מורשת יהדות מרוקו

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

בשבת זו, שבת "שופטים", נחזור ונזכיר לעצמנו שאנו בשבת הרביעית משבע שבתות הנחמה, בה קוראים הפטרה שהיא יפה במיוחד: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יש' נא:יב). שבע הפטרות הנקראות "שבעה דנחמתא" מסיימות את השנה ומובילות את קהל המתפללים לקראת השנה החדשה מתוך תחושה של תקווה ונחמה. מכאן החשיבות הרבה שייחסו קדמונים להפטרות אלה, שהיו השראה לפיוטים עוד בתקופת הפיוט הקדום. פרשן התפילה הנודע, רבי דוד אבודרהם (בן המאה הארבע עשרה) בנה מעין מדרש על פי התחלותיהן של הפטרות הנחמה, כולן מתוך ספר ישעיהו, וסימן נתן בהן: 'נו"ע ארק"ש', ואלה דבריו:

תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (הפטרת "ואתחנן", יש' מ:א כו), כלומר הקב"ה אמר לנביאים. על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "עקב", יש' מט:יד-נא:ג): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר (הפטרת "ראה", יש' נד:יא–נה:ה): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר עוד (הפטרת פרשתנו) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם",   ואומר עוד(הפטרת "כי תצא", יש' נד:א-י): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", ואומר (הפטרת "כי תבוא", ואומר יש' ס:א-כב): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ". על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "נצבים", יש' סא:י סג:ט): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה". כלומר עתה (אחרי שלוש נחמות מפי הקב"ה עצמו) יש לי לשוש ולשמוח, "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְִּבישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי".

דו שיח נפלא זה, שבו הקב"ה עצמו מנחם וחוזר ומנחם את כנסת ישראל נכתב אמנם על 'דרך צחות', כלומר מעין מליצה נאה, כפי שרבי דוד מציג זאת, אולם הוא משקף בהחלט את תחושת הפיוס והריצוי של כלל ישראל. הפטרה זו היא הזדמנות נפלאה להציג פיוט מוכר וידוע הנאמר בקבלת שבת – "לכה דודי", משום שמשובצים בו פסוקי נחמה מתוך שבע הפטרות הנחמה. מן ההפטרה לפרשתנו משולבים שלושה פסוקי גאולה בולטים שעניינם התעוררות והתנערות לקראת הגאולה; משפטים הדורשים מכנסת ישראל יזמה ועשייה, ובזה הם עולים בקנה אחד עם פתיחת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה".

המחבר, רבי שלמה הלוי אלקבץ, נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ה, בראשית המאה הט"ז, ושם למד תורה בשקידה רבה. לאחר נישואיו החליט לעלות לארץ-ישראל ונתיישב בצפת, וסביבו התרכזו תלמידים רבים. רבי שלמה הלוי אלקבץ היה החבר הזקן בחוג המקובלים של גיסו, הלא הוא רבי משה קורדבירו, והוא נהג ללמד את תלמידיו גם בזמן טיולים לקברות הצדיקים בצפת ובסביבותיה, בעיקר הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה. במירון. דברי התורה שאמר בשעות אלה נרשמו בידי תלמידיו, והם הונחלו לדורות הבאים יחד עם ספריו הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה.

הפיוט המפורסם "לכה דודי" נכתב גם הוא על דרך הקבלה וחכמת הנסתר, והוא קשור במנהג של מקובלי צפת לצאת לשדה ולקבל את פני השבת. שעות רבות קודם כניסת השבת נהגו מקובלי צפת (וירושלים) לצאת אל מחוץ לעיר, לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן. הם יצאו לקבל את פני הכלה, וביציאתם שרו וזימרו פיוטים לכבוד הכלה ומזמורי תהלים מעוררי שמחה ("לכו נרננה" וכו').

בפיוט לכה דודי" מתמזגות ההרגשה החגיגית לקראת השבת והתקוות לגאולת השכינה מגלותה. משפסק המנהג לצאת לשדה ממש, נהגו לצאת אל חצר בית-הכנסת, ובימינו נשאר זכר למנהג זה כשהקהל פונה  לצד מערב בשעת אמירת הבית האחרון של הפיוט.

"הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – אִמרה זו מוכחת פעם נוספת בשירנו. מכל עשרות אלפי הפיוטים שכתבו פייטני ישראל לדורותיהם ולארצותיהם זכה פיוטנו להיות קבוע בכל הנוסחים ובכל הסידורים בשעה של רגשת הנפש. ערב שבת בין השמשות, ברגע שבין "יוֹם הַשִּשִּי" לבין "וַיְכֻלּוּ", רגע של געגועים וכיסופים, נעשה פיוט זה חלק בלתי נפרד מתפילת השבת, כמו שאר התפילות העתיקות שחיברו אנשי כנסת הגדולה. ולא עתיק הוא פיוטנו אלא בן כ400- שנה בלבד, ובפיוט העברי שהוא בן כ1,500- שנה, 400 שנה הן זמן מועט למדיי. יפה מבטא הפיוט שלפנינו את רגשות הלב ואת כיסופי הנפש לשבת ולגאולה, כפי שידעו לבטא זאת מקובלי צפת בני דורו של המחבר. המנהג לצאת לשדה כדי לקבל את פני המלכה, מבטא אף הוא געגועים עזים לשבת ולגאולה. האווירה שסביב השיר היא חלק בלתי נפרד מלימוד השיר עצמו.

גרשום שלום מתאר בספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" את קבלת השבת של המקובלים בצפת:

שעות רבות לפני כניסת השבת נהגו מקובלי צפת וירושלים לצאת לשדה הפתוח מחוץ לעיר

 כשהם לבושים בגד לבן. היציאה אל השדה היא היציאה לקבל את פני הכלה. קבלת הפנים לוותה בזמרת פיוטים מיוחדים לכבוד הכלה ובמזמורי תהלים מעוררי שמחה. המפורסם בפיוטים אלה הוא הפיוט 'לכה דודי' מאת רבי שלמה, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, רבי משה קורדובירו בצפת.

פיוט זה ממזג בתוכו באופן בולט את הסימבוליקה המיסטית של הקבלה עם התקוות המשיחיות לגאולת השכינה מגלותה.

בשיר שלפנינו תשע מחרוזות ושני טורי פתיחה (לטורי פתיחה מעין אלה אנו קוראים 'מדריך'), ורק שלוש מהן – שתי המחרוזות הראשונות והאחרונה, עוסקות בעניין קבלת השבת. שאר המחרוזות עוסקות בגאולה. השאלה העולה כאן היא בדבר הקשר בין מחרוזות הפתיחה והסיום – המסגרת

 שעניינן השבת, לשאר המחרוזות העוסקות בגאולה. חז"ל קשרו בין שני הנושאים באמרם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב), ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שם קיח ע"א)

יותר מקשר רעיוני זה פועלים בשיר מעין השוואה ודימוי סמויים במקצת. השבת מקור הברכה, יום

המנוחה, הכלה – שבת המלכה הבאה בסופם של שישה ימי טורח ושעבוד. שבת זו מסמלת את הגאולה, היציאה מתוך ההפֵכה ומעמק הבכא של ימי החול, את ההתנערות מעפר החולין והשגרה, את ההתעוררות והציפייה לאור, אור הגאולה. ואף-על-פי שהשיר אינו מזכיר במפורש את אור השבת ואת נרות השבת, הרי נשמעים הם מן התיאור של אור הגאולה, "כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי". קשר מעניין אחר הוא הקשר בין הכלה-השבת ובן זוגה, הוא עַם ישראל – הדוד ההולך לקראת הכלה, ובין ציור דומה של חתן וכלה: " יָשׂישׂ עָ לַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" – והפעם החתן הוא הקב"ה, והכלה – כנסת ישראל.

היציאה לקראת השבת סמל ודוגמה היא ליציאה אל אור הגאולה, ויציאה זו – יציאה של שמחה היא, והשמחה מתגלית בחלק הגאולה – "ונשמחה ונגילה" ובחלק השבת – "גַּם בְּשִׂמְחָה [ברנה]

 וּבְצָהֳלָה". אווירה זו של שמחה אופפת את כלל התפילה של קבלת שבת הפותחת במזמור "לכו נרננה."

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

https://www2.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/efrp.pdf?fbclid=IwAR2xZEmlgYyvVXQZxZEM2OxOd32Sx4d9Nhwo3XZ_s_kl3duh0kNHSZfNo3U

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן