מורשת יהדות מרוקו

מדבר שקר תרחק

בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.

ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.

אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.

כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.

החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.

שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.

סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.

הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו

החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳  אמר.

ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.

״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.

ראש הקהילה הביט בו כנדהם.

״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.

״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.

״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.

״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳

(שמות כג, ז)".

(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)

נשים דעתן קלה

מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.

רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.

כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?

מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…

נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.

(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה

תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.

גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.

הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום ^י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).

אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.

ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.

כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.

לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.

כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.

אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.

על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).

תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 258

 

 

 רד. אתה ה׳ עד מתי

בין ישראל לעמים. מחאה ופולמוס כנגד לעג האומות ובתיאור שיעבוד גלויות. שיר מעין אזור בעל שבע מחרוזות. בכל מחרוזת – שלושה טורי ענף וטור אזור אחד, במחרוזת הפתיחה טור אזור שני המשמש רפרין, ובמחרוזת החותמת משתנה הרפרין.

חריזה: א/א א/א א/א ב/ג ב/ג ד/ה ד/ה ד/ה ד/ג ו/ז ו/ז ו/ז ז/ג וכר.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: שיר יסדתי על גלות ישראל בין האומות. נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק.

מקור: ק- ו ע״ב.

 

אַתָּה ה' עַד מָתַי / תַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹדְפַי

בּוֹזִים חֻקּוֹתַי, תּוֹרוֹתַי / מַלְעִיגִים בְּחוֹזַי, צוֹפִי

לְהַגִּיד בָּשְׁתָּם בִּשְׂפָתָי / הֵשִׁיבוּ אוֹתִי סְעִיפַי

כִּי זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן / וּבְשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

נִלְאֵיתִי נְשֹׁא דִּבְרֵיהֶם / הָיוּ עַל רֹאשִׁי לַטֹּרַח

לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם / כָּל הַיָּמִים פִּיהֶם יִצְרַח

תֶּחְשַׁכְנָה מַרְאוֹת עֵינֵיהֶם / וְהָיוּ כַּעֲדַת קֹרַח

גַּם צָרַעַת בָּהֶם תִּפְרַח / תְּכַסֶּה אֶת כָּל בְּשָׂרָם

תִּפְתַּח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

יוֹם הַמַּר מְאֹד לִי שַׁדַּי / שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת אַרְבָּעָה

בָּבֶל וְיָוָן וּמִדֵּי / וּמַלְכוּת אֱדוֹם הֲרִשְׁעָה

הָאֵל קָצַף מְעַט לִי דַּי / וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה

הוֹסִיפָה עַל הַשְּׁמוּעָה / בְּאָמְרָם ה' הִסְגִּירָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַתֲ אֲבִּירָם

 

דְּבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו / יָצָא וְהַדָּת נִתְּנָה

לְאַבְרָהָם אָב הֲמוֹנָיו / בָּחַר לְיִשְׂרָאֵל מָנָה

וּבָחַר שִׁעְבּוּד לְבָנָיו / הִסְכִּימָה עִמּוֹ שְׁכִינָה

תְּמוּרַת תָּפְתֶּה הוּכְנָה  יִמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

וְעַד מָתַי אֶל חֵי עוֹלָם / תֶּחֱרַשׁ וְתִשְׁקֹט לָהֶם

הָשֵׁב לָהֶם אֶת גְּמוּלָם / כְּמוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

עָקָר וְתוֹסֶפֶת מֻשְׁלָם / תְּחִלָּתָם גִּלָּה סוֹפְהֶם

לֹא מֵהֶם לֹא מֶהֱמֵהֶם / הַשְּׁבִיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

דַּי יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ / הָאוֹמֵר דַּי לְעוֹלָמוֹ

יָחִישׁ זְמַן פְּדוּתֵנוּ / כָּל הַקָּצִין סָפוּ, תַּמּוּ

זֶה ה' לוֹ קִוִּינוּ / יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּוֹ

יִבְנֶה מַהֵר בֵּית הֲדוֹמוֹ / קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל פֵּאֲרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת / זְמַן זֶה קִוִּינוּ לִהְיוֹת

וּמֵרֶדֶת בּוֹ צַלְמָוֶת / וְהַמֵּתִים לְהַחֲיוֹת

עֲנִיָּה סֹעֲרָה מִתַּאֲוִית / חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת

וּכְמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת / יָשׁוּבוּ בָּנִים לְעִירָם

לְמַעֲנָךְ דָּר עֲלִיּוֹת / אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם

 

אתה… מתי: על-פי תה׳ ו, ד. תעשה… ברודפי: תה׳ קיט, פד. 2. בוזים… תורותי: על-פי בר׳ כ, ה. וכוונתו לויכוחים עם שכניו המוסלמים. צופי: נביאי, חוזי, על-פי יר׳ ו, יז. 4־5. כי… בשרם: על-פי יח׳ כג, כ. תיאור של גנאי לאויבי ישראל. 5. תפתח… אבירם: על-פי תה׳ קו, יז וזהו שיבוץ שונה הוראה: ׳דתן׳ משמעו – הדת שלהם, ו׳אבירם׳ עניינו מנהיגיהם וגדוליהם. 6. נלאיתי… לטורח: על-פי יש׳ א, יד. וכוונתו לטענות המוסלמים ולדברי הגנאי שהם משמיעים. 7. לעשות כמעשיהם: דורשים שישראל ילכו בדרכיהם. יצרח: דבריהם נאמרים בגסות ובצעקות רמות. 8. תחשכנה… מראות: על-פי תה׳ סט, כד. עדת קורח: במ׳ כו, ט; כג, ז. 9. גם… בשרם: על-פי וי׳ יג, יב־יג. 10. יום… שדי: על-פי רות, א, כ. 11-10. שעבוד… הרשעה: על־פי בר״ר פרשה ב ׳אמר ריש לקיש: תוהו זו בבל, ובוהו – זו מדי וחושך – זו יון. תהום – זו אדום הרשעה׳, ועוד. 12. האל.. לרעה: על-פי זכי א, טו. והכוונה: הקב״ה כעס מעט על עמו, והגויים הרבו להרע לישראל מעבר לכוונת הקב״ה. 13. הוסיפו… השמועה: על-פי דה״ב ט, ו. באמרם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 14. דבר… יצא: אס׳ א, יא. והדת ניתנה: אס׳ ג, טו. 15. לאברהם… המוניו: על-פי בר׳ יז, ד-ה. 16. בחר… שכינה: על-פי שמו״ר נ״א, ז: ׳במה אתה מבקש שישתעבדו בניך ־ בגיהנום או בגלויות? א״ר חנינא בר פפא: אברהם בירר לו הגלויות, ומנין? שנא׳ ״אם לא כי צורם מכרם״ זה אברהם ׳וה׳ הסגירם׳ – שהסכים הקב״ה אחריו׳. 17. תפתה: כינוי לגיהנום, על-פי יש׳ ל, לג. ובחר אברהם בגלויות במקום בגיהנום. וימנע… אורם: על־פי איוב לח, טו. וכך מנע אברהם את אש הגיהנום מרשעי ישראל. 18. ועד מתי: על-פי שמ״ב ב, כו. אל חי: על-פי יהו׳ ג, י. תחרש… להם: על-פי תה׳ פג, ב. 19. השב ידיהם: על-פי תה׳ כח, ד. 20. עיקר ותוספת משלם: עונש מלא ומוחלט. 21. לא… מהמהם: על-פי יח׳ ז, יא. ונדרש בסנהדרין קח ע״א, ב״ר לא: ׳וכך אמר הקב״ה למשחית (בדור המבול): אינך זקוק להשאיר נפש, כי אין תועלת לא מהם ולא מהמונם ולא ממשאם׳. השביתה.. זכרם: על-פי דב׳ לב, כו. 22. די… לעולמו: על־פי הזוהר, ח״ג, רנא, וראה רש״י לבר׳ מג, יד. 23. כל הקיצין: על-פי סנהדרין צז ע״ב: ׳כלו כל הקיציף. 24. זה… קיוינו: על-פי יש׳ כה, ט. יפן… לעמו: על-פי לשון הקדושה במוסף של שבת ויו״ט. 25. בית הדומו: כינוי לביהמ״ק, על-פי איכה ב, א. קדוש… פארם: על-פי יש׳ נה, ה. 26. חרות ממלאך המוות: על־פי שמו״ר, פרשה נא ח: ׳בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם ׳חרות על הלוחות׳. מהו חרות? ר׳ נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות׳. 27. והמתים להחיות: על-פי אבות, ד, כב. 28. עניה סוערה: על-פי יש׳ נד, יא. מתאוית: משתוקקת לגאולה. 29. שנים קדמוניות: על־פי מל׳ ג, ד. ישובו… לעירם: על-פי יר׳ לא, טז. 30. דר ״עליות: כינוי לקב״ה, שוכן שמים.

פרשת פנחס

אני שֶׂרח בת אשר / נכנסתי לגן עדן ואני חיה

פרשת ויגש הציגה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה,  ואף ציינה בהדגשה (מו, ז) את 'בנות בניו' של יעקב בין הבאים, וציין רש"י שמותן: 'סרח בת אשר ויוכבד בת לוי'. הרמב"ן מסתייג וטוען כי גם אם נֶאֱמַר 'בנות בניו' בלשון רבים הכוונה היא לסרח בת אשר שנזכרה במפורש ( מו, יז) 'אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר 'כל נפש ששים ושש', אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו'. מכל מקום זוכה סרח בת אשר להזכרה מפורשת של הכתוב, לאחר מניין בני אשר מציין הפסוק 'ושרח אחותם', כבר כאן אין האגדה משאירה אותנו עם השם בלבד, ואורגת סביבו מסכת חיים מופלאה, כפי שהרחיב בעל התרגום המיוחס ליונתן 'ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא דעדן על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שיזיבת ליתבי אבל מדין קטול ביומי יואב'  ותרגום הדברים: 'ושרח אחותם שהובלה כשהיא חיה לגן [עדן] על שבישרה ליעקב שיוסף חי. היא הצילה את יושבי אָבֵל מדין-מוות בימי יואב…^[1]

במניין השבטים בפרשתנו עולה שוב שמה של שרח 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו, מו), וכאן מוסיף המיוחס ליונתן פרט מעניין 'ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים'.  הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח בת אשר, לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת סוטה יג ע"א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן סוד גאולתם של ישראל בידיה היה מסור, כפי שמציג זאת ילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז סד) 'ר' אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשונות של גאולה… ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים… ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרון אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר… אמרו… אמר 'פקד פקדתי' אמרה להם הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא ף"ף, מיד 'ויאמן העם"

 

י' היינמן דן בהרחבה באגדות סרח בת אשר והצביע על המכנה המשותף באגדות אלה, שהוא ידיעת הסוד וגילויו לראוי לכך 'היא מגלה למשה היכן יוסף קבור, היא מגלה ליעקב אבינו כי יוסף חי וקיים: והיא מגלה לבני ישראל את סוד הגאולה' נוסיף כי היא גם מגלה ליואב את סוד השלום, וכי אין צורך לפגוע בעיר שלמה בגלל מורד בן בליעל, וכדבריה 'אנכי שלמי אמוני ישראל' (שמואל ב כ, יט). היא היא המביאה שלום ואמונה ('ויאמן העם'). דמותה המופלאה של סרח בת אשר מצאה את מקומה בשירים שונים שנכתבו עליה בלשונות היהודים. שירה זו הייתה על פי רוב שירתן של נשות ישראל, ומדרך הטבע נאחזו והדגישו את דמויות הנשים. כי על כן נציג הפעם משהו משירה זו מתוך שירתן של הנשים היהודיות בג'רבה. הן זיהו את דמותה של סרח עם האגדות הקסומות שהילכו לגבי בית הכנסת "אלגריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בצפון אפריקה, ואפילו  שמו המיוחד הוא מופלא (אלגריבה פירושו המופלאה).

 

אני סרח בת אשר

ערבית-יהודית                                         עברית

אנא גריבה נכאפי באלכיר                          אני גריבה אגמול אושר וטוב

אלדי יזורני ויג'ני לייא                               אשר יבקרני ויבוא אלי

אנא סרח בנת אשר                                   אני סרח בת אשר

דכלת ללגננה ואנא חייה                             נכנסתי לגן עדן ואני חיה

 

באבא יעקב צ'מנלי                                    אבי יעקב הוא הבטיחני,

מלך אלמות מא יוצללי                               מלאך המות לא יגיעני,

ואלדי יזור מקאמי ויצללי                           מי שמבקר מקומי ויתפלל

עמרהו מא ישוף חתא שייה                         כל חייו לא יראה שום רעה

 

זורוני בנסאכם וצגארכם                            בקרוני בנשיכם ובילדיכם

חתא דוני מא יג'רא לכם                             שום רעה לא תבוא אליכם

אנא נצללי ונצ'תררע ליכם                         אני אתפלל ואתחנן עבורכם

קודם ראבי אלעאלייה                               לפני ה' אל עליון

 

יעקב באבלו הכבד על יוסף ממאן להתנחם, והנה הוא שומע את סרח בת אשר, השרה ומנגנת לפניו:

 

דיים דיים                                                            קיים קיים

שידנה יוסיף פי מצרים                              אדוננו יוסף במצרים

ענדו מנשה ואפרים                                   יש לו מנשה ואפרים

 

יעקב שומע ושואל בספקנות מה את שרה? וסרח עונה לו:

 

אנא נגני בתחקיק                                     אני שרה דבר אמת

עלה שידנה יוסיף אל צדיק                         על אדוננו יוסף הצדיק

 

יעקב, שבע תלאות ואבל, חוזר ושואל: מי הוא יוסף זה שאת שרה עליו, והאם דברייך אמת? והיא עונה:

 

אנא נגני בל מגדוד                                                אני שרה באמת ובתמים

עלה שידנה יוסיף מוזוד                             על אדוננו יוסף חי וקיים

לה כלאתו ווחשה וולה דוד                         לא אכלתהו חיה ולא תולעת

 

כשמוע יעקב את הבשורה, הוא מתנער, עיניו נפקחות, והוא מברך את נכדתו:

יךְִּ אל בניה, יךְּ אל בניה                             אוי בת חן אוי בת חן

דוויתי לי עינייה                                       ריפאת לי את מאור עיני

תדכלי לגן עדן חיה                                   תיכנסי לגן עדן חיה

 

עיון ודיון

לא ייפלא שדמותה המופלאה של סרח בת אשר השתלבה בסיפורי יוסף, המסופרים בלשונות היהודים, ומובא בהם סיפורה של סרח המבשרת ליעקב 'עוד יוסף חי'. כך, למשל, ב'קצת יוסף' הוא סיפורו של יוסף בערבית-יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימ. מבקשים השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף מסרח ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים, ואז מרים יעקב את ראשו ואומר לנכדתו: 'את שימחתיני והחיית את רוחי, כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה'.

סיפורה של סרח קָסַם קֶסם רב לשירה העממית בערבית-יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. שירה זו כוללת סידרה ארוכה של שירים העוסקת בסיפורי המקרא תוך שילוב מדרשים ואגדות ממקורות שונים ומגוונים, והיא קרויה 'שירת הנביאים'.

באופן מפתיע ביותר מזהה שירה זו את דמותה של סרח בת אשר עם הדמות האגדית והמופלאה המסתתרת מאחורי בית הכנסת 'אלגריבה'. בית כנסת זה מרוחק מן השכונה היהודית ועומד כבניין בודד לעצמו. מקומו ושמו התחברו במסורת העממית אל דמות עלומה של אישה מופלאה ומיוחדת בצדיקותה ובאישיותה, שהגיעה באורח פלא למקום ולפתע נעלמה, ומאחר שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר והמקודשים ביותר נכרכו בשמו סיפורי עם ואגדות רבות. המסורת קושרת את מקומו המיוחד לימי מלכות ישראל ומספרת על כתובת אבן: 'עד כאן הגיע יואב בן צרויה'.

עוד קושרת המסורת את מבנה בית הכנסת אל בניין בית המקדש ומספרת על אבן מאבני המקדש המשוקעת ביסודותיו ועל דלת מדלתות המקדש שהובאה בידי הגולים הראשונים ושובצה בבניין. והנה בא 'שיר הנביאים' המיוחד ומזהה את הדמות העלומה עם סרח בת אשר. עצם הזיהוי נובע מן המגמה של הסיפור העממי שלא להשאיר גיבורים אנונימיים, ואפשר שהקשר של המקום עם שמו של יואב בן צרויה התחבר אל דמותה של סרח בת אשר שעמדה מולו במצור על אבל, והצילה עיר ואם בישראל.

עוד אפשר שמטעי הזיתים בדרך אל בית הכנסת התקשרו לפסוקי הברכה בברכת יעקב  'מאשר שמנה לחמו…' (בראשית מט, כ) ובברכת משה '…טֺבל בשמן רגלו' (דברים לג, כד). אף נתבקש הסבר להיעלמותה הפתאומית של אותה דמות עלומה ופלאית, והזיהוי עם סרח אומר, כי הייתה כאן התגלות מיוחדת של סרח בת אשר שבוודאי חזרה למקומה בגן עדן, אליו היא נכנסה בעודה בחיים השיר עובר במסורת שבעל פה מאם לבת, ויש נשים הזוכרות את סבתן שרה להן את השיר. מדרך הטבע מתייחס השיר אל כניסתה של סרח לגן עדן בחייה, ולהבטחת יעקב אבינו כי לא ישלוט בה מלאך המוות. בשירנו עובר התיאור מדמותה של סרח אל נפלאות 'אלגריבה', ובכך נתלים מעשי הפלא בדמות מופלאה .

סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן

 

 

 

 

רוח קנאות

כך בני הזוג עברו בשלום את הניסיון הזה ושלום הבית חזר לביתם. אבל האם לתמיד? לא בטוח. קחו למשל את מסעוד ואת פרחה. הם זוג מוצלח, יש להם משפחה גדולה, העסקים טובים… אז מה השתבש? יכול להיות שאישה מכובדת כפרחה תסטה מדרך הישר? ונניח שזה קרה, האם בשביל זה צריך לשבור את הכלים? ומה יהיה עליה ועליו? מי תבשל לו את ארוחותיו? מי יגדל לו את ילדיו? כל אלה דברים חשובים שצריכים לתת עליהם את הדעת. אז הולכים אל החכם, אבל גם החכם לא תמיד מועיל. אם תקראו את ההמשך ואת העצה של עְקִיקִיבּ, תבינו כמה נכונים דברי חז״ל: היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה…

ועוד דבר, אפרופו דברים חשובים או לא חשובים:

אתם מכירים את הבדיחה על אותו איש שפוגש את חברו שנראה רע מאוד. ״מה קרה ?״ שואל הוא בבהלה. ״אשתי נדרסה על ידי מכונית!״ עונה האיש. ״אה כן? מאיזו פירמה המכונית?״ סיפור זה דומה לסיפור הספה, אבל כבר מולייר הקדים את כולם בקומדיה שלו, ׳תעלולי סקפף: סקפן צריך להשיג כסף לאדונו הצעיר והוא פונה לאביו של זה ובודה סיפור של חטיפת בנו בשעה שהפליג על ספינה והחוטפים דורשים כופר עבורו. במשך כל הסצנה הזאת, במקום לדאוג לבנו החטוף (כביכול!) חוזר ושואל האיש:

Que diable allait-il faire dans cette galère?¹

[1] מה לעזאזל הוא היפש בספינה ההיא?

 

מן הספה אל חחוץ

 

מְסְעוּד וּפְרֵחָה אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה,

מַרְעִיפִים זֶה עַל זֶה רֹב חִבָּה.

הָאֵ־ ל בַּמְּרוֹמִים חָנָן אוֹתָם בִּילָדִים –

תִּשְׁעָה, כֻּלָּם נְבוֹנִים יָפִים וַחֲמוּדִים.

 

מְסְעוּד מְבַלֶּה רֹב זְמַנּוֹ בַּחֲנוּת

זְעַפְרָן, זַעְתָּר, זַנְגְּבִיל, רָאס לְחָנוּת

בְּכָל הָעִיר יָדוּעַ שֶׁנִּפְלָאִים תַּבְלִינָיו

וְאָכֵן בִּגְלָלָם שְׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו.

 

פְרֵחָה שׁוֹלֶטֶת בְּיָד רָמָה בְּבֵיתָהּ

יְלָדֶיהָ וְהַמְּשָׁרְתוֹת, סָרִים לְמָרוּתָהּ

וּכְשֶׁהִיא מְכִינָה אֲרוּחָה בְּמִטְבָּחָהּ

אֲזַי מִתְגַּלֶּה כִּשְׁרוֹנָהּ וְכֹחָהּ.

 

הִיא מְכִינָה שָׁם מִטַּעֲמֵי מֶלֶךְ

נָאִים לְמַרְאֶה וַעֲרֵבִים לַחֵךְ

מְסְעוּד הָעוֹבֵד כָּל הַיּוֹם בַּחֲנוּתוֹ

מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ מַנְעַמֵּי אִשְׁתּוֹ.

 

פַּעַם לִקְרַאת הַצָּהֳרַיִם

קָרָא לְעוֹזְרוֹ, בְּרָהִים

צִוָּה עָלָיו: לֵךְ אֶל אִשְׁתִּי

וְהַב לִי מִשָּׁם אֲרוּחָתִי

 

אַל תִּהְיֶה עוֹזֵר קַל עֵרֶךְ

וְאַל תְּדַבֵּר עִם אִישׁ בַּדֶּרֶךְ

אֵינִי אוֹהֵב לִהְיוֹת רָעֵב

אַל תְּעַכְּבֵנִי עַד הָעֶרֶב

 

אַךְ יָצָא בְּרָהִים לְדַרְכּוֹ

וְהִנֵּה פָּגַשׁ אֶת מַרְקוֹ

חֲבֵרוֹ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים

יְדִיד נַפְשׁוֹ הַטּוֹב וְהַתָּמִים.

 

הִתְיַשְּׁבוּ לָהֶם בֵּטֶרָסָה

שֶׁל בֵּית הַקָּפֶה שֶׁל מוּסָה

אָמְרוּ נִשְׁתֶּה כּוֹסִית קְטַנָּה

אַחַת בִּלְבַד טוֹבָה וּמְהַנָּה

 

שָׁתוּ כּוֹסִית לְחַיֵּי מַרְקוֹ

אָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁהַגִּיעֵנוּ עַד כֹּה

בְּרָהִים זָכָה לְכוֹסִית גַּם הוּא

וְטַעְמָהּ הָיָה מַשֶּׁהוּ מַשֶּׁהוּ.

 

עָבְרָה שָׁעָה עָבְדוּ שְׁעָתַיִם

וְהֵם עֲדַיִן שׁוֹתִים לְחַיִּים

מְסְעוּד נֶאֱנָק מֵרָעָב בַּחֲנוּתוֹ

וְחוֹשֵׁב שֶׁהָעִכּוּב בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ.

 

כְּשֶׁבְּרָהִים לְבַסּוֹף הִבִּיט בַּשָּׁעוֹן,

זָעַק: ־ אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי, אָסוֹן!

מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו, טִפֵּשׁ שֶׁכָּמוֹנִי?

אָמַר לוֹ מַרְקוֹ: -שְׁמַע עֵצָה מִמֶּנִּי:

 

מְרַח עַל מִצְחֲךָ צֶבַע אָדֹם

אֱמֹר לְפְרֵחָה: הַכּוּנִי בְּקַרְדֹּם!

כְּשֶׁהִיא תִּרְאֶה אוֹתְךָ כָּכָה

גַּם הִיא וְגַם בַּעֲלָהּ יִסְלְחוּ לְךָ.

 

עָשָׂה בְּרָהִים כַּעֲצַת הַיָּדִיד

בָּא לְפְרֵחָה, רֹאשׁוֹ עָטוּף בְּמַטְלִית.

זָעַק: -רֹאשִׁי רֹאשִׁי, זֵדִים הִכּוּנִי!

בְּקַרְדֹּם פָּגְעוּ כִּי, מֵת הִנְנִי!

 

פְרֵחָה קָרְאָה קְרִיאַת בֶּהָלָה,

הוֹשִׁיבַתּוּ בַּסַּפָּה בִּמְקוֹם בַּעֲלָהּ,

יָשְׁבָה לְיָדוֹ שָׂמָה רֹאשׁוֹ כְּחֵיקָהּ,

הִרְעִיפָה מִלִּים, הִדְּקָה חִבּוּקָהּ.

 

-אַל תָּמוּת, בְּרָהִים! אָמְרָה,

הָאֵ־ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

יְרַפֵּא מְהֵרָה פְּצִיעָתְךָ

וְיַחְזִירְךָ בְּקָרוֹב לְאֵיתָנְךָ!

 

מַסְעוּד שֶׁנִּלְאָה מִלְּחַכּוֹת,

חָשַׁב: 'אֶת בְּרָהִים צָרִיךְ לְהַכּוֹת,

אֵלֵךְ לְבֵיתִי אֶרְאֶה מָה קָרָה

לָמָּה הִשְׁאִירוּנִי כָּךְ לְלֹא קְדֵרָה ?

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ מַסְעוּד לְבֵיתוֹ

רָאָה אֶת בְּרָהִים וְאִשְׁתּוֹ

יוֹשְׁבִים מְחֻבָּקִים עַל הַסַּפָּה,

חָשַׁב: 'אֲנִי מִתְפַּלֵּא טִיפּ-טִפָּה

מִי עָמַד אִתָּהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה ?

 אֲנִי אוֹ זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב עַל הַסַּפָּה'?

 אָמְרָה לוֹ פְּרְחָה לִמְסְעוּד:

– אֶת אֲרוּחָתְךָ לֹא אָכַלְתָּ עוֹד

 

בִּשַּׁלְתִּי לְךָ כַּרְפַּס וְכֻפְתָּאוֹת

שֵׁב לֶאֱכֹל רְאֵה כַּמָּה הֵן נָאוֹת!

מְסְעוּד אֹכֶל אַךְ הוּא מֻטְרָד

בְּרָהִים וּפְרְחָה עַל הַסַּפָה בְּיַחַד

 

עָבַר עַל מַסְעוּד שָׁבוּעַ יִסּוּרִים

תַּבְלִינָיו מְתֻבָּלִים בְּהִרְהוּרִים

מַחְשָׁבָה אַחַת מִמֶּנּוּ לֹא מַרְפָּה:

מָה לַעֲזָאזֵל עָשׂוּ הֵם עַל הַסְפָּהּ?

 

לְבַסּוֹף אֶל הֶחָכָם הוֹלֵךְ הוּא,

אוּלַי עֲצוֹתָיו יַעְזְרוּ בְּמַשֶּׁהוּ

הֶחָכָם מְיַשֵּׁר עַל רֹאשׁוֹ הַכִּפָּה

כַּאֲשֶׁר מְסְעוּד מְסַפֵּר עַל הַסַּפָּה.

 

אָמַר הֶחָכָם: ־ הִנֵּה פְּסַק דִּינִי

הוּא חָכָם, נָכוֹן וְהֶגְיוֹנִי'

לֵךְ לְרַבָּנוּת הִתְגָּרֵשׁ מֵאִשְׁתְּךָ

כָּךְ עִנְיַן הַסַּפָּה יֵרֵד מֵרֹאשְׁךָ!

 

– לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִּי פְּרְחָה ?

אֵיךְ עָלָה דָּבָר זֶה עַל דַּעְתְּךָ?

מִי יְטַפֵּל בְּתִשְׁעַת 'יְתוֹמִי'

וְאֵיךְ יֵרָאוּ אַחַר כָּךְ יְמֵי?

 

־ אִם כָּךְ; אָמַר הֶחָכָם בְּנַחַת,

אֲיַעֵץ לְךָ עוֹד עֵצָה אַחַת:

גָּרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתְךָ

כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב לְךָ מְנוּחָתְךָ!

 

־ לְגָרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתִי?

הוּא נָחוּץ לִי מְאֹד בַּעֲבוֹדָתִי!

מָה אֶעֱשֶׂה בְּמִסְחָרִי בִּלְעָדָיו?

וְהוּא, אֵיךְ יְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו?

 

־ אֵלֶּה כָּל־עֲצוֹתַי לְךָ; יְדִידִי,

עַתָּה אֶחְזֹר אֶל תַּלְמוּדִי,

שִׂים מְעַט כֶּסֶף כָּאן בַּקֻּפָּה,

וּפְתֹר לְבַד אֶת עִנְיַן הַסַּפָּה!

 

חָזַר מְסְעוּד אֶל תַּבְלִינָיו

וּמִבְּרָהִים לֹא הֵסִיר עֵינָיו:

הֵיכָן מָצָא זֶה עֹז וְחֻצְפָּה

לִשְׁכַּת עִם אִשְׁתּוֹ עַל הַסַּפָּה?'

 

בָּא לְבַקְּרוֹ יְדִידוֹ הַוָּתִיק

עְקִּיקִיב, הַתָּמִים וְהַמַּצְחִיק

שְׁאַל עְקִּיקִיב: ־ לָמָּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ

וְלָמָּה כָּל־כָּךְ אֲדֻמּוֹת עֵינֶיךָ?

 

עָנָה מְסְעוּד: ־ אַל תִּשְׁאַל יְדִידִי

דָּבָר כְּזֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹדִי!

חַיַּי כְּבָר לֹא שָׁוִים קְלִפָּה,      

בִּגְלַל בְּרָהִים, אִשְׁתִּי וְהַסַּפָּה!

 

גּוֹלֵל אֶת סִפּוּרוֹ הַמִּסְכֵּן,

וְעְקִּיקִיב שָׁאַל וְהִתְעַדְכֵּן

לְבַסּוֹף קָרָא: ־ זוֹ הַבְּעָיָה כֻּלָּהּ?

 הֵא לְךָ יְדִידִי פִּתְרוֹן מֻפְלָא:

 

הָאַשְׁמָה הִיא בַּסַּפָּה שֶׁבַּסָּלוֹן

הִיא שֶׁמְּמִיטָה עָלֶיךָ קָלוֹן

עַל כֵּן הִנֵּה גְּזַר דִּין הַסַּפָּה:

מְכֹר אוֹתָהּ וְהָסֵר הַחֶרְפָּה!

 

־ אֶפָּטֵר מֵהַסַּפָּה וְאָסִיר אֶת הַחֶרְפָּה?

אֲבָל אֵיךְ! אֵינִי יוֹדֵעַ, Je ne sais pas ־

הַרְשֵׁה לִי לְטַפֵּל בְּעַצְמִי בַּמִּרְשַׁעַת

שֶׁהִתְנַהֲגוּתָהּ לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת.

 

אֶת הַסַּפָּה הֶעֱמִיס עְקִּיקִיב עַל עֲגָלָה

לָקְחָה לְשׁוּק קִבֵּל כֶּסֶף בִּשְׁבִילָהּ.

 

אוֹ אָז נִרְגַּע גִּבּוֹרֵנוּ מַסְעוּד

הוּא שָׂמַח בִּידִידוֹ עוֹד וְעוֹד

יְדִידֵנוּ עְקִּיקִיב זָכָה בְּכָל הַקֻּפָּה

כִּי שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ אֶת דְּמֵי הַסַּפָּה.

 

מְכֹר אֶת הַסַּפָּה וְהָסֵר אֶת הַחֶרְפָּה

עמוד 55

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-רוח הקנאות

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר דִּי עְמְמְרוֹ מָה עָארְפְס לְעֲנִיּוּת מִן דִּי כְלָאק. וּפוּצְטְ לְחֲסִידוּת דִּיאָלוֹ כָּאן עְנְדוּ וּאַחֵד לְמִּנְהָג מְלִיחְ דִּי כָּל לִיְלְתְּ שְׁבְּת פְתְלָאתָה דְלְעְסִייָּה כָּאן יִעְמֵּל טְבִילָה וּיִלְבְּשׁ חְוֹאִַיזוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת חוּאַיְיְז דִּי כָּאָנוּ עְנְדוּ מֵרְפּוּדִין גִּ'יר לְשְׁבְּת.

וּכָּאן תָּה יִּקְּבְּל עְלִיהְ שְׁבְת בְּכְּרִי בְּזָאף. וּאַחֵד לְמְּרָּרֹה מְנוֹרָה מַה לְבְּשׁ וּקְּבְּל עְלִיה שְׁבְּת פְלְכְמְסָה דְלְעְסִייָּה חְדָּאז יִכְרְז לְוּאַחֵד לְמוּדָע דִּי כָּאן לָאִזְּמוֹ יְמְסִילוּ וּמִן דִּי רְזַע מִן הָאדָאךּ לְמוּדָע תְלָאקָּאה וּאַחֵד לְעָנִי וּדְרְרְּעְלוֹ [ظرع-לזעוק-מתחנן]בָּאס יִעְטִיה סִי חָאזָה דְּלְפְלוּס בָּאס לְעָנִי יִקְּדִי סִי חָאזָה לְשְׁבְת.

לַאְיֵּן חְתָּה לְהָאדִיךּ סָאעַה וּבָאקִי מָא עְמְל לְעָנִי וּאַלּוּ לְשִׁבְּת וּכִּיף שְׁמְעוּ לְחָסִיד תְּקְּלְקּ עְלִיה בְּזָאף וּקָאלְּלוּ וּאָס הָאדְסִי יִטְלַע מְעָא לְבָּאל דִּי סִי חַד דִּי חְתָּא לְדָאבַּה תֶּעְטֵלְתִּי בָּאס תֵּסְרִי סִי חֻאַזָא לְשִׁבְת. וּתָא יִבָאנְלִי גִּ'ר תָא תְּחְבּ תְּגְדֵּב עְלְּיָא וּזִיתִינִי בְּהָאד לְכְדְיִעָה [خديعه- רמאות] בָּאשׁ נְעְטִיִךּ לְפְלוּס.

 וּבְקָּא הָאדָאךּ לְעָנִי כָאיִיף מִן הָאדָאךּ סִי דִּי עְמְלּלוּ לְחָסִיד פְהָאדִיךּ סָאעַה מְסָּא לְחָסִיד לְדָארוֹ מְסְסּמּוּס עְלָא לְעָנִי. כִּיף תְּכֵל לְדָארוֹ שָׁאפְתּוּ מַרְאֵתּוֹ מְקֵּלֵקּ בְּזָאף וּזְהוּ מְבְּדֵּל צִקְּצָאטוּ וּקָאתְלוֹ אָס עֵנְדֵךּ דִּי אוֹזְהֵךּ הָאגְדָּא מְבְּדֵּל.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק ראשון

 פְהָאדִיךּ סָאעַה עָאוּדְּלְהָא לְחָסִיד דִּי טָרַאלוֹ מְעָא לְעָנִי. וּאַזְבְּתוֹ וּקָאתְלוֹ נְחְבֵּךּ תְּסְמְּחְלִי בָּאיִּין נְתִּי מְגְ'לוֹט פְּהָאד לְחָאזָא תְּעַרְף בַּאְיִין כְּבוֹדְךָ עַמַּמרְךּ מָא עַרְפְתִּי אָס נְהִיְּיָא לְעַנִיּוּת וּחְתָא לַאְיּן תָּא יִלְחַק מוּלָאהָא רח"ל וּאָס תָּא יִתְסְחָאבְלֵךּ וּאַס לְעוֹלָם כָּאמְּלִין פְחָאלְךּ עֵנְדְהוּם בָּאס יִשְׂרִיו לְחוּוָאיְיְז לְשְׁבֹתּ עְלָּא בְּכְּרִי.

בְּלְחֵקּ אַנָא דִּי כְּבְרְת פְדָאר בָּאבָּא פִּי לְעַנִיּוּת תָּא נְעְרָאף אָס נְהוּוָא לְכְרָר דְּלְעַנִיּוּת חָסַן מֵן כְּבוֹדְךָ דִּי מָא תָּא תְּעָארְף אָס נְהְוּוָא לְעָנִי לָאיִּן תָּא נְפְכַּר פְדָאר בָּאַבָּא בְּסְחָאל דְלְמֵרָּראת טְרָאלוּ אוּצְלְת לִיּלְתּ שְׁבְת קֵּרִיב טִיּוּח דְּלְמָא וּמָא כָּאן יֵצִּיב פִּידוֹ בָּאם יִתְכְּלְּנָא וָאלּוּ לְשִׁבׇּת אֲפִילּוּ לִכְבֵז.

 וּתָא יִבָאנְלִי הָאד לְעָנִי דִּי תְּלָאקָּאֶךּ הֻוָא פְחָאל הָאדָאךְ רְהְט דִּי בָּאבָּא וּמָא גְּדְבּ עְלִיךּ וָאלּוּ וּכְּבוֹדְךָ תְּקְּלְקְּתִּי עְלִיה וּזִדְתְּלוּ עְלָּא לְעַנִיּוּת דְּיִיָאלּוּ. כִּיף שְׁמֵע לְחָסִיד כְּלָאם מְרָאתוֹ אֵשֶׁת חַיִל תְּכְלוּ כְּלָאמְהָא פִּי קְּלְבוּ וְעֵז בִּיהּ לְחָאל בְּזָאף עְלָּא דִּי חמְּמְם הָאדָאךּ לְעָנִי וּדְגִיָא כְרְז בְּזְרַיָּא אוּחְדָא בְּאָס יִפְתֵס עְלָּא הָאדָאךּ לְעָנִי וּמְסָּא וּצְקְּצָא זִירָאנוֹ וּקָּאלוּלוּ תְּעַאֲרָף בָּאיִין מְסכִּין בָּאקִי תָא יִדוּר אָס יִזִיב לְדָאֳרוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת.

וּכִּיף שְׂמֹע הָאד לְכְּלָאם תְּכְלְתְּלוּ לְמְחֵנָּנא פִּי קְּלְבּוּ עְלָּא לְעַנִי הֻוָא כְאְרְז וּלְעַנִי דָּאכֵל לְדָארוֹ וְקָאלוֹ לְחָסִיד נְחְבְךּ תְּעְמְלִי מְחִילָה עְלָא דִּי חְסְסְּמְתְךּ וּפְהָאדִיךּ סָאעַה סְמְחְלְוּ וּמְסָא לְחָסִיד לְדָארוֹ וּצִיפְדְלוּ כֹּל מָא יִכְצְּצוּ לְעָנִי לְשְׁבֹת פְחָאל לֶחֶם וּכְבְז וּסְרָאב כּוּלְסִי מְטְבוּךְ לְקְיָיאץ דִּי יִקֵּד לְפָאמִילְתוֹ.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק שני

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 מִן הָאד לְמַעֲשֶׂה נִתְעְלְּמוּ בַּאְיִין בֶּנְאָדָם מָא יִקְּדֵּר יִכּוֹן בָּאס יִחֹן עְלָא לְעָנִי פְּדִּי כְצְּצוּ כַּאמֵל לָאיֵּן הוָּא בְּרוּחוֹ יִכְצְּצוּ יִדֹק לַעֲנִיּוּת וּלְמְרוֹרַיְּיָא דִּיׇּיאלְהָא רח"ל וּמִן הָאד לְחָאזָא דִּי מָא תָּא יִעַרְפוּ אָס נְהְיִיָּא לַעֲנִיּוּת תָּא יִכְּמְסוּ יִדִיהוּם בָּאס מָא יִעְטִיּוּ לְעָנִי צְדָקָה מְלִיחָה וְתָא יִתְקְּלְקּוּ עְלָא לְעָנִי וּתָא יִמְסְיּוְּלוּ דִּמְּמוֹ.

 וְאַדְּרַבָּא יִפְרַח בְּזָאף מִן דַּי יִזִּיּה לְעָנִי בָּאס יְטַלְבְּלוּ וִיחֲדָאֵז יְקַבְּלוּ בּוֹזֶהּ פְרְחָאן וּיִעְטִילוּ עְלָּא קַּד זְהדּוּ בְּפְרְחָה וִיעְטִיהּ כְּלָאֵם מְלִיח דִּי בָּאס יִתְחָאיְדְּלוּ סוּיִיס דְּלְגְיִיָאר לְעָנִי וּמוּל צְדָקָה יִעְטִי סְכְרָאן כְּבִּיר להקב"ה דַּי זִכָּאהּ יִכּוֹן מִן נָאס דִּי תָּא יִעְטִיּו צְדָקָה וּמָאסִי מִן נָאס דִּי תָּא יִקְבְּדוֹהָא.

לָאיֵּן לֶעָנִי מְחְסּוּב כִּיף לְמִיִת וּמָאסִי וָּאחְד לְמוֹתָא וּחְדָא פְחָאל טְרִיק דִּלְעוֹלָם גִּ'יר פְּכּוֹל נְהָאר וּנְהָאר וּפְכּוֹל מִינוּתוֹ דִּי תָּא יִסִתְּהָא לחָאזָא וּמָא תָּא יִדְרְכְּהַא רח"ל וּפְלְוּקְּת דִּי תָּא יִטְלְּב לִבְנֵי אָדָם דְּמוֹ תָּא יִמְּסִילוּ בְּלְחְסְמָא וּבִיהָא תָּא יָמוּת בְּסְּחָאל דְּלְמּוּתָאת.

 וילא יכון לעשיר יעטי צדקה לעני הקב״ה יכליה דימא עשיר ויכלילו לאמאנא דלעשרות פי ידו לאיין לעשיר לעשרות די תא תכון ענדו גיר מוכלו הקביה באס יעטי מנו לעניים ופלוקת די יסופו הקב״ה מא תא יתמסא מליח מעא לעניים לאזם יחיידהולו ליה ויעטיהא לואחד אכור.

 לאיין הווא תא יתסהאבלו באיין מן דייאלו תא יעטיה ולחק הווא מא תא יעטיה צדקה גיר מן דייאלו ואכא האגדאך תא יתחסאב לעשיר פחאל אילא תא יעטיה מן דייאלו ויכמם – מעא באלו ואכא הווא מא עמרו מא דאק לעניות והווא עשיר כביר יעראף באיין לגלגל תא ידור פלעולם ופחאל מא תא ינדרו עינינא פכול נהאר ונהאר.

 בסחאל דדייאר דלעשירים כּבָאר מן זד לזד ופואחד סאעא רזעו עניים רח״ל ועלה האגדאך מה חדדו פי ידו לעשרות יעארף כיף יתממססה מעה לעניים פהאד לעולם בלמצות וצדקות ועמאייל מלאח ויכון דימה יעטי כלאם מליח לעני באס בר מנן אילה תגלב עליה לוקת כיף מה עמל האגדאך יעמלולו ובלעבאר באס עבר יעברולו  הקב״ה יזכינה באס נג'לבו עלה יצר הרע ויעטינה באס נעמלו מצות ומעשיים טובים אכי״ר:

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 

ששפורטש מואשם בנסיון לשכתב את המאורעות, בעיקר של אותה שנה, כדי שדמותו תובלט ותרשם בקורות ימי עם ישראל כדמות של לוחם אמיץ ועקבי בתנועה השבתאית מראשיתה, בשעה שלא כך היו פני הדברים. גם הוא – טוענים מבקריו – נתפש באמונה החדשה ורק מאוחר יותר חזר בו, ועוד הוסיף חטא על פשע בזה שניסה להעלים את המסמכים וההתכתבות הקשורים בכך.

סילוף עובדות הסטוריות או מסמכים הסטוריים, זאת היא האשמה חמורה כאשר היא מוטחת נגד מנהיג רוחני־דתי ואיש צבור. ההאשמה היא חמורה למרות העובדה שאין מאשימין אותו בזיוף מסמכים ותעודות שהיו ברשותו ושלא נכתבו על ידיו. כל מבקריו מסכימים שבמסמכים אלה לא שלח את ידו ומסרם ככתבם וכלשונם. הטענות נגדו מתמקדות בעיקר במכתבים שהוא כתב. פרופ׳ תשבי, הדן אותו לכף זכות ומלמד עליו סנגוריה, טוען ״שלפי הנוהג הספרותי שבימים ההם לא ראו המחברים חובה מוסרית חמורה להימנע מ׳תיקונים׳ בכתביהם הם.״ פרופ׳ תשבי סבור ״שאין להאשים את ששפורטש במעשה זיוף ממש״. הוא מבין לרוחו של ששפורטש ונוהג בו לפי הכלל היהודי הנדיב, ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.״ הוא יודע להעריך את הקשיים בפניהם עמד ששפורטש ואת המכשולים בהם נתקל כדי למלא את תפקידו. ״האמונה בשבתי צבי״ – אומר תשבי – ״היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקר הדת, כגון ייחוד ה׳ ותורה מן השמים.״ פרופ׳ תשבי מרעיף תשבחות על ששפורטש שלא שגה בהזיות והעריך את השבתאות ״כמשבר דתי העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה.״ ״מפליאני ששפורטש״ ־ אומר תשבי – ״בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו.״

התפקיד הראשון במעלה שמִלא ששפורטש בפולמוס הגדול שהתחולל סביב התנועה השבתאית אינו מוטל בספק. השאלה היא מה הייתה התיחסותו של ששפורטש לאמונה החדשה בראשית התגלותה, ואם התיחסותו היתה חיובית – באיזו מידה ניסה לטשטשה?

 

מבלי להכנס לויכוח ניתן לבחון בברור מקריאה בעיון במסמכים המוב­אים בספר ״ציצת נובל צבי״, שהיו לששפורטש שתי תקופות בהן התיחסותו לתנועה היתה שונה.

התקופה הראשונה היא תקופת ההתלהבות המשיחית הכללית, אשר בה כונָותיה, כיוונה ואופיה של התנועה, לא היו מגובשים דים. היא היתה מלווה אצל ששפורטש בהתלבטויות קשות ובהסוסים רבים. תקופה זו מתחילה עם ראשית ההתגלות של שבתאי צבי באמצע חודש סיון תכ״ה (יוני 1665) ומסתימת, כפי שנראה להלן, בחודש תמוז תכ״ו בפרשת פנחס (אמצע יולי 1966), היינו כחדשים לפני ההמרה (15 בספטמבר 1666). משן תקופה זו היינו קצת למעלה משנה. בתקופה זו משמשים בערבוביה אמונה והרהורי כפירה במשיח ובנביאו, הסוסים והתלבטויות, פסיחה על הסעיפים והעמדת פנים, אחת בפה ואחת בלב, ״ועשיתי עצמי כמאמין.״ בתקופה זו נפשו של ששפורטש חצויה ולעתים הוא אנוס לשתוק או לומר דברים הנוגדים את הכרתו. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נטה ששפורטש להאמין באמונה החדשה ובחלקה השני היסס ופסח על הסעיפים. קשה לתחום תחום ברור ולומר: עד כאן האמין ששפורטש ומכאן ואילך החלו הרהורי כפירה. מה שברור הוא שבאמצע תמוז תכ״ו (יולי 1666), בפרשת פנחס, חל אצלו מפנה חד במחשבתו, כאשר התברר לו שהתפשטות האמונה החדשה עלולה לעקור מן השורש את עיקרי תורת ישראל ולקצץ בנטיעותיה ולזרוע במקומם זרעים של תורה חדשה. אז החליט החלטה נחושה ״שלא עת להחריש יעקב … ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם.״

 

התקופה השניה מתחילה ביולי 1666 ונמשכת עד יום מותו בשנת 1698, היינו כשלושים ושנים שנים של מאבק רצוף נגד האמונה החדשה ונגד ניצני ספיחיה. בתקופה זו הוא ניהל מלחמת חרמה נגד המשיח ונביאו ועד כל המאמינים שדבק בהם שמץ השבתאות.

נחזור אל התקופה הראשונה ונבחן את עמדותיו, התלבטויותיו והתבטאויותיו של ששפורטש. תקופה זו, המתחילה כאמור ביוני 1665 ומסתימת ביולי 1666, היא תקופת האקסטזה המשיחית אשר גרפה כנחל איתן חלקים נכבדים של הקהילות היהודיות. זוהי תקופת בינים קריטית בחייו. הוא ניתק את עצמו מסביבת המאמינים וטרם רכש קהל תומכים במחנה המתעדים לאמונה החדשה. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים: חלקה הראשון, בה נתפש כנראה לאמונה החדשה, לוט בערפל ועורר את זעמם של מבקריו הטוענים נגדו שהעלים מסמכים וששיכתב את הארועים כך שהפן לגבור הדרמה. בחלק השני של התקופה היה אנוס לכבוש את יצר הדיבור. סכנות רבות מרחפות על ראשו וחייו קשים ומסובכים.

על החלק השני מהתקופה הזאת יש לנו עדויות, הכלולות במכתבים של ששפורטש עצמו ומהן נשקפים לבטיו והתפתלויותיו, מאבקיו הפנימיים עם עצמו ומאבקיו החיצוניים עם סביבתו, ופסיחתו על שתי הסעיפים.

על החלק הראשון של התקופה אין לנו עדויות ישירות מכלי ראשון, כלומר מששפורטש עצמו, אלא מכלי שני, ממכתבים שנכתבו אליו ממאמינים או מחברים לדעה. במכתבים אלה שקיבל לא הכנים כאמור שינוים ומסרם במתכונתם המקורית. לכן אין מקום להטיל ספק באמיתותם.

העדות הראשונה על החלק הראשון של התקופה הראשונה כלולה באגרת שכתב ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי בשנת תכ״ח אל ר׳ יעקב ששפורטש ובה הוא מצטט קטע מאגרת שהריץ ששפורטש אל רבני המערב בשנת תכ״ה (1665) ובה הוא מבשר להם את בשורות המשיח ומאיץ בהם להצטרף לתנועת התשובה ולקבל עליהם את האמונה החדשה.

באִגרת כותב בן־סעדון לששפורטש לאמור: ״ועוד כי אתה העירות לנו בכתב בתחילת שנה ראשונה לבשורות (כלומר בשנת 1665) לאמור: דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב ואומרים אשרנו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו והוספת על השמועה באגרת ההיא שיאריך הזמן בהם לכתבם ולבסוף כתוב באגרת ההיא שזה יהיה באמת בשנת הת״ל (1670) שכך היתה הנבואה הראשונה ואיך לא עמדת בדיבורך ולא שמרת והמתנת עד עת בוא דברו הראשון שנת הת״ל ואחר עבור הזמן ימים או עשור אזי יפול הספק על מי ועל מה נתאחר אם לא יהיה שום טעם שבעבורו יצטרך להתאחר לתועלתו וכדומה.״

לפי קטע זה ממכתבו של ששפורטש המצוטט על־ידי בן־סעדון יוצא שששפורטש לא רק האמין במשיחיות של שבתי צבי אלא גם בנבואתו של נתן, לפיה הגאולה תהיה בשנת ת״ל (1670), כפי שהוא אומר שזה יהיה באמת בשנת ת״ל.

המכתב המקורי אשר ממנו צוטט הקטע שהבאנו, לא כלול באוסף האגרות שבספר ״ציצת נובל צבי?״ המכתב – טוענים המבקרים – נשמט או נגנז בכוָנה תחילה על־ידי ששפורטש כדי ליפות את דימויו ולשוות לעצמו דימוי של לוחם עקבי הנאבק בתנועה מראשיתה.

העלמת מכתב זה ודומיו עוררה את זעמו של גרשם שלום והוא מאשימו שניצל לרעה את כשרונותיו הדיפלומטיים ״כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות פסיחתו על שתי הסעיפים, עד כדי סילוף וזיוף גמור בכתובות שנכתבו על ידו.״ ״זאת היא דרכם של הדיפלומטים מאז ומקדם כאשר כותבים זכרונותיהם״, מטיח ג. שלום כנגדו.

תלמידו של ששפורטש מנסה לישב את הסתירות ודורש את עלבון רבו מבן־סעדון, ויוצא להגן על כבודו. לדידו, מורו ורבו מעולם לא נכשל באמונה החדשה, ומה שכתב, דברים בשם אומרם כתב. ״כי מורי לא העיד ולא קיים, אבל כתב מה שבא לכאן בכתובים באותו לשון עצמו.״ פרוש דבריו של התלמיד ששפורטש לא חיוה את דעתו על הנביא ועל משיחו אלא מסר דברים בשם אומרם כפי שקיבל אותם. ״דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב״ – כתב במכתבו.

עדות שניה על החלק הראשון של התקופה הראשונה היא גם כן מכלי שני וכלולה באגרת של ר׳ יצחק אבוהב אל ששפורטש מחודש תמוז שנת תכ״ו, פרשת פנחס (יולי 1666). אבוהב כותב אל ששפורטש בהתיחסו לאגרת קודמת שקיבל ממנו לאמור: ״הלא הוא בעצמו הודה בכתבו היות הדבר לפי דעתו בכוח האפשרות ולא לנמנע החזיקו וכאשר הגיד לנו גם כן בהיותו במחננו".

אשר לחלק השני של התקופה הראשונה, תקופת ההסוסים, ששפורטש מספק לנו מסמכים למכביר. בחלק זה של התקופה ששפורטש מתיסר, מתלבט, מהסס, נאבק עם עצמו ועם סביבתו, פוסח על הסעיפים וסכנות רבות אורבות לו מכל עבר. הוא נפלט מחברת מאמיני התנועה ואת קהל ״נאמני מורשה קהילת יעקב״, טרם גיבש. חֳדשים מספר לאחר ההתגלות מתחילים סימני הכפירה במשיח ובנביאו לבצבץ ולאחר־מכן הם מכרס­מים בו ומטרידים אותו. כבר בסוף נובמבר 1665 (בשנת שלומ״ים פרשת מקץ), הוא כותב לרבני אמסטרדם אגרת בה הוא מביע ספקות ומציג שאלות רבות המערערות את אמתות משיחיותו של הנביא. בין השאר הוא כותב: ״לא אאמין כי יסופר כי חכמי ארץ ישראל יחזיקו למשוח מלך ולחוטר מגזע ישי על פי נביא ולא על פי עצמו."

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 156

 

אוירה זו יצרה ניכור בין הציבור היהודי לבין מנהיגיו והשפיעה, כמובן, גם על מעמדם של מוסדות הקהילה. למחרת העצמאות, גבר מאוד כוחם של חסידי ה״השתלבות״ שפעלו במסגרת ארגון ״אל־ופאק״ ושנהנו מחסותו האישית של יורש העצר, מולאי חסן. אולם עתה פחת מאוד משקלם של עסקנים אלה וגברה השפעתה של המנהיגות המסורתית. במארס 1958, חזר דוד עמאר לראשות ועד הקהילה הארצי, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן בתפקיד זה. י. ברדוגו, יו״ר ועד הקהילה במקנס. עמאר ניצל יפה את קשריו עם הארמון וניסה להרגיע את הרוחות בין היהודים לבין השלטונות. עמאר פעל ביתר מרץ לשחרור יהודים שנעצרו באשמת ״פעילות ציונית״ וניסה לטפל גם בנושא הדרכונים, אך העלה חרס בידו.

השינויים בהנהגה היהודית הארצית, לא פסחו גם על ההנהגה במישור המקומי והם בלטו בעיקר בקזבלנקה. בנובמבר 1956, קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בהנהגתם של חברי ה״איסתקלאל״ וחסידי ה״השתלבות״ – דוד בן־אסראף, ארמאן אסולין ודוד אזולאי. בסוף 1957 קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בראשותו של מאיר עובדיה, אף הוא חבר ה״איסתקלאל״. לידו עזרו מארק סבאג ודוד אזולאי. אלה הכירו עתה בכך שלא יוכלו לזכות בתמיכה יהודית רחבה, אם יוסיפו להתנכר לציונות ואם יחתרו לניתוק הזיקה לישראל. אך גם לאחר הגזירות האנטי־יהודיות – שאף מאיר עובדיה להגביל עד למינימום את הקשר לישראל. דבר זה הביא לעימות בינו לבין דוד עמאר, שחתר לקשר גלוי עם יהדות העולם. במארס 1958. ניסה מאיר עובדיה להתמודד עם דוד עמאר על ראשות ועד הקהילה הארצי. לאחר שנכשל, הוא ניתק את כל קשריו עם ההנהגה הארצית וגרם בכך לשיבושים חמורים בפעילותם של המוסדות הקהילתיים היהודיים במרוקו.

מאליו מובן, כי אוירה זו הכבידה מאוד על פעולתה של ה״מסגרת״ וחייבה אותה להתאים עצמה למצב החדש. המאבקים הפנימיים במימסד היהודי, הסטייה הברורה במדיניותה הבינערבית של מרוקו וההקשחה הבולטת ביחסה של ממשלת עבדאללה איבראהים לישראל וליהודים – כפו על ממשלת ישראל והתנועה הציונית לבחון את המצב בשטח ולגבש הצעות כיצד להעניק תנופה מחודשת לפעולתה של ה״מסגרת״. דבר זה היה אמור במיוחד נוכח העובדה, שמספר העולים ממרוקו ירד מ־8,758 נפש בשנת 1957 ל־1,803 בשנת 1958. היה זה המספר הנמוך ביותר של עולים ממרוקו מאז קום המדינה והוא נפל אך במעט מהמספר של 2,996 עולים בשנת 1953, שהיתה כידוע שנת צנע כלכלי בישראל.

וכך, בקיץ 1958, יצא"פייר״ – הממונה מטעם הארגונים היהודיים על עניני העלייה מצפון־אפריקה – לסיור בשלוש ארצות ה״מאגרב״. הוא סייר בערי השדה של מרוקו ונפגש עם מתנדבי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. ״פייר״, שהיה ״דלוק״ על העלייה המרוקנית והתמסר לה בכל מאודו, התפעל מאוד מאופיה של ה״מסגרת״ וממסירות אנשיה. למרות השפל הזמני שפקד אותה, האמין ״פייר״ ביכולתה להתחדש ולהגביר את פעילותה בקרב היהדות המרוקנית. כאיש המעורה היטב בעניני בטחון, הוא לא העלים עין ממקרים שנראו בעיניו כרשלנות. כך, למשל, סופר לו על אחד משליחי תנועת ״בני־עקיבא״, שהקים בחג הסוכות, סוכה על מרפסת דירתו הפונה לרחוב ראשי בקזבלנקה. כאשר הבחינו אנשי ה״מסגרת״ בכך והורו לו לפרק מיד את הסוכה – החג כבר עבר. ״פייר״ התעניין מאוד גם בענין ה״כיסויים״. למרות שמספר הישראלים במרוקו היה באותם הימים מזערי, היה ״פייר״ תקיף בדעתו שזהותם הבדויה של מתנדבי ה״מסגרת", תהיה משכנעת ביותר. חרדתו היתה כפולה – לאנשים עצמם, אך לא פחות מכך לנושא העלייה, שבשמו הם התנדבו לפעולה במרוקו.

אך את עיקר זמנו, הקדיש ״פייר״ לבחינת שיטות הבריחה ממרוקו. פרשת מאסרם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״, כמו גם הגברת הפיקוח בגבולות והחשש ל״שריפתם״ של פעילים מקומיים נוספים, חייבו חיפוש נתיבי בריחה חדשים. מגמתו של ״פייר״ היתה – להגיע למצב שבו ניתן יהיה להפעיל אמצעי־שייט עצמיים ולא לסמוך רק על ספינות המבריחים. ״פייר״ העריך כי מלבד החשש מפני הלשנות, ספינות המבריחים הן קטנות ועל כן קצב־הבריחה היה איטי. לעומת זאת, אם תוכל ה״מסגרת״ להפעיל בכוחות עצמה ספינה בגודל בינוני, אפשר יהיה להבריח בלילה אחד, מספר רב יותר של יהודים מאשר בכמה לילות־הברחה, על־ידי המבריחים הספרדים או המרוקנים. בהתאם לכך, הטיל ״פייר״ על ״הגרי״ להכין סקר חופים באוקינוס האטלנטי – מלראש ועד אגאדיר. בעזרת מפות ימיות שבהן היו מצוינים זרמי מים, עומק החופים ורוחב המפרצים, חיפש ״הגרי״ קטעים בין רבאט לקזבלנקה. התקווה היתה שעל־ידי כך ניתן יהיה, אולי, לפצל את תנועת־הבריחה בין חופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי ועקב זאת, תקטן גם סכנת החשיפה על־ידי השלטונות המרוקניים. במסגרת חיפושים אלה, מצא ״הנרי״ אולם ״קזינו״ ישן ובית מרחץ נטוש, ברצועת חוף דרומית למוגאדור. עומק המים במפרץ, התאים למעגן ספינות בנפח בינוני ואילו ה״קזינו״ ובית המרחץ, עשויים היו להתאים לריכוז העולים בהם. בתמורה לסכום כסף מסוים, היה מפקד המשטרה המקומי מוכן לאבטח את החוף ולמנוע נוכחותם של גורמים בלתי רצויים. אך באותה שעה, ה״מסגרת״ עדיין לא היתה מוכנה לפעולה בחוף האטלנטי.

עם שובו לישראל, המליץ ״פייר״ להכניס כמה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. כמה מהמתנדבים שהו בקזבלנקה ובערים אחרות, זה כמה שנים והיתה ״שחיקה טבעית״ בכושר פעולתם. רבים מהפעילים המקומיים ״נשרפו״ והיה הכרח בגיוס אחרים במקומם. לצורך ריכוז פעולות ה״מסגרת״ בפאריס, במקומו של ״לואי״ הועיד ״פייר״ את אתיאל עמיחי – ותיק ה״הגנה״, לשעבר קצין בכיר בצה״ל אשר נספה בתאונת דרכים, בעת ששימש כנספח צה״ל וראש משלחת משרד הבטחון בחוף־השנהב. אתיאל עמיחי החל במיון מתנדבים חדשים, אך בסופו של דבר המשיך ״לואי״ בתפקידו שנתיים נוספות. לעומת זאת, במרוקו עצמה – התחלף כל צוות המתנדבים. ״פיליפ״ שמילא כבר בעבר שליחות בקזבלנקה, החליף את ״הנרי״ כאחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ במרוקו. ״ברנארד״ – איש עסקים מהרצליה, יליד חדרה (1925), ומי ששירת במלחמת השחרור בחטיבת ״אלכסנדרוני״ – נבחר עוד על־ידי אתיאל עמיחי לרכז את פעולות ״לביא״ (הגנה), במקומו של ״אנדריי״. כעוזר ל״ברנארד״ בטאנג׳יר, שימש ״כריסטיאך׳ – מומחה לחינוך גופני, ואילו במקומה של ה״הולנדית״ שריכזה את פעולות ״מקהלה״(עלייה), נתמנה ״איב״, חבר קיבוץ שער העמקים.

החילופים בהרכב מתנדבי ה״מסגרת״ באו בזמן הנכון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, פזילתו המהוססת של המלך לעבר מוסקבה וביקוריהם ברבאט של נשיא גיניאה, סקו טורה ונשיא קונגו, פטריס לומומבה – היו מלווים בהתנכלויות מחודשות ליהודים וחייבו התעניינות גדולה יותר בנושא ההתגוננות. בהשפעת מאמרי־הסתה שפורסמו בעתונות המקומית, נתפשה הציונות כ״מעשה פשע״ ויהודים שניסו לברוח ממרוקו הוצגו כמי שפוגעים בבטחון המדינה. במקנס, למשל, הוכה צעיר יהודי משום שהלך בשבת לבית הכנסת, כשהוא חובש לראשו כיפה בצבעי תכלת לבן. באותה תקופה לא היה כמעט יום שבו לא הובא לידיעת ה״מסגרת״ על התנכלויות ליהודים, מעצרים שרירותיים וחקירות ממושכות. אך היו גם כמה מקרים יוצאי־דופן: בנובמבר 1958 הועמדו לדין בטאנג׳יר כמה יהודים שניסו לצאת את מרוקו בעזרת ״מבריחים פרטיים״. למרבה ההפתעה, הם זוכו בדינם. השופט פסק שאין במרוקו חוק האוסר על יהודים כיהודים, לעזוב את המדינה.

זו היתה, אם כן, האוירה במרוקו כאשר נפתח בה השלב השני בפעילותה של ה״מסגרת״. תוך התבססות על נסיון העבר, מתוך הכרת האילוצים השונים השוררים במדינה, תוך עקיפת ההגבלות השונות שהטיל השלטון ניסתה ה״מסגדת״ לפרוץ אפיקי־עלייה חדשים. כמו בשלב הקודם, כן גם בשלב זה, מצאו מתנדבי ה״מסגרת״ שותפים נאמנים לעשייה – הפעילים המקומיים בקרב יהודי מרוקו. יהודים פשוטים ואמיצים אלה, לא נרתעו מקשיים וסכנות והם הפכו את זעף הים ואת חשכת הלילה, ל״בעלי בריתם״ הטבעיים במאמציהם לפלס לעצמם דרך לגאולה.

כאשר הגיע ״ברנארד״ לקזבלנקה, בסוף 1958, משימתו העיקרית היתה ״ריענון" פעולות ״לביא״ והרחבת הגיוס המקומי למשימות ההגנה העצמית. במסווה של ״סוחר עתיקות בריטי״ ותחת שם הצופן ״ג׳והן", נסע ״ברנארד״ בכל רחבי מרוקו וחידש את סניפי ה״הגנה״ בקזבלנקה, רבאט, טאנג׳יר, מקנס, פאס, מרקש, מוגאדור ואגאדיר. פרט ל״כריסטיאן״ שפעל בטאנג׳יר, היו כל מגויסי ״לביא״ יהודים מקומיים שאומנו בצרפת ובמקומות אחרים. פרט לחידוש התאים – הוחל גם בצבירת נשק, שהוברח למרוקו בדרכים שונות, הוסתר ב״סליקים״ בערים הגדולות ונועד לאימונים או להפעלה מבצעית בעת הצורך. כל המגויסים החדשים היו צעירים בעלי הכרה, מרביתם חניכי תנועות הנוער הציוניות ובהעדר מנהיגות יהודית בעלת שיעור־קומה – היוו צעירים אלה גרעין למנהיגות־בכוח של יהדות מרוקו בעתיד. פרט לפעילי העלייה וחברי תנועות הנוער, מכלל 1,200 חברי ״גונן״ (ההגנה) בשלוש ארצות ה״מאגרב״ – כ־600 היו ממרוקו. כולם נשבעו אמונים ל״מסגרת״ והם היו מאורגנים ב־12 תאים עירוניים. בין אלה היו – 470 בחורים ובחורות שעברו אימונים ב־25 קורסים באירופה ובמקומות אחרים. קורסים אלה נטעו בהם גאווה, חיזקו בהם את המוטיבציה לפעולה וטיפחו בהם את הכרת ערך עצמם. סגל זה של מפקדים ומדריכים, היווה אחר כך את חוט השדרה של הפעילות היהודית והציונית במרוקו ונשא על כתפיו את מבצעי העלייה בשנים הבאות.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

עמוד 132

מקץ שלוש שנים הגיע זמני לצאת מהסנטוריום, שלוש שנים שבהן ניצלתי את כל הזמן שעמד לרשותי לקדם את עצמי. הלכתי לגור עם הוריי במעברה. הדירה שלי נלקחה ממני ונהפכה לקומונה של המדריכים שבאו בשליחותם מהקיבוצים להדריך את תנועות הנוער השונות. אחרי התרוצצויות רבות השגנו שיכון בקטמונים וכעת כל משפחתי הייתה מאוחדת. שמונה אחים ואחיות בדירה של שני חדרי שינה קטנים. זה מה שיש. בלא חשמל – כי בלי לשלם את דמי החיבור לרשת אי אפשר היה לקבל חשמל. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי שם ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות קלאסית, לצד כל המקצועות המשניים. עבדתי חלקית, למדתי ונאבקתי להתקיים. לא קיבלתי עזרה מאף מוסד. לתלמידים ממוצא אשכנזי היו מוסדות שונים שעזרו להם. עולי מרוקו טרם ידעו להתארגן ולהשיג תקציבים כמו העולים האשכנזים. נהניתי מאוד מהלימודים. נעזרתי בספרים בצרפתית שהיו יקרים. פתאום השוק הוצף בספרים באנגלית, זולים מאוד, כתוצאה מהסכמי תרבות עם ארצות הברית. קניתי ספרים באנגלית ולמדתי שפה זו בעצמי. מקץ שנה לא החזקתי מעמד ועזבתי זמנית את הלימודים באוניברסיטה. בעזרת המפלגה השגתי עבודה במשרד ראש הממשלה כמנהל מינהל ההסברה במחוז הצפון. המשרדים בירושלים ובחיפה. הצלחתי בעבודתי וזכיתי לשבחים מהממונה עליי. בזמן שהותי בסנטוריום שמרתי על קשר מכתבים עם ידידים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם ידידי ק׳ שבתאי. באחד הימים ביקרתי בביתו בתל-אביב. היה שם יחיאל הלפרין, אדם בעל שאר רוח, ישר וטוב, סופר שכתב ב״דבר״. ידידי אמר לי: ״אנחנו הולכים לבקר את אליעזר שטיינמן, בוא אתנו״. איזה כבוד! להיפגש עם סופר גדול כזה, אבא לשני סופרים מהוללים: דוד ונתן שחם. ממש התרגשתי. הם שאלו איך אני מכיר אותו, ועניתי שאני קורא את המסות שלו בכל שבוע. או אז הם התרשמו אף יותר. הלכתי אתם לביתו של אליעזר שטיינמן והתחלנו לדבר על ספרות. אליעזר שטיינמן התרשם מאוד והופתע שבחור ממרוקו קורא את המסות שלו ובקיא בספרות העברית. השיחה זרמה יפה. סיפרתי שאני כותב אבל אין מי שיפרסם. אליעזר שטיינמן אמר לי: ״תשלח לי את אחד הסיפורים שלך ואני אדאג שזה יפורסם״. שמחתי מאוד. נפרדנו לשלום ואחרי שבוע כתבתי את ״הזקן וההר שבספרו העיר״ ושלחתי לו. והנה, הסיפור מופיע במרכז המדור הספרותי של ״דבר״ באותו שבוע, ב-20/11/53.

הסיפור זכה להדים טובים והועתק בירחון לדברי ספרות ״אורות״, שהופיע על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית בעריכת עדה צמח, שאף כתבה לי מכתב יפה ושיבחה את הסיפור. שמעתי עליו הדים גם ממרוקו, שם גם קיבלו את ״אורות״. המחלקה לתרבות פרסמה מאמר שלי על החינוך היהודי במרוקו בירחון ״מגילות״ לענייני חינוך ותרבות, אב תשי״א (1951). בזמן שהייתי באוניברסיטה פורסם סיפור שלי ״בני חסות״ בעמוד הראשי של ״משא״, במה לספרות אמנות וביקורת בעריכת ט׳ כרמי ואהרן מגד 2.9.54. גם סיפור זה זכה לתהודה ולביקורות טובות. המוסף הספרותי של ״על המשמר״ פרסם את סיפורי ״סלימן הנער מפאס״ ב-11.3.55. ״החינוך״ – כתב עת הנותן במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים בישראל – פרסם את מאמרי ״קוים ומגמות בחינוך היהודי במרוקו״, אייר תשט״ו 1955. מעכשיו והלאה יופיעו בתכיפות פרסומים שלי על בעיות יהודי מרוקו. העברתי הרצאות, כולל במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ב״שורת המתנדבים״. במקביל השתתפתי בוועדות רבות שדנו בבעיות העולים ונדהמתי פעם אחר פעם מהעוינות שבה נתקלו העולים ממרוקו. התרעתי שוב ושוב שכך זה לא יכול להימשך ושיום אחד האנשים האלה יתעוררו ויתמרדו. ללא הועיל. שום נציגות, שום כיבודים. רק את הקולות שלהם רוצים ביום הבחירות, ובהבטחות שווא. בהרצאותיי המרובות שרטטתי תמונת מצב של החברה בישראל בעוד דור או שניים. נמצא בה מצד אחד אשכנזים, מבוססים כלכלית, אמידים, עשירים ומנהיגים בהנהלת המדינה, בנקים, פרקליטות, אקדמיה, הנהגת הצבא, חיי הרוח ועוד, ומצד שני בני עדות המזרח חסרי חינוך, עניים, נתמכים בסעד, מחוסרי עבודה, תקועים ביישובי ספר בלא פיתוח, והילדים – שהם עתיד העם, גדלים עם מרירות ותסביכים נפשיים, כשקנאה ותסכול מחלחלים בחייהם. חיילים עלובים, פשיעה, זנות ועוד. הזה מה שאנחנו רוצים ליצור בישראל? ובכן, כל הנתונים מצביעים על כך. עיתון העובדים ״דבר״ תומך בדיכוי תלונות מוצדקות בשטח העבודה. קוראים למקופח פרובוקטור ומחרחר מהומות, במקום לעמוד לצדו במלחמתו הצודקת על אפליה וקיפוח. קודם יוצרים מצב מלאכותי לירידה רוחנית וכלכלית ואחר כך באים בטענות שעולים אלה מפגרים. עוזרים לניוונם במכוון כדי לבוא אליהם אחרי כן בטענות שאין ביניהם מוכשרים להנהגה. עושים מהם בתכנון מתוחכם חוטבי עצים ושואבי מים. זהו פשע לאומי ובגידה בכל ערכי המוסר היהודי, כמו גם הריסת דורות של ילדים טובים בחיי האומה לעתיד. על כל זה התרעתי בכתב ובעל פה ולכן הייתי לצנינים בעיני מנהיגי המפלגה שדאגו להרחיק אותי ושכמותי בלי כל אפשרות לקידום בחיים הפוליטיים או בראשות הנהגת המפלגה, אפילו ברמה מקומית. פעילים שלנו, שכביכול ייצגו את מפא״י בכנס ספרדי עולמי שהתקיים בירושלים, העלימו והשמידו חומר מודפס אודות בעיות של עדות המזרח בארץ. דברים מעין אלו – לא רק שלא יכולתי לתת להם  ידי אלא אף קוממו אותי. במשך פעילותי התיידדתי עם אנשים רבים טובים וישרים, ביניהם אברהם כלפון, בנימין כלפון, ישראל ישעיהו ועוד. במפלגה קידמו בריונים ולא אנשים משכילים. נציגות שלנו נפגשה בשתיים בבוקר במרכז מפא״י בתל-אביב עם ועדת המינויים בראשות גולדה מאיר, בניסיון להכניס מועמד מכובד מאוד שלנו מבין עולי מרוקו לרשימה לכנסת. הם שיבצו אותו במקום ה-56 ברשימה. עושים צחוק ממנו! כל ריכוזי העולים מצפון־אפריקה נוהלו על ידי אשכנזים. לזוג עם עשרה ילדים ויותר נתנו כמה ימי עבודה בשבוע במשכורת ירודה. קראו לזה עבודות דחק. דירות בנו לפי גודל משפחה אשכנזית. תמיכה נתנו רק לשלושת הילדים הראשונים. לאט לאט גם עולי מרוקו התחילו לעשות הפלות כדי שלא יביאו ילדים לעוני ולרעב. במקום לעודד ״עלייה פנימית״, טענו שעולי מרוקו בעלי אינטליגנציה נמוכה ולכן רקמו תכניות לימודים לבית ספר עממי ברמה נמוכה, כך שנחסמה דרכם להתקבל לבית ספר תיכון שממילא היה בתשלום. לבעל משפחה מרובת ילדים לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד מעבודות דחק ולכן לא הצליח לפרנס משפחה גדולה. אחים ואחיות מאותה משפחה שנסעו לצרפת או לקנדה, סיימו כולם את לימודיהם באוניברסיטה והתקדמו בחיים. תמצא אותם בכל האוניברסיטאות בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ועוד. בישראל, מתוקף הנסיבות שמעבר לשליטתם, נדחפו לנחשלות ולפיגור בכל השטחים.

בעבודתי במשרד ראש הממשלה זכיתי לשבחים, אבל חבריי לעבודה ראו בעין רעה שעולה ממרוקו קיבל עבודה אחראית כזו והתחילו להתנכל אליי בכל מיני תחבולות. אחת התחבולות הייתה לטלפן אליי בתואנה שהשר רוצה לראותי — סתם אזעקת שווא, להפריע לתפקודי השוטף. ובפעמים אחרות – חבלה בניהול תכניות שהייתי אחראי להן, חבלה בהתכתבות הבין משרדית שלי ועוד. כשהשר רצה באמת לראותי ולא הלכתי – כעסו עליי, אך סיפרתי לשר על התעלולים הטיפשיים של עמיתיי לעבודה. כעת החלו במלחמה פסיכולוגית. למשל, הפיצו שמועה שהתפטרתי ואז כולם התחילו לשאול: ״למה התפטרה?״ במקום לעבוד, הם היו עסוקים ברכילות, במעשי קונדס ובבזבוז זמנם על חשבון העבודה. אותם התעלולים ואותו היחס כמו מהצעירים בסמינרים השונים שבהם השתתפתי. עוינות הגובלת בטיפשות. הכל בגלל טמטום, חוסר תרבות וזלזול. התייאשתי מלקוות שיתחולל שינוי לטובה בגורל בני עדתי בחיק מפא״י שהלך והידרדר, והתחלתי לבדוק אפשרות של שינוי לטובה בעזרת גוף פוליטי אחר. נפגשתי עם יגאל אלון ועם מנהיגים אחרים ולבסוף החלטתי שצריך לעשות מעשה כדי להביא את הנהגת המפלגה לשים לב כיצד הם דוחפים אותנו למעשה ייאוש. מכתבי כמזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה הופיע בעיתון ״למרחב״ בעמוד הראשון ב-2.5.55 לפני הבחירות לכנסת השלישית. זה באמת משך תשומת לב כפי שחשבתי. יגאל אלון היה אדם שהערכתי מאוד. הוא התקשר אליי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. הוא היה צריך לנסוע בדחיפות לתל-אביב וביקש ממני לנסוע אתו ולחזור לירושלים עם הנהג שלו. וכך היה. כל הדרך דיברנו על המצב בארץ ועל האפליה אמרתי לו, שהאמת היא שאני חושב לחזור למפא״י בגלל הלחץ הגדול עליי. הוא אמר לי: ״חבל שאתה לא נשאר אתנו. יש לנו כבר תכנית הופעות בשבילך עם זרובבל בריכוזי העולים השונים בארץ. מפא״י לא תסלח לך אפילו שתחזור למפלגה. למה פרשת?״ אמרתי לו: ״בעיקר כדי למשוך תשומת לב למצב האפליה הבלתי נסבל במפא״י, שהרי אין לנו שם שום ייצוג ושום עזרה להילחם באפליה נגד עולי צפון־אפריקה, ועל הדרדור המוסרי של מפא״י ושל מנהיגיה ששבעו כוח ובועטים בגסות. אני מעז לומר לך שגם אתם לא תחזיקו מעמד במפלגה עצמאית. מפא״י לא תיתן לכם, היא תפורר ותבלע אתכם לתוכה כדי להגביר את כוחה. זוהי דרכם של אנשיה שנהפכו לרודנים חסרי מצפון. יבוא יום שגם הם יקרסו בגלל הרדידות המוסרית שלהם״. כך המשכנו בשיחה כללית ובכך תמה ההרפתקה שלי בשדה מפלגתי אחר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–נבואה של הסופר שהגשימה את עצמה

עמוד 302

 

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

 

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

 

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

 

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

 

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

 

               אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5             בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                       לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15           זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                       אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25           לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                       רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35           פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                       נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45           תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,[1]  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

               וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

  

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

               וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

 

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

[1]       ראה שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, מהדורת י' לוין,  א-ב, ירושלים תשל"ו – תש"מ,  ב' עמ' 259.

כעת התחיל מחול שדים של לחצים מכל הכיוונים שאחזור למפלגה. הלחץ הגדול ביותר היה מידידיי – עולי מרוקו הפעילים במפלגה. נכנעתי וחזרתי למפלגה. מזכירות המפלגה הציעה לי לצאת לעכו לרכז את הבחירות לכנסת בין הדור הצעיר. כך היה. שלושה חודשים עסקתי בכך, וחזרתי לירושלים. חזרתי לתומי למשרדי במשרד ראש הממשלה, והנה מישהו יושב במשרדי. שאלתי: ״מה אתה עושה פה?״ והוא ענה: ״אני עובד פה״. הלכתי למנהל הכללי לשאול לפשר הדבר והוא ענה לי: ״מה אתה רוצה? לא היית פה שלושה חודשים, אז לקחנו מישהו אחר!״ ״אבל הייתי בשליחות המפלגה!״ עניתי, ״זו תורה וזו שכרה?״ ״אל תדאג״, אמר, ״נמצא לך משהו אחר״. אז נזכרתי בשיחה עם ידיד מרוקני במרכז המפלגה שהציעו לו להיות ציר בשגרירות בפריז. באתי לברך אותו ולהפתעתי אמר לי שהוא סירב לקבל את המינוי. שאלתי: ״מדוע?״, והוא אמר: ״מה אתה חושב? הם רק רוצים לסלק אותי, עליי לא יערימו״. אבל במקרה שלי פשוט לא יכולתי לסרב! הייתי ללא עבודה. התחלתי ללכת ללשכה, מה שהיה בשבילי קשה מאוד – לעמוד שם בתור ולבקש עבודה. אני, עם כל הקשרים שלי! מציעים לי עבודה בדרגה 17 לאחר שעבדתי כראש מחלקה בדרגה ו'. יום אחד קרא לי לצד ידיד שלי שעבד בלשכה ואמר לי: ״ידידי, אל תבוא יותר ללשכה, יש לנו מילה מהמפלגה לא לתת לך עבודה. הם רוצים שתפסיק עם הצעקות שלך על האפליה בכתב ובעל פה״. ובכן, כצפוי – רוצים ללמד אותי לקח ולא מאפשרים לי לקבל שום עבודה. ביקרתי אצל ידידי א׳ הכרמלי בתל-אביב לשם שיחה וסיפרתי לו על מצבי. ״אנחנו מכירים את התכסיס הזה״, אמרו לי. אליהו שחיבב אותי וחברו י׳ ניצני הציעו לי לצאת ללמוד ב״מכוץ להשכלה ומחקר״ שנפתח בעוד חודש בבית-ברל כדי להכשיר מנהיגים לעתיד. יהיה זה מחזור לימודים למשך שלוש שנים ברמה אקדמית כמו באוניברסיטה. הם הציעו מלגה שתעזור לי. עבודה אין! לימודים? תמיד רציתי! הסכמתי והם דאגו שאתקבל. הנה אני יוצא לספסל הלימודים מחדש ועכשיו – לתקופה ארוכה. באותו חודש הופיע מאמר גדול שלי ב״הפועל הצעיר״ – ״צפון־אפריקה והיהדות אשר בתוכה״, 17.9.55.

התחלתי בלימודים בבית-ברל. רוב התלמידים היו מהקיבוצים ומהמושבים וחלק קטן מריכוזים עירוניים. יוצאי צפון־אפריקה – היינו ארבעה. האווירה הייתה בדיוק כמו זו שבסמינרים השונים שעברתי: סמינר למדריכים, סמינר לשליחים לגולה, סמינר לפעילי ההסתדרות. אותם האנשים. כמו שום שינוי לא חל במדינה. ניצלתי את כישרוני בכתיבה וכתבתי בכל ערב שבת מחזה קטן, או מונולוג מצחיק. בתחילה זה התקבל יפה והיה הרבה צחוק, אבל לאחר כמה מופעים כאלה, התחילו חברי הקיבוץ להפריע. במקום להקשיב התחילו להרעיש ולדבר בכוונה כדי לחבל בזה. בסופו של דבר ראיתי שאין טעם להמשיך וחדלתי מזה. באחת ההרצאות של הפרופסור לפילוסופיה הוא ביקש מתנדב להכין הרצאה על שפינוזה. אף אחד לא הרים את היד אז אני התנדבתי. היה צחוק בין התלמידים, צחוק של ביטול ושל גסות רוח. כולם הבינו מדוע. ביום ההרצאה שלי תלמידים רבים לא הופיעו. השמועה הייתה ״איך מרוקני זה מעז לדבר על פילוסופיה?״ העברתי את ההרצאה במשך שעה. כשסיימתי התיישבתי, והפרופסור לא רק ששיבח את ההרצאה אלא הוסיף ״אני לא הייתי עושה זאת טוב יותר״. התלמידים שלא הופיעו להרצאה הופתעו לשמוע שדווקא הייתה הרצאה טובה. לא בלעו את זה. הם ביקשו שאסכים בשבוע הבא לענות לשאלות. כוונתם הייתה זדונית, וכולם הבינו את זה. הפרופסור שאל אותי אם אני מוכן לזה. אמרתי שכן. בשבוע שלאחר מכן באו מראש מוכנים להכשיל אותי בשאלות מסובכות וקשות, אבל הדבר לא עלה בידם והם נראו פשוט מגוחכים. ההרצאה עברה על הצד הטוב ביותר. כל שאלה לעניין קיבלה תשובה הולמת; שאלה ערמומית בכוונה להכשיל נותרה ללא תשובה. זה מעציב מאוד לראות צעירים המתכננים חבלה בזדון להכשיל מישהו רק מקנאה ומצרות מוחין. מרכז מפא״י הקים חוג רעיוני מרכזי בראשות משה שרת שמטרתו הייתה להחליף דעות, ללבן נושאי מדינה שונים ולגבש רעיונות ליישום על ידי המפלגה והמדינה. השתתפו בו אנשים חכמים ומשכילים ואני התחלתי להשתתף בדיונים. השתתפתי בדיונים בקביעות ונהייתי ידידו של משה שרת, שהעריך תמיד את תרומתי לדיונים.

 התיידדתי עם הוגי דעות ועם אנשי רוח אחרים. הקשבתי ונהניתי מאוד להיות בחברת אנשים חכמים וללמוד מהם. בסוף השנה הראשונה קיימנו מפגש חגיגי עם אורחים נכבדים ממרכז המפלגה, ביניהם משה שרת, ישראל ישעיהו ועוד. נתבקשתי לדבר בשם התלמידים. הודיתי על הכבוד והסכמתי לדבר. אחרי הנואמים השונים פתחתי ואמרתי שאני רוצה לייחד את דבריי על האדם ועל ערכו ביהדות. וכך אמרתי: ״לפי היהדות, העולם נברא בשביל האדם. ר׳ נחמיה אמר, ״אדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית כולו״.

רבי עקיבא אומר ״חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם אלוהים״.

״האדם נברא יחידי שלא יגיד אחד לשני, אבא גדול מאביך וגם להגיד גדולתו של הקב״ה שברא בעולם אדם אחד וממנו נבראו כל כך הרבה בני אדם ואחד לא דומה לשני. כל אחד יכול להגיד, בשבילי נברא העולם״. מצד שני נברא בסוף שלא יגידו היה שותף של הקב״ה בבריאת העולם וגם שילמד ענוה, מפני שיתוש נולד לפניו״. אמר ר׳ אחא: בשעה שבא הקב״ה לברוא את אדם הראשון נמלך במלאכי שרת. א״ל: נעשה אדם. א״ל: אדם זה מה טיבו? א״ל: חוכמתו מרובה משלכם. מה עשה הקב״ה? הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות. א״ל זה מה שמו? ולא היו יודעים. העבירו לפני אדם. א״ל: זה מה שמו? שור, וזה מה שמו? גמל. וזה מה שמו? חמור. וזה מה שמו? סוס״. מדרש זה מראה את עליונותו של האדם אפילו על מלאכי השרת. רק האדם ניחן בשכל שאין לשאר היצורים. האדם נברא יחידי, ללמדך: ״שכל המקיים נפש אחת, כאלו קיים עולם מלא״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 305