יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
1 – חוזי התחייבות חוקיים לעלייה.
במקורות מסופר על כמה מקרים שבהם התחייבו יהודים התחייבות הדדית, בשטר וקנין כדת וכדין בין איש לחברו, בין בעל לאשתו, ואפילו בין ארוס לארוסתו לעלות לארץ ישראל. הסכם כזה עשה רבי יהודה זריהן, אבי אמו של כותב היומן, שנתקשר בקנין וקנס עם שני חתניו לוקחי בנותיו הלא הם, כהה"ר אברהם טולידאנו, אביו של כותב יומן זה, והרב שלמה זריהן בר יוסף לעלות לארץ ישראל.
אחת הסיבות המכריעות לעריכת הסכמים וחוזים קיבוציים אלה, הייתה הרצון להבטיח את הצלחת עלייתם וקליטתם של העולים בארץ, להסדיר את בעיות הבטחון הכרוכות בנסיעה ולהבטיח את שלמות המשפחה. היה נעים יותר ובטוח יותר לנסוע בחברתם של ידידים ורעים.ברור היה להם כי כאשר יוכלו לחיות יחד בארץ, בקרבת קרוביהם וידידיהם, קליטתם תקל עליהם ולא ימצאו עצמם בודדים ומנותקים מכל קשריהם המשפחתיים והחברתיים בארץ החדשה – גורמים העלולים להניעם לחזור לארץ מוצאם.
צוואות – עלייה כחובה דתית.
קו מאפיין אחר של העלייה הזו הוא שהכלילוה בצוואות האבות לבניהם, והפכו אותה על ידי כך לחובה המוטלת על זרעם מכוח החובה הדתית לקיים דברי המת. מצוואות אלה ניתן ללמוד, כי אהבת ארץ ישראל נחשבת העיני המצווים עקרון דתי. ייתכן שאף כותב היומן, רבי יצחק נסים טולידאנו, בעלותו לארץ בשנת תרס"ב – 1902, ביצע במידה מסוימת את שאיפת אביו לעלות לארץ ישראל, שכאמור עמד לעלות עם חמיו רבי יהודה זריהן ויתר בני המשפחה בשנת תרל"ד – 1874.
3 – עלייה רצופה והמונית.
מאפיין שלישי וחשוב של עלייה זו הוא העקביות. המרץ והעקשנות, שנקטו יהודי מרוקו בהגשמת חזון עלייתם. מיד אחרי שנצנץ במוחו של מישהו רעיון העלייה, או אחרי שאנשים מספר התקשרו והתחייבו בשטר לעלות לארץ ישראל, ניגשו להגשמת ההחלטה, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם, הכינו מזוודות, חבילות וצידה לדרך, קמו ועזבו את עיר מולדתם והתחילו במסעם לארץ ישראל.
פעמים רבות רק אחרי שהגיעו לטאנג'יר, לגיברלטר או לאוראן שבאלג'יריה נוכחו שלא איכשרא שעתא, וחזרו כלעומת שבאו.היוצאים שבו לבתיהם רק כאשר נחסמה דרכם מסיבות שלא היו תלויות בהם, כגון, מלחמות שבטים במרוקו, ליסטים בים וביבשה, או שמועות שונות על מלחמה בארץ ישראל ובשכנותיה.
גם כאשר חזרו לבתיהם וניסו להיכנס מחדש למסלול החיים, לא התייאשו מן העלייה, אלא חיכו לתנאים בטוחים ונוחים יותר, ובהזדמנות הראשונה שנראתה להם כשרה ניסו שוב לנסוע.
הערת המחבר: בנוסף על כל הגורמים הללו, היו מקרים שהמושל המרוקאני המקומי התערב בהם באופן ישיר ומנע את עלייתם של יהודים לארץ ישראל מטעמים שונים. כך מספר הרב משאש, שבשנת ת"ר – 1840, נתעוררה שוב תנועת העליה, ושיירה גדולה התכוננה לעלות. ונודע הדבר לשר העיר ועכבם בחזקה כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר כי הערבים לא היו יודעים המלאכות הללו כלל ". ברור שבמקרה זה מנע המושל את עליית היהודים מטעמים כלכליים, במקרה אחר, מסופר על כמה יהודים שהיו עליהם חובות מהגויים ומהיהודים ולא השיגה ידם לשלם וקבלו עליהם נושיהם לפני שר העיר ועכב על ידם מלצאת את העיר, עד שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות התכוננו לעלות בסוף אייר. יהודים אלה לא יכלו לעזוב בגלל שלא יכלו לפרוע את חובותיהם. (ע"כ)
עלייה זו לא הייתה עלייתם של יחידים אלא של רבים. במקרים רבים יצאו שיירות גדולות שמספר נוסעיהן היה שמונים נפש. כן למשל מסופר בכתב יד של הרב דוד משאש ז"ל, שבשנת תע"ג – 1713, כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר לשכון כבוד בארצנו.
4 – הגיוון המקצועי והחברתי של העולים.
מאפיין אחר של העלייה הזו הוא הרכב הקבוצות שעלו ממרוקו, ומעמדם האישי, המשפחתי והכלכלי של העולים. עלו משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, בבחינת " בנערינו ובזקנינו….בבינו ובבנותינו……"
לא רק זקנים עלו כדי לבלות בארץ ישראל את שנות חייהם האחרונות, ולא רק תלמידי חכמים ומלומדים עלו ללמוד תורה ולחיות מן החלוקה. בעלייה זו הגיעו גם בעלי אומנויות שונות, עובדי אדמה ואנשי מסחר, שרצו להשתקע בארץ ולחיות מעמלם.
עולים אלה התיישבו ביפו, בשפרעם וברמלה. מן המקורות המגוונים המתארים את התיישבותם אנו למדים, שבין העולים ממרוקו היו לא רק בעלי תורה ומלומדים, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שונים\ ואפילו איכרים פשוטים.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 147
פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "
הארכיון הציוני תיק מם' 242 מרוקו, תיק מסי 17625-1
העתק
פאס, טו חשון תש״י 7.11.1949
לכבוד
המדור לשליחים,
מחלקת הנוער ומחלקת יהדות המזרח,
שע״י הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ירושלים.
הנדון: היהודים בתאזא.
ח. נ.
השמועות הרבות המגיעות זה כבר למעלה משבועיים על מצבם הרע של היהודים בעיר "טאזא", הניאוני לידי החלטה לנסוע לשם ולראות את הדברים מקרוב. לשם כך ביקשתי את האחראי לעניני העליה כאן ועוד חבר פעיל בתנועה הציונית שניסע יחד לעיר הזו שהיא רחוקה מעיר פאס כמאה ועשרים קילומטרים, כדי לחקור את המצב ולמסור דו״ח לסוכנות היהודית איך חיים היהודים בערים הקטנות במרוקו.
טאזא היא עיר קטנה. כמו כל עיר במרוקו, היא מורכבת מהעיר החדשה הרחוקה מהישנה כשלשה ק"מ. אפשר לקרא לעיר הזו עיר הגבעות כי היא בנויה על, ומסובבת בהרבה גבעות. העיר הישנה היא כמעט הרוסה תושביה הערביים מונים כעשרים ושמונה אלף נפש. רובם הגדול משתייך למפלגות הלאומניות. הפחה האחראי על הישוב הזה כמעט ואין לו שום השכלה גבוהה. הוא השופט הדן בכל הענינים הנוגעים בתושבי המקום המרוקאים. לערבים יש חמשה בתי ספר הנעזרים על ידי הצרפתים. יש בין הנוער הערבי שגמר גמנסיה או למעלה מזה. הנוער המשכיל הוא המהווה את חוט השדרה בארגון המפלגות הלאומניות ובאירגון התעמולה האנטי יהודית. הקהילה היהודית כאן מונה שמונים ושלש משפחות המורכבות משלוש מאות ושמונים נפש, כולם עניים וחסרי כל. ועד הקהלה מורכב משמונה אנשים שלא גמרו אפילו בי״ס עממי. מתפקידם לשרת את הקהילה מכל הבחינות, מתן בסתר, שירותים ציבוריים, וחברה קדישא לקבורת מתים ועוד… אנשים אלה אינם מקבלים את משכורתם מהממשלה כמו בערים הגדולות. כל עבודתם נעשית לשם שמיים. לקהילה הזו בית כנסת אחד שמהוה בו בזמן בית ספר לילדים. בית ספר זה שהוא היחיד כאן, נתמך על ידי חברת אליאנס. הוא כולל חמישים וארבעה ילדים. שאר הילדים לומדים בבתי ספר ערביים. לבי״ס זה שני מורים. הראשון נשלח לא מזמן מטעם חברת אליאנס כדי לנהל את בית הספר ולהורות את השפה הצרפתית לילדים. השני, מלמד תורה ומצוות וגם את השפה העברית. מה שמענין שהאחרון הוא ה-״כל בו" בקהילה זו. הוא ממלא את התפקידים של רב הקהילה, מוהל, שוחט, שליח ציבור, מלמד ומחתן ומשיא עצות בארגון הקהילה.
בשיחה עם הרב סיפר לי קצת על חיי היהודים בעיר הזו. הוא סיפר על הסבל הרב שהיהודים סובלים ע״י הערבים. אין יהודי שיעבור בסימטאות אלה בלי שיחטוף כמה קללות או כמה אבנים. זאת היא מצוה אצל תושבי המקום לירוק על יהודי. יש ערבים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב. דלותנו ועניותנו הביאו הרבה יהודים להתאסלמות. חיינו כאן אינם חיים. הקהילה כאן חייבת לעקור מהמקום ולזוז ירושלימה. בישיבה של חברי ועד הקהילה סופר לנו על חיי הקהילה. כל היהודים הם מתקני נעליים או מתקני בגדי עור, חוץ משישה מוכרי תכשיטים לערבים. המלאח שהיה לנו נהרס. ומשום כך היהודים גרים עם הערבים ביחד. רבים מאיתנו גרים באורוות. במשך השנה חמש בחורות התחתנו עם ערבים. ייתכן שהדלות וחוסר כל הביאו אותן לידי כך בתקוה שמצבן ישתנה לטובה. אין בידינו אמצעים להצילן. והנה אסון חדש בא עלינו. לפני שלושה שבועות נאנסה ילדה בת שתים עשרה ע״י ערבי ממשפחת הפחה. ערבי זה לקח את הילדה אליו והכריז שזוהי אשתו. כל מאמצינו להחזרת הילדה עלו בתוהו. כל הערבים תומכים בערבי הזה. הם איימו עלינו ברצח אם נעיז לדרוש את הילדה בחזרה. כדי למנוע מהומות התערב הפחה ושם את הילדה בבית הסוהר. הוא אינו רוצה למסור את הילדה לא ליהודים ולא לערבים. מר ח. מעיר פאס, חבר המועצה הממשלתית עשה את הבלתי אפשרי וטרם הצליח להציל את הילדה. "די לנו לחיות בגלות כולנו רוצים לעלות לארץ ישראל. אנחנו יודעים היטב שהחיים בארץ הם קשים מאוד. כבר שבע עשרה משפחות מקהילתנו עלו וכולם רוצים כל הקהילה ביחד".
במשך שהותנו בטאזא ביקרנו את מגורי היהודים. בכל אורוות גרות כמה משפחות יהודיות. חמורים וסוסים עם ערבים מלוכלכים ממלאים את חצר האורוות. ריח הזבל נודף מכל הפינות. יהודים
מסכנים גרים בחדרים צרים בלי שום תנאים סניטריים. משפחה לחדר שבאותו הזמן משמש גם מטבח, החדרים הם ריקים מכל רהיטים. אינני יודע איך מסתדרים שבע או שמונה נפשות לגור בחדר צר כזה. דלות ועוני בכל, והחיים אפורים וגרועים מאד.
כל הזמן ליוה אותנו יהודי אלגייראי שגר בעיר החדשה. הוא אמר לנו שיהודי מקומי לא יעיז ללוות אותנו כי הוא עלול לקבל את ענשו מהפחה ומהערבים. אנחנו האלגייראים נחשבים בצרפתים ומשפטי הפחה לא יחולו עלינו. בעיר החדשה חיים כארבעים וחמש משפחות יהודיות ממוצא אלגייריה. הן אינן מאורגנות. ילדינו נשלחים לבתי ספר של הצרפתים המונים כאן כשלושת אלפים צרפתי [ם] קתולי [ם], מצבנו הוא בכלל לא רע. אנו חיים טוב מאד ואנחנו מסתדרים יפה בפקידות ובמסחר. יש לנו בית כנסת אחד, אין לנו ועד קהילה ולא רב. עוד אין לנו צורך בועדות סוציאליות. ילדינו מתרועעים עם הצרפתים, ישנה סכנה שישכחו פעם את יהדותם.
בברכת חברים, (-) שלמה כהן
בע"ה סיום הספר בשלמותו של פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "
עמוד 256