מורשת יהדות מרוקו

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

״אני לא מדבר על עולם הבא. אני מדבר על ׳המלבין פני חברו ברבים״׳.

״מה זה ׳המלבין׳?״ שאל. עניתי לו שזה להעליב, לבייש, ושאלתי אותו, ״בקיבוץ השומר הצעיר שלך לא מחנכים לאהבת עם ישראל?״

־ ״בקיבוץ שלנו מלמדים על אחוות עמים״, ענה לי.

״אילו עמים? אלה שהכחידו מעמנו, או אלה שעמדו מנגד ואף עזרו להם? ברשותך, אספר לך סיפור המלמד עד כמה אסור לבייש אדם ברבים. בבקשה תשמע, וזה בלי עולם הבא! יהודה, הבן של יעקב אבינו, בא אל תמר כלתו(שכב אתה) בלי שידע מי היא, כי התחזתה לקדשה (זונה) וכיסתה את פניה. לפני כן היא התאלמנה משני בניו של יהודה – קודם ער בכורו וכשזה נפטר ייבם אותה [הייתי צריך להסביר מה זה ׳ייבם׳] אחיו אונן. אחרי זמן מה גם הוא נפטר. התורה מספרת שנענש כי לא רצה להקים זרע לאחיו [שוב שאל והסברתי מה זה ׳לא רצה להקים זרע לאחיו׳. הוא לא הבין את שם הבן אונן ומה זה רומז]. יהודה לא רצה לתת לתמר את בנו השלישי שילה, כי פחד שגם הוא ימות. כשתמר שמעה על כוונתו זו של יהודה היא התחזתה על אם הדרך [הצומת] לזונה ויהודה בא אליה. עד שישלם לה בגדי עזים מן הצאן כפי שהבטיח, ביקשה עירבון על שירותיה. יהודה השאיר אצלה את חותמו, את פתיליו ואת המטה שבידו. למחרת יהודה שלח אליה גדי עזים עם רעהו העדולמי, אבל זה לא מצא אותה והחזיר את הגדי ליהודה. לימים שמע יהודה כי כלתו זו הרה לזנונים, ואז אמר: ״הוציאוה ותשרף״. היא הייתה מוכנה להישרף ולא לגרום בושה ליהודה כי לא רצתה לספר ממי היא הרה, אבל היא שלחה ליהודה עצמו את העירבון שהשאיר אצלה ואמרה לו: ״לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשילה בני ולא יסף עוד לדעתה״. אם יהודה לא הודה בעצמו, היא לא תגלה אף על פי שהייתה נשרפת. על זה אמר ר׳ שמעון חסידא ׳נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים׳.הסיפור הסתיים בכך שתמר ילדה תאומים, פרץ וזרח. מזרעם תצא מלכות יהודה וגם המשיח עתיד לבוא. עכשיו אתה מבין ?״

־ ״לא. אני לא מבין. מה זה שייך ?׳׳

־ ״לא למדת תנ״ך בבית הספר שלך בקיבוץ ?״

״אני שונא תנ״ך״.

־ ״אוי ואבוי. זה כאילו שאתה אומר אני שונא את תרבותי ואת עברי. אני תלוש ממורשתי, והלוא אין הווה בלי עבר, בחיי האדם או בחיי האומה. זוהי תרבותנו ואי אפשר למחוק אותה או להתנתק ממנה. אם תרשה לי, אוכל להוכיח לך שכל תרבותנו היום, היהודית, ובכלל התרבות המערבית נובעות מהתנ״ך״.

״לא״, הוא ענה, ״בפעם אחרת״.

ואולם, לא הייתה פעם אחרת. הוא לא הבין את מה שסיפרתי לו, והקשיב בחוסר נחת. הבנתי שהוא בור גמור בלימודי היהדות. לא ידע, לא הבנה ולא עניין. הוא לא הבין שאין ולא יהיו חיי חברה תקינים בלא כבוד הדדי והתחשבות בזולת. הלוא את זה צריך ללמד הסוציאליזם של אחוות העמים שלו. איך הוא יכול להדריך נוער ולחנך אותם, אם הוא לא מכבד ערכים אלו? נזכרתי במימרה של הלל ״מה ששנוא עלייך לא תעשה לחברך״. היש ערך נעלה מזה ? מה הוא יכול להעניק להם חוץ מתיאוריות שונות על הסוציאליזם, שאינן תורמות לחיזוק הערכים היהודיים? הוא יכול למצוא סוציאליזם בקרב הנביאים הגדולים שלנו. אני לא מצליח למצוא שפה משותפת עם אנשים אלה. בזרותם, הם נראים כמו שייכים לעם אחר. חסרה להם הנשמה היהודית, שלא לדבר על הנשמה היתרה שיהודי טוב מרגיש בשבת. הם צריכים ללמוד יהדות, ולהזדהות עם עמם כדי להרגיש שהם שייכים לעם היהודי ולתרבותו, שאם לא כן הם יישארו מנוכרים ותלושים, כמו ״התלוש״ של הזז. הם זקוקים לתוכן ממשי בחייהם, הלוא הוא ידיעת עמם ועברו, ידיעת הארץ והזיקה שלה לעם היהודי.

נעדרתי מהשיעורים בכיתה ולא השתתפתי בפעילות התרבותית שלהם, שעסקה כולה במעמד הפועלים. רוב הזמן ישבתי בחדרי וקראתי ספרים ועיתונים. הסתובבתי במושב מדוכא ושמחת החיים הרגילה שלי ברחה ממני. הייתי שקוע במחשבות על גורלי ועל גורל העם שאני אוהב. נזדמן לי לדבר עם כמה אנשים במושב, אנשים חלוצים שיצרו יש מאין בעבודה קשה ובקרבנות רבים – אלה האנשים שאני אוהב! יוצרים ובונים. נזכרתי בינאי אבידוב, שהשתתף בפעילות העלייה שלנו מאלג׳יריה. עכשיו אני כאן, ודאי ליד ביתו, שהרי הוא איש נהלל. שאלתי אדם שישב במרפסת ביתו אם הוא מכיר אותו. אמר לי שכן, אבל כעת הוא איננו בבית, הוא ודאי אי שם בעולם היהודי, במקום שצריכים אותו. האיש הזה, יהושע שמו, היה סקרן לדעת מניין אני מכיר את ינאי. סיפרתי לו. הוא שאל מאיפה אני וכמה שנים אני בארץ.

עניתי לו שאני בארץ בערך כחודשיים. הוא התפלא שידעתי את השפה העברית על בוריה, וכך המשכנו בשיחה. הוא הבחין שאני עצוב ורוחי בל עמי. סיפרתי לו את הקורות אותי. הוא אמר לי לא לקחת ללב. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על מה שאירע בקפריסין ואיך זה חוזר שוב כאן. הוא כיבד אותי בכוס תה והמשכנו בשיחה ארוכה. תוך כדי שיחה על עלבוני, נזכרתי בסיפור והתחלתי לחייך. הוא שמח מאוד שאני מחייך ורצה לדעת על שום מה, שהרי אך לפני רגע הייתי עצוב מאוד. סיפרתי לו שזה סיפור שלמדתי כשהייתי קטן, בתלמוד בבלי במסכת בבא מציעא. הוא ביקש לשמוע את הסיפור הזה. הקדמתי ואמרתי שיש שני קטעים לסיפור. מדובר בחכם גדול בתורה בשם ריש-לקיש – אשר בעברו היה ליסטים מזוין, ראש לכנופיית פושעים ושודד דרכים – ובר׳ יוחנן, מלמד גדול שהיה נודע ביפי תוארו. באחד הימים ר׳ יוחנן היה רוחץ בירדן. ראה אותו ריש־לקיש מרחוק וחשבהו לאישה. הוא החל לרוץ, ובקפיצה אחת מהחוף נחת במים, ליד ר׳ יוחנן. או אז הוא נוכח שמדובר בגבר ולא באישה. ר׳ יוחנן היה איש חכם, הבין מה המניע לקפיצה זו ואמר לו: תקדיש את כוחך לתורה ואתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. באותו רגע רצה לקפוץ חזרה ולא יכול היה, כלומר, מאז שקיבל עליו עול תורה, התפוגג כוחו. לאחר מכן הוא שקד על לימודו עד שנעשה גדול בתורה ושמו נודע לתהילה. יום אחד, בוויכוח עם ר׳ יוחנן על נקודה בהלכה, העליב אותו הלה בכך שהזכיר לו שהיה פושע. ריש-לקיש נעלב מאוד, עד כי נפל למשכב. אשתו הלכה לאחיה ר׳ יוחנן וביקשה שיפייס את בעלה. ר׳ יוחנן סירב. ריש- לקיש נפטר משברון לב. כששמע ר׳ יוחנן מה הוא עשה, הוא הלך ברחובות וצעק ״היכן אתה בן־לקיש!״ עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים ומת.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

^{עמוד 253}