המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

מותו של מויאל היה שיחת היום בין ראשי חובבי ציון, שהחליפו ביניהם מכתבים נרגשים. ש״י פין, מראשי החובבים, כתב לפינסקר: ״כרעם בגלגל החרידתני השמועה הלא טובה מפטירת הגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל, כמעט אמרנו הלא יחיו יושבי הקולוניות בצלו, והוא יכלכלם וינהלם בכשרון דעת, ובו בטח לבנו להפקיד את כספנו בידו. והנה הוא לוקח מאתנו. וה׳ ינחמנו ויאיר עינינו למצוא איש אחר, רועה נאמן ופרנס טוב כמוהו״. עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, כתב לפינסקר מיד כשנודע לו על פטירת מויאל: ״אין מלים בפי להגיד לך כמה הכאיבה לי בשורת האבל שמכתבך הביא אלי, טרם נודע לי על פטירתו של מר מויאל ביפו. אכן, מהלומה כבדה היא לחברת חובבי ציון. איש כמויאל קשה למצוא, וביחוד במזרח, שם היה המנוח חזיון נדיר באמת״. קלונימוס זאב ויסוצקי, שהיטיב להכיר את מויאל והעריכו(אם כי לעיתים, כפי שראינו לעיל, הביע כלפיו דעות מנוגדות), כתב אף הוא בצער גדול על המנוח, מיד כשנודע לו דבר פטירתו. את רגשותיו העזים הביע במכתב לאלעזר רוקח: ״כרעם ביום בהיר הייתה לי בשורתך הנוראה על ידי הטלגרף ביום אתמול בבוקר, על דבר מות האדון הרב ה׳ מויאל ז"ל. לבי התפוצץ בי שלא אדע מה אומר ומה אדבר על האסון הנורא אשר קרה את כל חובבי ציון, שעיניהם נשואות זה כמה אל האיש היקר הזה אשר ידע לכלכל דבריו במשפט. ולמה אדאג ראשונה: אם למות האיש היקר הזו או להריסה אשר תוכל לצאת ממותו לכל הענין אשר אנחנו עוסקים בו?! האיש היקר הזה כבר נתפרסם בכל מכתבי העיתים [העיתונים] כמנהל כל הקולוניות, ועתה בהוודע דבר מותו תרפינה כל ידים וכל לבב חובבי ציון ימס ולא ימצאו אנשי חיל את ידיהם לשוב ולכונן את הסדרים שנית. ומי יודע עוד את הרעה הנשקפת לנו״.ויסוצקי ביטא חשש אמיתי לגורל מפעל ההתיישבות הרך של חובבי ציון בארץ ישראל, שבלעדי מויאל עתידו לוט בערפל. למזלם, ולמזלו של היישוב, נחלץ בשעה הקשה ההיא, בעקבות מות מויאל, אדם שלא אחת השמיצו אותו על יחסו לתנועה הלאומית – שמואל הירש. הדירקטור, כפי שכונה מנהל מקווה ישראל, היה לא רק ידיד אישי של מויאל. הוא ניאות לרשת את מקומו בראשות פעולות חובבי ציון בארץ. אין להעלות על הדעת שנתן את הסכמתו למינוי ללא אישורו של הברון רוטשילד, מה שמוכיח את הקשר ההדוק של הברון למפעל ההתיישבות בכלל ולקשר שלו עם חובבי ציון בפרט.

ראוי לקרוא מה שכתב העיתון המגיד בנושא זה: ״והנה כאשר ידאב לב כל חובב ציון על מות ה׳ מויאל, האדם היקר והנכבד שהיה נתון בכל לבו ונפשו לטובת הקולוניות ודאג להן עד רגעי חייו האחרונים, כן נמצא תנחומין בזה כי בא על מקומו הדירקטור הנכבד ה׳ הירש… איש יותר מוכשר כמוהו בעניין זה איננו, כיד הניסיון הטובה עליו ועניני הישוב זה עשרים שנה, ובאהבתו הגדולה לעניין הישוב בהשכל ודעת. עתה בטוחים אנחנו כי בעזהי״ת [בעזרת השם יתברך] עניני הקולוניות יתנהגו במישרים כמקודם לשמחת כל חו״צ. גם האנשים שבחר לו להיות עוזרים לו המה נכבדים וישרים אשר יעשו מלאכתם באמת ואמונה ואהבה להעניין הגדול״.

כאמור, אין ספק שהירש לא היה מסכים לקבל את מינוי נציג חובבי ציון בארץ ישראל, אילולא אושר הדבר על ידי הברון רוטשילד. האישור הזה, מתברר, היה מותנה בזמניותו. הברון, באמצעות ארלנגר, נתן את ברכתו להירש, אך עם סייג ברור אחד. וכך כתב ארלנגר להירש: ״בוודאי הכל יתאבלו על מות ה׳ מויאל ז״ל, אדם כה נאמן ומסור, ולאגודת חובבי ציון זה אסון של ממש. הוא החזיק בכל חוטי הארגון וסידר הכל במהירות ובשכל טוב. ד״ר פינסקר מצר על אבדה זו, העלולה לפי דבריו להעמיד בסימן שאלה את פעולתם הארגונית״. בהמשך מכתבו ציין ארלנגר, כי העמדת הירש בראש חובבי ציון בארץ משמחת לכאורה, אולם יש קוץ באליה והדבר הובא לידיעת פינסקר: ״סידור ארעי זה לא יוכל להימשך הרבה לנוכח העיסוקים הרבים של האדון הדירקטור ותפקידו הרבים שיופרעו״. פינסקר, לפי המכתב להירש, כתב לארלנגר שהמינוי מעורר בקרב החובבים דאגת מה, שכן ״עד כה לא היו להם קשרים אתך, ואין הם יודעים מה יחסך אליהם ואל מושבותיהם״. ארלנגר הבטיחו שהירש יפעל במהירות ובנאמנות, אך הדגיש שהוא יוכל לעשות זאת רק במשך זמן קצר.

בסוף מכתבו של ארלנגר להירש יש גילוי מעניין, הכתוב תחת האותיות נ״ב: ״דומה שאמש נשלח מכתבו של מר רוטשילד אל מר מויאל. הוא אמר לי שברצונו לכתוב אליו. צחוק הגורל!״

בקרב חובבי ציון לא הכול היו מרוצים ממינויו של הירש. אריה ל׳ לבנדה כתב לפינסקר, מופתע: ״נראה שהרחקנו לכת. הייתכן שהוא שינה פתאם את השקפתו? דבר זה קשה להאמין.

נצטרך להחליפו, כדי שהעניינים יימצאו בידיים נאמנות״. פינסקר לא קיבל את דעתו, וגם משה לייב לילנבלום כתב לאחר כמה שבועות: ״הירש עושה בצדק מעשהו״.בעיתוני ארץ ישראל הודגש שוב ושוב כי הירש הסכים לקבל את המינוי באופן זמני בלבד. וכך כתב הצבי: ״האדון הנכבד ה׳ הירש קבל על עצמו לע״ע [לעת עתה] את התמנות חובבי ציון אשר היה בידי הר״א [הרב אברהם] מויאל ז״ל, לטובת החברה ולאהבת המנוח ז״ל. החברה חובבי ציון נחמה בטלגרף את האבלים לאמר כי האסון נגע עד לבבם וגם שלחה טלגרם לאדון הירש לתת לו די תודה על קבלתו הדבר לע״ע״. הירש פעל במהירות. הוא כינס ביפו ב-25 בדצמבר 1885 ישיבה של הוועד הפועל של חובבי ציון בארץ ישראל, שכלל חברים שבחר – כולם מיפו וסביבותיה, ולא מירושלים. אלעזר רוקח הושאר על ידו כמזכיר, והוא שכתב את הפרוטוקול, המתחיל בדברי הספד חמים למויאל: ״אחרי האסון אשר קרה במות האדון הנכבד ה׳ אברהם מויאל ז״ל(ביום א', י״ב בטבת תרמ״ו), אחד מחובבי ציון האמיתיים ואשר בו שמו כל אחינו ברוסיה מבטחם כי ינהל בחכמתו ובישרת לבבו את כל עניני הישוב, רחש לב האדון הנכבד המצוין באהבתו לעמו, סי׳ שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, לקבל עליו – לפי שעה – ההשגחה העליונה על כל עניני הישוב והמושבות שקבלו חובבי ציון עליהם לתמכן ולסעדך.

הוועד הפועל – להוציא את הירש הידר ואת רוקח המזכיר – כלל את יהושע אוסביצקי, מנהל מושבות הברון ראשון־לציון ועקרון, דוד גוטמן ואברהם זלמן איכילוב מפתח-תקווה, ישראל בלקינד מגדרה והסוחר היפואי יעקב הרצנשטיין.

הישיבה דנה בנושאים שוטפים של המושבות פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה, לרבות ענייני כספים פעוטים, כמו כיסוי נסיעותיו של בלקינד מגדרה ליפו. על רוקח הוטלה משימה נוספת לתפקידו כמזכיר הוועד הפועל ביפו – לשבת בפתח-תקווה ולהיות למעשה ״משגיח״ המושבה. בישיבה השנייה, אשר נערכה גם היא ביפו לאחר ארבעה ימים, נמשכו הדיונים המעשיים ומדי פעם הוזכרו פעולותיו של מויאל למען המושבות והאיכרים. כן נזכרה בעיה מציקה: הכספים של חובבי ציון שהיו בידי מויאל היו מעורבים עם כספיו שלו ו״יעברו איזה שבועות בטרם יתבררו החשבונות מהירושה של המנוח״.

מתיישבי שלוש מושבות חובבי ציון – פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה – חשו עצמם בתקופה הראשונה שלאחר פטירת מויאל כיתומים ממש. הירש, שלא כמויאל, לא היה אדם חם, לבבי ומקורב לבריות. לאנשי גדרה ויסוד המעלה הייתה הרגשה שהם נזנחו לחלוטין. בדיווח מצפת בסוף אפריל 1886 נמסר כי מתיישבי יסוד המעלה "הולכים קידר ושחוח [קודרים וכפופים) בלחץ העוני והדוחק כי לא ניתן להן מאומה מתמיכת חובבי ציון. חובותיהם הכלליים והפרטיים אשר אמר מויאל לספרדי דניאל ברוך לשלם להם – לא שלם״.

לאחר שתמו ימי האבל, חזר ויסוצקי לנושאים ארציים בהרבה והתעניין בכספים שהוציא מויאל על המושבות בשבועות חייו האחרונים ועל מה שנותר בחשבונותיו. הוא לא הסתיר את דאגתו, שללא יד מכוונת, ״יפוצו מעט הצאן [אנשי המושבות] בהלקח מהם רועם ומנהלם״ – כך ראה את מויאל. עתה חזר לרעיון לשגר לארץ ישראל בדחיפות את יוסף סטרבולסקי, כדי שיעסוק שם בענייני הכספים של חובבי ציון, לצידו של שמואל הירש. עניין סטרבולסקי ירד עד מהרה מן הפרק, משום שהלה תבע סכום כסף ניכר עבור שליחותו, ובלשון הימים ההם זה נראה כך: ״הוא קצב לו [לעצמו] פרס [תשלום] גדול אשר לא תוכל חברתנו לעמוד בו, אשר אוצרה דלל וחרב״. ויסוצקי הציע לפינסקר לשלוח לארץ ישראל בהקדם, על חשבונם, שני חברים בכירים בהנהגת חובבי ציון, כדי שיבדקו את המצב שם, כפי שעשה הוא בשנה הקודמת, ויציעו הצעות לגבי ניהול המושבות בתקופה שלאחר כהונת שמואל הירש.

בחודשים הראשונים של 1886 המשיך ויסוצקי לעסוק בנושאים השונים שבהם טיפל מויאל. הוא לא הסתיר את כעסו על רוקח, שבאחד ממכתביו האשים את מויאל באי נאמנות לפעולות חובבי ציון, והוא סבר כי זה מעשה נבלה, וחבל שפינסקר ולילנבלום נטו להאמין לו. ויסוצקי דחק ברוקח להסדיר את כל חשבונותיו של מויאל, לפני שהירש ייסע לאירופה ופנה בעניין זה אל פינסקר בתביעה שגם מצדו תצא הוראה לרוקח להשלים את המשימה, אחרת יודח מתפקידו.

ויסוצקי, שיחסו למויאל – כפי שתואר בעמודים הקודמים – היה אמביוולנטי, ועובר מצד לצד, חזר לסורו בפברואר 1886 והאשים במכתב לפינסקר את מויאל באי סדרים ובחוסר דיווח להנהגת חובבי ציון על ההוצאות הכספיות של שלוש מושבות החובבים בארץ. במכתבו הסביר, שבעבר שינה את יחסו אליו, מחיובי לשלילי, משום שלא נענה לדרישתו לדווח על העת על ההוצאות הכספיות שבהן היה מעורב לטובת המושבות ושלא דאג להפרדה, בחשבונותיו, בין כספי חובבי ציון וכספו שלו. את אמונו המלא של הברון רוטשילד במויאל ובהתנחלותו הכספית הסביר ויסוצקי בעובדה שהירש, מנהל מקווה ישראל, פיקח עליו ודאג שכל כספי הברון יטופלו כהלכה.

נראה כי אף על פי שמויאל קיבל את ברכת הדרך מוויסוצקי, שהפך אותו למעשה למנהיג היישוב מטעמה של תנועת חובבי ציון, הוא נהג בו בגישת כבדהו וחשדהו, כאשר ה״חשדהו״ מופיע אצלו במקום הראשון. כמו אנשי הברון רוטשילד, שלא היו בטוחים מלכתחילה כי כוונותיו של מויאל כשרות – וקשה היה להם להאמין או להבין שאיש עסקים יפואי מוכן לעשות כה הרבה ל״שם שמיים״ תמורת עמלה זעומה לכל היותר – כך גם ויסוצקי. אצלו נוספה גם הנקודה העדתית, שהוא לא טרח להסתירה. מוצאו ה״ספרדי״ של מויאל היה חשוד בעיניו והוא ציין יותר מפעם אחת, שקשה לסמוך על אדם, ועוד בתפקיד כה מרכזי, שהוא ״לא משלנו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

עמוד 150