יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה
אל נא נשכח, לפני עשרים שנה היתה “תל-אביב” כברת אדמת חול וישימון, דומה למדבר שומם של הרים וגבעות אשר תנים יהלכו בה. אדמת חול, נקי מעשב וענף ירק, מלבד אי אלה גפנים-קמלים הנטועים זעיר פה וזעיר שם, נטושים ועזובים. וכיום, “תל-אביב” פורחת בעציה, ביפי נופה ובגניה הפרטיים והצבוריים.
אם לבוא ולרשום את כל ההרפתקאות שעברו על עיר צעירה זו נצטרך למלאות ספר גדול. ועל כן אסתפק בעובדות אחדות והיותר חשובות.
כששים חברים מהמתישבים הראשונים זוכרים עוד את האספות המרובות שהיו לנו בעיר יפו בבית הקפה של ליפשיץ לשם הגשמת הרעיון על דבר יצירת ישוב חדש ע"י מחוללו עקיבא ויס יזכר לתהלה. בקפה זה נחתך גורל הענינים לפי מזג רוחנו לשמחה ולעצב. זה לא היה כלל מן הדברים הקלים ביותר לרכוש כברת אדמה משכנינו, גם אחרי התשלומים, הפצויים, קבלת הקושאן וכו'. משום שפתאום צצו כפטריות ממש, בעלים חדשים המכריזים את בעלותם על המקום, אחרי שנגמרה הקניה של אדמת “תל-אביב”, ותקעו אהליהם וגרו בהם מזוינים בחרבות מוכנים למלחמה, בטענם שהאדמה היא אדמתם, ורק אחרי פצויים וחכוכים בזמן לא מועט נשתחררה האדמה.
דרכי השמירה על הבטחון בשכונה הצעירה לא היתה סוגה בשושנים, לקן גנבים היתה סביבת “אחוזת-בית”. המה התרכזו בעיר בחומות הבנינים העתיקים שבדרך יפו ופתח-תקוה. לשמירה מנה הועד ערבים מזוינים שידעו להתחקות על עקבות הגנבים. מרובים היו מקרי הגנבות ושומרים יהודים אין להשיג ומה עוד שהשמירה היתה אז בחזקת סכנת-נפשות ממש. באין ברירה הוכרח הועד להטיל חובה על כל אחד מהחברים לשמור על השכונה בתורנות יחד עם השומרים הערבים, כדי לשים עין באותו זמן גם עליהם. כשהיה מגיע תורי לשמור לא הרגשתי בלילה החולף בו הגיע גם תורו במקרה של הא' דיזנגוף לשמור, למרות הרוחות והגשמים ביליתי בשיחות מלאות תקוה ועדוד, על “אחוזת בית” בעתיד הקרוב, עם הא' דיזנגוף חברי לתור.
מסירות הועד לשכונה היתה מופתית. הכל נעשה במרץ לא רגיל ובכחות לא אנוש, מי שהוא פלאי דחק את הקץ. הועד לא ידע לאות יומם ולילה, נערכו תכניות להרחבת הגבולות, נסללו דרכים חדשות והטפול בישוב הרענן נעשה בזהירות רבה. מחוללי הישוב ידעו והרגישו את עתידו וערכו לגולה הישראלית, עד כמה שהיא עוקבת באהדה ורטט כל כבוש שעל אדמה בארץ-ישראל. במסירות עמד דיזנגוף על משמר העבודה ועודד את יתר חבריו לפעולה. על כותב הטורים האלה הטיל את ישוב הסכסוכים שהיו מתהוים בין השכונה והממשלה, או עירית יפו, אפנדים וסתם שכנים שבאו בטענות של חזקה. כמעט בכל המקרים עלה בידי הודות לאל לפשר בין הצדדים בדרכים שונות.
אחד היסודות היותר מוצקים שעליהם נבנתה “תל-אביב” הוא המשמעת. משמעת סמלית שררה בתוך הועד ובין חברי השכונה. כולם הרגישו כאחד בערך המטרה של ישוב יהודי על אדמת האבות, חברי הועד שרתו את המולדת מאהבה נפשית עמוקה. כל נגודים פנימיים לא התעוררו, טובת השכונה והתפתחותה היתה לנגד עיני כלם. לא היתה כל זכות לנטיה פרטית או מפלגתיות צרה וזעומה. הכל משרתים באהבה ובאידיאל למטרה אחת. בשמחה אמתית היו חברי השכונה ממלאים את החלטות הועד, כצו קדוש ממרומים, למרות שלא היה אז משמר. החברים בעצמם שמרו בדיקנות על חקות הועד מבלי שיעירו את תשומת לבם על כך ומכאן העובדה של “תל-אביב” כיום הזה. משמעת זאת צריכה לשמש דוגמת-חיים, לכל הישובים העברים ההולכים ומתהוים בארץ ישראל.
כשהתחילה השכונה להתפתח ולקבל לאט צורה של עיר, על ידי בנינים נוספים, כבישים סלולים, מדרכות, צנורות-מים, נקיון וסגירת שער השכונה בשלשלת ברזל בימי שבת ומועד, מבלי להרשות לעגלות להכנס ולהפריע בעד קדושת חגי ומועדי ישראל, קפץ עלינו רוגזם של פקידי הממשלה והשכנים. מרוב קנאה לעיר נקיה ומודרנית, התחילו להשטין ולקטרג, ולהעליל עלינו עלילות-שוא ורבות ולהבאיש את שמנו בעיני הממשלה. יום יום ותלונות חדשות, פעם על דבר זה ופעם על דבר אחר, מבלי כל הגיון ויסוד, צר היה לאויבינו לתת לנו להקים עיר למופת מתוך שלות היצירה. ומשום כך לא היתה לנו מנוחה מהם.
כדאי להזכיר עובדה אחת מבין עובדות רבות: באחד הלילות נתפס גנב ב“אחוזת-בית”, השומרים הובילוהו לבית הא' דיזנגוף. הוא צוה להוביל את הגנב לבית הועד עם החפצים הגנובים ולשמור עליו. בינתים, נשלחה הודעה למשטרת יפו על המאורע, כעבור זמן קצר הופיעה המשטרה והחוקר הכללי. בראותנו זאת חשבנו שלטובתנו הוא, שהמשטרה מהרה לבוא אל מקום המאורע, ברם, טעינו, במקום לחקור את הגנב שגניבתו בידו, התחיל החוקר לחקור אותנו: מי תפש את הגנב, ומי פקד לשים אותו בבית הסוהר של השכונה, למה שפטתם אותו וכו' וכו'. נערך פרטיכל מלא רעל ושנאה, מדברי בדיות והזיה, שאין בהן קורטוב של אמת ועל ידי זה היו שמים מכשולים על דרך התפתחות הישוב ומהלך חייו הקבוע.
תל-אביב נעשתה לעיריה מאליה, עוד בתקופת שלטונם של התורכים. אז היתה עיריה רק ביפו והרשיונות להקמת הבנינים הראשונים ניתנה על ידה. חוקת בנין מיוחדת לא היתה קיימת ועירית יפו לא התענינה באיזו צורה ומדה יוקם הבנין ובפרט מחוץ לעיר. מה שענין אותה, המס שעל הבונה לשלם לה לפי שטח אמות הבנין ותשלום נוסף בעד אמות החזית והגזוזטראות אם ישנן. השגחה מיוחדת על הבנינים לא היתה, אלא אך ורק בראשית הבנין ביום הנחת יסודות הבית היתה העיריה שולחת את ראש הבנאים הממונה לזה, כדי לשמור על הבונה לבל יכנס אל גבולות הרחוב. את הרשיונות הראשונים קבלנו מעירית יפו, אחרי שערכנו חשבון מדויק: כמות שטח האדמה, מספר הבתים, האמות, מדות האורך והרוחב, תכנית החזית וכו' וכו‘. הרשיון היה ניתן על ניר רשמי אחד האומר: ניתן רשיון לבנין עשרים בית בשכונת היהודים “אחוזת-בית” בשטח כך וכך אמות, כך וכך ארכה ורחבה של החזית, הגזוזטרה וכו’ והמנהלים בשכונה זו אחראים שהבונים לא יכנסו בבנינים לגבולות הרחובות ונתקבל סכום כזה וכזה. התאריך והחתימות של הגזבר וראש העיריה ושלשת חברי העיריה וחסל. על סמך זה למדנו את התורה ולרשיון השני והשלישי לא נזקקנו להגיש תכניות כלל, אלא קבלנו רשיונות כללים על אלפים אמה לבנין או חמשת אלפים אמות מרובעות, כך אמות חזית, כך גזוזטראות, כך אמות לקומה השניה והתשלומים כנהוג. בהמשך הזמן ניתן לנו הרשיון להטיל מס על כל בנין לפי הפרופורציה, ונעשינו לעיריה עצמית, בלי שום קונצסיה אפילו מקושטא. וממשלתנו האדירה הנוכחית נתנה לנו במקום עיריה “בורו”, ומשאירה אותנו בבור, למרות שידוע לה היטב כי אין עוד בארץ עיריה כזו ביפיה והדרה, ובכל זאת נתנה לשכנינו בערים השונות זכות עיריה עצמאית אעפ"י שאינן יכולות להתחרות בעירנו ששמה “תל-אביב”, אולם מה נתאונן, זהו גורל כל מפעל טוב ונעלה שעתיד מזהיר לו. על אף כל המכשולים והתלאות “תל-אביב” תצעד בעוז ובגאון קדימה במסלולה שהתוו לה בוניה.
אחרי העובדה שהזכרתי לעיל על דבר הגנב ועריכת הפרטיכל המלאה רעל ושטנה על ידי החוקר הכללי, עלה בידינו להסביר לממשלה את צדקתנו ויצאנו בשלום ובכבוד מהענין הזה. דבר זה עורר בנו לתבוע מהממשלה שתקבע באיזורנו שמירה מיוחדת של המשטרה. הממשלה הסכימה לתביעתנו ופקדה על עירית יפו לקנות מגרש לשם בנין בית למשטרה בשער תל-אביב. בקופת עירית יפו לא נמצא סכום הכסף הדרוש למטרה זאת ועל כן נאלצנו לקבל ממנה רשיון חדש להקים בנינים על עוד אלפים אמה והשתמשנו בהזדמנות זאת והעמדנו תנאי, שאם לא נספיק במשך שנה למלאות את שטח האדמה בבנינים חדשים בידינו להשלים גם אחרי שנים אחדות. והודות לזה שהישוב הלך והתרחב והיינו זקוקים לעוד רשיון לפני תום השנה, היתה לעירית יפו האפשרות מהמס שקבלה מאתנו לרכוש מגרש מתאים לבנין בית המשטרה. עבר זמן ובעיריה באו חלופי גברא שבטלו את הקמת בית המשטרה והחליטו מחוסר כסף למכור בפומבי את המגרש ולהשתמש בדמי שויו למטרות אחרות יותר חשובות. ועד שכונתנו החליט לרכוש את המגרש הזה, לכל [לבל] ירכשו זר בתוכנו. למטרה זו מלא הועד את ידי הא' דיזנגוף וידי, לקנות את המגרש לפי הסכום שקבע. כאשר הוזמנתי יחד עם דיזנגוף לעירית יפו ביום הקבוע והאחרון למכירה, נפגשנו שם במתחרה קשה, באפנדי אחד מהמיוחסים ביותר. אם אנו הוספנו על הקניה בגרושים הוא הוסיף בנפוליונים ולבסוף המגרש עבר לרשותו במחיר יקר מאד. מראשית חשבנו שהאפנדי הזה קנה בכונה תחילה את המגרש כדי למכרו לנו אחר כך בריוח הגון. אולם נתברר לנו שהוא קנה את המגרש לעצמו מתוך קנאה ושנאה ליהודים. בין המגרש והמבוא לתל-אביב נשארה סמטא צרה מאד ועזובה שהוא התכון לרכשה בכח הזרוע ובהשפעת החוק האוסר לבנות על סמטא צרה כזו המבדילה בין אדמתנו ובין הדרך הראשית. האפנדי שרצה לזכות בסמטא זאת, התחיל לבנות חנויות לצד רחוב יפו-תל-אביב ופתח דלתות גם לצד רחוב הרצל הגובל עם הסמטא השיכת לשכונתנו, כדי שהסמטא הזאת לא תהיה ניכרת על ידי החנויות שיהיו פתוחת [פתוחות] לרוחה גם לצד רחוב הרצל. כל הנסיונות שלנו לתווך בינו וביננו עלו בתוהו הוא נשאר בעקשנותו. עלבון כזה לא יכל ועד השכונה לשאת וכדי שלא ישנו עולות כאלו, החליט למנוע מהרשע להשיג את זממו, לגזול חלק מאדמתנו, להקים חנויות ארוכות הפנים וצרות העומק. נוכחנו שלבנין כזה דרוש זמן רב ובינתים, העיריה והממשלה יפריעו בעדנו. הסכסוכים והמשפטים יתרבו, מפני שהשפעת האפנדי גדולה בעיר על כן התחכמנו כיצד להוציא את הדבר לפועל בסוד וזהירות רבה ואמנם נעשה על ידינו דבר יוצא מהכלל. ערכנו תכנית לבנין ארבע חנויות והכינונו כל חברי הבנין הנצרכים על מגרש קרוב לאדמת הסמטא, העמדנו שני עמודים גדולים ותלינו עליהם מנורות-לוקס, שכרנו ארבע קבוצות בנאים ופועלים ושעה אחרי שקיעת החמה התחיל הבנין לאור הלוקסים והבוקר אור – וארבע חנויות הוקמו מהמסד ועד הטפחות עם גג ביטון מוצק. הדבר היה לפלא גם בעיני תושבי השכונה כיצד נבנו החנויות בין לילה, מבלי שידעו מקודם והרגישו בכך. כעבור זמן הוכרח האפנדי לשלוח להא' דיזנגוף ולהתחנן ממנו שיקנה מאתו את המגרש, והוא נרכש על ידי הועד לא לפי המחיר שהוא בקש אלא בנכוי כל ההוצאות וההפסדים שנגרמו לנו.
מקרים כאלה היו במקומות אחדים בתל-אביב; אחדים מהשכנים שאדמתם גובלת ליד אדמתנו, דוקא על די הרחובות היותר מרכזיים והנהדרים, לא הרשו לנו להמשיך את הדרכים וגם סרבו למכור לנו האדמה במחירים מתאימים, על כן העמיד הועד רפתות ואורוות על ידי הדרכים שחסמו את הגבולות, עד שכעבור זמן בלית ברירא אחרת מכרו את אדמתם, הרפתות נהרסו והעיר הלכה והתרחבה לארבע רוחותיה.
תל-אביב קנתה לה שם טוב בין היהודים בכל ארצות פזוריהם אשר שמעו את שמעה למרחוק. היא נעשתה לילד שעשועיו וטפוחיו של העם העברי בארץ עתידו. כמגדל אור הבקיעה את קוי אורה לחשכת הגולה ובשרה את צעדי הגאולה. כשמלאו לה ארבע-חמש שנים מיום הוסדה, כבר היתה למרכז היהדות בארץ, ללב החיים הצבוריים-הלאומיים, לגורם ומניע חשוב בתנועת תחיתנו. ב“תל-אביב” הצעירה-הרעננה, קבעו להם ישיבת קבע כל המוסדות הלאומיים והמפעלים התרבותיים: הסופרים, המורים, החנוך, התרבות, מוסדות צבוריים, המשפט העברי, הכשרת-הישוב וכו'. רכוז המוסדות והמפעלים האלה הכניסו רוח חיים נעלים בעיר וקבעו לה צורה של עיר מודרנית השואפת להעפיל למרום הפסגה. מכל ערי ומושבות הארץ נהרו לתל-אביב לנוח ולהנפש, להתענג על אוירה הזך וליהנות מסגולותיה. האספות המרובות והישיבות התכופות, הן למוסדות ולמפעלי העיר והן של המושבות שגם הם נתקיימו בתל-אביב, בהיות ומנהליהם ומנהיגיהם גרו בה, עוררו את הישוב מלקפא על שמריו.
רבות עשתה תל-אביב להפצת השפה העברית ברשת בתי הספר שלה. ילדיה בבית וברחוב לא נשאו על שפתותיהם מלה זרה. כל אלה מהעולים שרגלם דרכה על חוף יפו, הרגישו מיד בהכנסם לשערי תל-אביב שהם בארץ מולדתם כי השפה העברית צלצלה במתקה ונעימותה בכל בית עברי ברחוב ובמסחר. אם אנו רואים בערים אחרות בקיום של מוסדות תרבותיים, חסד וצדקה, זהו רק הדוגמה החיה שלקחו מתל-אביב שהצטיינה בכל זאת.
“תל-אביב” למרות היותה מפתחת מתוך כוון טהור ומצפון נקי, הביטו עליה הממשלה והשכנים בכל קצוות הארץ, בעין חשד, בקנאה מסותרת בפחדם פחד שוא מהישוב העברי ההולך ומכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ומשום כך התחילו לקטרג על היהודים בגלות ובסתר ושפכו קיצון של שופכין על ראשינו ומנהיגינו מעל דפי עיתונותם. חטאת הרעל והשנאה הכבושה, עכבו בעד מהלכו הרגיל של הבנין והיצירה בתל-אביב ונתהותה אטמוספרה מחניקה שלא אפשרה לנו את מלוי התפקידים החשובים שהטלנו על עצמנו בקדמת ופריחת העיר לפני המלחמה העולמית תחת השלטון התורכי.
בתקופה זו, כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, עמדו על זה אחדים ממיסדי תל-אביב, מילידי הארץ, ויסדו אז לשם הכחשת הדבות בהעתונות הערבית ועוד, את אגודת “המגן” שבפרוטרוט יסופר עליה בפרק הבא.
אבל כל זה היה לפני המלחמה. אולם איזה שנים אחרי המלחמה העולמית והצהרת בלפור, התפתחה תל-אביב במשך שנים אחדות בצעדים כל כך מהירים, יפים וגדולים שהיה לפלא לכל העולם.
חג יובלה העשרים בשנת תרפ"ט היה לחג לאומי עברי גדול אז הצטלמו הששים המיסדים הראשונים של תל-אביב לאות זכרון בתולדות בנין הישוב.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה
35%