חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956
רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.
עיר מולדתו־ובית אביו
אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.
לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.
רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:
רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.
רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.
רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.
רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).
רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.
וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.
ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.
עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.
על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.
התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.
הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.
כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.
בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.
בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.
לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.
ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.
כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.
עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.
הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).
מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.
בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.
בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.
בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.
רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.
בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.
בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.
רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.
רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.
ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.
תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.
שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.
אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל
עמוד 352
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan- Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
AL-WAZZANI
La confrérie des Wazzaniya était l'une des plus prestigieuses.
L'illustre confrérie de la Wazzaniya fut fondée à la même époque de l'instauration de la dynastie alaouite. On prétend que des millier de personnes visitaient chaque jour le fondateur de la confrérie 'Abdallah Ben Ibrahim (décédé en 1679). Cette confrérie se rattachait à la descendance des Idrissides qui constituèrent la première dynastie chérifienne au Maroc. Elle a toujours entretenu de bons rapports avec les souverains alaouites. Lors de la cérémonie d'allégeance, la Bay'a, la signature du chérif de Ouezzane était apposée en premier. Les chérifs d'Ouezzane jouèrent parfois un rôle d'arbitre ou d'intermédiaire avec la Cour. La renommée de Moulay Al-Tuhami (mort en 1721) dépassa les frontières du royaume. On dit même que le sultan Moulay Ismaïl craignit qu'il n'ambitionnât la royauté et la tension fut latente entre la Cour et la Confrérie. Al-'Arbi Al־Wazzani fut très proche des sultans Slimane et Abderrahmane et des jaloux tentèrent de l'assassiner.
Son fils Abdeslam fut un européanisant
Son fils 'Abdeslam Ben Al-'Arbi Al-Wazzani obtint du sultan Abderrahmane en 1859 le droit d'administrer des provinces du Nord et la région du Touat. Sa popularité fut immense. Il était reçu dans ces régions en grande pompe, recevait des cadeaux somptueux et ses ouailles en larmes mendiaient un morceau d'étoffe de son vêtement. Il s'y comporta comme un vice-roi. Il fut réputé pour son goût immodéré pour la gent féminine et pour le champagne. 'Abdeslam était l'une des plus grandes fortunes du royaume et sa largesse était légendaire. Il fut le plus grand incitateur à la guerre désastreuse contre l'Espagne en 1860, mais fut relevé de son commandement durant le siège de Tétouan car six mois de siège n'avaient pas abouti. En 1876, il fut sollicité pour établir la paix avec le chef algérien Sidi Slimane Ben Kaddour de la tribu des Oulad Sidi Sheik qui reconnaissait l'autorité spirituelle de 'Abdeslam. Un arrangement fut négocié avec Slimane Ben Kadour, lui offrant des terres au Maroc et une rente de 15 pesetas par jour, mais Sidi Slimane quitta le Maroc après cinq ans d'exil volontaire et les incursions frontalières n'en continuèrent pas moins. Il fut capturé par les troupes marocaines et sa tête – mise à prix – et celle de ses douze proches fut rapportée au sultan Hassan Ie Depuis, les relations d'Abdeslam avec la Cour furent tendues, d'autant plus que son désir de moderniser le Maroc le rendait suspect de capitulation aux Européens. Il fut soupçonné d'avoir fomenté des révoltes. Craignant pour sa vie, 'Abdeslam chercha et obtint la protection française en 1884. Il vendit ses propriétés à un syndicat parisien en échange d'une rente de cinq mille livres. Par ailleurs, les adeptes de la confrérie d'Algérie ne s'opposèrent pas à la présence française.
Il eut une épouse anglaise
'Abdeslam avait épousé la gouvernante anglaise Emily Keene. Les mémoires de cette dernière, My life story, Emily Shareefa of Wazan, sont édifiantes en regard des mœurs de l'époque, et on y trouve en annexe une compilation de superstitions qui ne le sont pas moins. Leur fils aîné Ali eut une gouvernante française et fut éduqué au lycée d'Alger. Il suivit un stage de cavalerie à Saumur et s'engagea dans le deuxième bataillon d'Afrique. Leur second fils Ahmed servit d'intermédiaire pour libérer Harris, le correspondant du Times prisonnier de Raïssouli, puis de deux marins britanniques otages de Mohamed El-Boulais alias le Valiente qui faisait la loi dans la région de Ceuta. Ali et Ahmed intervinrent tous deux en faveur de Perdicaris et son gendre M. Varley, pris en otage par Raïssouli. Ce fut le fils d'un premier mariage d'Abdeslam, Al'Arbi, qui succéda à son père.
Il existe également une confrérie des Taïebiya, du nom du premier successeur au fondateur de la confrérie des Wazzaniya, présente tant au Maroc que dans la région d'Oran et du Touat en Algérie et une autre des Touhamiyine du nom d'un autre membre de cette dynastie chérifienne, présente essentiellement dans la région de Ouezzane au Maroc. Mais la popularité et le prestige de la confrérie n'étaient plus ce qu'ils avaient été autrefois.
DES REGNES D'ABDELAZIZ ET D'ABDELHAFID AU PROTECTORAT
La transition au Protectorat fit suite à de nombreuses initiatives des puissances coloniales qui intervenaient au Maroc, entre autres raisons, pour défendre leurs protégés consulaires. Obéré par la dette contractée envers l'Espagne après la guerre de 1860 – remboursée en 1885 – et rendu vulnérable par son armée relativement désuète, le Maroc ne put conserver son indépendance face aux ambitions coloniales.
Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
Cela faisait des années que l'anarchie durait. En 1895, à l’âge de 14 ans, le sultan Moulay Abdel'aziz fut désigné par son père Moulay Hassan pour lui succéder. C'était le fils cadet de Moulay Hassan et de Lala Reqia, une esclave circassienne ramenée de Constantinople. Ce fut l'époque de la régence du très habile et populaire Ba Hmad, fils d'une esclave noire du palais. Grand vizir, ce dernier avait arrêté le prince Mohamed, fils aîné du sultan Hassan Ie ainsi que tous ses partisans potentiels et s'était déclaré Régent. Dans la région du sud de Mogador, des années d'anarchie allaient semer la confusion des années durant. Non seulement les années suivantes verront-elles les partisans de deux frères Abdel'aziz et Abdelhafid prétendants à la couronne chérifienne s'affronter, mais en plus, les tribus Haha au sud de Mogador se soulevèrent contre l'autorité centrale, n'en faisant qu'à leur guise. On pourrait penser qu'il s'agit d'un simple récit en abyme, l'un de haute politique des prétendants à la couronne et l'autre local des rebelles Haha. Mais cela n'est pas aussi simple que cela peut en avoir l'air car, en des époques de troubles, les alliances ont souvent changé et on peut encore aujourd'hui y perdre son latin.
Comment le souverain Abdel'aziz a-t-il régné?
Après les six années de régence de Ba Hmad (Ba Ahmed), la perception qui prévalait au Maroc était que le jeune souverain Abdel'aziz, porté au pouvoir au printemps de l'an 1902, avait lancé des projets de réforme dits tertib, fort mal reçus car contraires à la tradition. Il avait proposé l'impôt universel mesuré à l'étendue des terres arables et à l'importance des arbres fruitiers et du cheptel. Il reviendrait à des personnes spécialement désignées d'évaluer et de prélever les impôts. Les caïds seraient dorénavant des salariés du gouvernement et ne seraient pas en droit de prélever fut-ce une "rognure" d'ongle de leurs administrés. De plus, l'impôt coranique était aboli et les chérifs (qui se réclamaient de la descendance du prophète par sa fille Fatima) eux- mêmes seraient désormais soumis à l'impôt. La baraka ou bénédiction était considérée être innée chez les chérifs et il y avait une quantité considérable de personnes qui s'intitulaient chérifs au Maroc et qui bénéficiaient des dons du petit peuple. En réaction à ce projet de réforme, toute une classe de privilégiés mit de la mauvaise volonté pour collaborer et le mécontentement alla croissant.
Abdelaziz souhaitait donc des réformes auxquelles son pays n'était pas prêt. À en croire sa déclaration faite beaucoup plus tard, en 1924, Abdelaziz manifesta son admiration pour Mustafa Kemal qu'il qualifia de « vrai croyant, que son but était d'alléger la religion de toutes les pratiques illogiques dont les successeurs du prophète l'avaient chargée et de ramener l'islam à son état de pureté primitif.» Il ne s'offusqua pas non plus de l'abolition de l'institution du califat par les Turcs qui « ont vraisemblablement agi ainsi parce qu'ils estimaient que le califat était devenu une institution arriérée qui faisait obstacle au développement de la communauté musulmane… il est légalement et religieusement possible que la société des fidèles vive sans cette institution.»
Le goût immodéré du souverain pour les feux d'artifice, le polo à bicyclette, les automobiles, les jeux de billard et les appareils photographiques, l'importation des robes de soie et de chapeaux à plumes pour les femmes du harem, de même que des heures de détente quotidiennes en compagnie d'Européens, cela en faisait trop pour l'opinion publique ! Car Abdelaziz fut un passionné de la «petite reine» de l'époque, la bicyclette, et des courses à obstacles en bicyclette. Il posséda également des tricycles à moteur et des automobiles. Son palais subissait des transformations en permanence. Il y fit installer, une écurie, un trapèze, une salle de billard, un atelier de photographie, un chemin de fer privé et une ménagerie. Il manifesta une grande curiosité envers tout ce qui fut technologies nouvelles tout comme l'éclairage électrique, la téléphonie, la télégraphie, les montgolfières et les feux d'artifice. Il s'essaya aussi en peinture. Il possédait une collection de montres que l'on a évaluée à près de 3 000 montres. Par ailleurs, ses ministres menaient un grand train de vie versant dans l'opulence. Le photographe Gabriel Veyre qui fit partie de l'entourage du sultan Abdelaziz le décrivit comme n'étant pas préparé à assumer les responsabilités de sa fonction dans son ouvrage Au Maroc – Dans l'intimité du sultan.
Quant aux oulémas, aux marabouts dévots ainsi qu'aux privilégiés de naissance qu'étaient les chérifs, ils percevaient un trop grand écart de conduite par rapport à une certaine rigidité islamique de rigueur. Il s'ensuivit que l'autorité chérifienne s'affaiblit, ce qui laissa les mains libres aux caïds, notamment en régions éloignées.
La rébellion était dans l'air et les Français n'attendaient que l'occasion pour s'imposer. La révolte du prétendant au trône Bou Hmara et le brigandage déclaré de Raïssouli accaparaient l'attention du pouvoir, certes, mais d'autres foyers de mécontentement se déclaraient. Cela donnait aux Français le prétexte de s'immiscer plus dans les affaires internes marocaines et d'y faire la pluie et le beau temps sous le couvert pudique de la pacification. En 1903, le chef de la délégation française à Tanger Saint-René Taillandier convainquit le Makhzen d'interdire aux résidents étrangers de demeurer à Fès, tout en y laissant l'homme à tout faire de la France, le vice-consul musulman Kaddour Benghabrit. En 1905, le sujet algérien Bouzian Al-Meliani fut arrêté et brutalisé. La France exigea sa libération accompagnée d'une indemnisation ainsi que des excuses officielles. Le caïd en charge fut révoqué et de la sorte, la France affirma que ses sujets, furent-ils Musulmans, échappaient à l'autorité du Makhzen. En 1905, lorsque Saint-René Taillandier rencontra le sultan Abdelaziz pour lui proposer des réformes sur le plan militaire, ce dernier exigea que des notables soient présents durant la formulation de sa proposition. C'est probablement suite à cette réunion qu'il opta pour une garantie internationale qui se concrétisera par le traité d'Algésiras.
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan– Quelle était la situation au Maroc peu avant le Protectorat?
Page 189