מורשת יהדות מרוקו

לא אכנס כאן למסקנות התיאולוגיות של המונותיאיזם, שזה פרק בפני עצמו ואני מתייחס בכך לדברי השטנה שנכתבו על העולים מצפון- אפריקה על ידי כתבים חסרי מצפון וחסרי אהבת עם ישראל. כתיבה כוללת על עולים, גיבוב של דברי הבל, זלזול, רכילות ועלבונות, כדי לחבל בעלייה זו ולסגור את שערי הארץ בפניהם, שכן לא התייחסו אליהם כבני אדם, לא לדבר עליהם כיהודים. מדובר ביהודים שלפי חוק השבות מגיע להם לבוא לארץ בלי לספוג עלילות, רמיסת כבודם ברגל גסה וקבלת פנים חסרת בושה. עולים אלה באים מתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל וקיוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הם האמינו בגאולה שתבוא בקיבוץ גלויות, והתפללו יום יום. על דבקותם באמונה זו נשחטו, נבזזו, נאנסו ונשרפו חיים, ולמרות זאת לא נפלו ברוחם ולא ערקו מעמם. סוף סוף חשבו שיש לנו מדינה יהודית, הגיע הקץ לתלאותיהם בארץ אויב ובאים בין אחים לחיות באהבה ובשלווה ולא בשנאה ובמשטמה. סבלם פה לבושתנו, גרוע ממה שסבלו בארץ גלותם. טוענים שהם לא מפותחים? נעזור להם, אם כן, להתפתח, נחנך את ילדיהם, לטובת העם ולטובת המדינה. משפחות מרובות ילדים הם עתיד האומה, זוהי ברכה גדולה. בנפשנו הוא, להקים מהם ומבניהם דור חדש חזק ברוחו ובנפשו. בטובתם, יהיה טוב לעם; בחוסנם, יהיה חוזק העם; בחינוכם, יתקדם העם. יש להתייחס אליהם בכבוד ובאהבה כבני אדם וכיהודים. נאמר ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״. בתנא דבי אליהו ט״ו אנו קוראים: ״אמר אליהו(הנביא) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי. ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל: אבל [אני] הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים״ כי בלי ישראל אין תורה. רשב״י בקה״ר א׳ אומר: כתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ואין עץ אלא תורה. שנאמר ״עץ חיים היא״ וכי מי נברא בשביל מי: התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? לא תורה בשביל ישראל? התורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה״. נמשיך בחשיבות האדם בישראל. המדרשים טיפלו בזה כי הנושא חשוב מאד. רבי מאיר נהוראי במחצית המאה השנייה, אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״.מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שנאמר ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ״על כפיים יישאונך״. ר׳ יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? ממה שנאמר ״על כפיים יישאונך״ הוי, הנישא גדול מן הנושא. ברור אם כן שהאדם חשוב מאוד וקודם לכול, גדולתו של האדם מחייבת אותו לאחריות גדולה, בידי המלך או המושל – סמכותו תגרום לצדק או לשחיתות. ״צדק צדק תרדוף״, ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״. חברה בלי צדק לא תחזיק מעמד לטווח ארוך. חברה שיש בה עשירים מופלגים מחד גיסא ועניים מרודים מאידך גיסא לא תחיה בשלום לטווח ארוך. משטרים שבהם אין התחשבות בציבור הרחב יוצרים התמרמרות, פשע, ירידה בבריאות, מרידות ואנרכיה. המוסר, דרך הארץ והחינוך הם העתיד של החברה וזה נתון בידי כל אחד בחברה, לטפח ערכים מוסריים של יושר וצדק. ״ר׳ שמעון [בן יוחאי] אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם״. למה שם טוב חשוב מכולם? כי זה הדבר היחיד שהאדם זוכה בו בזכות עצמו כבן אדם, בזכות אישיותו והתנהגותו בחברה – אישיות המקרינה טוב לב, כבוד והתחשבות בזולת. כנות, יושר, הגינות – הן מידות נעלות שמקנות לבעליהן אהבה וכבוד בחברה.

״שנו רבותנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו״. כי במעשיו הוא גוזר את גורלו ומשפיע על סביבתו. ״בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות״, וכן אומר ״ר אליעזר: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך״ ״וזאת תורת האדם״. יחסים של כבוד בין אדם לחברו יוצרים חברה מתוקנת ומשגשגת, בריאה, אשר חיה בשלום. הלל, שבא ממעמד חברתי נמוך, הגיע בזכות אישיותו הטובה לרמה הגבוהה ביותר כנשיא הסנהדרין, והקים דור של חכמים ומלומדים שהשפיעו על דורות רבים. הלל היה ידוע כאיש עניו, מלא חכמה ונוח לבריות. הוא הנחיל לנו את הממרה ״דעלך סני לחברך לא תעבד״ או – ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״, זאת כל התורה. ר׳ יהודה הנשיא שהיה מצאצאיו של הלל, אמר: ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. חברה בריאה ברוחה ובנפשה, היא חברה חזקה, יש בה חוסן שאף אחד לא יכול להרוס. בניה של חברה זו יהיו חומת מגן בלתי חדירה לאויביה. בנים של חברה כזו ייתנו את נפשם על הגנתה ללא היסוס וללא ערעור ויילחמו עליה בחירוף נפש בכל כוחם. במדרש תנחומא פרשת פקודי כתוב: ״קודם יצירת הולד במעי אמו, הקב״ה גוזר עליו מה יהא בסופו״ – אם זכר, אם נקבה, אם חלש או גיבור, אם עני אם עשיר, אבל אם צדיק או רשע – לא! אלא הדבר ההוא, נותנו בידו של אדם בלבד: זה מבטא אחד מעיקרי היהדות החשובים ביותר להבנת החיים: הבחירה החופשית שניתנת בידי כל אחד מאתנו. להיות טוב או רע, נדיב או קמצן, רכלן או מבין את הזולת. רבי חנינא בן דוסא אומר: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה המנו״. אפילו הקב״ה יתייחס לאדם באותה מידה כפי שאחרים מעריכים אותו ואוהבים אותו. כי ״דרך ארץ קדמה לתורה״, זהו מצרך חשוב מאוד שחסר בחברתנו, בו תלוי עתיד החברה שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל חברה. היהדות מתייחסת באותה מידה לכל אדם באשר הוא אדם. ר׳ מאיר אומר: ״מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול״. תלמוד לומר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כהנים לויים וישראלים – לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק״ וכן הוא אומר: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. כהנים לויים וישראל יבואו בו? לא נאמר אלא ״צדיקים יבואו בו״ וכן הוא אומר ״רננו צדיקים בה״. רננו כהנים לויים וישראל, לא נאמר אלא צדיקים. וכן הוא אומר ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, בכל נאמר אדם, לא כהנים לויים או ישראל.

כדי לסכם את יחס הקב״ה לאדם באשר הוא אדם, נאמר: ״באותה שעה שעברו ישראל את הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה.

הקב״ה גער בהם ואמר: מעשה ידי טובעים בים [הכוונה למצרים שרדפו אחר בני ישראל] ואתם אומרים שירה לפני?״ כשנודע לעשיו שאחיו יעקב גנב לו את הברכה מאביו במרמה, כתוב: ״ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד״. המדרש אומר שצעקה זו הגיעה עד כיסא הכבוד, אפילו שעשיו מתואר בתורה כפרא אדם – בכל זאת בכיו וצעקתו הגיעו לכיסא הכבוד. ״רבן גמליאל הזקן שהיה מטייל בהר הבית וראה אישה אחת גויה וברך עליה: ברוך שברא בריות נאות בעולמו״. איזו חברה נעצב בארץ עם בני עמנו המגיעים אלינו מכל מיני ארצות, מפותחות או מפגרות? בידינו לעשות הכל כדי להתייחס אליהם כבני אדם, כיהודים אחים, ולעזור להם ביחס חיובי ואוהב. אנחנו חייבים לקבל אותם יפה כפי שנאמר: ״המקבל פני חברו כאלו מקבל פני שכינה״. לא ביחס של ביטול, מתנשא ומזלזל. האדם נולד עם שכל והוא מסוגל מטבעו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אמת לשקר כמו שכתב סעדיה גאון בספרו ״אמונות ודעות״. נאמר על האדם: ״ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו״ ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. בידינו הדבר וביכולתנו לעשותו. תודה רבה!״ בכך תם נאומי.

זכיתי לתשבחות מכל הנוכחים על דבריי, והודיתי להם ובפרט לידידי ישראל ישעיהו שעודד אותי תמיד ונהנה מהמבטא שלי. נכנסנו לשנה שנייה במכון. גם בקיץ נשארתי בחדרי בבית-ברל. המנהל שלח אותי למצוא מועמדים טובים לשנה הראשונה. סיירתי בסמינר לפעילי ההסתדרות ומצאתי שם מועמדת טובה, עורכת דין ממרוקו, ובסוף הקיץ היא באה ללמוד.

קבוצות שונות באו לימי עיון מצרפת ומארצות הברית ואני הייתי שם כדי לעזור ולהדריך אותן.

בסופי שבוע באו קבוצות של צעירים מהקיבוצים לימי עיון. זה היה מספיק זמן בשבילם להשאיר חורבן אחריהם כשעזבו. הם השאירו את המקום כאילו הייתה שם רעידת אדמה: חיבלו בכל דבר וגרמו נזקים גדולים למבנים ולרכוש; היו פושטים בפרדסי הסביבה ועושים בהם שמות; היו מביאים ארגזים שלמים של פירות ששמו תחת המיטה ורק כשנרקבו נודע לנו על קיומם. בעלי הפרדסים ירו באש חיה באוויר כדי להבריח אותם מהפרדסים. נשארתי פעור פה נוכח יצר ההרס שהיה בצעירים אלה. דבר לא נשאר במקומו או תקין. אפילו בתריסי החלונות חיבלו ואחרי שהלכו, ההנהלה הייתה צריכה להחליף אותם. כך עבר הקיץ. השתמשתי בספרייה ללימוד ולעיון, להרחיב את ידיעותיי בחומר שלמדתי והמשכתי בנגינה על הפסנתר. השתתפתי מעל דפי העיתונות בדיון על יהדות הגולה, שבה זלזלו הצברים ״הנחמדים שלנו״, שחשבו שהם יוצרים תרבות ישראלית יש מאין ובלא צורך לבסס את היצירה הזו על יסודות העבר העשיר שלנו. הם חשבו שאפשר ליצור תרבות חדשה בלי זיקה לתרבות יהודי הגולה – גישה תמימה ומזיקה. בעקבות כך כתבתי מאמר שפורסם ב״הפועל הצעיר״ 19.3.57 בשם ״רוחות מנשבות״, שבו אני מלמד זכות על היצירה התרבותית של יהודי הגולה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.

עמוד 311

37 – קיד. אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

לשבע ברכות. לנשמת. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעיות.

חריזה: א/בא/בא/בא/ ג/ד ה/וה/וה/וה/וג/ד.

משקל: שבע תנועות בצלעית א ושש תנועות בצלעית ב.

כתובת: פיוט על שבע ברכות לחתן. נועם ׳אדון רעיה צביה׳. סימן: אני דוד. מקור: א־ לא ע׳׳א; ק-לג ע״א.

אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

מִזִּמְרַת שִׁיר רְנָנָי / יוֹם זֶה אוֹדֶנּוּ

יִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ

יְמַלֵּא שֶׁחֹק פִּנּוּ / רִנָּה לְשׁוֹנֵנוּ

                   5-יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ / אַתָּה נוֹרָא אַתָּה

לִכְבוֹד שִׁמְךָ וְהוֹדֶךָ / הַכֹּל יָפֶה בָּרָאתָ

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי בִּדְמוּתְךָ / הָאָדָם יָצַרְתָּ

עֶזְרוֹ נֶגְדּוֹ עָשִׂיתָ / מִצַּלְעוֹ לוֹ בָּנִיתָ

                     10-וְאוֹתָהּ לוֹ קִשַׁטְתָּ / כְּכַלָּה כְלוּלָה

יָה מָתַי תִּישַׁן, עוּרָה / אֶל צִיּוֹן וְשָׁבֶיהָ

אוֹתָהּ תָּשִׂים עֲטָרָה / בְּבִנְיַן חָרְבוֹתֶיהָ

תָּגִיל תָּשִׂישׂ עֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ

אֱסֹף אֶת פְּזוּרֶיהָ / נִדָּחֶיה אֵלֶיהָ

                     15-כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ / תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה

דּוֹדִי צַח מִי כָּמֹכָה / צוּרִי כִּי מַלְכֵי מִקֶּדֶם

אֲהוּבִים אֶת פָּנֶיךָ / בְּשִׂמְחָה תְּחַדֵּם

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירְךָ / בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וּמִכָּל צָרָה תִּפְדֵּם / כִּפְדוֹתְךָ צָעִיר רוֹדֵם

                          20-וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּעְדֵּם / מַעֲטֵה תְּהִלָּה

וּלְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה /  אָנֹכִי אֲזַמֵּרָה

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא

חֲתַן וְכַלָּה עָשָׂה / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בָרָא

אַהֲבָה אַחְוָה קָרָא / שָׁלוֹם וְקוֹל בְּשׂוֹרָה

                     25-וְגַם רֵעוּת בְּחֶבְרָה / דִּיצָה רִנָּה וְגִילָה

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

סוֹף וְקֵץ אֵין לְגָדְלוֹ / נִשְׂגָּב, דָּר מְעוֹנִים

יָשׁוּב יִבְנֶה הֵיכָלוֹ / זָהָב וְרַב פְּנִינִים

לִגְבוּלָם יָשִׁיב בָּנִים / דְּשָׁנִים ורַעֲנַנִּים

                         30-נִשְׁמַת כָּל חַי בִּרְנָנִים / תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ סֶלָה

[1] אל אלקים ה׳: על-פי תה׳ נ, א, ועוד. צור ישועתנו: על-פי תה׳ פט, כז. 3. ישמע קול תחגוגי: על-פי תה׳ כח, ב. 4. ימלא… לשוננו: על-פי תה׳ קכו, ב. 5. ישמע… כלה: על-פי יר׳ לג, י-יא, והיא לשון הברכה השביעית מברכות הנישואין. 6. נפלאים מעשיך: על-פי תה׳ קלט, יד. אתה נורא אתה: על-פי תה׳ עו, ח. 7. לכבוד… בראת: על דרך הברכה ׳שהכל ברא לכבודו׳. 9-8. וביום… בנית: כמסופר בבר׳ א, כו; ב, יח. 10. ואותה… כלולה: על-פי בר״ר יה, ב. 11. יה… עורה: על-פי תה׳ מד, כד. ציון ושביה: על-פי יש׳ א, כז. 12. אותה: את ציון. 13. תשיש… בניה: על-פי נוסח הברכה השביעית מברכות הנישואין. 15. כל יושביה עליה: שכל ישראל ישבו אל אדמתם, על־פי ערכין לב ע״ב. תשיב כבתחילה: על-פי יש׳ א, כו. 16. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. מלכי מקדם: על־פי תה׳ עד, יב. 17. אהובים: הם החתן והכלה. את… תחדם: על־פי תה׳ כא, ז. 18. כשמחך… מקדם: על-פי הברכה השישית מברכות הנישואין. 19. צעיר רודם: כאן כינוי לעם ישראל, על-פי תה׳ סח, כח. 20. ובגדי תהילה: על-פי יש׳ סא, י. 21. ולאל נערץ בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. 22. כוס… אקרא: תה׳ קטז, יג. 25-23. חתן… וגילה: על־פי הברכה השביעית מברכות הנישואין, וראה כתובות ח ע״א. 25. רועות בחברה: השווה קה״ר ט, א. 26. דודי… בשושנים: על-פי שה״ש ב׳ טז. 27. נשגב דר מעונים: כינויים לקב״ה, על־פי יש׳ לג, ה. 28. זהב ורב פנינים: בזהב ובפנינים רבות, על-פי מש׳ כ, טו. 29. לגבולם ישיב בנים: על-פי יר׳ לא, טז. דשנים ורעננים: תה׳ צב, טו.