הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
הד מאד
רעידת האדמה באגדיר
דן מנור
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב
בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו. ׳קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה׳, נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.
חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל. ׳אין ספק שאסון פקד את אגאדיר׳, מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. ׳אגאדיר׳, שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. ׳יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה׳, הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…
לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן־ יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי ׳חברה קדישא׳, צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט. המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות להוביל אותם לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.
בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.
׳זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו ׳טירת האביב׳, הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.
עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. ׳אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה׳, הגיב הצעיר על סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.
מקס אביטן סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, ׳תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית׳. ׳מה אמרת?׳, שאל אותו שכנו, ׳סתם, תהיתי מתי יגיע מישל׳, ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל הנאספים. עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה עוטה את ראשו כסימן לצניעות, ולרגליו ״בלע׳ה״(כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו. היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו.
הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. ׳בונז׳ור קולונל/ פנה השוטר לקצין. ׳בונז׳ור אינספקטור׳, השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך, הודיע השוטר בנימה של גינוני חצר. 'צר לי מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה/ השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, ׳לא נעים לי להתקרב להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות׳. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.
אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה). נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.
׳הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש, ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של החובשים. ׳הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה,הוסיף בנימה צנועה, ׳ובינינו כאן׳,הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, ׳חובש שמוכן לפעול בכל רגע׳. ׳הורו לנו לפעול כאן, פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, ׳בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע פחות מאלה ששהו בבתי מגורים׳. ׳מעניין, העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. ׳ובכן לעניין׳ המשיך החובש ,׳אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם, והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. ׳אך החובש שלכם יישאר כאן, השלים חברו את התנאי. ׳כן, כן בהחלט׳, נענה אביטן בזקיפת גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.
׳רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה׳. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, ׳השתדל לזהות את אחינו בין הפצועים׳, לחש לו. ׳ואתה בחורי׳, הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. יאנו עדיין זקוקים להדרכתך׳, לאט לו תוך חיבוק אבהי.
עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם. ׳פת שחרית׳, צעק מישהו מאמצע הטור. ׳ברוך זוכר נשכחות׳, העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.
הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת ׳הללו מי שם?׳. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין. ׳מי אתם?׳, שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.
זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים. ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, ׳עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני׳. הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי, יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.
לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. ׳זוהי שכונת השלוחים׳, הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. ׳יהודים כפריים מאיזור סוס׳, תיקן את דבריו. השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים־שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק. אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. ׳מי יודע כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם׳, התאנח מישהו. ׳איזו אטימות לב מצד השלטונות׳, הפטיר חברו בחריקת שיניים. ׳שש..שש..׳ העירו לו השומעים, ׳אוזניים לכותל׳.
שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. ׳אין קול ואין קשב׳, הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. ׳ויקטור׳, צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום. ׳יש מישהו למטה׳, הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה. עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, ׳ברוך דיין האמת׳, הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות.
בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. ׳איכה ישבה בדד העיר רבתי׳, קרא הפייטן את פסוקו. ׳עם׳, ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד.
ברשותכם ידידי׳, פנה לכל השומעים שתלו בו מבט. ׳פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה״ר העולים בגימטרייה אגדיר׳, הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורp אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.
לאחר ׳הקדיש׳ החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה. ׳כמה משפחות התגוררו שם?׳, שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. ׳כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן, השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. ׳אם כן לאן נעלמו כל הבתים׳ ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל. אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. ׳הדירות בשכונה התחתית׳, הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה׳. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.
עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, ׳הרימו קצת את הרגלים׳, צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. ׳מטיילים כמו תיירים׳, הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה. זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, ׳הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 1/3
עמוד 7
המרכז למורשה יהדות שפרך ע"ש יחיאל אלישר אוניברסיטת גן־גוריון בנגב תשס״ב