מורשת יהדות מרוקו

מדבר שקר תרחק

בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.

ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.

אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.

כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.

החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.

שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.

סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.

הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו

החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳  אמר.

ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.

״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.

ראש הקהילה הביט בו כנדהם.

״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.

״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.

״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.

״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳

(שמות כג, ז)".

(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)

נשים דעתן קלה

מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.

רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.

כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?

מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…

נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.

(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה

תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.

גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.

הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום ^י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).

אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.

ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.

כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.

לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.

כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.

אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.

על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).

תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 258

 

 

 רד. אתה ה׳ עד מתי

בין ישראל לעמים. מחאה ופולמוס כנגד לעג האומות ובתיאור שיעבוד גלויות. שיר מעין אזור בעל שבע מחרוזות. בכל מחרוזת – שלושה טורי ענף וטור אזור אחד, במחרוזת הפתיחה טור אזור שני המשמש רפרין, ובמחרוזת החותמת משתנה הרפרין.

חריזה: א/א א/א א/א ב/ג ב/ג ד/ה ד/ה ד/ה ד/ג ו/ז ו/ז ו/ז ז/ג וכר.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: שיר יסדתי על גלות ישראל בין האומות. נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק.

מקור: ק- ו ע״ב.

 

אַתָּה ה' עַד מָתַי / תַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹדְפַי

בּוֹזִים חֻקּוֹתַי, תּוֹרוֹתַי / מַלְעִיגִים בְּחוֹזַי, צוֹפִי

לְהַגִּיד בָּשְׁתָּם בִּשְׂפָתָי / הֵשִׁיבוּ אוֹתִי סְעִיפַי

כִּי זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן / וּבְשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

נִלְאֵיתִי נְשֹׁא דִּבְרֵיהֶם / הָיוּ עַל רֹאשִׁי לַטֹּרַח

לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם / כָּל הַיָּמִים פִּיהֶם יִצְרַח

תֶּחְשַׁכְנָה מַרְאוֹת עֵינֵיהֶם / וְהָיוּ כַּעֲדַת קֹרַח

גַּם צָרַעַת בָּהֶם תִּפְרַח / תְּכַסֶּה אֶת כָּל בְּשָׂרָם

תִּפְתַּח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

יוֹם הַמַּר מְאֹד לִי שַׁדַּי / שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת אַרְבָּעָה

בָּבֶל וְיָוָן וּמִדֵּי / וּמַלְכוּת אֱדוֹם הֲרִשְׁעָה

הָאֵל קָצַף מְעַט לִי דַּי / וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה

הוֹסִיפָה עַל הַשְּׁמוּעָה / בְּאָמְרָם ה' הִסְגִּירָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַתֲ אֲבִּירָם

 

דְּבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו / יָצָא וְהַדָּת נִתְּנָה

לְאַבְרָהָם אָב הֲמוֹנָיו / בָּחַר לְיִשְׂרָאֵל מָנָה

וּבָחַר שִׁעְבּוּד לְבָנָיו / הִסְכִּימָה עִמּוֹ שְׁכִינָה

תְּמוּרַת תָּפְתֶּה הוּכְנָה  יִמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

וְעַד מָתַי אֶל חֵי עוֹלָם / תֶּחֱרַשׁ וְתִשְׁקֹט לָהֶם

הָשֵׁב לָהֶם אֶת גְּמוּלָם / כְּמוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

עָקָר וְתוֹסֶפֶת מֻשְׁלָם / תְּחִלָּתָם גִּלָּה סוֹפְהֶם

לֹא מֵהֶם לֹא מֶהֱמֵהֶם / הַשְּׁבִיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

דַּי יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ / הָאוֹמֵר דַּי לְעוֹלָמוֹ

יָחִישׁ זְמַן פְּדוּתֵנוּ / כָּל הַקָּצִין סָפוּ, תַּמּוּ

זֶה ה' לוֹ קִוִּינוּ / יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּוֹ

יִבְנֶה מַהֵר בֵּית הֲדוֹמוֹ / קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל פֵּאֲרָם

תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם

 

חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת / זְמַן זֶה קִוִּינוּ לִהְיוֹת

וּמֵרֶדֶת בּוֹ צַלְמָוֶת / וְהַמֵּתִים לְהַחֲיוֹת

עֲנִיָּה סֹעֲרָה מִתַּאֲוִית / חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת

וּכְמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת / יָשׁוּבוּ בָּנִים לְעִירָם

לְמַעֲנָךְ דָּר עֲלִיּוֹת / אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם

 

אתה… מתי: על-פי תה׳ ו, ד. תעשה… ברודפי: תה׳ קיט, פד. 2. בוזים… תורותי: על-פי בר׳ כ, ה. וכוונתו לויכוחים עם שכניו המוסלמים. צופי: נביאי, חוזי, על-פי יר׳ ו, יז. 4־5. כי… בשרם: על-פי יח׳ כג, כ. תיאור של גנאי לאויבי ישראל. 5. תפתח… אבירם: על-פי תה׳ קו, יז וזהו שיבוץ שונה הוראה: ׳דתן׳ משמעו – הדת שלהם, ו׳אבירם׳ עניינו מנהיגיהם וגדוליהם. 6. נלאיתי… לטורח: על-פי יש׳ א, יד. וכוונתו לטענות המוסלמים ולדברי הגנאי שהם משמיעים. 7. לעשות כמעשיהם: דורשים שישראל ילכו בדרכיהם. יצרח: דבריהם נאמרים בגסות ובצעקות רמות. 8. תחשכנה… מראות: על-פי תה׳ סט, כד. עדת קורח: במ׳ כו, ט; כג, ז. 9. גם… בשרם: על-פי וי׳ יג, יב־יג. 10. יום… שדי: על-פי רות, א, כ. 11-10. שעבוד… הרשעה: על־פי בר״ר פרשה ב ׳אמר ריש לקיש: תוהו זו בבל, ובוהו – זו מדי וחושך – זו יון. תהום – זו אדום הרשעה׳, ועוד. 12. האל.. לרעה: על-פי זכי א, טו. והכוונה: הקב״ה כעס מעט על עמו, והגויים הרבו להרע לישראל מעבר לכוונת הקב״ה. 13. הוסיפו… השמועה: על-פי דה״ב ט, ו. באמרם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 14. דבר… יצא: אס׳ א, יא. והדת ניתנה: אס׳ ג, טו. 15. לאברהם… המוניו: על-פי בר׳ יז, ד-ה. 16. בחר… שכינה: על-פי שמו״ר נ״א, ז: ׳במה אתה מבקש שישתעבדו בניך ־ בגיהנום או בגלויות? א״ר חנינא בר פפא: אברהם בירר לו הגלויות, ומנין? שנא׳ ״אם לא כי צורם מכרם״ זה אברהם ׳וה׳ הסגירם׳ – שהסכים הקב״ה אחריו׳. 17. תפתה: כינוי לגיהנום, על-פי יש׳ ל, לג. ובחר אברהם בגלויות במקום בגיהנום. וימנע… אורם: על־פי איוב לח, טו. וכך מנע אברהם את אש הגיהנום מרשעי ישראל. 18. ועד מתי: על-פי שמ״ב ב, כו. אל חי: על-פי יהו׳ ג, י. תחרש… להם: על-פי תה׳ פג, ב. 19. השב ידיהם: על-פי תה׳ כח, ד. 20. עיקר ותוספת משלם: עונש מלא ומוחלט. 21. לא… מהמהם: על-פי יח׳ ז, יא. ונדרש בסנהדרין קח ע״א, ב״ר לא: ׳וכך אמר הקב״ה למשחית (בדור המבול): אינך זקוק להשאיר נפש, כי אין תועלת לא מהם ולא מהמונם ולא ממשאם׳. השביתה.. זכרם: על-פי דב׳ לב, כו. 22. די… לעולמו: על־פי הזוהר, ח״ג, רנא, וראה רש״י לבר׳ מג, יד. 23. כל הקיצין: על-פי סנהדרין צז ע״ב: ׳כלו כל הקיציף. 24. זה… קיוינו: על-פי יש׳ כה, ט. יפן… לעמו: על-פי לשון הקדושה במוסף של שבת ויו״ט. 25. בית הדומו: כינוי לביהמ״ק, על-פי איכה ב, א. קדוש… פארם: על-פי יש׳ נה, ה. 26. חרות ממלאך המוות: על־פי שמו״ר, פרשה נא ח: ׳בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם ׳חרות על הלוחות׳. מהו חרות? ר׳ נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות׳. 27. והמתים להחיות: על-פי אבות, ד, כב. 28. עניה סוערה: על-פי יש׳ נד, יא. מתאוית: משתוקקת לגאולה. 29. שנים קדמוניות: על־פי מל׳ ג, ד. ישובו… לעירם: על-פי יר׳ לא, טז. 30. דר ״עליות: כינוי לקב״ה, שוכן שמים.

הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).

אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.

והוא זה שיבשר את גאולתנו.

ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.

 

 

"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,

 בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).

 

ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.

טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.

פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.

 כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.

 

הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".

אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".

 

על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):

הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו –"קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".

כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".

אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את  מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.

הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.

לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק  – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".

 

התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.

"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.

המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,

כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:

 "בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שני… ואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…

או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).

 

המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:

ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.

 

א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.

כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.

לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".

 

בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה  נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל…  אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".

כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.

 דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".

 רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.

עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).

 

ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכי – ה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.

את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.

"היכל קדשו" – הוא כיסא  הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב  הוי-ה + אדנ-י = 91}.

שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".

וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.

את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.

 

ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.

 

ד.  פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.

התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה – לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלה – לחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכה – ללכת כמלכה לא"י. תרצה – לרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).

 

ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),

הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה  במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',

 ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.

 

הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.

 

פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".

רבנו אומר על הפס':  "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני.

"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.

 

בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

 

בפרשת צו (ויקרא  ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':

"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.

כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".

 

 "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):

"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':

"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,

משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנגלה.

הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.

 

"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,

 אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים –  ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).

 

את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).

בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.

 

דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.

 אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.

 

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:

וַיַּרְא  פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).

 

בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).

א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?

ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש… אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".

כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).

על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".

כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.

רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').

 מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?

רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר  כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס':  "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".

 

רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).

כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).

 

על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:

"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".

משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).

 רבנו-אור-החיים–הק'  אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

 

לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,

גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,

ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,

לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי  הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 

בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.

 

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.

חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.

 את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.

 

הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.

גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.

לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.

כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

• ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
• קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.

להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

ימי בין המצרים.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

 

לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,

רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.

למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

 

תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,

ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.

 

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.

ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 אומר על הפס' הנ"ל :

 "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון.

"אונן" –  לבית שני.

"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…

 דורו של משיח. השלני – שלו אני".

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים

של חורבן בית ראשון ושני,

בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, 

ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.

 

 

"וימת ער ואונן בארץ כנען"-

רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

 

א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.

 "ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.

 

ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.

 "ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיה"ש ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 

ג. "בארץ כנען" – רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

 

"לפרץ – משפחת הפרצי",

                                 רמז למלך המשיח.

 

ד. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".

"השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.

 

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי" –  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).

ח. "לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

 

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".

"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).

"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

 

בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.

 

בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי  שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".

 בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".  

 

משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר  בן יעקב אבינו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

 

: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם

תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.

לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).

 

השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים: 

א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל. 

ב. 'יש שכר' –  שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה 

 ג.  'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה

 

השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).

'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים 

א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה 

 ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.

 

 לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.

 

לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות. 

 

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.

חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,

והוא נרמז  במילה 'לשמרון',  מלשון להישמר מהאיסור.

 

 

צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,

ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.

 

'שוטטות' בין דפי הגמרא,

 במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.

 

יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.

 באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,

וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.

רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,

 ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.

 

 התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,

 החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,

 דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".

במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

 

 

 

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

 

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,

 עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.

 למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.

 

לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,

חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,

ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א

 שביקר אצלי בשבת,

מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.

 רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

 

הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –

והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:

 "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.

לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.

אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.

 

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',

ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

  הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:

 "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.

 כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,

ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',

 מתקבלות ועושות פרי,

בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.

פרשת פנחס

אני שֶׂרח בת אשר / נכנסתי לגן עדן ואני חיה

פרשת ויגש הציגה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה,  ואף ציינה בהדגשה (מו, ז) את 'בנות בניו' של יעקב בין הבאים, וציין רש"י שמותן: 'סרח בת אשר ויוכבד בת לוי'. הרמב"ן מסתייג וטוען כי גם אם נֶאֱמַר 'בנות בניו' בלשון רבים הכוונה היא לסרח בת אשר שנזכרה במפורש ( מו, יז) 'אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר 'כל נפש ששים ושש', אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו'. מכל מקום זוכה סרח בת אשר להזכרה מפורשת של הכתוב, לאחר מניין בני אשר מציין הפסוק 'ושרח אחותם', כבר כאן אין האגדה משאירה אותנו עם השם בלבד, ואורגת סביבו מסכת חיים מופלאה, כפי שהרחיב בעל התרגום המיוחס ליונתן 'ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא דעדן על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שיזיבת ליתבי אבל מדין קטול ביומי יואב'  ותרגום הדברים: 'ושרח אחותם שהובלה כשהיא חיה לגן [עדן] על שבישרה ליעקב שיוסף חי. היא הצילה את יושבי אָבֵל מדין-מוות בימי יואב…^[1]

במניין השבטים בפרשתנו עולה שוב שמה של שרח 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו, מו), וכאן מוסיף המיוחס ליונתן פרט מעניין 'ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים'.  הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח בת אשר, לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת סוטה יג ע"א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן סוד גאולתם של ישראל בידיה היה מסור, כפי שמציג זאת ילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז סד) 'ר' אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשונות של גאולה… ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים… ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרון אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר… אמרו… אמר 'פקד פקדתי' אמרה להם הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא ף"ף, מיד 'ויאמן העם"

 

י' היינמן דן בהרחבה באגדות סרח בת אשר והצביע על המכנה המשותף באגדות אלה, שהוא ידיעת הסוד וגילויו לראוי לכך 'היא מגלה למשה היכן יוסף קבור, היא מגלה ליעקב אבינו כי יוסף חי וקיים: והיא מגלה לבני ישראל את סוד הגאולה' נוסיף כי היא גם מגלה ליואב את סוד השלום, וכי אין צורך לפגוע בעיר שלמה בגלל מורד בן בליעל, וכדבריה 'אנכי שלמי אמוני ישראל' (שמואל ב כ, יט). היא היא המביאה שלום ואמונה ('ויאמן העם'). דמותה המופלאה של סרח בת אשר מצאה את מקומה בשירים שונים שנכתבו עליה בלשונות היהודים. שירה זו הייתה על פי רוב שירתן של נשות ישראל, ומדרך הטבע נאחזו והדגישו את דמויות הנשים. כי על כן נציג הפעם משהו משירה זו מתוך שירתן של הנשים היהודיות בג'רבה. הן זיהו את דמותה של סרח עם האגדות הקסומות שהילכו לגבי בית הכנסת "אלגריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בצפון אפריקה, ואפילו  שמו המיוחד הוא מופלא (אלגריבה פירושו המופלאה).

 

אני סרח בת אשר

ערבית-יהודית                                         עברית

אנא גריבה נכאפי באלכיר                          אני גריבה אגמול אושר וטוב

אלדי יזורני ויג'ני לייא                               אשר יבקרני ויבוא אלי

אנא סרח בנת אשר                                   אני סרח בת אשר

דכלת ללגננה ואנא חייה                             נכנסתי לגן עדן ואני חיה

 

באבא יעקב צ'מנלי                                    אבי יעקב הוא הבטיחני,

מלך אלמות מא יוצללי                               מלאך המות לא יגיעני,

ואלדי יזור מקאמי ויצללי                           מי שמבקר מקומי ויתפלל

עמרהו מא ישוף חתא שייה                         כל חייו לא יראה שום רעה

 

זורוני בנסאכם וצגארכם                            בקרוני בנשיכם ובילדיכם

חתא דוני מא יג'רא לכם                             שום רעה לא תבוא אליכם

אנא נצללי ונצ'תררע ליכם                         אני אתפלל ואתחנן עבורכם

קודם ראבי אלעאלייה                               לפני ה' אל עליון

 

יעקב באבלו הכבד על יוסף ממאן להתנחם, והנה הוא שומע את סרח בת אשר, השרה ומנגנת לפניו:

 

דיים דיים                                                            קיים קיים

שידנה יוסיף פי מצרים                              אדוננו יוסף במצרים

ענדו מנשה ואפרים                                   יש לו מנשה ואפרים

 

יעקב שומע ושואל בספקנות מה את שרה? וסרח עונה לו:

 

אנא נגני בתחקיק                                     אני שרה דבר אמת

עלה שידנה יוסיף אל צדיק                         על אדוננו יוסף הצדיק

 

יעקב, שבע תלאות ואבל, חוזר ושואל: מי הוא יוסף זה שאת שרה עליו, והאם דברייך אמת? והיא עונה:

 

אנא נגני בל מגדוד                                                אני שרה באמת ובתמים

עלה שידנה יוסיף מוזוד                             על אדוננו יוסף חי וקיים

לה כלאתו ווחשה וולה דוד                         לא אכלתהו חיה ולא תולעת

 

כשמוע יעקב את הבשורה, הוא מתנער, עיניו נפקחות, והוא מברך את נכדתו:

יךְִּ אל בניה, יךְּ אל בניה                             אוי בת חן אוי בת חן

דוויתי לי עינייה                                       ריפאת לי את מאור עיני

תדכלי לגן עדן חיה                                   תיכנסי לגן עדן חיה

 

עיון ודיון

לא ייפלא שדמותה המופלאה של סרח בת אשר השתלבה בסיפורי יוסף, המסופרים בלשונות היהודים, ומובא בהם סיפורה של סרח המבשרת ליעקב 'עוד יוסף חי'. כך, למשל, ב'קצת יוסף' הוא סיפורו של יוסף בערבית-יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימ. מבקשים השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף מסרח ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים, ואז מרים יעקב את ראשו ואומר לנכדתו: 'את שימחתיני והחיית את רוחי, כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה'.

סיפורה של סרח קָסַם קֶסם רב לשירה העממית בערבית-יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. שירה זו כוללת סידרה ארוכה של שירים העוסקת בסיפורי המקרא תוך שילוב מדרשים ואגדות ממקורות שונים ומגוונים, והיא קרויה 'שירת הנביאים'.

באופן מפתיע ביותר מזהה שירה זו את דמותה של סרח בת אשר עם הדמות האגדית והמופלאה המסתתרת מאחורי בית הכנסת 'אלגריבה'. בית כנסת זה מרוחק מן השכונה היהודית ועומד כבניין בודד לעצמו. מקומו ושמו התחברו במסורת העממית אל דמות עלומה של אישה מופלאה ומיוחדת בצדיקותה ובאישיותה, שהגיעה באורח פלא למקום ולפתע נעלמה, ומאחר שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר והמקודשים ביותר נכרכו בשמו סיפורי עם ואגדות רבות. המסורת קושרת את מקומו המיוחד לימי מלכות ישראל ומספרת על כתובת אבן: 'עד כאן הגיע יואב בן צרויה'.

עוד קושרת המסורת את מבנה בית הכנסת אל בניין בית המקדש ומספרת על אבן מאבני המקדש המשוקעת ביסודותיו ועל דלת מדלתות המקדש שהובאה בידי הגולים הראשונים ושובצה בבניין. והנה בא 'שיר הנביאים' המיוחד ומזהה את הדמות העלומה עם סרח בת אשר. עצם הזיהוי נובע מן המגמה של הסיפור העממי שלא להשאיר גיבורים אנונימיים, ואפשר שהקשר של המקום עם שמו של יואב בן צרויה התחבר אל דמותה של סרח בת אשר שעמדה מולו במצור על אבל, והצילה עיר ואם בישראל.

עוד אפשר שמטעי הזיתים בדרך אל בית הכנסת התקשרו לפסוקי הברכה בברכת יעקב  'מאשר שמנה לחמו…' (בראשית מט, כ) ובברכת משה '…טֺבל בשמן רגלו' (דברים לג, כד). אף נתבקש הסבר להיעלמותה הפתאומית של אותה דמות עלומה ופלאית, והזיהוי עם סרח אומר, כי הייתה כאן התגלות מיוחדת של סרח בת אשר שבוודאי חזרה למקומה בגן עדן, אליו היא נכנסה בעודה בחיים השיר עובר במסורת שבעל פה מאם לבת, ויש נשים הזוכרות את סבתן שרה להן את השיר. מדרך הטבע מתייחס השיר אל כניסתה של סרח לגן עדן בחייה, ולהבטחת יעקב אבינו כי לא ישלוט בה מלאך המוות. בשירנו עובר התיאור מדמותה של סרח אל נפלאות 'אלגריבה', ובכך נתלים מעשי הפלא בדמות מופלאה .

סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן

 

 

 

 

רוח קנאות

כך בני הזוג עברו בשלום את הניסיון הזה ושלום הבית חזר לביתם. אבל האם לתמיד? לא בטוח. קחו למשל את מסעוד ואת פרחה. הם זוג מוצלח, יש להם משפחה גדולה, העסקים טובים… אז מה השתבש? יכול להיות שאישה מכובדת כפרחה תסטה מדרך הישר? ונניח שזה קרה, האם בשביל זה צריך לשבור את הכלים? ומה יהיה עליה ועליו? מי תבשל לו את ארוחותיו? מי יגדל לו את ילדיו? כל אלה דברים חשובים שצריכים לתת עליהם את הדעת. אז הולכים אל החכם, אבל גם החכם לא תמיד מועיל. אם תקראו את ההמשך ואת העצה של עְקִיקִיבּ, תבינו כמה נכונים דברי חז״ל: היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה…

ועוד דבר, אפרופו דברים חשובים או לא חשובים:

אתם מכירים את הבדיחה על אותו איש שפוגש את חברו שנראה רע מאוד. ״מה קרה ?״ שואל הוא בבהלה. ״אשתי נדרסה על ידי מכונית!״ עונה האיש. ״אה כן? מאיזו פירמה המכונית?״ סיפור זה דומה לסיפור הספה, אבל כבר מולייר הקדים את כולם בקומדיה שלו, ׳תעלולי סקפף: סקפן צריך להשיג כסף לאדונו הצעיר והוא פונה לאביו של זה ובודה סיפור של חטיפת בנו בשעה שהפליג על ספינה והחוטפים דורשים כופר עבורו. במשך כל הסצנה הזאת, במקום לדאוג לבנו החטוף (כביכול!) חוזר ושואל האיש:

Que diable allait-il faire dans cette galère?¹

[1] מה לעזאזל הוא היפש בספינה ההיא?

 

מן הספה אל חחוץ

 

מְסְעוּד וּפְרֵחָה אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה,

מַרְעִיפִים זֶה עַל זֶה רֹב חִבָּה.

הָאֵ־ ל בַּמְּרוֹמִים חָנָן אוֹתָם בִּילָדִים –

תִּשְׁעָה, כֻּלָּם נְבוֹנִים יָפִים וַחֲמוּדִים.

 

מְסְעוּד מְבַלֶּה רֹב זְמַנּוֹ בַּחֲנוּת

זְעַפְרָן, זַעְתָּר, זַנְגְּבִיל, רָאס לְחָנוּת

בְּכָל הָעִיר יָדוּעַ שֶׁנִּפְלָאִים תַּבְלִינָיו

וְאָכֵן בִּגְלָלָם שְׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו.

 

פְרֵחָה שׁוֹלֶטֶת בְּיָד רָמָה בְּבֵיתָהּ

יְלָדֶיהָ וְהַמְּשָׁרְתוֹת, סָרִים לְמָרוּתָהּ

וּכְשֶׁהִיא מְכִינָה אֲרוּחָה בְּמִטְבָּחָהּ

אֲזַי מִתְגַּלֶּה כִּשְׁרוֹנָהּ וְכֹחָהּ.

 

הִיא מְכִינָה שָׁם מִטַּעֲמֵי מֶלֶךְ

נָאִים לְמַרְאֶה וַעֲרֵבִים לַחֵךְ

מְסְעוּד הָעוֹבֵד כָּל הַיּוֹם בַּחֲנוּתוֹ

מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ מַנְעַמֵּי אִשְׁתּוֹ.

 

פַּעַם לִקְרַאת הַצָּהֳרַיִם

קָרָא לְעוֹזְרוֹ, בְּרָהִים

צִוָּה עָלָיו: לֵךְ אֶל אִשְׁתִּי

וְהַב לִי מִשָּׁם אֲרוּחָתִי

 

אַל תִּהְיֶה עוֹזֵר קַל עֵרֶךְ

וְאַל תְּדַבֵּר עִם אִישׁ בַּדֶּרֶךְ

אֵינִי אוֹהֵב לִהְיוֹת רָעֵב

אַל תְּעַכְּבֵנִי עַד הָעֶרֶב

 

אַךְ יָצָא בְּרָהִים לְדַרְכּוֹ

וְהִנֵּה פָּגַשׁ אֶת מַרְקוֹ

חֲבֵרוֹ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים

יְדִיד נַפְשׁוֹ הַטּוֹב וְהַתָּמִים.

 

הִתְיַשְּׁבוּ לָהֶם בֵּטֶרָסָה

שֶׁל בֵּית הַקָּפֶה שֶׁל מוּסָה

אָמְרוּ נִשְׁתֶּה כּוֹסִית קְטַנָּה

אַחַת בִּלְבַד טוֹבָה וּמְהַנָּה

 

שָׁתוּ כּוֹסִית לְחַיֵּי מַרְקוֹ

אָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁהַגִּיעֵנוּ עַד כֹּה

בְּרָהִים זָכָה לְכוֹסִית גַּם הוּא

וְטַעְמָהּ הָיָה מַשֶּׁהוּ מַשֶּׁהוּ.

 

עָבְרָה שָׁעָה עָבְדוּ שְׁעָתַיִם

וְהֵם עֲדַיִן שׁוֹתִים לְחַיִּים

מְסְעוּד נֶאֱנָק מֵרָעָב בַּחֲנוּתוֹ

וְחוֹשֵׁב שֶׁהָעִכּוּב בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ.

 

כְּשֶׁבְּרָהִים לְבַסּוֹף הִבִּיט בַּשָּׁעוֹן,

זָעַק: ־ אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי, אָסוֹן!

מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו, טִפֵּשׁ שֶׁכָּמוֹנִי?

אָמַר לוֹ מַרְקוֹ: -שְׁמַע עֵצָה מִמֶּנִּי:

 

מְרַח עַל מִצְחֲךָ צֶבַע אָדֹם

אֱמֹר לְפְרֵחָה: הַכּוּנִי בְּקַרְדֹּם!

כְּשֶׁהִיא תִּרְאֶה אוֹתְךָ כָּכָה

גַּם הִיא וְגַם בַּעֲלָהּ יִסְלְחוּ לְךָ.

 

עָשָׂה בְּרָהִים כַּעֲצַת הַיָּדִיד

בָּא לְפְרֵחָה, רֹאשׁוֹ עָטוּף בְּמַטְלִית.

זָעַק: -רֹאשִׁי רֹאשִׁי, זֵדִים הִכּוּנִי!

בְּקַרְדֹּם פָּגְעוּ כִּי, מֵת הִנְנִי!

 

פְרֵחָה קָרְאָה קְרִיאַת בֶּהָלָה,

הוֹשִׁיבַתּוּ בַּסַּפָּה בִּמְקוֹם בַּעֲלָהּ,

יָשְׁבָה לְיָדוֹ שָׂמָה רֹאשׁוֹ כְּחֵיקָהּ,

הִרְעִיפָה מִלִּים, הִדְּקָה חִבּוּקָהּ.

 

-אַל תָּמוּת, בְּרָהִים! אָמְרָה,

הָאֵ־ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

יְרַפֵּא מְהֵרָה פְּצִיעָתְךָ

וְיַחְזִירְךָ בְּקָרוֹב לְאֵיתָנְךָ!

 

מַסְעוּד שֶׁנִּלְאָה מִלְּחַכּוֹת,

חָשַׁב: 'אֶת בְּרָהִים צָרִיךְ לְהַכּוֹת,

אֵלֵךְ לְבֵיתִי אֶרְאֶה מָה קָרָה

לָמָּה הִשְׁאִירוּנִי כָּךְ לְלֹא קְדֵרָה ?

 

כְּשֶׁהִגִּיעַ מַסְעוּד לְבֵיתוֹ

רָאָה אֶת בְּרָהִים וְאִשְׁתּוֹ

יוֹשְׁבִים מְחֻבָּקִים עַל הַסַּפָּה,

חָשַׁב: 'אֲנִי מִתְפַּלֵּא טִיפּ-טִפָּה

מִי עָמַד אִתָּהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה ?

 אֲנִי אוֹ זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב עַל הַסַּפָּה'?

 אָמְרָה לוֹ פְּרְחָה לִמְסְעוּד:

– אֶת אֲרוּחָתְךָ לֹא אָכַלְתָּ עוֹד

 

בִּשַּׁלְתִּי לְךָ כַּרְפַּס וְכֻפְתָּאוֹת

שֵׁב לֶאֱכֹל רְאֵה כַּמָּה הֵן נָאוֹת!

מְסְעוּד אֹכֶל אַךְ הוּא מֻטְרָד

בְּרָהִים וּפְרְחָה עַל הַסַּפָה בְּיַחַד

 

עָבַר עַל מַסְעוּד שָׁבוּעַ יִסּוּרִים

תַּבְלִינָיו מְתֻבָּלִים בְּהִרְהוּרִים

מַחְשָׁבָה אַחַת מִמֶּנּוּ לֹא מַרְפָּה:

מָה לַעֲזָאזֵל עָשׂוּ הֵם עַל הַסְפָּהּ?

 

לְבַסּוֹף אֶל הֶחָכָם הוֹלֵךְ הוּא,

אוּלַי עֲצוֹתָיו יַעְזְרוּ בְּמַשֶּׁהוּ

הֶחָכָם מְיַשֵּׁר עַל רֹאשׁוֹ הַכִּפָּה

כַּאֲשֶׁר מְסְעוּד מְסַפֵּר עַל הַסַּפָּה.

 

אָמַר הֶחָכָם: ־ הִנֵּה פְּסַק דִּינִי

הוּא חָכָם, נָכוֹן וְהֶגְיוֹנִי'

לֵךְ לְרַבָּנוּת הִתְגָּרֵשׁ מֵאִשְׁתְּךָ

כָּךְ עִנְיַן הַסַּפָּה יֵרֵד מֵרֹאשְׁךָ!

 

– לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִּי פְּרְחָה ?

אֵיךְ עָלָה דָּבָר זֶה עַל דַּעְתְּךָ?

מִי יְטַפֵּל בְּתִשְׁעַת 'יְתוֹמִי'

וְאֵיךְ יֵרָאוּ אַחַר כָּךְ יְמֵי?

 

־ אִם כָּךְ; אָמַר הֶחָכָם בְּנַחַת,

אֲיַעֵץ לְךָ עוֹד עֵצָה אַחַת:

גָּרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתְךָ

כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב לְךָ מְנוּחָתְךָ!

 

־ לְגָרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתִי?

הוּא נָחוּץ לִי מְאֹד בַּעֲבוֹדָתִי!

מָה אֶעֱשֶׂה בְּמִסְחָרִי בִּלְעָדָיו?

וְהוּא, אֵיךְ יְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו?

 

־ אֵלֶּה כָּל־עֲצוֹתַי לְךָ; יְדִידִי,

עַתָּה אֶחְזֹר אֶל תַּלְמוּדִי,

שִׂים מְעַט כֶּסֶף כָּאן בַּקֻּפָּה,

וּפְתֹר לְבַד אֶת עִנְיַן הַסַּפָּה!

 

חָזַר מְסְעוּד אֶל תַּבְלִינָיו

וּמִבְּרָהִים לֹא הֵסִיר עֵינָיו:

הֵיכָן מָצָא זֶה עֹז וְחֻצְפָּה

לִשְׁכַּת עִם אִשְׁתּוֹ עַל הַסַּפָּה?'

 

בָּא לְבַקְּרוֹ יְדִידוֹ הַוָּתִיק

עְקִּיקִיב, הַתָּמִים וְהַמַּצְחִיק

שְׁאַל עְקִּיקִיב: ־ לָמָּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ

וְלָמָּה כָּל־כָּךְ אֲדֻמּוֹת עֵינֶיךָ?

 

עָנָה מְסְעוּד: ־ אַל תִּשְׁאַל יְדִידִי

דָּבָר כְּזֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹדִי!

חַיַּי כְּבָר לֹא שָׁוִים קְלִפָּה,      

בִּגְלַל בְּרָהִים, אִשְׁתִּי וְהַסַּפָּה!

 

גּוֹלֵל אֶת סִפּוּרוֹ הַמִּסְכֵּן,

וְעְקִּיקִיב שָׁאַל וְהִתְעַדְכֵּן

לְבַסּוֹף קָרָא: ־ זוֹ הַבְּעָיָה כֻּלָּהּ?

 הֵא לְךָ יְדִידִי פִּתְרוֹן מֻפְלָא:

 

הָאַשְׁמָה הִיא בַּסַּפָּה שֶׁבַּסָּלוֹן

הִיא שֶׁמְּמִיטָה עָלֶיךָ קָלוֹן

עַל כֵּן הִנֵּה גְּזַר דִּין הַסַּפָּה:

מְכֹר אוֹתָהּ וְהָסֵר הַחֶרְפָּה!

 

־ אֶפָּטֵר מֵהַסַּפָּה וְאָסִיר אֶת הַחֶרְפָּה?

אֲבָל אֵיךְ! אֵינִי יוֹדֵעַ, Je ne sais pas ־

הַרְשֵׁה לִי לְטַפֵּל בְּעַצְמִי בַּמִּרְשַׁעַת

שֶׁהִתְנַהֲגוּתָהּ לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת.

 

אֶת הַסַּפָּה הֶעֱמִיס עְקִּיקִיב עַל עֲגָלָה

לָקְחָה לְשׁוּק קִבֵּל כֶּסֶף בִּשְׁבִילָהּ.

 

אוֹ אָז נִרְגַּע גִּבּוֹרֵנוּ מַסְעוּד

הוּא שָׂמַח בִּידִידוֹ עוֹד וְעוֹד

יְדִידֵנוּ עְקִּיקִיב זָכָה בְּכָל הַקֻּפָּה

כִּי שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ אֶת דְּמֵי הַסַּפָּה.

 

מְכֹר אֶת הַסַּפָּה וְהָסֵר אֶת הַחֶרְפָּה

עמוד 55

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-רוח הקנאות

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר דִּי עְמְמְרוֹ מָה עָארְפְס לְעֲנִיּוּת מִן דִּי כְלָאק. וּפוּצְטְ לְחֲסִידוּת דִּיאָלוֹ כָּאן עְנְדוּ וּאַחֵד לְמִּנְהָג מְלִיחְ דִּי כָּל לִיְלְתְּ שְׁבְּת פְתְלָאתָה דְלְעְסִייָּה כָּאן יִעְמֵּל טְבִילָה וּיִלְבְּשׁ חְוֹאִַיזוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת חוּאַיְיְז דִּי כָּאָנוּ עְנְדוּ מֵרְפּוּדִין גִּ'יר לְשְׁבְּת.

וּכָּאן תָּה יִּקְּבְּל עְלִיהְ שְׁבְת בְּכְּרִי בְּזָאף. וּאַחֵד לְמְּרָּרֹה מְנוֹרָה מַה לְבְּשׁ וּקְּבְּל עְלִיה שְׁבְּת פְלְכְמְסָה דְלְעְסִייָּה חְדָּאז יִכְרְז לְוּאַחֵד לְמוּדָע דִּי כָּאן לָאִזְּמוֹ יְמְסִילוּ וּמִן דִּי רְזַע מִן הָאדָאךּ לְמוּדָע תְלָאקָּאה וּאַחֵד לְעָנִי וּדְרְרְּעְלוֹ [ظرع-לזעוק-מתחנן]בָּאס יִעְטִיה סִי חָאזָה דְּלְפְלוּס בָּאס לְעָנִי יִקְּדִי סִי חָאזָה לְשְׁבְת.

לַאְיֵּן חְתָּה לְהָאדִיךּ סָאעַה וּבָאקִי מָא עְמְל לְעָנִי וּאַלּוּ לְשִׁבְּת וּכִּיף שְׁמְעוּ לְחָסִיד תְּקְּלְקּ עְלִיה בְּזָאף וּקָאלְּלוּ וּאָס הָאדְסִי יִטְלַע מְעָא לְבָּאל דִּי סִי חַד דִּי חְתָּא לְדָאבַּה תֶּעְטֵלְתִּי בָּאס תֵּסְרִי סִי חֻאַזָא לְשִׁבְת. וּתָא יִבָאנְלִי גִּ'ר תָא תְּחְבּ תְּגְדֵּב עְלְּיָא וּזִיתִינִי בְּהָאד לְכְדְיִעָה [خديعه- רמאות] בָּאשׁ נְעְטִיִךּ לְפְלוּס.

 וּבְקָּא הָאדָאךּ לְעָנִי כָאיִיף מִן הָאדָאךּ סִי דִּי עְמְלּלוּ לְחָסִיד פְהָאדִיךּ סָאעַה מְסָּא לְחָסִיד לְדָארוֹ מְסְסּמּוּס עְלָא לְעָנִי. כִּיף תְּכֵל לְדָארוֹ שָׁאפְתּוּ מַרְאֵתּוֹ מְקֵּלֵקּ בְּזָאף וּזְהוּ מְבְּדֵּל צִקְּצָאטוּ וּקָאתְלוֹ אָס עֵנְדֵךּ דִּי אוֹזְהֵךּ הָאגְדָּא מְבְּדֵּל.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק ראשון

 פְהָאדִיךּ סָאעַה עָאוּדְּלְהָא לְחָסִיד דִּי טָרַאלוֹ מְעָא לְעָנִי. וּאַזְבְּתוֹ וּקָאתְלוֹ נְחְבֵּךּ תְּסְמְּחְלִי בָּאיִּין נְתִּי מְגְ'לוֹט פְּהָאד לְחָאזָא תְּעַרְף בַּאְיִין כְּבוֹדְךָ עַמַּמרְךּ מָא עַרְפְתִּי אָס נְהִיְּיָא לְעַנִיּוּת וּחְתָא לַאְיּן תָּא יִלְחַק מוּלָאהָא רח"ל וּאָס תָּא יִתְסְחָאבְלֵךּ וּאַס לְעוֹלָם כָּאמְּלִין פְחָאלְךּ עֵנְדְהוּם בָּאס יִשְׂרִיו לְחוּוָאיְיְז לְשְׁבֹתּ עְלָּא בְּכְּרִי.

בְּלְחֵקּ אַנָא דִּי כְּבְרְת פְדָאר בָּאבָּא פִּי לְעַנִיּוּת תָּא נְעְרָאף אָס נְהוּוָא לְכְרָר דְּלְעַנִיּוּת חָסַן מֵן כְּבוֹדְךָ דִּי מָא תָּא תְּעָארְף אָס נְהְוּוָא לְעָנִי לָאיִּן תָּא נְפְכַּר פְדָאר בָּאַבָּא בְּסְחָאל דְלְמֵרָּראת טְרָאלוּ אוּצְלְת לִיּלְתּ שְׁבְת קֵּרִיב טִיּוּח דְּלְמָא וּמָא כָּאן יֵצִּיב פִּידוֹ בָּאם יִתְכְּלְּנָא וָאלּוּ לְשִׁבׇּת אֲפִילּוּ לִכְבֵז.

 וּתָא יִבָאנְלִי הָאד לְעָנִי דִּי תְּלָאקָּאֶךּ הֻוָא פְחָאל הָאדָאךְ רְהְט דִּי בָּאבָּא וּמָא גְּדְבּ עְלִיךּ וָאלּוּ וּכְּבוֹדְךָ תְּקְּלְקְּתִּי עְלִיה וּזִדְתְּלוּ עְלָּא לְעַנִיּוּת דְּיִיָאלּוּ. כִּיף שְׁמֵע לְחָסִיד כְּלָאם מְרָאתוֹ אֵשֶׁת חַיִל תְּכְלוּ כְּלָאמְהָא פִּי קְּלְבוּ וְעֵז בִּיהּ לְחָאל בְּזָאף עְלָּא דִּי חמְּמְם הָאדָאךּ לְעָנִי וּדְגִיָא כְרְז בְּזְרַיָּא אוּחְדָא בְּאָס יִפְתֵס עְלָּא הָאדָאךּ לְעָנִי וּמְסָּא וּצְקְּצָא זִירָאנוֹ וּקָּאלוּלוּ תְּעַאֲרָף בָּאיִין מְסכִּין בָּאקִי תָא יִדוּר אָס יִזִיב לְדָאֳרוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת.

וּכִּיף שְׂמֹע הָאד לְכְּלָאם תְּכְלְתְּלוּ לְמְחֵנָּנא פִּי קְּלְבּוּ עְלָּא לְעַנִי הֻוָא כְאְרְז וּלְעַנִי דָּאכֵל לְדָארוֹ וְקָאלוֹ לְחָסִיד נְחְבְךּ תְּעְמְלִי מְחִילָה עְלָא דִּי חְסְסְּמְתְךּ וּפְהָאדִיךּ סָאעַה סְמְחְלְוּ וּמְסָא לְחָסִיד לְדָארוֹ וּצִיפְדְלוּ כֹּל מָא יִכְצְּצוּ לְעָנִי לְשְׁבֹת פְחָאל לֶחֶם וּכְבְז וּסְרָאב כּוּלְסִי מְטְבוּךְ לְקְיָיאץ דִּי יִקֵּד לְפָאמִילְתוֹ.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק שני

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו לפליסטינים ולעובדים הזרים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"והורשתם את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

 

והיה אשר תותירו מהם,

  לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,

 וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).

 

 

תורת ארץ ישראל לעם ישראל,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק',

שזכה לעלות ולהתעלות במעלות תורת ארץ ישראל.

 

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות:

 "א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.

 

רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:

 "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).

כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"

 

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה".

בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:

 

רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:

"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.

 

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני 280 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' –

אבל הם כל כך אקטואליים

 

. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם.

 

ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.

 

 

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18,

 התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'

 שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח  מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}

 

א.  שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.

 

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".

 

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)

 

בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'. 

                                                           ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.

 

על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).

 

על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב  רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.

 

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

 

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,

ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,

בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

 

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

 

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.

  וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.

 

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.

 

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 

אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

 

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

 

 

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

 

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.

 

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש. 

 

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

 

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'

 לרב המושב הרב נסים ע"ה.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.

 

 

"אעשה נפלאות"

 

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

 הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

 

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ואלתר ע"ה

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש  "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים".

 

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 מִן הָאד לְמַעֲשֶׂה נִתְעְלְּמוּ בַּאְיִין בֶּנְאָדָם מָא יִקְּדֵּר יִכּוֹן בָּאס יִחֹן עְלָא לְעָנִי פְּדִּי כְצְּצוּ כַּאמֵל לָאיֵּן הוָּא בְּרוּחוֹ יִכְצְּצוּ יִדֹק לַעֲנִיּוּת וּלְמְרוֹרַיְּיָא דִּיׇּיאלְהָא רח"ל וּמִן הָאד לְחָאזָא דִּי מָא תָּא יִעַרְפוּ אָס נְהְיִיָּא לַעֲנִיּוּת תָּא יִכְּמְסוּ יִדִיהוּם בָּאס מָא יִעְטִיּוּ לְעָנִי צְדָקָה מְלִיחָה וְתָא יִתְקְּלְקּוּ עְלָא לְעָנִי וּתָא יִמְסְיּוְּלוּ דִּמְּמוֹ.

 וְאַדְּרַבָּא יִפְרַח בְּזָאף מִן דַּי יִזִּיּה לְעָנִי בָּאס יְטַלְבְּלוּ וִיחֲדָאֵז יְקַבְּלוּ בּוֹזֶהּ פְרְחָאן וּיִעְטִילוּ עְלָּא קַּד זְהדּוּ בְּפְרְחָה וִיעְטִיהּ כְּלָאֵם מְלִיח דִּי בָּאס יִתְחָאיְדְּלוּ סוּיִיס דְּלְגְיִיָאר לְעָנִי וּמוּל צְדָקָה יִעְטִי סְכְרָאן כְּבִּיר להקב"ה דַּי זִכָּאהּ יִכּוֹן מִן נָאס דִּי תָּא יִעְטִיּו צְדָקָה וּמָאסִי מִן נָאס דִּי תָּא יִקְבְּדוֹהָא.

לָאיֵּן לֶעָנִי מְחְסּוּב כִּיף לְמִיִת וּמָאסִי וָּאחְד לְמוֹתָא וּחְדָא פְחָאל טְרִיק דִּלְעוֹלָם גִּ'יר פְּכּוֹל נְהָאר וּנְהָאר וּפְכּוֹל מִינוּתוֹ דִּי תָּא יִסִתְּהָא לחָאזָא וּמָא תָּא יִדְרְכְּהַא רח"ל וּפְלְוּקְּת דִּי תָּא יִטְלְּב לִבְנֵי אָדָם דְּמוֹ תָּא יִמְּסִילוּ בְּלְחְסְמָא וּבִיהָא תָּא יָמוּת בְּסְּחָאל דְּלְמּוּתָאת.

 וילא יכון לעשיר יעטי צדקה לעני הקב״ה יכליה דימא עשיר ויכלילו לאמאנא דלעשרות פי ידו לאיין לעשיר לעשרות די תא תכון ענדו גיר מוכלו הקביה באס יעטי מנו לעניים ופלוקת די יסופו הקב״ה מא תא יתמסא מליח מעא לעניים לאזם יחיידהולו ליה ויעטיהא לואחד אכור.

 לאיין הווא תא יתסהאבלו באיין מן דייאלו תא יעטיה ולחק הווא מא תא יעטיה צדקה גיר מן דייאלו ואכא האגדאך תא יתחסאב לעשיר פחאל אילא תא יעטיה מן דייאלו ויכמם – מעא באלו ואכא הווא מא עמרו מא דאק לעניות והווא עשיר כביר יעראף באיין לגלגל תא ידור פלעולם ופחאל מא תא ינדרו עינינא פכול נהאר ונהאר.

 בסחאל דדייאר דלעשירים כּבָאר מן זד לזד ופואחד סאעא רזעו עניים רח״ל ועלה האגדאך מה חדדו פי ידו לעשרות יעארף כיף יתממססה מעה לעניים פהאד לעולם בלמצות וצדקות ועמאייל מלאח ויכון דימה יעטי כלאם מליח לעני באס בר מנן אילה תגלב עליה לוקת כיף מה עמל האגדאך יעמלולו ובלעבאר באס עבר יעברולו  הקב״ה יזכינה באס נג'לבו עלה יצר הרע ויעטינה באס נעמלו מצות ומעשיים טובים אכי״ר:

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 

ששפורטש מואשם בנסיון לשכתב את המאורעות, בעיקר של אותה שנה, כדי שדמותו תובלט ותרשם בקורות ימי עם ישראל כדמות של לוחם אמיץ ועקבי בתנועה השבתאית מראשיתה, בשעה שלא כך היו פני הדברים. גם הוא – טוענים מבקריו – נתפש באמונה החדשה ורק מאוחר יותר חזר בו, ועוד הוסיף חטא על פשע בזה שניסה להעלים את המסמכים וההתכתבות הקשורים בכך.

סילוף עובדות הסטוריות או מסמכים הסטוריים, זאת היא האשמה חמורה כאשר היא מוטחת נגד מנהיג רוחני־דתי ואיש צבור. ההאשמה היא חמורה למרות העובדה שאין מאשימין אותו בזיוף מסמכים ותעודות שהיו ברשותו ושלא נכתבו על ידיו. כל מבקריו מסכימים שבמסמכים אלה לא שלח את ידו ומסרם ככתבם וכלשונם. הטענות נגדו מתמקדות בעיקר במכתבים שהוא כתב. פרופ׳ תשבי, הדן אותו לכף זכות ומלמד עליו סנגוריה, טוען ״שלפי הנוהג הספרותי שבימים ההם לא ראו המחברים חובה מוסרית חמורה להימנע מ׳תיקונים׳ בכתביהם הם.״ פרופ׳ תשבי סבור ״שאין להאשים את ששפורטש במעשה זיוף ממש״. הוא מבין לרוחו של ששפורטש ונוהג בו לפי הכלל היהודי הנדיב, ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.״ הוא יודע להעריך את הקשיים בפניהם עמד ששפורטש ואת המכשולים בהם נתקל כדי למלא את תפקידו. ״האמונה בשבתי צבי״ – אומר תשבי – ״היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקר הדת, כגון ייחוד ה׳ ותורה מן השמים.״ פרופ׳ תשבי מרעיף תשבחות על ששפורטש שלא שגה בהזיות והעריך את השבתאות ״כמשבר דתי העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה.״ ״מפליאני ששפורטש״ ־ אומר תשבי – ״בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו.״

התפקיד הראשון במעלה שמִלא ששפורטש בפולמוס הגדול שהתחולל סביב התנועה השבתאית אינו מוטל בספק. השאלה היא מה הייתה התיחסותו של ששפורטש לאמונה החדשה בראשית התגלותה, ואם התיחסותו היתה חיובית – באיזו מידה ניסה לטשטשה?

 

מבלי להכנס לויכוח ניתן לבחון בברור מקריאה בעיון במסמכים המוב­אים בספר ״ציצת נובל צבי״, שהיו לששפורטש שתי תקופות בהן התיחסותו לתנועה היתה שונה.

התקופה הראשונה היא תקופת ההתלהבות המשיחית הכללית, אשר בה כונָותיה, כיוונה ואופיה של התנועה, לא היו מגובשים דים. היא היתה מלווה אצל ששפורטש בהתלבטויות קשות ובהסוסים רבים. תקופה זו מתחילה עם ראשית ההתגלות של שבתאי צבי באמצע חודש סיון תכ״ה (יוני 1665) ומסתימת, כפי שנראה להלן, בחודש תמוז תכ״ו בפרשת פנחס (אמצע יולי 1966), היינו כחדשים לפני ההמרה (15 בספטמבר 1666). משן תקופה זו היינו קצת למעלה משנה. בתקופה זו משמשים בערבוביה אמונה והרהורי כפירה במשיח ובנביאו, הסוסים והתלבטויות, פסיחה על הסעיפים והעמדת פנים, אחת בפה ואחת בלב, ״ועשיתי עצמי כמאמין.״ בתקופה זו נפשו של ששפורטש חצויה ולעתים הוא אנוס לשתוק או לומר דברים הנוגדים את הכרתו. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נטה ששפורטש להאמין באמונה החדשה ובחלקה השני היסס ופסח על הסעיפים. קשה לתחום תחום ברור ולומר: עד כאן האמין ששפורטש ומכאן ואילך החלו הרהורי כפירה. מה שברור הוא שבאמצע תמוז תכ״ו (יולי 1666), בפרשת פנחס, חל אצלו מפנה חד במחשבתו, כאשר התברר לו שהתפשטות האמונה החדשה עלולה לעקור מן השורש את עיקרי תורת ישראל ולקצץ בנטיעותיה ולזרוע במקומם זרעים של תורה חדשה. אז החליט החלטה נחושה ״שלא עת להחריש יעקב … ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם.״

 

התקופה השניה מתחילה ביולי 1666 ונמשכת עד יום מותו בשנת 1698, היינו כשלושים ושנים שנים של מאבק רצוף נגד האמונה החדשה ונגד ניצני ספיחיה. בתקופה זו הוא ניהל מלחמת חרמה נגד המשיח ונביאו ועד כל המאמינים שדבק בהם שמץ השבתאות.

נחזור אל התקופה הראשונה ונבחן את עמדותיו, התלבטויותיו והתבטאויותיו של ששפורטש. תקופה זו, המתחילה כאמור ביוני 1665 ומסתימת ביולי 1666, היא תקופת האקסטזה המשיחית אשר גרפה כנחל איתן חלקים נכבדים של הקהילות היהודיות. זוהי תקופת בינים קריטית בחייו. הוא ניתק את עצמו מסביבת המאמינים וטרם רכש קהל תומכים במחנה המתעדים לאמונה החדשה. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים: חלקה הראשון, בה נתפש כנראה לאמונה החדשה, לוט בערפל ועורר את זעמם של מבקריו הטוענים נגדו שהעלים מסמכים וששיכתב את הארועים כך שהפן לגבור הדרמה. בחלק השני של התקופה היה אנוס לכבוש את יצר הדיבור. סכנות רבות מרחפות על ראשו וחייו קשים ומסובכים.

על החלק השני מהתקופה הזאת יש לנו עדויות, הכלולות במכתבים של ששפורטש עצמו ומהן נשקפים לבטיו והתפתלויותיו, מאבקיו הפנימיים עם עצמו ומאבקיו החיצוניים עם סביבתו, ופסיחתו על שתי הסעיפים.

על החלק הראשון של התקופה אין לנו עדויות ישירות מכלי ראשון, כלומר מששפורטש עצמו, אלא מכלי שני, ממכתבים שנכתבו אליו ממאמינים או מחברים לדעה. במכתבים אלה שקיבל לא הכנים כאמור שינוים ומסרם במתכונתם המקורית. לכן אין מקום להטיל ספק באמיתותם.

העדות הראשונה על החלק הראשון של התקופה הראשונה כלולה באגרת שכתב ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי בשנת תכ״ח אל ר׳ יעקב ששפורטש ובה הוא מצטט קטע מאגרת שהריץ ששפורטש אל רבני המערב בשנת תכ״ה (1665) ובה הוא מבשר להם את בשורות המשיח ומאיץ בהם להצטרף לתנועת התשובה ולקבל עליהם את האמונה החדשה.

באִגרת כותב בן־סעדון לששפורטש לאמור: ״ועוד כי אתה העירות לנו בכתב בתחילת שנה ראשונה לבשורות (כלומר בשנת 1665) לאמור: דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב ואומרים אשרנו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו והוספת על השמועה באגרת ההיא שיאריך הזמן בהם לכתבם ולבסוף כתוב באגרת ההיא שזה יהיה באמת בשנת הת״ל (1670) שכך היתה הנבואה הראשונה ואיך לא עמדת בדיבורך ולא שמרת והמתנת עד עת בוא דברו הראשון שנת הת״ל ואחר עבור הזמן ימים או עשור אזי יפול הספק על מי ועל מה נתאחר אם לא יהיה שום טעם שבעבורו יצטרך להתאחר לתועלתו וכדומה.״

לפי קטע זה ממכתבו של ששפורטש המצוטט על־ידי בן־סעדון יוצא שששפורטש לא רק האמין במשיחיות של שבתי צבי אלא גם בנבואתו של נתן, לפיה הגאולה תהיה בשנת ת״ל (1670), כפי שהוא אומר שזה יהיה באמת בשנת ת״ל.

המכתב המקורי אשר ממנו צוטט הקטע שהבאנו, לא כלול באוסף האגרות שבספר ״ציצת נובל צבי?״ המכתב – טוענים המבקרים – נשמט או נגנז בכוָנה תחילה על־ידי ששפורטש כדי ליפות את דימויו ולשוות לעצמו דימוי של לוחם עקבי הנאבק בתנועה מראשיתה.

העלמת מכתב זה ודומיו עוררה את זעמו של גרשם שלום והוא מאשימו שניצל לרעה את כשרונותיו הדיפלומטיים ״כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות פסיחתו על שתי הסעיפים, עד כדי סילוף וזיוף גמור בכתובות שנכתבו על ידו.״ ״זאת היא דרכם של הדיפלומטים מאז ומקדם כאשר כותבים זכרונותיהם״, מטיח ג. שלום כנגדו.

תלמידו של ששפורטש מנסה לישב את הסתירות ודורש את עלבון רבו מבן־סעדון, ויוצא להגן על כבודו. לדידו, מורו ורבו מעולם לא נכשל באמונה החדשה, ומה שכתב, דברים בשם אומרם כתב. ״כי מורי לא העיד ולא קיים, אבל כתב מה שבא לכאן בכתובים באותו לשון עצמו.״ פרוש דבריו של התלמיד ששפורטש לא חיוה את דעתו על הנביא ועל משיחו אלא מסר דברים בשם אומרם כפי שקיבל אותם. ״דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב״ – כתב במכתבו.

עדות שניה על החלק הראשון של התקופה הראשונה היא גם כן מכלי שני וכלולה באגרת של ר׳ יצחק אבוהב אל ששפורטש מחודש תמוז שנת תכ״ו, פרשת פנחס (יולי 1666). אבוהב כותב אל ששפורטש בהתיחסו לאגרת קודמת שקיבל ממנו לאמור: ״הלא הוא בעצמו הודה בכתבו היות הדבר לפי דעתו בכוח האפשרות ולא לנמנע החזיקו וכאשר הגיד לנו גם כן בהיותו במחננו".

אשר לחלק השני של התקופה הראשונה, תקופת ההסוסים, ששפורטש מספק לנו מסמכים למכביר. בחלק זה של התקופה ששפורטש מתיסר, מתלבט, מהסס, נאבק עם עצמו ועם סביבתו, פוסח על הסעיפים וסכנות רבות אורבות לו מכל עבר. הוא נפלט מחברת מאמיני התנועה ואת קהל ״נאמני מורשה קהילת יעקב״, טרם גיבש. חֳדשים מספר לאחר ההתגלות מתחילים סימני הכפירה במשיח ובנביאו לבצבץ ולאחר־מכן הם מכרס­מים בו ומטרידים אותו. כבר בסוף נובמבר 1665 (בשנת שלומ״ים פרשת מקץ), הוא כותב לרבני אמסטרדם אגרת בה הוא מביע ספקות ומציג שאלות רבות המערערות את אמתות משיחיותו של הנביא. בין השאר הוא כותב: ״לא אאמין כי יסופר כי חכמי ארץ ישראל יחזיקו למשוח מלך ולחוטר מגזע ישי על פי נביא ולא על פי עצמו."

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 156

 

אוירה זו יצרה ניכור בין הציבור היהודי לבין מנהיגיו והשפיעה, כמובן, גם על מעמדם של מוסדות הקהילה. למחרת העצמאות, גבר מאוד כוחם של חסידי ה״השתלבות״ שפעלו במסגרת ארגון ״אל־ופאק״ ושנהנו מחסותו האישית של יורש העצר, מולאי חסן. אולם עתה פחת מאוד משקלם של עסקנים אלה וגברה השפעתה של המנהיגות המסורתית. במארס 1958, חזר דוד עמאר לראשות ועד הקהילה הארצי, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן בתפקיד זה. י. ברדוגו, יו״ר ועד הקהילה במקנס. עמאר ניצל יפה את קשריו עם הארמון וניסה להרגיע את הרוחות בין היהודים לבין השלטונות. עמאר פעל ביתר מרץ לשחרור יהודים שנעצרו באשמת ״פעילות ציונית״ וניסה לטפל גם בנושא הדרכונים, אך העלה חרס בידו.

השינויים בהנהגה היהודית הארצית, לא פסחו גם על ההנהגה במישור המקומי והם בלטו בעיקר בקזבלנקה. בנובמבר 1956, קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בהנהגתם של חברי ה״איסתקלאל״ וחסידי ה״השתלבות״ – דוד בן־אסראף, ארמאן אסולין ודוד אזולאי. בסוף 1957 קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בראשותו של מאיר עובדיה, אף הוא חבר ה״איסתקלאל״. לידו עזרו מארק סבאג ודוד אזולאי. אלה הכירו עתה בכך שלא יוכלו לזכות בתמיכה יהודית רחבה, אם יוסיפו להתנכר לציונות ואם יחתרו לניתוק הזיקה לישראל. אך גם לאחר הגזירות האנטי־יהודיות – שאף מאיר עובדיה להגביל עד למינימום את הקשר לישראל. דבר זה הביא לעימות בינו לבין דוד עמאר, שחתר לקשר גלוי עם יהדות העולם. במארס 1958. ניסה מאיר עובדיה להתמודד עם דוד עמאר על ראשות ועד הקהילה הארצי. לאחר שנכשל, הוא ניתק את כל קשריו עם ההנהגה הארצית וגרם בכך לשיבושים חמורים בפעילותם של המוסדות הקהילתיים היהודיים במרוקו.

מאליו מובן, כי אוירה זו הכבידה מאוד על פעולתה של ה״מסגרת״ וחייבה אותה להתאים עצמה למצב החדש. המאבקים הפנימיים במימסד היהודי, הסטייה הברורה במדיניותה הבינערבית של מרוקו וההקשחה הבולטת ביחסה של ממשלת עבדאללה איבראהים לישראל וליהודים – כפו על ממשלת ישראל והתנועה הציונית לבחון את המצב בשטח ולגבש הצעות כיצד להעניק תנופה מחודשת לפעולתה של ה״מסגרת״. דבר זה היה אמור במיוחד נוכח העובדה, שמספר העולים ממרוקו ירד מ־8,758 נפש בשנת 1957 ל־1,803 בשנת 1958. היה זה המספר הנמוך ביותר של עולים ממרוקו מאז קום המדינה והוא נפל אך במעט מהמספר של 2,996 עולים בשנת 1953, שהיתה כידוע שנת צנע כלכלי בישראל.

וכך, בקיץ 1958, יצא"פייר״ – הממונה מטעם הארגונים היהודיים על עניני העלייה מצפון־אפריקה – לסיור בשלוש ארצות ה״מאגרב״. הוא סייר בערי השדה של מרוקו ונפגש עם מתנדבי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. ״פייר״, שהיה ״דלוק״ על העלייה המרוקנית והתמסר לה בכל מאודו, התפעל מאוד מאופיה של ה״מסגרת״ וממסירות אנשיה. למרות השפל הזמני שפקד אותה, האמין ״פייר״ ביכולתה להתחדש ולהגביר את פעילותה בקרב היהדות המרוקנית. כאיש המעורה היטב בעניני בטחון, הוא לא העלים עין ממקרים שנראו בעיניו כרשלנות. כך, למשל, סופר לו על אחד משליחי תנועת ״בני־עקיבא״, שהקים בחג הסוכות, סוכה על מרפסת דירתו הפונה לרחוב ראשי בקזבלנקה. כאשר הבחינו אנשי ה״מסגרת״ בכך והורו לו לפרק מיד את הסוכה – החג כבר עבר. ״פייר״ התעניין מאוד גם בענין ה״כיסויים״. למרות שמספר הישראלים במרוקו היה באותם הימים מזערי, היה ״פייר״ תקיף בדעתו שזהותם הבדויה של מתנדבי ה״מסגרת", תהיה משכנעת ביותר. חרדתו היתה כפולה – לאנשים עצמם, אך לא פחות מכך לנושא העלייה, שבשמו הם התנדבו לפעולה במרוקו.

אך את עיקר זמנו, הקדיש ״פייר״ לבחינת שיטות הבריחה ממרוקו. פרשת מאסרם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״, כמו גם הגברת הפיקוח בגבולות והחשש ל״שריפתם״ של פעילים מקומיים נוספים, חייבו חיפוש נתיבי בריחה חדשים. מגמתו של ״פייר״ היתה – להגיע למצב שבו ניתן יהיה להפעיל אמצעי־שייט עצמיים ולא לסמוך רק על ספינות המבריחים. ״פייר״ העריך כי מלבד החשש מפני הלשנות, ספינות המבריחים הן קטנות ועל כן קצב־הבריחה היה איטי. לעומת זאת, אם תוכל ה״מסגרת״ להפעיל בכוחות עצמה ספינה בגודל בינוני, אפשר יהיה להבריח בלילה אחד, מספר רב יותר של יהודים מאשר בכמה לילות־הברחה, על־ידי המבריחים הספרדים או המרוקנים. בהתאם לכך, הטיל ״פייר״ על ״הגרי״ להכין סקר חופים באוקינוס האטלנטי – מלראש ועד אגאדיר. בעזרת מפות ימיות שבהן היו מצוינים זרמי מים, עומק החופים ורוחב המפרצים, חיפש ״הגרי״ קטעים בין רבאט לקזבלנקה. התקווה היתה שעל־ידי כך ניתן יהיה, אולי, לפצל את תנועת־הבריחה בין חופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי ועקב זאת, תקטן גם סכנת החשיפה על־ידי השלטונות המרוקניים. במסגרת חיפושים אלה, מצא ״הנרי״ אולם ״קזינו״ ישן ובית מרחץ נטוש, ברצועת חוף דרומית למוגאדור. עומק המים במפרץ, התאים למעגן ספינות בנפח בינוני ואילו ה״קזינו״ ובית המרחץ, עשויים היו להתאים לריכוז העולים בהם. בתמורה לסכום כסף מסוים, היה מפקד המשטרה המקומי מוכן לאבטח את החוף ולמנוע נוכחותם של גורמים בלתי רצויים. אך באותה שעה, ה״מסגרת״ עדיין לא היתה מוכנה לפעולה בחוף האטלנטי.

עם שובו לישראל, המליץ ״פייר״ להכניס כמה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. כמה מהמתנדבים שהו בקזבלנקה ובערים אחרות, זה כמה שנים והיתה ״שחיקה טבעית״ בכושר פעולתם. רבים מהפעילים המקומיים ״נשרפו״ והיה הכרח בגיוס אחרים במקומם. לצורך ריכוז פעולות ה״מסגרת״ בפאריס, במקומו של ״לואי״ הועיד ״פייר״ את אתיאל עמיחי – ותיק ה״הגנה״, לשעבר קצין בכיר בצה״ל אשר נספה בתאונת דרכים, בעת ששימש כנספח צה״ל וראש משלחת משרד הבטחון בחוף־השנהב. אתיאל עמיחי החל במיון מתנדבים חדשים, אך בסופו של דבר המשיך ״לואי״ בתפקידו שנתיים נוספות. לעומת זאת, במרוקו עצמה – התחלף כל צוות המתנדבים. ״פיליפ״ שמילא כבר בעבר שליחות בקזבלנקה, החליף את ״הנרי״ כאחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ במרוקו. ״ברנארד״ – איש עסקים מהרצליה, יליד חדרה (1925), ומי ששירת במלחמת השחרור בחטיבת ״אלכסנדרוני״ – נבחר עוד על־ידי אתיאל עמיחי לרכז את פעולות ״לביא״ (הגנה), במקומו של ״אנדריי״. כעוזר ל״ברנארד״ בטאנג׳יר, שימש ״כריסטיאך׳ – מומחה לחינוך גופני, ואילו במקומה של ה״הולנדית״ שריכזה את פעולות ״מקהלה״(עלייה), נתמנה ״איב״, חבר קיבוץ שער העמקים.

החילופים בהרכב מתנדבי ה״מסגרת״ באו בזמן הנכון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, פזילתו המהוססת של המלך לעבר מוסקבה וביקוריהם ברבאט של נשיא גיניאה, סקו טורה ונשיא קונגו, פטריס לומומבה – היו מלווים בהתנכלויות מחודשות ליהודים וחייבו התעניינות גדולה יותר בנושא ההתגוננות. בהשפעת מאמרי־הסתה שפורסמו בעתונות המקומית, נתפשה הציונות כ״מעשה פשע״ ויהודים שניסו לברוח ממרוקו הוצגו כמי שפוגעים בבטחון המדינה. במקנס, למשל, הוכה צעיר יהודי משום שהלך בשבת לבית הכנסת, כשהוא חובש לראשו כיפה בצבעי תכלת לבן. באותה תקופה לא היה כמעט יום שבו לא הובא לידיעת ה״מסגרת״ על התנכלויות ליהודים, מעצרים שרירותיים וחקירות ממושכות. אך היו גם כמה מקרים יוצאי־דופן: בנובמבר 1958 הועמדו לדין בטאנג׳יר כמה יהודים שניסו לצאת את מרוקו בעזרת ״מבריחים פרטיים״. למרבה ההפתעה, הם זוכו בדינם. השופט פסק שאין במרוקו חוק האוסר על יהודים כיהודים, לעזוב את המדינה.

זו היתה, אם כן, האוירה במרוקו כאשר נפתח בה השלב השני בפעילותה של ה״מסגרת״. תוך התבססות על נסיון העבר, מתוך הכרת האילוצים השונים השוררים במדינה, תוך עקיפת ההגבלות השונות שהטיל השלטון ניסתה ה״מסגדת״ לפרוץ אפיקי־עלייה חדשים. כמו בשלב הקודם, כן גם בשלב זה, מצאו מתנדבי ה״מסגרת״ שותפים נאמנים לעשייה – הפעילים המקומיים בקרב יהודי מרוקו. יהודים פשוטים ואמיצים אלה, לא נרתעו מקשיים וסכנות והם הפכו את זעף הים ואת חשכת הלילה, ל״בעלי בריתם״ הטבעיים במאמציהם לפלס לעצמם דרך לגאולה.

כאשר הגיע ״ברנארד״ לקזבלנקה, בסוף 1958, משימתו העיקרית היתה ״ריענון" פעולות ״לביא״ והרחבת הגיוס המקומי למשימות ההגנה העצמית. במסווה של ״סוחר עתיקות בריטי״ ותחת שם הצופן ״ג׳והן", נסע ״ברנארד״ בכל רחבי מרוקו וחידש את סניפי ה״הגנה״ בקזבלנקה, רבאט, טאנג׳יר, מקנס, פאס, מרקש, מוגאדור ואגאדיר. פרט ל״כריסטיאן״ שפעל בטאנג׳יר, היו כל מגויסי ״לביא״ יהודים מקומיים שאומנו בצרפת ובמקומות אחרים. פרט לחידוש התאים – הוחל גם בצבירת נשק, שהוברח למרוקו בדרכים שונות, הוסתר ב״סליקים״ בערים הגדולות ונועד לאימונים או להפעלה מבצעית בעת הצורך. כל המגויסים החדשים היו צעירים בעלי הכרה, מרביתם חניכי תנועות הנוער הציוניות ובהעדר מנהיגות יהודית בעלת שיעור־קומה – היוו צעירים אלה גרעין למנהיגות־בכוח של יהדות מרוקו בעתיד. פרט לפעילי העלייה וחברי תנועות הנוער, מכלל 1,200 חברי ״גונן״ (ההגנה) בשלוש ארצות ה״מאגרב״ – כ־600 היו ממרוקו. כולם נשבעו אמונים ל״מסגרת״ והם היו מאורגנים ב־12 תאים עירוניים. בין אלה היו – 470 בחורים ובחורות שעברו אימונים ב־25 קורסים באירופה ובמקומות אחרים. קורסים אלה נטעו בהם גאווה, חיזקו בהם את המוטיבציה לפעולה וטיפחו בהם את הכרת ערך עצמם. סגל זה של מפקדים ומדריכים, היווה אחר כך את חוט השדרה של הפעילות היהודית והציונית במרוקו ונשא על כתפיו את מבצעי העלייה בשנים הבאות.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

עמוד 132

מקץ שלוש שנים הגיע זמני לצאת מהסנטוריום, שלוש שנים שבהן ניצלתי את כל הזמן שעמד לרשותי לקדם את עצמי. הלכתי לגור עם הוריי במעברה. הדירה שלי נלקחה ממני ונהפכה לקומונה של המדריכים שבאו בשליחותם מהקיבוצים להדריך את תנועות הנוער השונות. אחרי התרוצצויות רבות השגנו שיכון בקטמונים וכעת כל משפחתי הייתה מאוחדת. שמונה אחים ואחיות בדירה של שני חדרי שינה קטנים. זה מה שיש. בלא חשמל – כי בלי לשלם את דמי החיבור לרשת אי אפשר היה לקבל חשמל. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי שם ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות קלאסית, לצד כל המקצועות המשניים. עבדתי חלקית, למדתי ונאבקתי להתקיים. לא קיבלתי עזרה מאף מוסד. לתלמידים ממוצא אשכנזי היו מוסדות שונים שעזרו להם. עולי מרוקו טרם ידעו להתארגן ולהשיג תקציבים כמו העולים האשכנזים. נהניתי מאוד מהלימודים. נעזרתי בספרים בצרפתית שהיו יקרים. פתאום השוק הוצף בספרים באנגלית, זולים מאוד, כתוצאה מהסכמי תרבות עם ארצות הברית. קניתי ספרים באנגלית ולמדתי שפה זו בעצמי. מקץ שנה לא החזקתי מעמד ועזבתי זמנית את הלימודים באוניברסיטה. בעזרת המפלגה השגתי עבודה במשרד ראש הממשלה כמנהל מינהל ההסברה במחוז הצפון. המשרדים בירושלים ובחיפה. הצלחתי בעבודתי וזכיתי לשבחים מהממונה עליי. בזמן שהותי בסנטוריום שמרתי על קשר מכתבים עם ידידים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם ידידי ק׳ שבתאי. באחד הימים ביקרתי בביתו בתל-אביב. היה שם יחיאל הלפרין, אדם בעל שאר רוח, ישר וטוב, סופר שכתב ב״דבר״. ידידי אמר לי: ״אנחנו הולכים לבקר את אליעזר שטיינמן, בוא אתנו״. איזה כבוד! להיפגש עם סופר גדול כזה, אבא לשני סופרים מהוללים: דוד ונתן שחם. ממש התרגשתי. הם שאלו איך אני מכיר אותו, ועניתי שאני קורא את המסות שלו בכל שבוע. או אז הם התרשמו אף יותר. הלכתי אתם לביתו של אליעזר שטיינמן והתחלנו לדבר על ספרות. אליעזר שטיינמן התרשם מאוד והופתע שבחור ממרוקו קורא את המסות שלו ובקיא בספרות העברית. השיחה זרמה יפה. סיפרתי שאני כותב אבל אין מי שיפרסם. אליעזר שטיינמן אמר לי: ״תשלח לי את אחד הסיפורים שלך ואני אדאג שזה יפורסם״. שמחתי מאוד. נפרדנו לשלום ואחרי שבוע כתבתי את ״הזקן וההר שבספרו העיר״ ושלחתי לו. והנה, הסיפור מופיע במרכז המדור הספרותי של ״דבר״ באותו שבוע, ב-20/11/53.

הסיפור זכה להדים טובים והועתק בירחון לדברי ספרות ״אורות״, שהופיע על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית בעריכת עדה צמח, שאף כתבה לי מכתב יפה ושיבחה את הסיפור. שמעתי עליו הדים גם ממרוקו, שם גם קיבלו את ״אורות״. המחלקה לתרבות פרסמה מאמר שלי על החינוך היהודי במרוקו בירחון ״מגילות״ לענייני חינוך ותרבות, אב תשי״א (1951). בזמן שהייתי באוניברסיטה פורסם סיפור שלי ״בני חסות״ בעמוד הראשי של ״משא״, במה לספרות אמנות וביקורת בעריכת ט׳ כרמי ואהרן מגד 2.9.54. גם סיפור זה זכה לתהודה ולביקורות טובות. המוסף הספרותי של ״על המשמר״ פרסם את סיפורי ״סלימן הנער מפאס״ ב-11.3.55. ״החינוך״ – כתב עת הנותן במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים בישראל – פרסם את מאמרי ״קוים ומגמות בחינוך היהודי במרוקו״, אייר תשט״ו 1955. מעכשיו והלאה יופיעו בתכיפות פרסומים שלי על בעיות יהודי מרוקו. העברתי הרצאות, כולל במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ב״שורת המתנדבים״. במקביל השתתפתי בוועדות רבות שדנו בבעיות העולים ונדהמתי פעם אחר פעם מהעוינות שבה נתקלו העולים ממרוקו. התרעתי שוב ושוב שכך זה לא יכול להימשך ושיום אחד האנשים האלה יתעוררו ויתמרדו. ללא הועיל. שום נציגות, שום כיבודים. רק את הקולות שלהם רוצים ביום הבחירות, ובהבטחות שווא. בהרצאותיי המרובות שרטטתי תמונת מצב של החברה בישראל בעוד דור או שניים. נמצא בה מצד אחד אשכנזים, מבוססים כלכלית, אמידים, עשירים ומנהיגים בהנהלת המדינה, בנקים, פרקליטות, אקדמיה, הנהגת הצבא, חיי הרוח ועוד, ומצד שני בני עדות המזרח חסרי חינוך, עניים, נתמכים בסעד, מחוסרי עבודה, תקועים ביישובי ספר בלא פיתוח, והילדים – שהם עתיד העם, גדלים עם מרירות ותסביכים נפשיים, כשקנאה ותסכול מחלחלים בחייהם. חיילים עלובים, פשיעה, זנות ועוד. הזה מה שאנחנו רוצים ליצור בישראל? ובכן, כל הנתונים מצביעים על כך. עיתון העובדים ״דבר״ תומך בדיכוי תלונות מוצדקות בשטח העבודה. קוראים למקופח פרובוקטור ומחרחר מהומות, במקום לעמוד לצדו במלחמתו הצודקת על אפליה וקיפוח. קודם יוצרים מצב מלאכותי לירידה רוחנית וכלכלית ואחר כך באים בטענות שעולים אלה מפגרים. עוזרים לניוונם במכוון כדי לבוא אליהם אחרי כן בטענות שאין ביניהם מוכשרים להנהגה. עושים מהם בתכנון מתוחכם חוטבי עצים ושואבי מים. זהו פשע לאומי ובגידה בכל ערכי המוסר היהודי, כמו גם הריסת דורות של ילדים טובים בחיי האומה לעתיד. על כל זה התרעתי בכתב ובעל פה ולכן הייתי לצנינים בעיני מנהיגי המפלגה שדאגו להרחיק אותי ושכמותי בלי כל אפשרות לקידום בחיים הפוליטיים או בראשות הנהגת המפלגה, אפילו ברמה מקומית. פעילים שלנו, שכביכול ייצגו את מפא״י בכנס ספרדי עולמי שהתקיים בירושלים, העלימו והשמידו חומר מודפס אודות בעיות של עדות המזרח בארץ. דברים מעין אלו – לא רק שלא יכולתי לתת להם  ידי אלא אף קוממו אותי. במשך פעילותי התיידדתי עם אנשים רבים טובים וישרים, ביניהם אברהם כלפון, בנימין כלפון, ישראל ישעיהו ועוד. במפלגה קידמו בריונים ולא אנשים משכילים. נציגות שלנו נפגשה בשתיים בבוקר במרכז מפא״י בתל-אביב עם ועדת המינויים בראשות גולדה מאיר, בניסיון להכניס מועמד מכובד מאוד שלנו מבין עולי מרוקו לרשימה לכנסת. הם שיבצו אותו במקום ה-56 ברשימה. עושים צחוק ממנו! כל ריכוזי העולים מצפון־אפריקה נוהלו על ידי אשכנזים. לזוג עם עשרה ילדים ויותר נתנו כמה ימי עבודה בשבוע במשכורת ירודה. קראו לזה עבודות דחק. דירות בנו לפי גודל משפחה אשכנזית. תמיכה נתנו רק לשלושת הילדים הראשונים. לאט לאט גם עולי מרוקו התחילו לעשות הפלות כדי שלא יביאו ילדים לעוני ולרעב. במקום לעודד ״עלייה פנימית״, טענו שעולי מרוקו בעלי אינטליגנציה נמוכה ולכן רקמו תכניות לימודים לבית ספר עממי ברמה נמוכה, כך שנחסמה דרכם להתקבל לבית ספר תיכון שממילא היה בתשלום. לבעל משפחה מרובת ילדים לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד מעבודות דחק ולכן לא הצליח לפרנס משפחה גדולה. אחים ואחיות מאותה משפחה שנסעו לצרפת או לקנדה, סיימו כולם את לימודיהם באוניברסיטה והתקדמו בחיים. תמצא אותם בכל האוניברסיטאות בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ועוד. בישראל, מתוקף הנסיבות שמעבר לשליטתם, נדחפו לנחשלות ולפיגור בכל השטחים.

בעבודתי במשרד ראש הממשלה זכיתי לשבחים, אבל חבריי לעבודה ראו בעין רעה שעולה ממרוקו קיבל עבודה אחראית כזו והתחילו להתנכל אליי בכל מיני תחבולות. אחת התחבולות הייתה לטלפן אליי בתואנה שהשר רוצה לראותי — סתם אזעקת שווא, להפריע לתפקודי השוטף. ובפעמים אחרות – חבלה בניהול תכניות שהייתי אחראי להן, חבלה בהתכתבות הבין משרדית שלי ועוד. כשהשר רצה באמת לראותי ולא הלכתי – כעסו עליי, אך סיפרתי לשר על התעלולים הטיפשיים של עמיתיי לעבודה. כעת החלו במלחמה פסיכולוגית. למשל, הפיצו שמועה שהתפטרתי ואז כולם התחילו לשאול: ״למה התפטרה?״ במקום לעבוד, הם היו עסוקים ברכילות, במעשי קונדס ובבזבוז זמנם על חשבון העבודה. אותם התעלולים ואותו היחס כמו מהצעירים בסמינרים השונים שבהם השתתפתי. עוינות הגובלת בטיפשות. הכל בגלל טמטום, חוסר תרבות וזלזול. התייאשתי מלקוות שיתחולל שינוי לטובה בגורל בני עדתי בחיק מפא״י שהלך והידרדר, והתחלתי לבדוק אפשרות של שינוי לטובה בעזרת גוף פוליטי אחר. נפגשתי עם יגאל אלון ועם מנהיגים אחרים ולבסוף החלטתי שצריך לעשות מעשה כדי להביא את הנהגת המפלגה לשים לב כיצד הם דוחפים אותנו למעשה ייאוש. מכתבי כמזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה הופיע בעיתון ״למרחב״ בעמוד הראשון ב-2.5.55 לפני הבחירות לכנסת השלישית. זה באמת משך תשומת לב כפי שחשבתי. יגאל אלון היה אדם שהערכתי מאוד. הוא התקשר אליי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. הוא היה צריך לנסוע בדחיפות לתל-אביב וביקש ממני לנסוע אתו ולחזור לירושלים עם הנהג שלו. וכך היה. כל הדרך דיברנו על המצב בארץ ועל האפליה אמרתי לו, שהאמת היא שאני חושב לחזור למפא״י בגלל הלחץ הגדול עליי. הוא אמר לי: ״חבל שאתה לא נשאר אתנו. יש לנו כבר תכנית הופעות בשבילך עם זרובבל בריכוזי העולים השונים בארץ. מפא״י לא תסלח לך אפילו שתחזור למפלגה. למה פרשת?״ אמרתי לו: ״בעיקר כדי למשוך תשומת לב למצב האפליה הבלתי נסבל במפא״י, שהרי אין לנו שם שום ייצוג ושום עזרה להילחם באפליה נגד עולי צפון־אפריקה, ועל הדרדור המוסרי של מפא״י ושל מנהיגיה ששבעו כוח ובועטים בגסות. אני מעז לומר לך שגם אתם לא תחזיקו מעמד במפלגה עצמאית. מפא״י לא תיתן לכם, היא תפורר ותבלע אתכם לתוכה כדי להגביר את כוחה. זוהי דרכם של אנשיה שנהפכו לרודנים חסרי מצפון. יבוא יום שגם הם יקרסו בגלל הרדידות המוסרית שלהם״. כך המשכנו בשיחה כללית ובכך תמה ההרפתקה שלי בשדה מפלגתי אחר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–נבואה של הסופר שהגשימה את עצמה

עמוד 302