מורשת יהדות מרוקו

עניין ״סגירת״ חשבונותיו של מויאל, שכה הדאיג את ויסוצקי, בא אל פתרונו הכמעט מלא לאחר זמן קצר להפליא. בתנאי הימים ההם, שלהי המאה ה־19, פרסום דו״ח מקיף על ההוצאות וההכנסות שהיו בטיפולו של מויאל חודשיים לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב להישג נכבד.

בעיתון המגיד הובא בתחילת מרס 1886, פחות משלושה חודשים לאחר פטירת מויאל, הדו״ח הבא של חובבי ציון, המובא כאן בשלמותו:

לנגד עינינו חשבון ההכנסה וההוצאה לתמיכת אחינו עובדי האדמה בא״י, במשך הזמן שהיה המנוח מויאל ז״ל לסוכן חו״צ ולאב לאחינו האברים, והננו נותנים תמצית החשבון הזה.

המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל | 151

הכנסה:

ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳ ויסוצקי בא״י         30,000 פרנק

ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר הילדסהיימר           500

עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000

עוד ע״י הגביר הנ״ל         30,000

מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים      9,949.50

ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה        2,600

ס״ה       85,049.50 פרנק

הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה:

שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.

אחרי מות המנוח ז״ל, קבל ה׳ הירש על עצמו להיות לאב לקולוניסטים, אך לא היה לאל ידו להשתמש בכסף שנשאר אצל יורשי המנוח, בטרם נתבררו החשבונות. באותה שעה נאות הגביר ה׳ ארלנגר, להלוות לה׳ הירש סך 16 אלפים פרנק. מן הכסף ההוא הוציא ה׳ הירש עד היום יותר מ-15 אלף פרנק ונשאר בידו כאלף פרנק. גם החוב המגיע לארלנגר לא הושב לו בשלמות.

מן החשבון הזה נראה, כי לעת עתה אך מעט כסף נמצא בידי ה׳ הירש לתמיכה בהקולוניסטים, אשר תמיכתם דרושה להם בנחיצות יתרה, לפחות עד התבואה החדשה [הקציר הבא], לכלכלת הקולוניסטים עד העת ההיא ולמספוא בעד בהמותיהם. לתשלומי חובות, לבנין בתים בגדרה וביסוד המעלה ועוד הוצאות כאלה דרושים לפחות עוד איזה עשרות אלפים פרנק.

תקוותנו חזקה כי חובבי ציון, אשר כבר השקיעו בקולוניות כ-100 אלף פרנק ויהפכו אדמות שוממות לעדן, ובמלאכים מושיעים הופיעו לעזרת אחב״י [אחינו בני ישראל], עובדי אדמת הקודש, יגמרו את המצוה שבה התחילו, ולא יעזבו את אחינו האברים לחרפה, ולא יניחו את עתידותיהם על קרן הצבי. ראוי ונכון לכל חובבי ציון למהר ולשלוח את הסכומים שאספו למקום תעודתם, למען יבואו במהירות לידי הדירקטור הירש נ״י לטובת אחינו הנכבדים ולתועלת כלל הענין.

כמה הסברים; א. ראוי לשים לב לפדנטיות בהבאת הנתונים, עד כדי מאיות פרנק; ב. כל החשבונות והתשלומים התנהלו במטבע צרפתי. בשימוש יום יומי היו גם המרק הגרמני והלירה שטרלינג הבריטית. הדולר האמריקני לא היה בשימוש. הלירה הטורקית, כסף המדינה, הייתה בעדיפות משנית; ג. בלשון הימים ההם הוצג מויאל, וכן הירש אחריו, כ״אבות אחינו האברים״; ד. מן הנתונים מתברר תפקידו המרכזי של מיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון רוטשילד, גם במושבות חובבי ציון; ה. פתח-תקווה קיבלה את מרב הכספים, גדרה השתרכה הרחק מאחוריה, ויסוד המעלה קיבלה בתקופה האמורה סכום זניח; ו. נמוך במיוחד הסכום שהוצא ל״הוצאות כלליות״ – 1,152 פרנק מתוך מחזור של 85 אלף – 1.3%; ז. מויאל קיבל דמי טיפול סמליים ממש – 360 פרנק(חצי אחוז).

בקיץ 1886, כחצי שנה לאחר מותו של אברהם מויאל, הופיעה סקירה ארוכה ומרגשת על פועלו בכתב עת(למעשה שנתון) שנשא את השם כנסת ישראל וראה אור בוורשה, בעריכתו של שאול פנחס רבינוביץ׳(שפ״ר), מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון. ״בצאת ה׳ ויסוצקי מארץ הקדש״, כך נפתח התיאור, ״בחודש מנחם אב תרמ״ה, נגש מר אברהם מויאל לעבודת הקדש בכל לב ובחריצות ידיים״. בהמשך תוארו מאמציו של מויאל בכל אחת משלוש מושבות חובבי ציון, תוך הבאת פרטים מדוקדקים ואזכור הישגיו של מויאל בקשריו עם השלטונות, שהסירו אבני נגף רבים.

אלא שמעשיו, ועוד יותר תכניותיו הרבות של מויאל, נקטעו באחת כי ״האיש הרם הזה מת פתאם לפתע בדמי ימיו, ובמותו אבדו חובבי ציון גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש רב פעלים, איש מכובד בעיני כל יודעין ומכיריו, אשר ידע לעשות דבר וה׳ חננהו בלשון למודים לדבר ולהתיצב בפני מלכים, איש בעל רצון אדיר ומתמיד, ועל כל אלה בעל לב נלבב ואוהב עמו אהבה עזה בלי מצרים, איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח, הוא היה הולך וצועד לקראת מתן צורה אמיתית לישוב אה״ק… אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהייתה בגנזי כנסת ישראל״.

מחבר הסקירה, או ההספד, הביא בסופו פרטים מכמירי-לב על יומו האחרון של אבר מויאל. לפיהם, בשעות חייו האחרונות, כשהצליח לומר רק דברים קטועים, הייתה כל דעתו נתונה למושבות ולמתיישבים: ״לתת תמיכה לקולוניסטים… לקנות סוסים לביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים וכרמים… מה יאמרו חובבי ציון עכשיו?… עוד ירחם ה׳ את עמו… נר ישראל לא ידעך". ובמילים אלה סיים הכותב את תיאור שעותיו האחרונות של המנוח, ״השיב רוחו לה׳ ונש! הטהורה עלתה אל אלהיה. תנצב״ה״.

באחרית דבר סיכם הכותב בשורות ספורות את מקומו המרכזי של מויאל בתול ההתיישבות שזה עתה החלה: ״את שם המנוח מ ו י א ל ז״ל יזכירו הקולוניסטים עד היום ביראת כבוד וברגש תודה עמוקה, כי הוא שעמד להם בכל עת צרה וצוקה וינשאם למחוז חפצם״.

המנהיג המזרחי הראשון…

עמוד 154

בזמן המלחמה הוכרחנו להתרות בבעלי הכפרים על מלוי התנאים לפי החוזה, כי גם עלינו היתה החובה להתאמץ ולמלאותם מצדנו. כי התפרצות המלחמה דרשה מאתנו להבטיח את עצמנו וכמובן שגם בעלי הכפרים ענו לנו בהתראה על דבר מלוי התנאים מצדנו. אולם האמת ניתנת להאמר, שאנו וגם הם לא מלאנו את התנאים מסבת המלחמה העולמית. כתום המלחמה העולמית בשובנו מן הגרוש עברה כשנה שלמה ותנועת העסקים טרם שבה למהלכה הרגיל ולא היה ביכולתנו לחשוב גם על עתידותיה של “חברה חדשה”. חלק מחברי המתנחלים לא היה בארץ וחלק ממנו עודנו מפוזר וטרם שב העירה ואלה הנמצאים בעיר אין ידם משגת לשלם את חובותיהם ונוסף לזה כשנה אחרי הכבוש יצאה פקודה מהממשלה ששום חברה אין לה הרשות לעלות בלי אשור הממשלה. כך עברה שנה אחרי שנה בחבוק ידים ובאפס מעשה. כי המצב בחברתנו לא השתנה וגם בעלי הכפרים עוברים בשתיקה שסבתה לא היתה ידועה לנו. וצר היה מאד על כל המרץ שהושקע בקניה זאת שילך לאבוד וביחוד שחברתנו והמתנחלים השקיעו כששים אלף פרנק דמי קדימה, סדרי תעול, חלק ההוצאות מהסרסורות וכו'. משום שבחוזה היה כתוב בפירוש שכל צד אשר לא ימלא אחרי התנאים ישלם פצויים ששים אלף פרנק והיוצא מזה שכל הכסף הזה יצטרך ללכת לאבוד.

מסבה זו הוכרחתי לנסוע למתווך, למקורבי הבעלים ולבסוף גם אל הבעלים עצמם בכדי למשש את הדופק ולדעת את מחשבותיהם. נתברר לי שהמה מסרבים למסור באותו המחיר מהתנאים ומוכנים לשלם פצויים אם נזכה בדין. ידיעה זאת הניחה במקצת את דעתנו ונתיעץ עם עורך דין. הוא ראה את כל הדוקומנטים, מצב החוזה שבידינו והאשמה מצדנו שמסבת המלחמה לא מלאנו אחרי תנאיו ומצד שני מצא שהתראותינו ששלחנו לבעלי הכפרים בזמן המלחמה תעזור לנו בדין אם נשלח כיום שוב התראה. אחרי התיעצות מרובה עם עוד עורכי דין עשינו זאת, בכדי לחזק את עמדתנו ולא נפסיד את כספנו. בינתים מחירי הקרקעות עלו פי שתים-שלש, ואין חברים ואין כסף. בכל זאת שבנו לדבר עם בעלי הכפרים ודרשנו נמרצות למסור לנו את האדמה לפי תנאי החוזה, אולם המוכרים באחת, שבתנאי החוזה לא ימכרו את האדמה. ולבסוף הבינונו שנוכל לגמור את הקניה לא באותו המחיר לפי ארבעים וחמשה פרנק אלא בשלש וחצי לי“מ הדונם. וכדי שנציל את כספנו וגם להציל את האדמה מידיהם בפחדנו שהם יכולים למכרה אפילו בחמש לי”מ, פנינו ל“הכשרת הישוב” ובקשנו מאתה לקנות את האדמה לפי תנאי החוזה, בתנאי שתחזיר לנו את הכספים שהשקענו והרוחים. אחרי הפצרות רבות הסכימה “הכשרת הישוב” להוציא לפועל את הקניה בעצמה. מסרנו לה את כל הדוקומנטים שבידינו וקבלנו ממנה מבתב [מכתב] שבו היא מתחייבת לשלם לנו לפי התנאים שבינינו אחרי שתגמר הקניה בשלמותה. זמן רב נמשך הדבר ולבסוף קנתה “הכשרת הישוב” את שני הכפרים האלה וקבלנו ממנה חלק המגיע ל“חברה חדשה” וחלק המגיע ל“אגודת המתנחלים”.

זוהי פרשת “תל-שמם” ו“ג’דה”, שעל חלק מאדמה זו נמצא המושב “כפר יהושע”.

שלש שנים עברו מהכבוש והחברה לא יכלה לגשת לפעולות ממשיות. התחבטנו בשאלת המצב הקשה של החברה. רוב החברים בעלי המניות אינם, גם אלה שקנו מגרשים אצלנו וחיבים לנו כסף נעדרים מהעיר. חובת החברה לבנקים ולפרטים מרובים ואשור ממשלתי לזכות הפעולה אין לנו. בינתים אחדים ממנהלי “חברה חדשה” הלכו לעולמם והשאירו אותנו בתסבוכת גדולה ובמצוקה. בעלי החובות החלו להציק וביחוד לי ומצב החברה הלך והחמיר. עבר זמן ובעלי המניות החלו לשוב לארץ וסדרנו אספה כללית שבה השתתפו כל החברים זולת שלשה, מה שגרם לנו שמחה שסוף סוף אנו מקובצים שוב בארץ. אחרי כמה אספות וברור המצב, החלטנו לעשות ליקוידציה. כל חבר קיבל אלף פרנק במזומנים והשאר בשטרותיהם כי את השטרות החזיקו כמעט כולם, כי עבר זמן פרעונם ולא יכלו להשתמש בהם. נמכרו כל הקרקעות שברשות האגודה וסולקו חובות החברה. למרות זאת נשארה החברה חייבה לאפ“ק סכום הגון. התחלנו לטכס עצה כיצד להשתחרר מחוב זה. הוברר שקוני המגרשים במחוז תל-אביב נמצאים בחו”ל ואת דמיהם טרם סלקו. לכן פנינו לועד תל-אביב בהצעה, היות ולחברתנו יש שבעים ושנים מגרשים בשטח תל-אביב וכדי למסור אותם המגרשים של הבעלים שאינם בארץ בידים אמונות, והיות ואלה חיבים עדין לאפ“ק ואנו משוללים רשות מהממשלה לפעול גם להבא, הננו מבקשים מועד תל-אביב לסלק לאפ”ק את כל החוב המגיע ולמשכן אצלה את כל המגרשים. ועד תל-אביב קבל בשמחה וברצון את ההצעה, סדרנו את החוזה שבו הותנה שאם בעלי המגרשים לא יסלקו את המגיע מהן במשך שנה הרשות בידי ועד תל-אביב למכור את המגרשים ולסלק את החובות. ואחרי עריכת החוזה ביננו ובין ועד תל-אביב, בין ת“א והאפ”ק, נגמרו ימי פעולותיה של “חברה חדשה”.

מפעולה כלכלית זו שהתחלה היתה כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית אעבור לפעולה פוליטית בשנה זו שעכשיו בזמן יחסי-השכנים המסובכים והמחודדים מאד, כדאי מאד לעמוד ולספר על זה, כי מלבד ערכם הפוליטי היה גם מאורע חשוב בחיים הצבוריים שלי.

בשנת 1913 התגברו דברי השטנה של העתונות הערבית ובפרט הנוצרית נגד היהודים בארץ בכלל ונגד תל-אביב בפרט, כפי שעמדנו כבר על זה.

אנו, אחדים מילידי הארץ יודעי ערבית שקראנו יום יום דברי השטנה האלה והרגשנו זה ביותר התאספנו אז כעשרה אנשים בביתו של הד"ר שמעון מויאל שהיה גם עתונאי מובהק בשפה הערבית. המשתתפים באספה זו היו האדונים אברהם אלמליח, נסים מלול, דוד מויאל, משה מטלון, אחי יעקב, אנכי ועוד כמה שלא נשתמרו בזכרוני. מטרת מסיבתנו היתה ליצור אגודה חשאית בשם “המגן”. הכנסנו תיכף סכום ידוע שאספנו מאתנו על המקום והטלנו על עצמנו שכל אחד יכניס סכום תשלום חדשי וגם חובה קדושה לעבוד במרץ ולעמוד על המשמר עתונות זו. ואנו היינו מתאספים בחדשים הראשונים לקיום אגודתנו כמעט בכל ערב במשרדו של העורך דין מויאל.

מתפקידה וממטרתה של אגודתנו “המגן” היה להסביר בפני העולם הערבי בהעתונות הערבית את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל שהם לא רק שלא מתנגדים לאינטרסי הערבים אלא להיפך הם מביאים גם לערבים תועלת רבה כלכלית וגם תרבותית.

לשם זה כתבנו מאמרים בעתונים הערבים על נושאים שונים בעתונות המקומית כמו כן בעתונות הערבית אשר בסוריה ובמצרים, והעיקר עמדנו בפרץ על המשמר לערוך תשובות בעתונות זו נגד כל מאמרי השטנה והעלילה על הציונות בכלל ועל הישוב היהודי בא"י בפרט.

בפעולתנו זו רכשנו גם כמה ערבים חשובים שגם הם כתבו תשובותיהם בחתימת שמותיהם נגד מאמרי השטנה נגדנו בעתונות הערבית.

בפעולת אגודתנו היה גם לקרב למטרתנו כמה וכמה מחשובי ונכבדי הערבים בארץ בכלל וביפו בפרט. ועלי ועל חברי באגודה זו, על משה מטלון, הוטל פעם ללכת לאחד מחשובי זקני הערבים ביפו, שאנו שנינו היותר קרובים ומכירים לו, לחפיז-ביק-סעיד, לאיש בעל השפעה גדולה על ערבי יפו, אחד מחסידי אומות העולם דודו של עצאם ביק, ראש עירית יפו עד היום.

בבואנו לחפיז-ביק-סעיד ואחרי שספרתי לו והסברתי לו יחד עם חברי משה מטלון על מטרת בקורנו אצלו, קבל אותנו בכל הכבוד, ומטרתנו יחסי שלום עם שכנינו שהיתה קרובה ויקרה ללבו, הבטיח לנו שיעשה בכל השפעתו לטובת הענין הזה בכדי להשקיט את הרוחות המוסתים והנרגזים בחוגי הערבים בארץ ובארצות הקרובות, שהוא היה קשור גם שם עם נכבדי הערבים קשר רוחני ופוליטי. והוא כתב מאמר חשוב בנידון זה שהיתה לו השפעה רבה.

בתקופה זו התעוררו חוגים מצעירי הערבים בתנועה לאומית ממש ויסדו אז את אגודתם הפוליטית בכמה ארצות ערב בשם “אילה-מרכזיה” שעיקר הפרוגרמה של אגודתם זו היתה דרישה שלטון-עצמי מקומי מין אוטונומיה מאת הממשלה התורכית מקושטא.

רק כעבור זמן-מה נודע לנו שגם האיש החשוב חפיז-ביק-סעיד, הוא חבר לאגודה חשאית זו “אילה-מרכזיה”. אחרי בקורנו אצלו, ברצונו לקרב את ראשי אגודה זו, שגרו בסוריה, לחשובי יהודי ארץ-ישראל שגם הם יכירו מטרת אגודתם ויעזרו להשיג מטרתם, כתב הוא להם על מטרת בקורנו אצלו ובקשתנו ממנו, והוא בקשם שישתדלו בכל האמצעים והשפעתם להשקיט את הרוחות הסוערים נגד היהודים בעתונות הסורית.

וכעבור זמן קצר באה משלחת מראשי האגודה “אילה מרכזיה” ליפו ובקשה ראיון ופגישת חברים עם אגודת “המגן”.

הפגישה לשם שיחה בינינו נקבעה בבית אחי יעקב, והסבה לזה היתה כי אחד השליחים היה משורר ערבי ושהיתה לו הכרה עם אחי יעקב שגם הוא כתב שירים בערבית ונוסף לזה גם היה חבר פעיל מאד באגודתנו. הם באו בדיוק בשעה הקבועה מראש. נהלנו אתם שיחה פוליטית בכל השאלות היותר קרובות לנו שנגעו בעיקר ביחסי שכנים שצריכים להיות טובים ובשלום.

בקורם זה הביא תועלת מרובה למטרתנו, כי זמן קצר אחרי בקורם נשתנה דעת העתונות בסוריה על היהודים בארץ-ישראל מרעה לטובתנו.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן

39%