ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2022


יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

5 – מניעים דתיים לאומי

מספרו של הרב משאש וממקורות אחרים אנחנו לומדים על מניעים נוספים לעלייה עקיבה ומתמידה זו, עלייה שנמשכה והתחדשה כמעט בכל דור ודור. אמנם, אין ספק שהרקע לעליית יהודי מרוקו לארץ במאה ה-19, כמו בתקופות אחרות, היה חוסר בטחון והעדר יציבות פוליטית, ששררו אז במרוקו.

סבל הגלות, הצרות והפורענויות בפקדו את יהודי מרוקו מפעם לפעם, במיוחד בימי שלטונם של מושלים עריצים כמו מולאי אלייזיד (המזיד ימח שמו) שמשל בסוף המאה ה-18, דחפו את יהודי מרוקו לנסות לשים קץ לסבלם על ידי עלייה לארץ האבות. אולם, המניעים המכריעים לעלייתם היו דתיים, משיחיים לאומיים. שכן אף התנאים הפוליטיים והמצב הכלכלי בארץ ישראל הימים ההם לא היו מזהירים יותר מאשר במרוקו. אדרבא, מקורות הפרנסה בארץ ישראל היו מוגבלים ביותר. הדחף לעלייה היה האהבה העזה לארץ ערגתם המשיחית לאומית, רצונם העז לחיות בסמוך למקומות הקדושים והשאיפה ללמוד תורה. רגשות אלו נתלבו בזכות הקשר החזק והמתמיד, משך כל הדורות, של יהדות מרוקו ליישוב היהודי בארץ ישראל, השד"רים שיצאו מכל ערי ארץ ישראל למרוקו לעתים תכופות, חיזקו קשר זה בדרשותיהם הנלהבות, בהשפעת אישיותם התורנים ובהטפתם לעלייה לארץ ישראל.

לדוגמא : רבי עמרם בן דיוואן שהיה בשליחות חברון במרוקו בשנת תקל"ג – 1733, דרש בשבת שלח לך בבית הכנסת של האדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות לארץ ישראל והייתה התעוררות גדולה לזה. אחד הביטויים לרגשות אלו היו פיוטים של יהודי מרוקו, פיוטים אלה רוויים אהבה עזה לארץ ישראל, נושאים ערגה דתית לגאולה, לביאת המשיח ולקיבוץ גלויות מחד גיסא, וקינות על סבל הגלות וחורבן בית המקדש מאידך גיסא. פיוטים אלה השגורים בפי המון העם ומושרים בפיו בכל הזדמנות דתית או משפחתית, עזרו הרבה להגביר ולחזק את הזיקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במשך כל הדורות.

יומן.

יצאתי מאלכסנדריה. נסענו אני וידי נפשי הדיין המצוין, רבי אליהו ילוז השם ישמרהו ויחיהו, שנת תרס"ג, סדר ויקהל, אדר א' והלכנו לבירות ועשינו האלקוורינטינה ו' ימים.

המונח הצרפתי Quarantaine מראה, שהיסטוריית תקופת הבידוד נמשכה ארבעים יום אבל אחרי כן ארכה רק ימים מספר, הכל לפי ארץ המוצא והנסיבות.

מדובר כאן על תקופת ימי בידוד וחיסון, שכל עולה היה צריך להיות מבודד בהסגר, שבו עשו לו חיטוי מחשש מגיפות ומחלות מידבקות, שכנראה פרצו אז בארץ, במיוחד בטבריה, ובארצות אחרות.

הערת המחבר – הרב אליהו ילוז נולד בעיר מיזגידה, הסמוכה לתאפילאלת בדרום מרוקו, בשנת תר"ך – 1860 ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ט – 1929. היה שד"ר במרוקו פעם ראשונה בשנים 1891 – 1893 ופעם שנייה 1899 – 1902. קרוב לוודאי בזמן ביקורו בשנת תרס"ב, או אפילו בתרנ"א – תרנ"ג, 1891 – 1893, הכיר ר' אליהו את רבי יצחק כותב היומן והתיידד אתו. לפי הרב יוסף חיים ילוז, בנו של רבי אליהו הנ"ל, שליווה את אביו בביקורו השני במרוקו, הם חזרו לטבריה דרך מלטה ואלכסנדריה בחודש אדר א,, בדיוק באותה דרך ובאותו זמן שמדובר עליהם ביומן זה בשנת תרס"ג – 1903.

אך כיוון ששנת תרס"ב הייתה שנה מעוברת וגם כותב היומן מוסר שהגיע לארץ ישראל באדר א', אין ספק שזו הייתה שנת תרס"ב – 1902 ונתחלפה לכותב היומן שנת תרס"ב בשנת תרס"ג. סוף הערת המחבר.

אחרי כן הלכנו לחיפה תובב"א ונתארחתי אצל יוסף לובאטון ששה ימים. ובחיפה נשטתחתי על קבורת רבי דימי דמן חיפה הנזכר בתלמוד. ( הכוונה לרבי אבדמי דמן חיפה, המצבה נמצאת סמוך לציון קברים של רבנים ספרדיים, שחיו בחיפה בראשית המאה ה-19.)

ושם קבור עמו חכם אשכנזי בתוך בית אחד. והלכתי להר הכרמל, למערת אליהו הנביא ויצאתי יום ג' ולנתי בשפרעם ושם קבור רבי יאודה בן בבה עליו השלום. ומשם הלכתי לעיר הקודש טבריה, ובעל הבית הוא החכם רבי יאודה טולידאנו. ונשטתחתי על קבר רבי מאיר בעל הנס זיע"א כמה פעמים.

ההילולא של רבי מאיר בעל הנס בי"ד באייר היה נפוץ מאוד במרוקו. כמו כל מאורע חגיגי דתי הונצחה חגיגה זו בפיוטים שחיברו חכמי מרוקו לרגל המאורע. והנה שני קטעים מפיוט אחד להילולת רבי מאיר בפי יהודי מרוקו :

אשירא נא, שבח האי תנא, סתם משנה, דרבי מאיר

נגיל בביתו, ובמכון שבתוף על מצבתו, דרבי מאיר

יום פסח שני, אהלל אני, באשכבתיה, דרבי מאיר

והסוחרים, כל נדיב ירים, סלעים דינרים, לרבי מאיר

אותותיו רבים, הם ככוכבים, הכל קרובים, לרבי מאיר

בשעת לידה, אשה חרידה, פשטה ידה, לרבי מאיר

פיוט זה משקף את המקום החשוב שתפסה אישיותו של רבי מאיר בעל הנס בחיים ובפולקלור הדתי של יהודי מרוקו. הפיוט הזה נדפס בספר "ישמח ישראל" – אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שיצא לאור במכנאס בשנת תרצ"ט – 1939, על ידי "חברת יחזקאל הנביא".

בגלל קברו של רבי מאיר בעל הנס, משכה טבריה מאוד את יהודי מרוקו, וגם שלוחיה נתחבבו מאוד על יהודי צפון אפריקה.

רבי יאודה ( יהודה ) המחבר מקפיד לא לכתוב "יהודה " שלא לכתוב שלוש אותיות רצופות משם הוי"ה. רבי יהודה טולידאנו הוא אביו של הרב יעקב משה טולידאנו, מחבר ספר "נר המערב" אולי בין הספרים הראשונים המקיפים ביותר אודות היסטוריית יהדות מרוקו וגם שר הדתות בשנים 1958 – 1960. רבי יהודה נולדת לאביו רבי יעקב במכנאס שבמרוקו בשנת תר"ב – 1842, ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ד – 1924, בן 82 שנה. בהיותו בן עשרים שנה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.

וגם כן נכנסתי למרחץ הסמוך לו והוא מים חמין מאליהם והם חמי טבריה. וסמוך לטבריה קברי הרמב"ם ז"ל ושל"ה – שני לוחות הברית ז"ל, ורבן יוחנן בן זכאי ז"ל, ורבי ורבי אסי ז"ל, וקבר רב כהנא ותלמידיהם. ואחר כך על ראש ההר רבי עקיבא ז"ל וכ"ד אלף תלמידיו עליהם השלום.

ואלה חמי טבריה יש אומרים ממי גיהנום באין. ויש אומרים ממי המבול. ויש אומרים מסדום שיש בהם ריח גפרית ומלח. ושבת קדש סדר פקודי עשה לי ידי נפשי הרב אליהו ילוז ארוחה וסעדתי בביתו ג' בעודות של אותו שבת שכרו כפול מן השמים.

ויום ב' סדר ויקרא יצאתי מעיר הקודש טבריה לחיפה ולנתי בדרך בעיר אלנסארה והיא עיר הנוצרת, ושם קבור ישוע הנוצרי יש"ו, ואין דרים שם ישראלים כלל.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עמוד 151

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

יהדות-מרוקו

יחד עם שלום קדוש ורעייתו, נתפסה גם בתם סיבי אברג׳ל, אחותו של דוד, יחד עם שניים מילדיה. בעלה של פיבי, וכך גם בתה, שלא היו באותה העת בבית, חייהם ניצלו. גם מרסל וסימי, אחיותיו של דוד קדוש, נתפסו יחד עם אביהם בזמן פלישת הנאצים לבית.

פיבי נרצחה בליון על ידי הגסטפו יחד עם שני ילדיה, ביום כ״ב באב תש״ד (11 באוגוסט 1944). מרסל נעלמה ומעולם לא נודע את אשר עלה בגורלה. שאר בני המשפחה שנתפסו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגיעו למחנה ההשמדה, עם ירידתם מקרון הבקר, קיבלו פקודה לעמוד בשורות מסודרות לקראת מעבר ׳הסלקציה׳ הידועה לשמצה. כשהגיעה תורה של אמו של דוד קדוש, רעייתו של שלום, סימן הנאצי באגודלו כלפי צד ימין. לעת עתה היא ניצלה. אחריה הגיע תורה של סימי קדוש בתה. היא נשאלה על ידי הנאצים לגילה. מישהו לחש באוזנה שתאמר שהיא בת 16, למרות שהייתה בת 13 בלבד, וכך הצילה את חייה. במחנה הייתה אישה בהריון, ואימה של סימי שמרה עליה ודאגה לה במסירות לדבר מאכל. כשנולד התינוק, סימי השיגה מעט מרק ליולדת. אימה, שהכירה את עבודת החקלאות, גנבה בשביל היולדת עלים של כרוב. אחד החיילים הנאצים הבחין בה, שלף את אקדחו וירה בה למוות, אל מול עיניה של סימי בתה, ביום ד׳ באלול תש״ד (23 באוגוסט 1944).

לקראת סיום המלחמה, ביום ה׳ בשבט תש״ה (19 בינואר 1945), הבינו הנאצים כי בעלות הברית עומדים לכבוש את פולין. כדי לטשטש ראיות,הובילו את כל שורדי המחנות ל׳צעדת המוות; מיד עם צאתם מאושוויץ, זיהתה סימי קדוש את אביה, אותו לא ראתה זמן רב. היא הביטה בו בעיניים דומעות, וזינקה לעברו כדי לקבל חיבוק של אבא, לאחר התופת אותו עברה. אחד הגרמנים הנאצים הביט בה ושאל: "מי זה?״, והיא השיבה בתמימות: ״אבי״. הנאצי קרא לו ופקד עליו: "תנשק את בתך!״. בהתרגשות רבה התכופף אביה, שלום קדוש, לנשק את בתו. אלא שאז, שלף הנאצי את אקדחו וירה שני כדורים בראשו, כשהוא נשמט אל זרועותיה של בתו. היא שבה מיד ונבלעה בתוך שורות הצועדים, בטרם יהא גורלה כגורל אביה. לפרוץ בבכי סוער היא חששה, אך על כך שחשפה את אביה לא סלחה לעצמה כל חייה.

בסיום המלחמה, שבה סימי לליון, שם החלה בחיפושים אחרי אחיה ואחותה הקטנים. כשבני המשפחה נתפסו על ידי הנאצים, הם היו בביקור אצל חבר. כששמע החבר כי הוריהם נתפסו על ידי הצורר הנאצי, פחד לשלומם, ומסרם לידי גויה צרפתייה באחד ההרים. הגויה הטובה הזאת, גידלה אותם והסתירה אותם במשך כל המלחמה. מחוץ לביתה היו שבעה כלבים, שהיו נובחים בכל עת שהתקרבו הנאצים אל אזור הבית, אזי, היא הייתה ממהרת להסתיר את הילדים במנהרה. בתום המלחמה היא אמרה להם בדמעות: ״אתם יהודים ואני חייבת להחזיר אתכם למי שנשאר ממשפחתכם!״. סימי איתרה אותה, וחיבקה בהתרגשות את אחיה, כשהיא משתוממת על כך שלא נותרה לבדה בעולם. הם שמרו עם אותה גויה קשר עד יום מותה.

לאחר המלחמה עלה דוד קדוש לארץ ישראל. בשנת תשמ״ז(1987) הגיע יחד עם אחותו סימי לצרפת, כדי להעיד במשפטו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה מפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת ונודע באכזריותו הרבה. קלאוס ברבי הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם בידי בית המשפט הצרפתי, כשמספר שנים לאחר מכן מת בתאו ממחלת הסרטן.

חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו קשים מנשוא. היה מחסור בסחורות, המזון נמכר בקיצוב, רעב וחולי גבו מחיר כבד. יחסי המסחר של מרוקו עם צרפת, שהייתה הספקית הכמעט בלעדית של מרוקו, נותקו. היה זה הן בשל המחסור בצרפת עצמה, שתוצרתה נשדדה על ידי גרמניה שגבתה ממנה כסף וסחורות בסכומי עתק, והן בשל המצור הימי ההדוק שהטילה אנגליה. במרוקו נוצר מחסור חמור בכל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר, שלא לדבר על מותרות. לרוב המוחלט של כלל האוכלוסייה הפכה השגת האוכל לסיוט יום יומי.

צרת רבים, חצי נחמה. יהודי מרוקו למודי הניסיון היו אולי מתנחמים בכך, אלא שבנוסף על המחסור הכלכלי הונחתה עליהם מכה נוספת לא כתובה – אפליה אכזרית בקיצוב. שלמה בן ברוך, אחד ממנהיגי קהילת קזבלנקה, סיפר לימים, כי הנהגת הקיצוב הושתתה על חלוקת האוכלוסייה לשלושה קטגוריות: האירופים זכו ליחס מועדף הן בכמויות והן באיכות; המוסלמים קיבלו פחות, ובסוף התור היהודים שזכו לכמויות קטנות יותר משאר המרוקאים – לא שוקולד, לא אורז, לא בדים. כל אחד היה צריך להסתדר, לפנות לשוק השחור ולהסתכן במאסר.

רשימת המוצרים המוקצבים, מחירם ותדירות חלוקתם, נקבעו בהתאם לקשיי האספקה. אך הדאגה הראשונה הייתה לספק קודם כל את צרכי האירופאים המיוחסים. האפליה ניכרה בכל המישורים. את הפנקסים של תלושי הקיצוב סיפקו לצרכנים האירופים ולמוסלמים דרך שירותי העיריות, ואילו לעומתם החלוקה ליהודים הוטלה על וועדי הקהילות, שלא היו ערוכים לכך. כך גם האירופים הורשו לקנות את המוצרים עם התלושים בכל חנות, ואילו ליהודים הוגבלה הקנייה רק לחנויות שבשכונות היהודיות. כמו כן, החנויות האירופיות קיבלו ראשונות את הסחורה באיכות הגבוהה, ורק אחר כך קיבלו המוסלמים והיהודים.

האפליה ניכרה גם בכמות. כך לדוגמה הקצבה החודשית לסוכר הייתה בממוצע 500 גרם לאדם, למוסלמים היא נקבעה על 700 גרם, ואילו ליהודים הוקצבו רק כ־350 גרם. כמו כן, למרות שחוקי הכשרות היהודיים הצריכו כמות גדולה יותר של שמן, לעומת המוסלמים שהשתמשו גם בחמאה ושומן מן החי, עמדה קצבת השמן ליהודים על 230 גרם, לעומת 330 גרם למוסלמים. כאשר האספקה לא הספיקה, היו מדלגים על היהודים. וגם כאשר האספקה הגיעה, נדרשו שעות של עמידה בתור כדי לקבל את המנה השבועית או החודשית. כך סיפר לימים חיים שירן, יליד העיר מכנאס: ״זה היה בתחילת המלחמה, וכל מוצרי היסוד היו בקיצוב – קמח, שמן, סוכר. היה מחסור בכל המוצרים החיוניים למטבח המרוקאי, ומחירם האמיר. הייתי הבן הבכור, ואמי הייתה מעירה אותי עם שחר כדי לתפוס מקום בתור ליד המכולת ולהביא את האספקה היומית. הייתי לעתים בין הראשונים בתור הילדים הממתינים. בסביבות שש בבוקר, הייתה אמי באה לתפוס את מקומי כדי שאוכל ללכת להתפלל עם אבי״.

בשלהי שנת תש״א (אוגוסט 1941), פורסם צו ׳הדהיר השלישי׳ ברחבי מרוקו, על מפקד כללי של היהודים. במסגרתו הוטלה חובה על כל יהודי לפנות למשרדי השלטון המקומי לקבלת טפסים, למלא אותם בקפדנות ולהגישם תוך חודשיים. היהודים נדרשו להצהיר על יהדותם, להמציא פרטים אישיים מלאים על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועם ורכושם. חדירה לפרטי פרטים זו, שהייתה חסרת תקדים, עוררה פחד ובהלה, שכן לא היה קשה לנחש מה מסתתר מאחוריה. הם ראו בה את הצעד הראשון לרדיפות נוסח אירופה הנאצית.

השאלה מה יש לעשות, אם לשתף פעולה או למצוא דרכים להתחמק מהחובה, כמעט ולא נשאלה. היא לא הייתה רלוונטית בקהילה הרגילה מדורי דורות לציית ללא עוררין לשלטונות, ובמיוחד בזמן מלחמה מול שלטון רשע. על כן ההיענות מצד יהודי הקהילות הייתה מלאה. ראש השירות העירוני בקזבלנקה סיכם בסיפוק את הצלחת המפקד: ״פרסום הדהיר עורר דאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה היהודית. ההמונים, שלהם אין רכוש רב, צייתו מיד להוראות. בסך הכול נדמה שכל יהודי מרוקו, מרצון ושלא מרצון, צייתו לחובת המפקד, ולא נרשם עד כה כל מקרה של סירוב למלא את ההצהרה״.

בעיירה הדרומית גוראמה שבה הוצב חיל מצב צרפתי גדול, נוהל המפקד תחת פחד. ״ימים אחדים לאחר מכן התבשרו היהודים שעליהם להתפקד ולהצהיר על רכושם. כל מי שייתפס בהצהרה כוזבת יועמד לדין ומר יהיה גורלו״, סיפר לימים נהוראי מאיר שטרית, יליד העיר, בספרו ׳אימת החלום׳. ״מזכיר השירות העירוני רשם את פרטי המפקד והרכוש. מאחר ששנאת חינם מעולם לא נעדרה, אחד מחברי הקהילה בשם שלמה ממן איים להלשין על כל מי שיזייף את ההצהרה. כאשר שמעו על האיום, אחז פחד בכמה יהודים והם חזרו למשרד שירותי העיר כדי לתקן את ההצהרה״.

המפקד שנערך בקרב יהודי מרוקו על ידי שלטון וישי, לא נודע כלל עד לפני מספר שנים, ואיש לא ידע את הפחד והחרדה ששרר בקהילות היהודיות במרוקו בעת ההיא, כשהבלתי נודע לפניהם. רק בתחילת שנות ה־90, הצליח שמעון זעפרני להניח את ידו על מחברת ששרדה ממפקד האוכלוסין בעיר מוגאדור, בה נכתב בפירוט שם כל משפחה, מספר הנפשות והרכוש, וכן דף סיכום המפקד של מזכיר השירות העירוני. מחברת זו הוברחה ונמסרה לידי הסופר אשר כנפו שפרסמה בכתב העת שלו ׳ברית׳, והפקידה למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 241

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
דצמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר