את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

לא הספקתי לנוח והנה שוב תקפה אותי הקדחת. למרבה המזל הרופא בבית החולים בקפריסין הכין אותי לכך מבחינה נפשית, כך שלא פחדתי. הנה אני שוב קודח ועם צמרמורת חזקה, אבל לא מסוכנת כמו בפעם הראשונה. שבוע שכבתי חולה ואט אט התאוששתי, אבל נשארתי חלש וחיוור. בן דודי מימון בא לבקר אותי ויצאתי אתו לחדרה, שם בילינו כל היום יחד. הוא נתן לי כסף למקרה שאצטרך לצאת, כי בבית העולים לא נתנו לנו כסף. ניסיתי לסרב, אך בן דודי עמד על כך שאקח אותו. הודיתי לו מאוד והוא חזר לירושלים. דודי, יהודה שרביט, הוא אחיו של סבי יוסף מצד אמי, אשר זכה לעלות לארץ יחד עם הוריו, משה ותמר הקבורים כהר הזיתים. הוא עלה לארץ עם שיירה שיצאה מספרו עירי בשנת 1922, ומנתה שלושים וחמש משפחות – כל שבעת בניו נולדו בירושלים. עמדתי אתם בקשר עוד במרוקו, בקפריסין ועכשיו בארץ, וזה עבורי סיפוק עצום שהיו לי בני משפחה בארץ. לא זאת בלבד שחשתי קרבה נפשית חזקה שממילא הייתה לי כלפי ארץ ישראל, אלא הייתה זו קרבה של קשר משפחתי. זה קירב אותי לארץ ישראל באופן מוחשי עוד יותר. זה משמח מאוד שיש לי משפחה פה, ובפרט משפחה טובה ותומכת. זה נתן לי עידוד גדול יותר להיאחזותי בארץ.

באחד הימים יצאתי מבית העולים ונסעתי לחדרה, לטייל ולהתבשם מנופה של הארץ, ממנו עיני לא ידעה שובעה. הלכתי לאן שנשאוני רגליי, והגעתי לכפר ברנדס. לימים נודע לי שאשתי לעתיד נולדה שם. לעת ערב חזרתי לבית העולים תשוש, עייף ויגע. הייתי עוד חלש ומאמץ ההליכה ברגל כילה את כוחותיי. לאחר בדיקה אצל הרופא, שלחה אותי הסוכנות לבית הבראה בצפת. בצפת אחזה בי התרגשות בדומה לזו שאחזה אותי בהיותי בירושלים, ואולם בהבדל מה. בירושלים היו המקומות ההיסטוריים והקדושים, הנופים, העיר העתיקה והכותל ובצפת חשתי התרגשות רוחנית. המקומות של ההיסטוריה מקרינים עובדות יבשות וקרות, נוגעים בנפשנו ומעוררים געגועים לעבר הרחוק ותקווה לחידוש התהליך ההיסטורי. ואולם צפת – זה חי, זה עדיין מפרפר בתוכנו, שכן כל שבוע ערכנו קבלת שבת בהשראת עיר המקובלים. השירים והטקס – הכל היה לפי הקבלה, בלא שהיינו מודעים לכך. שרנו בארמית ״אזמר בשבחין וכלה בלמימצא על ריפתא״. לא קל להימצא בעיר הזוהר של המקובלים. אך נכנסתי לעיר, וכבר התנגן בראשי ״ידיד נפש אב הרחמן״ לר׳ אלעזר אזקרי ששרנו בהתלהבות. ר׳ אלעזר היה מקובל ודרשן שחי בצפת עם רבו ר׳ יוסף סאגיס. זו העיר של ר׳ יוסף קארו, ר׳ דוד בן זמרה, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ יעקב בירב, ר׳ משה קורדובירו ור׳ חיים ויטל. אי אפשר להישאר אדיש למשמע השמות האלה. פה אתה מרגיש שייך, חש בהווה וחי בתוך זה עדיין. זה מדבר אליי ישירות. כל השמות מעוררים בי רטט בכל גופי וראשי סחרחר עליי מהתלהבות.

איזה עונג להיות בעיר אפופת מסתורין ואווירה רוחנית שעוטפת אותה בהוד ובזוהר. עיר המקובלים שהקרינו מכוחם על כל גלות ישראל בעולם. אני מתיישב בבית ההבראה על גבעה נישאה ומשקיף בעונג רב ובהרגשה עילאית. ביום ו׳ אחר הצהריים אני נישא על כנפי הדמיון, רוצה לקפוץ על הגבעות וההרים סביבה ולשיר ״לכה דודי״. אני רואה בדמיוני את המקובלים ויוצא אתם לקראת שבת המלכה, שעוד מעט תכסה בהודה ובקדושתה את עיר המסתורין הזו שלא פגה השפעתה על קהילות ישראל עד עצם היום הזה. כל שבת שרנו ברחבי מרוקו את שיריו של ר׳ ישראל נג׳ארה ״יודוך רעיוני״. והנה עכשיו, אני כאן. הנה אני מסתובב בעירם ורוחם אפפתני, כאילו עודם חיים ואני מתעודד ומתענג לזכרם ושר את שיריהם. לאחר שבוע של התרגשות וסיפוק רוחני עילאי, אני שוב מתנתק בקושי ואנוס לחזור לקבוצה שלי בנווה-חיים.

אני מנסה לספר לחברים שלי על צפת ועל התרגשותי מעיר המקובלים האפופה הוד ומסתורין והם לא מבינים, כמו שלא הבינו את התרגשותי מירושלים. ״מהי צפת?״ הם שואלים, ״מי זה המקובלים?״ כל השמות זרים להם. אבוי לנו, אני חושב. מאיפה יתחילו וכמה ומתי יספיקו ללמוד כדי לחזק את זיקתם לארץ ישראל ולמורשתה ? לעת עתה הכל זר להם. הם למדו בתנועות הנוער שלהם רק על תנועת הפועלים והקיבוצים. מורשת העם היהודי, התנ״ך והיהדות, הכל חדש בשבילם. קשה למצוא שפה משותפת אתם. גם עברית הם מדברים בקושי. נשמתם רחוקה מכל מה שמלהיב אותי, על הארץ, על עברה – אפילו על דבר פשוט כמו השבת, שבשבילי הייתה משהו מיוחד. בינתיים אנחנו יושבים בטל. בזמן שאני בולע וקורא כל מה שנקרה לידי על הארץ ועל המאבק עם הבריטים והערבים, הם משוחחים ביניהם בשפתם ההונגרית, שאותה לא הבנתי. באחד הימים נתבשרנו כי אנו יוצאים למקום שיועד לנו: בית הספר החקלאי בנהלל. ואולם, חקלאות רחוקה ממני והלאה, כמרחק מזרח ממערב. מאז ומתמיד הייתי איש ספר, אבל לעת עתה זה המצוי. הגענו לנהלל והסתדרנו. ביום הראשון ללימודים ישבתי בכיתה ונוכחתי שאין לי מה ללמוד שם. הם מתחילים ללמוד עברית מההתחלה, ואני באתי מסמינר למורים עברי. ובכן, מה עושים ? דיברתי עם המדריך האחראי והסברתי לו שאין לי מה ללמוד כאץ. בינתיים, כך אמר, נחכה עד שההנהלה תחליט מה לעשות אתי. פגשתי נערה צעירה ויחד ישבנו ודיברנו. התחלתי לעזור לה בשיעורים בעברית וסיפרתי לה על החוויות שלי מהארץ, מהנסיעה שלי לירושלים, לצפת וגם על המפגש עם בני משפחתי. הייתה זו צעירה נאה, ופתוחה ללמוד. היא התעניינה מאוד במה שסיפרתי לה. היא שאלה על מרוקו, ועל חיי הקהילה היהודית שם. היא התלהבה מכל מה שסיפרתי לה. היינו יוצאים לטיולים ברגל, מדברים ונהנים מהחברות שלנו.

באחד הימים סיפרה לי בבכי שחברי הקבוצה אוסרים עליה להיפגש אתי. הם אמרו שבמרוקו כולם פראי מדבר אפריקנים! אוי ואבוי! שוב הסיפור מקפריסין חוזר על עצמו – גם כאן. איימו עליה שאם תתעקש, הם יחרימו ויענישו אותה. פשוט איימו עליה. היא סיפרה לי שהיא, בניגוד אליהם, אוהבת אותי ושהיא מוצאת בי אדם נחמד ונעים. הוכיתי בהלם! מה קורה לנפשות האבודות האלה? מדובר בילדים, שארית הפליטה, אשר מתחילים את הקליטה בארץ בשנאה גזענית שאין לה כל בסיס, שהיא פוגענית ומעליבה ללא סיבה. אני פשוט לא מאמין! האם זה מה שמלמדים בסוציאליזם של תנועת העבודה? מקרה אחר שאירע מעיד על ממדי התופעה המצערת: באחת הפעמים בהן ישבתי לשולחן עם חברים בחדר האוכל, כולם קמו משולחני ועזבו לשולחן אחר. שוחחתי עם המדריך והוא אמר לי שהוא אינו יכול לעשות מאום, שכן אם הם לא רוצים לשבת אתי ליד אותו שולחן – הוא אינו יכול להכריח אותם.

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 250