנפשות האבודות האלה? מדובר בילדים, שארית הפליטה, אשר מתחילים את הקליטה בארץ בשנאה גזענית שאין לה כל בסיס, שהיא פוגענית ומעליבה ללא סיבה. אני פשוט לא מאמין! האם זה מה שמלמדים בסוציאליזם של תנועת העבודה? מקרה אחר שאירע מעיד על ממדי התופעה המצערת: באחת הפעמים בהן ישבתי לשולחן עם חברים בחדר האוכל, כולם קמו משולחני ועזבו לשולחן אחר. שוחחתי עם המדריך והוא אמר לי שהוא אינו יכול לעשות מאום, שכן אם הם לא רוצים לשבת אתי ליד אותו שולחן – הוא אינו יכול להכריח אותם.

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 250