ארכיון יומי: 25 בנובמבר 2022


השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד

שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

נולד בקורדובה בשנת 993 — מת בגראנאדה בשנת 1056

שמואל הלוי בן־יוסף אבן־נַגְרֵילָה היה נצר ממשפחה מיוחסת בעיר מרידה, אחת הקהילות העתיקות והחשובות באנדלוסיה. הוא עצמו נולד בקורדובה הבירה ב־993 ורכש לו השכלה מקפת הן בעברית והן בערבית. עוד בבחרותו בא במגע עם כמה מגדולי דורו. הסכסוכים והמריבות בין המוסלמים הספרדיים הלכו וגברו ובסופו של דבר הביאו להתמוטטות שלטונם המרכזי. ב־1013 פרצו גדודי ברברים פראים לקורדובה, הרסוה ושדדו את תושביה. כל מי שהיתה היכולת בידו נס מן העיר, ובין הנמלטים על נפשם נמצא גם שמואל הצעיר. הוא נתיישב במאלאגה, שהיתה שייכת למלכות הברברים בגראנאדה — אחת המדינות המרובות שהוקמו בספרד אחרי חורבן קורדובה. במרצו ובכוח התמדתו הצליח לבסס את מעמדו מחדש, זכה לעושר רב ונכנס לשירות המדינה. ב־1027 הוכר כראש יהודי ארצו בפני המלכות והוכתר בתואר הנגידות. כשמת חבום מלך גראנאדה, נחלקו הדעות של אנשי החצר בעניין יורשו. הנגיד תמך בבאדיס, בנו הצעיר של המלך, אף שרוב בעלי ההשפעה צידדו בזכותו של מאכסן, הבן הבכור. עמדת הנגיד העידה על חריפות שיפוטו, שכן דווקא מועמדו עלה לכסא המלוכה. באדיס לא שכח חסד זה ליהודי, אשר המשיך לשרתו במיטב כוחו והוכיח לו לא אחת את נאמנותו. לבסוף היה הנגיד ל״וזיר וסופר״, היינו לראש הממשלה, ניהל את ענייניה הפנימיים של המדינה וכמעט שנה שנה יצא להילחם באויביה המרובים ובראש וראשונה במדינת סביליה הערבית.

בכללה ובפרמיה עושה פרשת חיים זו רושם של אגדת פלאים. אין ספק, כי עלייתו של הנגיד נתאפשרה רק בכוח צירופן של מסיבות בלתי־רגילות. מקום פעולתו היה בתוך מדינה מעורבת־האוכלוסייה. הכת הצבאית הברברית, שנשתלטה עליה, לא היתה מעורה בתוכה. דווקא מקורבי המלך השתתפו בקנוניות שנרקמו נגדו, ועל כן מוטב היה לו לסמוך על יהודי׳ שלפי עצם מצבו אינו יכול לשאוף לכיסא המלוכה. יתר על כן, האוכלוסיה של גראנאדה היתה יהודית ברובה: שמואל הכירה היטב, ידע כיצד לנהוג בה וכיצד לגבות ממנה את המסים׳ שלא תהא קופת המלכות חסרה. הוא היה מחונן בתכונות, המפתיעות אותנו אצל בן־הגלות, כגון כשרונות להנהגת מדינה, לדיפלומאטיה ולפיקוד צבאי. ואולם נוסף על הכל היה לו גם מזל יחיד במינו. וכן הצליח לעלות משלב אחד לשני עד שהגיע למרום שיאו. הנגיד ירא השמים ראה בהצלחתו אצבע אלוהים. הקב״ה בחר בו מראשית דרכו ואף שלח אליו את מיכאל וגבריאל מלאכיו: הנער שמואל ראם בחלומו ושמע מפיהם את ההבטחה שיהיו לו למגן כל פעם שאש או מים יאיימו עליו. מאז ואילך מתפתחים חייו כאילו לפי תכנית קבועה מראש: עם כל הירידות הארעיות, ועתים אף הסכנות לחייו, הוא מוסיף ועולה. ההבטחה שניתנה לו על־ידי המלאכים מתקיימת במלואה: יש וכפשע בינו לבין המוות, אבל תמיד הוא ניצל. כנגד זה זוכה הוא לראות בכשלונם של רבים ממקנאיו ואויביו או לשמוע על קצם המר והנמהר. הוא, מבני האומה הבזויה בעיני המוסלמים הקנאים, התהלך בקומה זקופה ביניהם והם שנאלצו לציית לפקודותיו. כל כך בטח בכוח עצמו עד שהעז לחבר השגות על הסתירות הפנימיות שגילה בקוראן ועורר בספרו זה תגובה חריפה ביותר מצדו של אבן־חזם, גדול הסופרים המוסלמיים בדורו. ואולם אותה מתיחות, בה היה שרוי הנגיד רוב ימיו, נתנה אותותיה בגופו. אמנם, עד שנתו האחרונה לא ויתר על השתתפותו במסעי המלחמה׳ אבל כוחו הותש עד מאד וב־1056 הוציא את נשמתו. יש לחזור ולומר: רק בזכות מזלו המופלא והמסתורי לא הודח ולא נהרג׳ אלא הצליח להחזיק בשלטון. יתר על כן, הוא הניח אחריו כ״יורש עצר״ את יהוסף בנו אהובו. משנה המלך החדש היה דומה מאד לאביו בהשכלתו ובכשרונותיו המזהירים, אבל הוא לא עצר עוד כוח לשחות נגד הזרם המתגבר והולך. שלטון היהודים היה למורת רוחם של המוסלמים וסבלנותם פקעה. לאחר שכבר נראו כמה סימנים מבשרי השואה המתקרבת, החלו פורעים בגראנאדה פרעות בישראל. ב־30 בדצמבר 1066 נרצח הוזיר היהודי ויחד אתו הושמדו רוב בני קהילתו.

שמואל הנגיד, הטרוד בענייני המדינה ובמלחמותיה, הספיק עם כל זה להקדיש הרבה מזמנו למדעים ולספרות. גם כאן חריצותו ופוריותו הן כפלא בעינינו. שרידי כתביו מעידים על רב צדדיותו — בין השאר על עבודתו המקיפה בהלכה, בלשנות ופרשנות המקרא. את שירתו לא עשה קרדום לחפור בו כדרך רוב משוררי תקופתו. לא התרפס בפני נדיבים — ״שיריו נגידים וראשים״, כדברי אלחריזי — ומורגשת בהם אי־תלותו של איש רם המעלה. על־ידי פעולתו הספרותית הרים את מעמד כיל המשוררים. השירה לא היתה בשבילו שעשוע בלבד, אלא צורך נפשי: בה הביע את הרהורי לבו ורגשותיו הנסתרים. בפעם הראשונה הפך כאן משורר גלותי את יצירותיו למעין יומן פיוטי, המשקף את מאורעות חייו. הוא חיבר שירים בקלות מפליאה והצטיין גם בכשרונו לאימפרוביזאציה.

הדיואן של הנגיד׳ היינו האוסף המכיל את שיריו מכל הסוגים, לא נשתייר בשלימותו, ואולם ניתן לומר שרובו נמצא בידינו. יש בו שירי שבח וידידות, תלונות על פרידה, קינות על מתים, זמירות אהבה ויין, מכתמים וסאטירות, וגם מספר ניכר של יצירות בעלות צורה אפית (סיפורית) — בעיקר על הקרבות שבהם השתתף. לפי בקשת הנגיד התחיל יהוסף בנו, בהיותו בן שמונה וחצי, בהעתקת כל שירי הדיואן ובסידורם. ויש להניח שמתוך האוסף הכולל הזר, העביר המחבר כמה יצירות מתאימות לאותם שלושת הקבצים המיוחדים שהתקין בזקנתו. הרי הם: בן תהלים, בן משלי ובן קהלת. הראשון, שהכיל לפי הגדרתו של משה אבן עזרא ״תפילות ובקשות״, לא הגיע אלינו בספר מיוחד; אולם נראה שרבים משירי הדיואן הועברו אליו, בראש וראשונה שירי המלחמה, המצוינים בנימתם הדתית החזקה וראויים היו להיכלל בספר ששמו רומז למזמורי תהלים. ״בן משלי״, המוקדש לחכמת חיים׳ ו״בן קהלת״, המשקף את אפסות ההוויה ואת אימת הכליון, הגיעו אלינו כמעט בשלימותם. בהעתקת ״בן משלי״ התחיל אליסף, צעיר בני הנגיד, בהיותו בן שש וחצי בלבד.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות

דן מנור

א. מעמדו המקודש של ׳אור החיים׳ במסורת החסידית

על מעמדו של ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) במסורת החסידות העירו כבר רבים מאלה שעסקו בקורות חייו, ובמיוחד דנו בכך בפירוט ראובן מרגליות בספרו 'תולדות רבנו חיים בן עטר׳ ואברהם משי זהב בספרו ׳מסילות החיים׳, המכיל מבחר מכתבי רחב״ע., שני המחברים הללו מביאים מסורות מן הספרות החסידית, המתארות את גדולתו של רחב׳׳ע ומעמידות אותו בשורה אחת עם כמה מגדולי ישראל שזכו למעמד מיוחד במסורת החסידית. הקורא בספרים אלה עשוי להתרשם, כי רחב״ע (1743-1696), שהיה כידוע מרבני מארוקו, נמנה עם חכמי תנועת החסידות שצמחה במזרח־אירופה. הטעמים ׳לאימוצו׳ של רחב״ע על־ידי תנועת החסידות אינם מוסברים במסורות העוסקות בסוגיה זו. הפרטים על כך מרובים, ואצטמצם בציונים על מסורות אחדות מאלה.

מסורת רווחת אחת מספרת, שהבעש״ט עצמו ראה ברחב״ע מקובל מאנשי עלייה ובעל רוח־הקודש:

ורבנו הקדוש בעל אוה״ח [׳אור החיים׳] אמר עליו מרן הבעש״ט שנשמתו מרוח דוד של אצילות ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה… והיה מיורדי מרכבה וגלוי נשמות ומדרגות רוה״ק (רוח הקודש] אמיתי. ומרן הבעש׳׳ט היה נפש דוד דאצילות והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח ותתגלה הנשמה וחיה דאצילות ותהיה הגאולה האמתית.

רחב״ע נולד בשנת תנ״ו (1696) בעיר סלא שבמערב מארוקו, למשפחה מיוחסת מצאצאי המגורשים. הוא נמנה עם חכמי מארוקו הבולטים ביותר מבני המאה ה־18, הקדיש את כל ימיו ללימוד תורה ולחיבור ספרים. בעטיה של מצוקה כלכלית הוא היגר לאיטליה בשנת תק״א, ופניו מועדות לא״י. באותה שנה הוא כבר נשא באמתחתו את חיבוריו: ׳חפץ ה,, ׳פרי תאר׳, ו׳אור החיים׳. בשנת תק״ב הגיע לא״י ועוד באותה שנה ייסד ישיבה בירושלים. תוך זמן קצר יצאו לו מוניטין כמורה גדול וכבעל תורת הנסתר. בשנת מ״ז לחייו נפטר, בט״ו בתמוז תק׳׳ג(1743).

הרחב״ע והבעש״ט (1760-1700) מוצגים כאן כשווים במעמדם מבחינת היעוד המשיחי המיוחס להם, ואילו מקור נשמתו של הראשון עליון ממקור נשמתו של השני. עליונותו של רחב׳׳ע מסתברת גם מהמשך הסיפור, המציין את רצונו העז של הבעש״ט לראות את פני רחב׳׳ע, אף אם הרבה יהיה כרוך בנזק רוחני:

ושאל אותו על־ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים אל פנים… ומסר נפשו ונסע אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע… ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפילתו שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע ע״ה [עם הארץ] ובור אל הצדיק אור החיים.

בסופו של דבר נטרפה האונייה שבה הפליג הבעש״ט ורק בנס ניצלה בתו מטביעה, והוא נאלץ לשוב, מבלי להגשים את משאלתו.

מצויות מסורות חסידיות נוספות המציבות את רחב״ע בדרגה יותר עליונה מזו של הבעש״ט. מסורת אחת מספרת, כי בסעודה שלישית של שבת פנחס בשנת תק״ג רמז הבעש״ט לתלמידיו על פטירת רחב״ע, בזו הלשון: ׳כבה נר מערבי׳. על שאלת התלמידים מניין לו הדבר, השיב הבעש״ט:

יש כוונה אחת בנטילת ידים לאכילה שאין מגלים אותה אלא לחד בדרא [לאחד בדור] והיא היתה עד עתה לנחלה להר״ח בן עטר ועתה בשעת נטילת ידים לסעודה שלישית נתגלה לי סוד זה, וזה האות שהר״ח בן עטר כבר איננו.

כאן רמז ברור לכך, שהבעש״ט ראה את עצמו כיורש הרוחני של רחב״ע, והיחס ביניהם הוא של תלמיד כלפי רבו.

הבעש״ט לא שהה מעולם במחיצת רחב״ע, הוא ידע עליו מפי השמועה בלבד, או לפי המסורת על־פי רוח־הקודש. פרט זה מתאשר מאיגרת של ר׳ גרשון מקיטוב אל הבעש׳׳ט, שבה נאמר:

אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח רק שהוא עצמו אינו יודע והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״ב אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו, וכשבאתי לכאן חקרתי אחר זה הדבר וספרו לי מזה האיש פלאי פלאות ושמו ר׳ חיים בן עטר. והיה חסיד גדול חריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם.

לפי אחת המסורות, כשהיה הבעש׳׳ט עולה לישיבה של מעלה היו מודיעים לו שבעל אוה״ח יצא כבר משם. כלומר, רחב״ע הקדים תמיד את הבעש״ט בעלייה למתיבתא דלעילא [לישיבה של מעלה], ראה: משי זהב, עמ' לא. לפי נוסח אחר, אמר הבעש״ט לתלמידיו: ׳לא בעל אוה״ח גדול ממני רק שהאוה״ח קל ברגליו יותר ממני כי בכל העולמות שאני עולה אומרים לי אך יצא מכאן הרב הקדוש אוה״ח׳. ראה: האפשטיין, עמ׳ 6.

לפי האיגרת הזאת יוצא, שהפרטים על דמותו של רחב״ע נתגלו לבעש״ט ברוח־ הקודש, בעוד שר׳ גרשון ידע אותם מפי השמועה בלבד, ופרט זה סותר מסורת אחרת, שלפיה זכה עוד ר׳ גרשון לשמוע תורה מפי רחב״ע. אולם הפרט החשוב באיגרת זו הוא הרמז בדבר דמותו המשיחית של רחב״ע, כפי שנצטיירה בעיני הבעש״ט. האמור בהמשך האיגרת, כאילו רחב״ע עצמו לא ידע דבר על נשמתו המשיחית, אינו עולה בקנה אחד עם מה שנראה כהזיה משיחית מדברי רחב״ע בספרו ׳אור החיים׳(להלן: אוה״ח). באחד מפירושיו הוא מדגיש את הצורך להרבות במצוות ובמעשים טובים, כדי להחיש את הגאולה ולהפיג את צערו של המשיח המצפה בכליון עיניים לגאול את ישראל. והוא חותם את דבריו במשפט: ׳שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים׳.מהדברים כפשוטם משתמע, שהמחבר ראה עצמו בעל יעוד משיחי. ואכן כך הובנה כוונתו., אמנם אפשר להניח, כי השם חים רומז לנוטריקון של כינויי המשיח: חנינא יכון מנחם,“ אלא שהרהורי לבו של רחב״ע בדבר יעודו המשיחי נחשפים בקטע נוסף באוה״ח. קטע זה דן במאבקו של המשיח נגד הקליפות, כשלב הכנה לגאולה, ובהמשכו מספר רחב״ע על חלומו, שבו הוא נאבק עם הנקבה של סטרא אחרא והכניע אותה: ׳וכחזיון הזה הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכוחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כוחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ׳.2, דברי הבעש״ט, שרחב״ע לא היה מודע לנשמתו המשיחית, מתמיהים במקצת ואף מעוררים ספק אם אמנם עיין הבעש״ט באוה״ח.

לא רק אישיותו של רחב״ע, גם חיבורו ׳אור החיים׳ זכה למעמד מיוחד במסורת החסידית, כפי שניתן ללמוד מכמה חיבורים." א׳ מרקוס מפליג בהערכת אוה׳׳ח ומכתירו בתואר ספר הספרים של החסידות, ספר שהוא ׳נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכוון על פני האוקינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת׳.

והשווה עם דברי ר׳ יוסף בן נאים: ׳ביום שנכנס מוהר׳׳ח הנז׳ אל ירושלים תוב״ב אמר האדמו״ר י הרב בעל שם טוב זיע״א בערי אשכנז היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים׳. ראה: בן־נאים, דף לה

ואכן כמה מחכמי החסידות עצמם השוו את קדושתו של הספר לזו של ספר הזהר. מסורת משמו של ר׳ ישראל מרוזין אומרת: ׳כמו שבדורות הראשונים היה הזוה״ק [הזהר הקדוש] מסוגל לטהרת הנשמה כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש לטהר את הנשמה׳.כיוצא בזה כותב ר׳ פנחס מקוריץ: ׳אין דבר שיוכל להחביא את עצמו כמו בספר הזהר ולפעמים בס׳ אור החיים׳.

על מידת חרדת הקודש של המסורת החסידית כלפי אוה״ח אנו למדים גם ממה שהיא מספרת על נוהגי הקריאה והעיון בספר זה, שרווחו בקרב החסידים. ר׳ פנחס מקוריץ כותב במקום אחר:

שפעם אחת ראה הרב [וכוונתו לבעש״ט, שהיה רבו] אור גדול בעיר ושאל אם נמצא שם ס׳ אור החיים, ונמצא שם ביד אחד חומש עם ׳אור החיים׳ והוא האיר על כל העיר… וקבל על עצמו ללמוד בכל יום דף מהאוה״ח בחומשים הגדולים.

עוד מסופר על בנו של האדמו״ר מרוזין, שאף הוא נהג ללמוד בכל שבוע את ׳אוה׳׳ח הקדוש על התורה׳. נוסיף לכך, כי בהרבה חיבורים חסידיים מובאים מדברי אוה׳׳ח, כפי שיתברר בהמשך דברינו. אפשר להסיק אפוא שרבים מחכמי החסידות אכן ידעו ספר זה והיו ביניהם שנהגו לעיין בו בקביעות.

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20

עמוד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר