הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. ׳הנה הצרפתים חזרו׳, בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. ׳המ המ..׳) היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה. נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. ׳אלה יהודים׳, קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, ׳עושה שלום במרומיו׳. ׳היכן, היכן? שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. ׳שלום עליכם׳, הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. ׳אייווה עליכם שלום׳, השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.
׳אנחנו יהודים מקזבלנקה׳, הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. ׳אייווה, ברוכים הבאים אחיי׳, הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, ׳האם סבך הוא רבי יסו(יוסף) בעל הקמיעות?׳, ׳כן׳, לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, ׳מה הוא רוצה?׳ שאל, ׳וואלו(כלום)׳, ניער הנער את כתפיו.
׳מה שלום המשפחה, רבי יסו?׳, פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. ׳שבח לאל בורא עולם׳, קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. ׳עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…׳, ׳מי היה בעל החגיגה?׳, התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. ׳א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב״ת(מנשים באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור׳, התפאר הקשיש. ׳נס גדול עשה הקב״ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, ׳כמו שכתוב, שומר פתאים השם׳. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. ׳דירתנו הלכה מה תראוובאס(לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח׳.
אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. ׳אח אחיי׳, המשיך הקשיש להתאונן, ׳לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים׳. (אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע). ׳וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת׳, קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. ׳לבי לבי לשכנינו היקרים׳, נהה בקול רוטט, ׳שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה׳. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.
מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. ׳הגענו לכאן בבוקר׳, פתח הנער את סיפורו בצרפתית, ׳ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם׳, הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו מתוך מבוכה.
דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, ׳איך הייתה לשמה כרגע׳, מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.
׳אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך׳, ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. ׳מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה׳, הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו. ׳לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר׳, פייס אותו מקס. ׳ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל׳. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, ׳ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?׳, אך תחת זאת הפטיר, ׳ייתכן שאגיע לשם לפניך׳. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר. ׳המתן רגע׳, ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. ׳רבי׳, פנה אליו, ׳ברצוני להודות לך על עזרתך׳, והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, ׳מי שבירך…׳, ׳רבותי׳, פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. ׳אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…׳.
למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה p גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על ׳סייעתא דשמייא׳. אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.
בין ההריסות הבודדות שעל פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן. הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.
׳אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…׳ נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה. ׳אייווה(ובכן) בני, בשלאמתכ(שתהיה בריא), ככה?׳ נזפה בו בנימה אימהית, ׳רק שמע אותכם והסתלק לו׳. ׳מי היה כאן אימא?׳ תמה בן גיגי. ׳הו הו, לו ראיתם אותו׳, זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. ׳האוואכ(הנהו)׳ הצביעה על הגומחה שבקיר. ׳שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל ישראל׳. ׳רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו׳, הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. ׳סיוטים׳ עבר לחש ביניהם בצרפתית.
עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. ׳הוא אמר לי׳, מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, ׳רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…׳ היא שקעה בתרדמה. לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.
הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון. ׳היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה׳, הדהים אותם. ׳שני בניה׳, הוסיף, ׳עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם׳. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר.
על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום. ׳כאן גרה משפחת אשרף׳, הצביע p גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. ׳אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט׳ שיער אחד הבחורים. ׳אמן כן יהי רצון׳, התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. ׳אין שם דיירים׳, הודיע p גיגי, ׳הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה׳. שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של p גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.
הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין. ׳גויות לכודות תחת מפולות׳, צעקו. ׳מסכנים׳ קרא p גיגי בהבעת צער. ׳יש פצועים?׳ צעק לעברם מוריס ראש החבורה. ׳ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?׳ הקשה p גיגי, ׳אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?׳. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.
כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. ׳זו מכוניתו של הנרי שריקי׳, נפלטה קריאה היסטרית מפי p גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה. חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.
׳אוי׳, צעק מרה, ׳זה הנרי׳, נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות. ׳אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם׳, התייפח p גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. ׳כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת׳, סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. ׳פורענות איומה׳, הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. ׳חסר ילד׳, קרא לפתע p גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…
חריג מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן p שלושה אנשים־האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות ׳המושיע׳ נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את ׳שמע ישראל׳.
מעודדים מן ההצלחה המשיכו ׳המושיעים׳ לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת החורבות כולו זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.
הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, ׳מה שמך ילדי הקטן?׳, ׳שריקי אלברט׳ השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. ׳ואייה ביתך ובני משפחתך?׳, הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך, התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. ׳יש לך אחים, אחיות?׳, ניסה אנטואן יד־ ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות. ׳ג׳ולייט׳, נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. ׳ג׳ולייט׳, לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. ׳ג׳ולייט היא אחותך׳, פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט ׳זה ירגיע אותך׳, ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג׳ולייט.
הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו; אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג׳ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר… מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.
הד מאד-רעידת האדמה באגדיר-דן מנור-חלק 2/3
עמוד 13